בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הסיפור העצוב שנגמר בטוב של הרומאן שלי, "ציפר ובני מינו"

תגובות

זה לא קשור לגלעד שליט ולא להרכבת הממשלה ולא לאהוד ברק. זה לא קשור לשום דבר שנמצא בחדשות. גם לא לכל ההו-הא סביב העדויות על מה שעשו חיילינו החמודים בעזה בעת מבצע עופרת יצוקה. כאילו זה חדש. כאילו זה יוצא דופן. רבותי. זוועות דומות לאלה שמספרים החיילים עכשיו כבר סופרו בשפע בעבר. ולא רק ממלחמות אלא מהיום יום של התחזוקה השוטפת של השטחים. נכון שזה תמיד מפתיע מחדש איך ייתכן שהחייל המתוק שיכול להיות הבן שלי או הנכד שלי או הבן של השכנים וכו', יכול לעשות דברים נוראים בעת מלחמה כמו לירות במכוון בזקנים או בנשים וילדים. הוא שנראה כזה ילד טוב ועוזר לכולם. ובכן ככה זה. החייתי יוצא מתוכנו כשרק נותנים לו לצאת. כל הבעיה היא לא בזה שיש לכל אדם אינסטינקטים חייתיים, אלא בזה שנותנים לזה רשות לצאת.

אתמול נסעתי במונית בתל אביב. כשהנהג שמע שאני מ"הארץ", הוא הסתובב אלי והתחיל לקלל את העיתון שמשחיר את שמה של המדינה ושל החיילים. ושנתבייש לנו, ושאם הוא יתפוס את גדעון לוי הוא לא אחראי למה שהוא יעשה לו. האמת היא שזה היה קצת מבהיל. אבל כאמור מה שאני רוצה לספר כאן לא קשור גם לזה. מה בעצם רציתי לספר?

אה, כן. שאתמול הגיע אלי בדואר העותק הראשון של הרומאן שלי "ציפר ובני מינו" בתרגום לגרמנית. וזה שימח אותי ורומם את רוחי אפילו יותר מאשר שכשהספר יצא לאור בעברית. פתאום הרגשתי שאני מין אזרח העולם, שאני ציפור דרור, שפרצתי את הגדר שכולאת אותנו כאן בתוך הבעיות האמיתיות והמדומות שלנו ובתוך רגשי האשמה האינסופיים שלנו, ושיש חיים מחוץ לערימת הזבל הזאת שנקראת ישראל.

ואני מוכרח לציין שזה לא היה קל לפרוש כנפיים ספרותיות ולהגיע לידי כך שיתרגמו את הספר הזה בחוץ לארץ. בתמימותי סמכתי על משרד החוץ, שיש לו מכון לתרגום ספרות עברית המסבסד תרגומים של יצירות עבריות לשפות זרות. שם נחלתי רק אכזבות, ותמיד נתנו לי הרגשה שאני לא מספיק טוב, ולכן לא הולך לי. לימים התברר לי איך עובד המנגנון הרקוב הזה אבל זה לא המקום להרחיב.

בכלל, הרומאן הזה "ציפר ובני מינו" הביא לי צרות צרורות כשיצא לאור בעברית לפני שמונה שנים. הורי כעסו עלי ולא דיברו אתי בגלל שהעלילה ההומוסקסואלית הבוטה שלו הביכה אותם, ואולי לא צריך להאשים אותם בכך. ואז היה הראיון החושפני ב"ידיעות אחרונות" עם ירון לונדון, ובעיקר התצלום שלי שעשתה ורדי כהנא. היא צילמה אותי עומד על חוף הים של הרצליה ובמקרה נכנסה ברקע לתצלום דמות של איזה בחור שעבר שם. הבחור הזה תבע את "ידיעות אחרונות" על כך שפירסמו את תצלומו בהקשר הומואי. אני לא זוכר איך כל העסק נגמר.

מי שתמכו בי כל הזמן היו אשתי וילדי האהובים. לא היה קל להם לשמוע מכל עבר הערות נבזיות על כך שיש להם אבא מתרומם חה-חה-חה. אחד הדברים האחרונים שאמרה אמי לפני מותה היה שאסור היה לי לפגוע כך בבני משפחתי ולחשוף את עצמי בכתיבה באופן בוטה כזה. לכן הלכתי עם הרגשה מחורבנת בקשר לספר הזה זמן רב. מי שגאלה אותי במידה רבה מייסורי היא רחל, רחל הטובה, שהתנדבה להיות הסוכנת הספרותית שלי והצליחה בצ'יק צ'ק לעניין מו"ל בספר והנה זה עכשיו מוכן.

אני מרגיש קצת כמו הברווזון המכוער. מישהו שבסביבה הטבעית הקרובה שלו דחו אותו, ופתאום בארץ רחוקה מגלים את יופיו. והארץ הזאת היא גרמניה. ולכן אני אוהב את גרמניה. ולא רק על שום הספר הזה אלא הרבה קודם לכן, מפני שזו ארץ של תרבות, ויותר מזה, ארץ שלא נותנת לך את ההרגשה שהיא עושה לך טובה בכך שאתה חי בתוכה אלא להפך, מתייחסת אליך בכבוד כאילו אתה זה שהיא רוצה ביקרו.

זה משמח, אבל גם עצוב, שעיתונאי מהעיתון הנחשב בגרמניה,"די וולט", כותב לי שהספר הוא amazing ואילו כאן, כשהספר יצא לאור בעברית, מה שהיה לכל מיני הומואים לעשות הוא לקרוא להחרמתו, והם עשו זאת דרך האי מייל, כשהפיצו לכל חברי אגודת ההומואים והלסביות את ההודעה שאסור לקנות או לקרוא את ספרי. ואני זוכר איך הלכתי כמה שבועות עם הראש באדמה בגלל הביקורת הקטלנית של מיכאל גלוזמן במוסף "ספרים" על הספר הזה, שעיקר טיעונו היה שאני ריאקציונר בגישה שלי להומואים ועוד דברים כגון אלה. מי שיצא אגב להגנתי נגד גלוזמן היה יואב רינון, היום ראש החוג לספרות השוואתית באוניברסיטה העברית. דברים כאלה לא שוכחים.

עוד אני זוכר שאחרי יציאת הספר נתתי הרצאה בירושלים בתא הסטודנטים ההומואים, ובחורה אחת קמה והתנפלה עלי בשצף קצף. למה אתה לא יוצא מהארון בגלוי? היא קראה. יש הקנאות הזאת של מיעוטים שאי אפשר לסבול בדיוק כמו שאי אפשר לסבול קנאות של הרוב.

דבר אחרון, שלא קשור ישירות ליציאת הספר הזה עכשיו בתרגום לגרמנית, ובכל זאת כן קשור: לפני חודש בערך ביקר כאן סופר הומו מפולין, מיכאל ויטקובסקי, שספרו, "חוף לובייבו" יצא לאור בתרגום לעברית בהוצאת שוקן. כנראה מכיוון שכשחושבים כאן על ספרות הומואית נזכרים בי, המכון הפולני פנה אלי שאנחה את הערב לכבוד ויטקובסקי הלה בחנות הספרים "תולעת ספרים". והנה ברגע שראיתי את ויטקובסקי הלה, הבנתי שלא תהיה בינינו כימיה. הוא היה בדיוק הטיפוס שאני מתאר באופן שלילי ואירוני וסרקסטי בספרי "ציפר ובני מינו", הטיפוס של הסופר ההומו המנופח מחשיבות עצמית, החושב את עצמו לחתרן מי יודע מה, למקורי מי יודע מה. על כל שאלה ששאלתי אותו הוא ענה בנאום פרוגרמטי שהזכיר את נאומי אסד בשעתו. סיוט כזה לא היה לי מזמן. אחר כך, הוזמנתי על ידי המכון הפולני ועל ידי ההוצאה לארוחות ערב אתו ופשוט סירבתי כי לא יכולתי לסבול את נוכחותו. אני חושב שהסלידה שלי ממנו באה מכך שראיתי בו אולי השתקפות של עצמי. שראיתי את עצמי בדמיוני נוסע בעולם ומסביר נניח לגרמנים על המצב של ההומואים בישראל ועל כמה שאני מסכן וכמה שההומואים מסכנים וכל זה. אוף. אי אפשר לצאת מזה, מהמסכנות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו