בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

100 לתל אביב | הר הייאוש

קומץ משפחות נוצריות מגרמניה ומארצות הברית, שנישאו על גלי משיחיות וציפייה לשובו של ישו, התיישבו במאה ה-19 מחוץ לחומות יפו. היישוב הקטן והפורח שהקימו, ננטש לאחר התקפה של השכנים הערבים שהסתיימה ברצח ובשני מעשי אונס. חתן פרס נובל ג'ון סטיינבק, צאצאם של המתיישבים, איזכר את האירוע ביצירת המופת שלו, "קדמת עדן". על חורבות חלומות שבורים כמו זה הוקמה תל אביב

3תגובות

מאורעות הדמים בליל 11 בינואר 1858 סימנו את תחילת הקץ של היישוב הקטן שעל "הר התקווה", קילומטרים ספורים מצפון לחומות יפו. בבוקר יום המחרת נותרו על הגבעה הילדים המבועתים של משפחות דיקסון וגרוסטיינבק, שתיים מנשות המקום שנאנסו, גבר אחד פצוע, וולטר דיקסון, ואחר הרוג, פרידריך גרוסטיינבק. שישה חודשים לאחר מכן ננטשו אחרוני הבתים שעל הגבעה הקטנה ובא הקץ להתיישבות הראשונה מחוץ לחומות יפו.

היישוב הוקם למעלה מ-50 שנה לפני הגרלת הצדפים המפורסמת בחוף ימה של העיר העברית הראשונה ושנים רבות לפני הקמת השכונות היהודיות מחוץ לחומות יפו. קומץ משפחות נוצריות מגרמניה ומארצות הברית בחרו להקים את בתיהן על "הר התקווה", השם שהעניקו לגבעה שעליה עומד היום בית הספר "שבח מופת" בדרום תל אביב, בואכה התחנה המרכזית החדשה.

המהגרים הללו היו חלק מגל משיחי ששטף את אירופה ואת ארצות הברית לקראת אמצע המאה ה-19, שהביא לארץ-ישראל קבוצות של נוצרים שביקשו להחיש את שובו של ישו. כוונתם של המתיישבים החדשים היתה להקים בארץ חוות שיעודדו את היהודים החיים כאן לחזור לעבודת הקרקע ולפעילות יצרנית. בדרך זו ביקשו לסלול את הדרך לשיבתו של ישו אלי אדמות.

העיתונות באירופה ובארצות הברית נאחזה בבולמוס של השבת המשיח בשנות ה-40 של אותה מאה. ד"ר ירון פרי מהחוג ללימודי ארץ-ישראל באוניברסיטת חיפה, שחקר את ההתיישבות ב"הר התקווה", מספר שכתבי עת רבים שלחו את נציגיהם לארץ-ישראל ומידע רב החל לזרום מכאן לרחבי העולם הנוצרי.

בגל המשיחי הזה נסחפה בין השאר משפחת גרוסטיינבק. בני המשפחה, גרמנים פרוטסטנטים, נחתו בנמל יפו בנובמבר 1849. המשפחה כללה את יוהן גרוסטיינבק, אחיו וילהלם פרידריך, אחותם מריה קתרינה ובעלה גוסטב תייל וילדיהם. תחילה שמו פעמיהם לירושלים ובשלב מסוים עברו לכפר ארטס, הסמוך לבית לחם, שם פעלה קהילה משיחית בראשותו של ג'ון משולם, יהודי מומר. כשנתיים אחר כך קנו בני משפחת גרוסטיינבק חלקת אדמה על גבעה הסמוכה ליפו, ששטחה כ-30 דונם. לא הרחק משם זרם ואדי מוסררה, הוא נחל איילון.

בתחילת 1853 הצטרפה למתיישבים קבוצה אמריקאית מפילדלפיה בראשותה של קלורינדה מיינור. מיינור נמנתה עם אלפי מאמיניו של הכומר ויליאם מילר, שהתנבא על על קץ העולם ב-1843. כישלון הנבואה חולל משבר בקהילתו, ובעקבותיו החליטה מיינור לעזוב את ארצות הברית ולבוא לארץ ישראל, כדי לשכנע יהודים להתנצר ולחנכם לחיי עבודה יצרניים. במאי 1849 ביקרה בארץ-ישראל לראשונה וחיפשה מקום להתיישב בו. שנתיים מאוחר יותר חזרה לכאן כדי להתיישב. עם בנה צ'רלס ועם כמה מעריצים עברה ליישוב החדש ב"הר התקווה", ובמהרה קשרה קשרים אמיצים עם הרב יהודה הלוי מרגוזה, רבה של יפו.

החלום המשיחי של תושבי "הר התקווה" החל לקרום עור וגידים. המתיישבים בראשותה של מיינור עיבדו שטחים חקלאיים והעסיקו בהם כמה עשרות מיהודי יפו. אבל החווה החקלאית המתפתחת נתקלה בקשיים. מיינור לא התייאשה ופנתה במכתב נרגש לקוראי כתב העת היהודי האמריקאי "אוקסידנט" וביקשה מהם לסייע למפעל החקלאי הקטן שהקימה.

"אחינו היהודים המסכנים", תיארה את יהודי יפו בפני הקוראים היהודים האמריקאים, "...יש צורך בסבלנות אוהבת ובחוכמה רבה כדי לשאת ולתת אתם. הם כמו ילדים בכל הנוגע לעבודה ועסקים. ככל שאנחנו מרבים לעמוד אתם במגע, אנחנו משוכנעים שהם זקוקים ל'אהבה אמהית', אך אין לנו אמצעים מספיקים לכך".

פרדס על הגבעה

המכתב הנרגש לא השיג את ייעודו, אבל הישועה באה ממקור בלתי צפוי. ב-1855 בא משה מונטיפיורי לביקורו הרביעי בארץ הקודש. הנדבן היהודי האנגלי רצה לקנות אדמות ולהקים מפעלים יצרניים ליהודים שחיו כאן. הוא רכש את אדמות הבוסתן שבו עבדה הקבוצה מבעליו, הרב יהודה הלוי. ההסכם שנחתם קיבע את מעמדה של מיינור כמנהלת של מה שנקרא לימים "פרדס מונטיפיורי". היום עומדת במקום שכונת מונטיפיורי. קלורינדה מיינור מתה מסרטן ב-6 בנובמבר 1855, כשהיתה בת 46, ונקברה על הגבעה.

ב-1854 הגיעה ל"הר התקווה" משפחה נוספת, משפחתו של וולטר דיקסון מהכפר גרוטון שבמסצ'וסטס. דיקסון נשבה בקסמי מכתביה של קלורינדה מיינור, שפורסמו בכתבי עת בארצות הברית, ועזב את הכפר המבוסס שלו עם אשתו שרה, בנו הנרי ובנותיו אלמירה, אן, מארי וקרולין. ביוני 1854 נערכה על "הר התקווה" חתונה כפולה - אלמירה דיקסון נישאה ליוהן גרוסטיינבק ואחותה מארי נישאה לפרידריך.

אבל הקשיים על הגבעה לא פסקו. הסופר הרמן מלוויל, מחברו של "מובי דיק", פקד את היישוב הקטן בינואר 1857 ומרשימותיו מצטיירת תמונה עגומה: "בית הספר החקלאי שבנו האמריקאים ליהודים נכשל. היהודים אמנם הגיעו לשם, אך השימו עצמם נרגשים, קיבלו בגדים ונעלמו". קשיי מזג האוויר הוסיפו על תלאותיהם של המתיישבים ומתקפות אלימות מצד הערבים תושבי הסביבה החלישו עוד יותר את מתיישבי "הר התקווה".

ירון פרי סבור שהאלימות נגד המתיישבים נשאה אופי מקומי, ושלא היה לה בסיס לאומי. לדבריו, מדובר בקנאה גרידא. המתיישבים הנוצרים נתפשו כזרים שהקימו חווה חקלאית מפוארת, שניקרה את עיניהם של ערביי האזור. לעימות הגובר תרמה גם היהירות של בני היישוב הקטן כלפי הערבים.

מסע הרס

קורותיו של ליל הזוועה בינואר 1858 מתועדים בפירוט רב במסמכים דיפלומטיים, המלמדים יותר מכל על מעורבותן הרבה של המעצמות בארץ-ישראל אז. ימים ספורים לאחר הטרגדיה העידה מארי גרוסטיינבק, שאיבדה על הגבעה את בעלה: "בסביבות עשר בערב החלו הכלבים לנבוח. כאשר בעלי יצא לעבר השער הוא נתקל באדם שסיפר לו שהוא מחפש פרה שאיבד... אחר כך פרץ ויכוח בין פרדריק לבין הזרים, שפרצו מאוחר יותר את השער. פרדריק טען את רובהו, אבל אז נשמעה ירייה והוא התמוטט. חמישה אנשים פרצו לשטח החווה. אחד מהם נשא מוט עץ והכה בו את אבי בראשו". הפורעים החלו במסע הרס ברחבי היישוב הקטן, ומארי גרוסטיינבק נאנסה בידי כמה מן הגברים. גם אמה של מארי, שרה דיקסון, נאנסה.

הלחץ הדיפלומטי עשה את שלו, וחמשת הפורעים הערבים נתפסו, הועמדו לדין ונאסרו. אבל תושבי "הר התקווה" לא יכלו לשאת את הזוועה. ב-12 ביוני 1858 עזבו משפחות דיקסון וגרוסטיינבק את נמל יפו בדרכן לארצות הברית. משפחתו של ג'ון גרוסטיינבק התיישבה בפלורידה, שם נולד בנה השלישי, ג'ון ארנסט, אביו של הסופר ג'ון סטיינבק, חתן פרס נובל. חוקרי ספרות טוענים כי העבר המשפחתי הטרגי, ובמיוחד מעשי האונס, זכו לאזכור בספרו "קדמת עדן". סטיינבק אף ביקר בגבעה שבלב תל אביב ב-1966.

בעקבות הידיעות על ההתקפה החליטה קהילת הטמפלרים הגרמנים לדחות בעשר שנים את בואה לארץ-ישראל. שמונה שנים לאחר פירוק היישוב שעל "הר התקווה" הוקמה סמוך ליפו המושבה האמריקאית בראשותו של הכומר ג'ורג' אדמס, אבל רוב מתיישביה נטשו את המקום שנתיים אחר כך. הטמפלרים באו לארץ ב-1868, התיישבו על חורבות המושבה האמריקאית ואת היישוב שרונה הקימו ב-1871. שכונת מנשייה הוקמה מצפון לחומות יפו בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 ויושבה על ידי חקלאים ממוצא מצרי. ב-1887 נבנתה שכונת נווה צדק ו-22 שנה מאוחר יותר קמה תל אביב.



חורבות היישוב ''הר התקווה'' כפי שצולמו בשנות ה-30 של המאה שעברה.


יוהן גרוסטיינבק, מראשי המתיישבים, עם אשתו אלמירה ובנם. ''אחינו היהודים המסכנים הם כמו ילדים בעבודה ועסקים''



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו