בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איך נהפכה עיר השינה מודיעין לבירת הגירושים בישראל?

איך נהפכה מודיעין לבירת הגירושים בישראל? האם ההבטחה לעיר האידיאלית החדשה שכחה לקחת בחשבון שעיר זה לא רק ביוב, חניה וגני ילדים? ומה עושים עם כל הכאב והבדידות כשהערב יורד והרחובות שוממים? כתבתנו, גרושה בעצמה, יצאה למסע התפכחות בפרבר הישראלי המושלם. מושלם מדי

תגובות

הרכבת עצרה בפאתי מודיעין. איש ירד. איש עלה. נשארתי במקומי, עם הפנים אל תחנת היעד - מרכז העיר. בפעם האחרונה שהייתי במודיעין, לפני שנים ספורות, לא היה מרכז. נסעתי יחד עם בעלי לבקר את אחותו שעברה לפרבר העתיד עם בעלה ובנם הפעוט. שוטטנו במכונית לאורך שדרות ירוקות שוממות שלאורכן בתים לבנים משוכפלים, בין שלל מרכזים מסחריים עייפים ודרכים ללא מוצא. מיתה פרברית אטית. ההווה כמבוי סתום לעתיד.

אבל הבטיחו אז שיש עתיד, ושבעתיד תהיה רכבת, ויהיה מרכז - קניון עזריאלי, ה-מרכז - שיקום על רגליו ויביא עמו אינספור מותגים, רשתות ואושר ועושר לתושבים, שבינתיים חיכו והתבקשו להתאזר בסבלנות. הבטיחו וקיימו. הנה אני מתקדמת ברכבת המתוקתקת, הישר למרכז עזריאלי. ההבדל הוא שהפעם אני נוסעת לבדי, ויעדי הוא לא משפחות מאושרות אלא משפחות מפורקות. האם זה מקרי שמאז שהייתי במודיעין נכנסתי בעצמי לסטטיסטיקת הגירושים?

זה לא שעלייה בשיעורי הגירושים היא תופעה מודיעינית ייחודית. מדובר במגמה כלל-ארצית. על פי נתונים של הנהלת בתי הדין הרבניים שהתפרסמו לפני כחודשיים, חלה עלייה של 4.7% במספר הזוגות שהתגרשו במהלך 2008, ביחס ל-2007. ב-2008 התגרשו 10,225 זוגות בישראל, לעומת 9,765 זוגות שהתגרשו שנה לפני כן. בירושלים חלה עלייה של 10% במספר המתגרשים, בתל אביב של 7%. אלא ששחיקת התא המשפחתי במודיעין היתה קיצונית במיוחד. על פי הנתונים כאן, בעיר שנתפרה עבור משפחות צעירות, חלה עלייה של 24% במספר הזוגות המתגרשים, מה שהזניק את מודיעין לראש טבלת הגירושים (היחסית) בערים הגדולות. המקומונים של מודיעין קפצו להגנתה בטענה שהגידול במספר התושבים בעיר (כולל מכבים-רעות) - המונה כיום כ-70,000 איש - הופך את הגידול במספר מקרי הגירושים - מ-101 ב-2007 ל-128 ב-2008 - לזניח.

האם מדובר בסטטיסטיקה מסולפת? שמועות מרושעות? משהו באוויר? את הגרושה המודיעינית הראשונה, מירב (שם בדוי, כמו כל שמות הגרושות בכתבה), פגשתי מחוץ לשער "ירושלים" של הקניון החדש. היא הביטה מחלון המכונית כמו עב"ם. היא יכולה לנווט בין הכבישים והכיכרות של עיר העתיד שבה נחתה יחד עם בעלה לפני כעשור בעיניים עצומות.

לא תמיד היתה מירב עב"ם. גם היום רבים במודיעין לא בהכרח מזהים אותה ככזאת. "זו היתה תקלה", היא מסבירה את הגירתה לעיר. היא ובעלה דאז התפתו לרכוש דירה שנראתה כמו השקעה נדל"נית מבטיחה ולבסוף מצאו עצמם מאכלסים את הנכס. השאר היסטוריה. לא מזמן הם התגרשו, ורק עכשיו, כשהיא מחוץ למעגל הזוגות והמשפחות שאליו השתייכה, היא מישירה מבט למציאות המדכדכת ששמה מודיעין.

"אין כאן עמודי חשמל, הכל סטרילי", היא אומרת. "זה נראה כמו מודל מקרטון ביצוע של הקבלנים. הכל עובר מהקרטון אל השטח. הכל מצופה באבן. כשעברנו לכאן היו רק זוגות צעירים עם תינוקות. לא היה שום דבר לבני נוער. העיר בנויה לזוגות ולמשפחות, אז אין כאן כמעט דירות רווקים, דירות שותפים, פאבים. לכולם יש מכוניות. אנשים כאן לא מסתובבים ברחובות. אין אווירה. רק הורים וילדים בגינות. אין מה לעשות כאן".

היא בת 40, אמא לשני בנים. חלק מהשבוע היא מתפקדת כאם וגרושה במודיעין, וביתר הזמן היא מגיחה לתל אביב להתפרק. "בתל אביב אני משתרללת. בחיים לא הייתי משתרללת עם מישהו ממודיעין. אני חיה חיים כפולים". פעם, עד לא מזמן, היא היתה עם שתי רגליים בתוך מודיעין, עד שלא עמדה בזה. "עיר העתיד זה בדיחה. יש פה משהו עצוב. הדבר הלא-אישי הזה, החומרנות - הכל פה נמדד כל הזמן, מירוץ בורגני אחד גדול. יש כלא של זוגיות במודיעין, כאילו את נשפטת רק כיצור זוגי, משפחתי. כל החברויות כאן הן סביב הילדים. נוצרה תרבות של צימרים ועל האש. כל הזמן עושים על האש. נישואים במודיעין זה כמו טיול משפחות אחד גדול. אתה נוסע למקומות שנוחים לילדים, הולך לג'ימבורי, הכל סביב הילדים. הגברים עם הגאדג'טים. ויש גם תרבות מפותחת של הליכות וקבוצות דיאטה, אפילו יש קבוצות איפור, ערבי טאפרוור, אירוח בסלון. הטלוויזיה תמיד דלוקה. את פורחת כשיש ערב זוגות, ואז זה מתפוצץ ברגע שמתפזרים. הכל הצגה. גם אני הייתי חלק מזה".

אז מה קרה?

"את קבורה בעיר כזאת. איזה שעמום. מה יש לעשות מלבד להתגרש? כמעט כל מי שאני מכירה עבר לפחות פאזה של כמעט גירושים. אני מצולקת מעניין הזוגיות כאן. זה קבר של משפחתיות, ואתה נכנס לזה יותר ויותר עמוק. בכלל אני נוטה היום לחשוב שמשפחות לאורך שנים זה עם לא מאושר. כולם בפסאדה שהכל נהדר, וזה לא, ומודיעין מדגישה לך כמה שזה לא. מודיעין זה מקדש של זוגיות ומשפחתיות. אין הוויה של בילוי, חוץ מהמשתלות. את מוצאת את עצמך בכלוב של ההוויה הזוגית, המשפחתית, ואת מאבדת את עצמך כאשה".

איך אשה מאבדת עצמה כאשה?

"נהייתי אמא, נהייתי בסטטוס מסוים. היינו חדשים, כולם היו חדשים, והכל היה קשור להוויה של בנייה - כמה חדרים יש לך, איזה סוג מכונית, כמה מטראז' בגינה, אם עשית דק מלפנים או דק מאחור... מין שפצת אינטנסיווית. כל הלהט והאנרגיות המיניות מתועלים לשיפוצים. אין כאן שום דבר מיני. אני היום מאמינה קטנה מאוד בפסאדה של זוגות. אני רואה אותם ואומרת לעצמי: 'סקס פעם בשבועיים, פעם בחודש'. איבדתי כאן את האנרגיות המיניות. אין אפילו חשק לבגוד. אני הייתי כמה קילו יותר. הפכתי לאשה תפוחה מהפרברים. הקטע של דיאטות נורא חזק כאן. כולם עוברים מקבוצת דיאטה אחת לשנייה, חיים מתחת לשריון של השומן. בדיעבד נראה לי שכל הקטע של להיות יותר שמנה היה לשריין את המשפחה, לבטח את עצמך מלהיות ישות מינית".

ערב ירד על העיר. הרחובות נשארו שוממים. מירב הביטה מהחלון, מתלבטת אם לחתוך הערב לתל אביב. מה קורה בתוך הבתים עכשיו? "שעת אמבטיות, שיעורי בית, ארוחות ערב", היא אומרת, וממשיכה לנהוג בתוך גבולות העיר. אולי מחר תל אביב. "בערב מת פה לגמרי. אין נפש חיה ברחוב".

לא התפתחה כאן סצנת גרושים/גרושות?

"אני לא יודעת. אין לי חלק בתרבות הגרושים/גרושות. שמעתי ש'הולמס פלייס' הפך למרכז הגרושים. ושמעתי שיש איזה קבוצת נשים שמתברברת על החיים, סוג של מאבק בשומן הבורגני. אבל אני לא האדם לשאול אותו. אנשים באים לכאן כזוגות, ואז זה מתפרק ואין לאן לברוח. אם אתה לא חלק מכל זה אתה פשוט אבוד. כל הזמן אני שומעת 'אתם עוד תחזרו', 'מתי תחזרו?' זה או להיות זוג או לחדול".

משהו מחכה לך

בביקורי הבא בעיר כבר הייתי מחוברת לאורלי זינגר, כתבת חברה במודיעין, אשה שנונה ואדיבה שנתנה קצת פרספקטיווה. "יש כאן הרבה גרושים וגרושות, זו קליקה בפני עצמה", סיפרה. "יש גם הרבה חד-הוריות, שרובן גרושות, הן התאגדו ויש להן בקשות מהעירייה שכל מיני גופים יבואו לקראתן. ויש להן כל מיני מפגשים. אפילו הייתי בסדנת צחוק אחת".

למה יש כל כך הרבה מתגרשים כאן? שאלתי. "קודם כל, יש הרבה גרושים וגרושות שהגיעו הנה כי שכר הדירה והמחיה זולים יחסית, אבל הם לא התגרשו כאן", הסבירה זינגר. "יש גם כאלה שהתגרשו כאן, אולי הסתבכו עם משכנתאות, כמו שבכל מקום מתגרשים. בסטטיסטיקה נחשבנו לעיר מספר אחת בגירושים, אבל זה שקר עיתונאי. לקחו את מכבים-רעות וצירפו אותה למודיעין, ואחוז הגירושים עלה. אבל לא נראה לי שיש כאן מישהי שתרצה לדבר על הגירושים שלה". לרגע עצרה זינגר, ואז נזכרה שבבוקר בבית-קפה ניגשה אליה גרושה אחת, סימה, שסיפרה שבדיוק הציגה את סיפור הגירושים שלה בחוג דרמה. שיערתי שאם כך היא בוודאי מוכנה לחשיפה תקשורתית. היא תוכל להתפרק ולהתמלא מחדש.

סימה, אם לשניים בת 60, בעבר מזכירה וכיום מטפלת, חיה ברעות ועברה למודיעין לאחר שהתגרשה לפני שנתיים וחצי מהאקס, איש קבע לשעבר. בחוג הדרמה, שאליו הגיעה במקרה, עשו למשתתפים תרגיל פנטומימה והניחו קופסה דמיונית על הרצפה. "אני אמרתי: 'וואו, הנה האקס שלי שוכב שם על הרצפה בתוך הקופסה'", היא משחזרת. "יצא לי ככה במקרה. כולם התפקעו מצחוק. היום אני עושה מכל הגירושים משהו הומוריסטי".

הרבה דמעות נשפכו עד שהגיעה לשלב הדאחקות. "בעבר בקושי יכולתי לצאת מהבית. האקס אמר לי שדי, נגמר, כמה זמן נהיה ככה, ואני אמרתי לו: 'לא הייתי חרא - אתה חרא'".

איך החלטתם להתגרש?

"הוא הפתיע אותי. פתאום יום אחד הגיע שליח עם מכתב ממשרד עורכי דין. האקס היה בבית, הוא דיבר בדיוק עם אמא שלי בטלפון, היא שאלה אותו איך עבר עליו ראיון עבודה שהיה לו באותו יום. ופתאום הוא אומר לי: 'את לא שומעת את הכלבים נובחים בחוץ? יש משהו שמחכה לך בחוץ'. לא ידעתי מה מחכה לי. רציתי שהוא יקנה לי דיבורית לאוטו, וחשבתי שאולי הוא הפתיע אותי עם דיבורית. הוא היה נורא קמצן, הוא היה ישן עם הכרטיס אשראי על הבטן. לא הבנתי מה פתאום הוא קונה לי מתנות. ואז פתחתי את הדלת וקיבלתי את המכתב. זה היה זוועה, זוועה".

לאחר שהתגרשו, היגר כל אחד מבני הזוג בגפו לבירת הגירושים, וכיום הם מתגוררים במרחק של שני רחובות זה מזה. סימה לא פצחה בפרק ב', האקס דווקא כן. "חשבתי שהוא לא יכיר אף אחת, אבל מתברר שיום אחד כשהוא עשה עבודות ריצוף הציע הרצף להכיר לו אשה ממודיעין, גרושה פעמיים. האקס התחיל לצאת איתה חצי שנה אחרי שהתגרשנו. פתאום הוא משלם על טיולים, יוזם דברים, סופ"שים, הכל. קיבלתי את זה מאוד קשה".

על דבר אחד היא מסכימה עם בעלה לשעבר. "הוא אומר שבסך הכל הוא עשה לי משהו טוב, והאמת שהיום ממש טוב לי. אני הולכת להוציא תואר באוניברסיטה הפתוחה, אני רוצה ללמוד איטלקית. אני עושה מה שאני רוצה ואף אחד לא מוריד אותי, מעליב, אומר לי מה לעשות".

מה עם פרק ב'?

"אני לא רוצה להתחתן עוד פעם. ברוך השם אני מאושרת, יותר גרוע ממה שהיה לא יכול להיות. אני שומעת על הרבה זוגות שכל אחד מנהל את החיים שלו מהצד, אבל לא נעים להם לפרק את החבילה. הכל עניין כלכלי. אז לו יש מישהי, לה יש. יש גם הרבה מתגרשים. יש צרת רבים, אבל זה לא מנחם אותי".

היא נזכרת איך יצאה יחד עם עוד חברה גרושה לטיול פו"פים באילת. כבר באוטובוס בתחנת רכבת צפון בתל אביב אנשים החלו להחזיק ידיים, ובתחנת העצירה כבר היו נשיקות צרפתיות. גם חברתה נטשה אותה לטובת הכלל המתלטף. סימה ישבה לבד והשקיפה מהצד. "אולי בעתיד אהיה עם מישהו שיהיה לי טוב איתו, מישהו שיידע להעריך אותי. נלך לטיולים, הצגות, הוא ייתן לי מלה טובה, נשיקה, אהבה, וגם יקבל. כרגע אני לא נפגשת עם אף אחד, אבל אם את נפגשת עם בחור אסור לטחון איתו את סיפור הגירושים. זה מה שאמר יוסי סיאס ברדיו. הוא משדר ממיאמי ואני שומעת אותו כל יום בין עשר ל-2 בלילה. אבל אם יהיה לי מישהו לא נחיה ביחד, שלא נתחיל לריב שוב על כסף. אני רואה זוגות מבוגרים רבים על חתיכת עוגה. דרך אגב גברים לא כל כך מעוניינים היום להתחתן. רק מעניין אותם להיכנס למיטה. מיד זה 'אפשר לעלות לקפה?' איך האקס כל כך מהר יכול ללכת עם מישהי אחרת? הוא אומר שהאהבה קיימת, ואני אמרתי: 'איזה אהבה?' הוא מתלהב בהתחלה ואז נמאס לו והוא נותן בעיטה, כמו ילד קטן. היום גם כבר אין לו רכב. הוא קנה אופניים. הוא ירד במשקל. אין לו רגש. לגברים אין רגש".

על הצביעות ועל התחרות

התחנה הבאה היתה המספרה של מוטי יפרח, זירת גרושות לוהטת מטבעה. עובדי המקום, כולם לבושים בטי-שירט עם הדפס של שם הבוס באנגלית, היו עסוקים בהחלקות וסלסולי שיער הדדיים. כדי להתערבב ולקנות זמן שריצה במקום הקרבתי את ראשי, ובר, בן 18 שעל ראשו תספורת סתורה אך מוקפדת, החל לצבוע את שערי בגוון שועלה מגורשת. בינתיים קפץ למספרה יחזקאל, בעל עסק מקומי, וניסה להסביר מה לעזאזל הסיפור של העיר הזאת.

"העיר הזאת היא קיבוץ גלויות", אמר יחזקאל. "כל אחד בא ממקום אחר, כל אחד יכול להיות דמות אחרת, את יכולה לעצב את עצמך מחדש איך שאת רוצה. כולם צבועים. אני מכיר אנשים מפה עוד מלפני שהם באו לפה, אני יודע איך הם באמת, ואני רואה אותם וצוחק. ואז זה הולך עם האשה של זאת ומתחילים הבלגנים. יש גם המצב הכלכלי. אנשים חיים כאן ברמה גבוהה, הרבה באו וקפצו מעל הפופיק ועכשיו הם משלמים. יש גם תחרות גדולה בין ההורים. הצביעות והתחרות חוגגות".

"בגלל שאנשים כאן נעקרו מהסביבה הטבעית שלהם, אין תמיכה פיזית ורגשית", הוסיפה רונית, נשואה פלוס שלושה שהתיישבה לפן השגרתי. "אנשים תלושים. אין חברויות מהתיכון, מהיסודי, אין משפחה קרובה, אז את מתמודדת לבד לגדל את הילדים, לנסוע לעבודה, אין על מי להישען. בן הזוג צריך לקחת הרבה תפקידים, והוא בדרך כלל גם יותר עסוק כי מקום העבודה רחוק יותר".

האם העיר עמדה בהבטחתה מאז שרונית היגרה לכאן לפני עשור? "אני אוהבת את השקט, אבל אני מאוכזבת ממערכת החינוך", היא אומרת. "לדעתי מודיעין לא הצליחה לעמוד בציפיות של אנשים. אני חווה חלק מהבעיות האלו. יש לי כמה חברות כאן, אבל החברויות האמיתיות נמצאות רחוק. להיות מנותקת זה קשה וזה יוצר מתחים בבית".

שרית, גרושה פלוס שתיים בת 38, אשה חטובה העוסקת בפיננסים, פחות סלחנית לעיר שבה היא מתגוררת זה 11 שנים. לפני שמונה שנים התגרשה. "אני רק גרה פה, אני לא מבלה פה, אני רק מגדלת פה את הילדים. אני לא מתערבבת עם אף אחד מפה. אף פעם לא יצא לי להכיר מישהו ממודיעין. אנשים פתטיים מדי. זו עיר של מתים. אין פה כלום. אני גם לא מצפה שהעיר תיתן לי שום דבר. אבל אנשים היום לא מסתדרים בשום מקום. אנשים היום לא מוכנים לסבול כמו שסבלו ההורים שלנו. עזבתי בגלל שלא הסתדרתי איתו, והיום אני מאושרת. אין בי חרטות".

גם לאיבון, בעלת פז"ם של שמונה שנים בעיר, אין חרטות. היא נמצאת כעת בהליכי גירושים. "עייפות החומר, אנחנו לא מתאימים", היא מסבירה את המניע לפרידה מבעלה, אבי שני ילדיה הבוגרים. "מגיעים לגיל שכבר אי-אפשר לסבול את השטויות. כמה חברות טובות שלי גם התגרשו בשנתיים האחרונות, אחת בגלל בגידה. אבל אני לא חושבת שהעיר עושה את זה, הזמנים עושים את זה. יש כאן איכות חיים די גבוהה, אני מאוהבת בעיר. אנחנו פשוט מבינות שאפשר בלעדיהם. אם את אשה עובדת ויש לך עצמאות כלכלית וחברתית, את לא תלויה באף אחד. ויש גם הרבה תמיכה, את לא לבד בעסק הזה. אני חושבת על זה כבר הרבה זמן, אבל לא רציתי לפרק כשהילדים היו קטנים. אני מאוד שלמה עם זה".

בשלב זה התייצב יפרח עצמו במספרה, לבוש גם הוא בחולצה עם שמו. "אין הרבה בשביל מה לחיות פה, וזה פוגע בזוגיות", הוא אומר. "הכל זה חוגים, עבודה, ילדים, ובסוף יוצא לבן-אדם איזה תל אביב פעם ב... על הדרך והוא רואה עיר תוססת והוא מרגיש שהוא לא חי כביכול. אין פה פוזה, בגלל זה הקניון לא עובד חזק".

"הקניון עובד!" התגוננה מישהי מעמדת החפיפה.

"כשאומרים 'כל החיים' לא באמת חושבים שזה יהיה לכל החיים", המשיך הספר הרווק, וסיפר סיפור מרתק על רביעיית נשים גרושות ממודיעין שהתאגדו והחליטו לדבריו "לעשות את כל הגברים הנשואים בעיר".

באמת?!

"בעיניים שלי. הם עשו ביחד אורגיות והכל. אחת מהן אפילו היתה דתייה. הן היו כמו כת".

"כולם כאן מדברים, זו עיר קטנה, אבל אני לא מבינה למה שלחו אתכם לפה, בכל הארץ מתגרשים. גברים אוהבים אותנו קטנות ותלותיות, אבל אנחנו כבר לא שם", אמרה שרית. "אני לא בנויה לזה שמישהו יגיד לי מה לעשות. באמת קשה לגברים איתי, ולי איתם. אני גם מבינה בכסף, גם נראית טוב, וזה מאיים. גברים הם בעייתיים. אני לא רוצה להתחתן שוב. התא המשפחתי איבד ערך. אלו שנשארות, נשארות כי הן תלויות כלכלית. אני גם שומעת גברים אומרים: 'מה לפרק, היא תיקח לי חצי מהכסף'. אז הם מחליטים כבר לסחוב. לרוב הגברים יש מאהבות. לנשים פחות. אני רק מחכה שהילדים יגמרו בית ספר ואז אני עפה מפה. זו ממש תוכנית-תוכנית. מה יש לי לעשות פה?"

"הסגולה לחיי נישואים היא לנסוע פעם בשנה לבד לתאילנד", אמר יהודה, נשוי פעם שנייה, בזמן שיפרח טיפל בראשו. "בתאילנד אני ממלא את כל המצברים". "הכל מתמלא, הכל מתרוקן", אמר יפרח. "אם אשה היתה מסכימה להסכם ממון אז אולי הייתי מתחתן", הוא מתבדח. "מה, אני צריך שהיא תיקח לי את האופנוע?"

"אתם מוציאים לי את החשק להתחתן", התלונן בר והוביל אותי לעמדת השטיפה. "מה אתם בכלל מתעסקים בגירושים? אין מים בכנרת!"

כולם היו משועשעים מבר האקולוגי, שהפך את ראשי לשועלי יותר מהמתוכנן. טינה צ'רלס התנגנה ברקע - "...I love to love, but my baby just loves to dance" - ורקדנו קצת, אחר כך סירקתי נער מבועת עם ראש רטוב ולרגע הרגשתי אושר פרברי מהו. אוי לא! פתאום נזכרתי שאנחנו מאחרים לפגישה עם רווק מודיעיני בלתי מצוי, איתו קבענו להיפגש לדרינק ב-Happy Hour במרפי'ז, סניף מודיעיני של הפאב האירי מהרצליה. "רווק שגר פה? למה?" הקניטה שרית, "בחיי שמשעמם לו בחיים". "מרפי'ז?" מוטי הרים גבה, "אפשר לעשות שם מניין. אני נוסע הערב להופעה במועדון 'זאפא' בתל אביב", הוא עידכן. "אני גר במודיעין בגלל העסק, אם לא הייתי עובד פה הייתי מתחרפן לגמרי", התגונן מוטי, ואז, בעודו נסמך על אליבי השפצת האינטנסיווית, הוסיף ברמיזה: "יכול להיות שהרווק קנה דירה והשקיע במטבח".

דיני נפשות

חדלונו של אדם אחד הוא תחייתו של אדם אחר. ד"ר איתן מכטר מלמד את הזוגות במודיעין איך לא לחדול. המרצה למדעי ההתנהגות, בן 44, המתגורר בשהם עם אשתו וילדיו, הפך בשנים האחרונות ליועץ זוגי. "אנשים באו אלי אחרי הרצאות וסיפרו לי על בעיות שלהם אז הלכתי ללמוד יעוץ זוגי", הוא אומר. "רוב האנשים שפונים אלי הם ממודיעין. בעיני, כמי שחי את זה ועוסק בזה, זה כבר ממש דיני נפשות, כמו רופא שמרפא אנשים".

ממה הם סובלים?

"ראיתי לאט לאט שהבעיות, הקושי והצרכים יחסית דומים. הבעיה היא שלא קל לשמור על מסגרת זוגית בעידן הפוסט-מודרני משום שיש יותר פיתויים ומשום שפסיכולוגים מסבירים לנו שאנחנו צריכים לבנות את ה'אני' שלנו לפני שאנחנו פוצחים בזוגיות. אז אנשים בונים את האני שלהם, הופכים ליצורים אינדיווידואליסטיים, שלא לדבר על כך שלימדו אותנו להיות הישגיים - אתה רוצה לשדרג את הבית, את העבודה, אבל עם בת הזוג אתה אמור להישאר 60 שנה. המסגרת המשפחתית היא מסגרת אנטי-משתדרגת. הקפיטליזם המאוחר מבוסס על עקרונות ששוללים אותה. קביעות, התמסרות - כמעט כל התכונות של זוגיות עומדות בחיכוך עם זה. אז צריך להיות עם נפש כפולה כדי לשרוד, צריך להכניס דיסקט חדש כשאתה בא הביתה".

אבל למה במודיעין הבעיה כה חריפה?

"בפרברים, באזורים של בורגנים, אתה נתקל באנשים שיכולים לסמן וי כמעט בכל תחום - לימודים, עבודה, חברים. אנשים מתוקתקים. אבל בפנים, בזוגיות, אין אותה נכונות להתמסר, לרצות. אנשים מוותרים בקלות. יש מין טרנד כזה שאם זה לא הולך חלק אז בטח יש בחוץ מישהו שיעשה לי חיים יותר קלים ונעימים. למה לי להישאר בבוץ הזוגיות? אולי יש מישהי יותר טובה מעבר לפינה? יש יותר ערוצים בטלוויזיה, יותר אפשרויות בחירה בסופר, אז למה בזוגיות אני צריך להיתקע? הזוגיות הפכה לאי בודד ורוצים להחיל עליו את החוקים של האוקיינוס מסביב, אז פלא שזה לא עובד?

"זוגיות זה משהו שצריך להתאמץ עבורו. בני אדם צריכים להקיז דם כדי להצליח, אחרת הכל יחזור בזוגיות הבאה עם אותן הבעיות. כולם חושבים שהבעיה היא אצל האחר. בן אדם רוצה זוגיות בלי מריבות, מין מטורף, ילד עם עיניים כחולות בלי טיפולי פוריות ואם אפשר אז שתהיה גם בת זוג פתוחה שאפשר להציע לה חילופי זוגות. זה פשוט לא עובד ככה. זוגיות טובה היא תמיד תולדה של אנשים שנלחמים עליה. אין ארוחות חינם. צריך לקחת את זה כפרויקט, להחליט שאני הולך להשקיע ולהצליח עם הסטארט-אפ של המשפחה כמו שאני מצליח בעבודה".

זה לא רומנטי.

"אני לא משרד היכרויות, אני משרד לשימור זוגיות ומשפחה. אני רואה את עצמי כסוג של נביא זעם שנלחם על הדבר הארכאי הזה שכולם נהנים לחבוט בו - מוסד הנישואים".

ישבנו ב"ארומה". מכטר קילף את עטיפת נייר הכסף ואכל את לב השוקולד שקיבל לצד הקפה. הוא שלח אס-אם-אס לאשתו, שפניה מרוחות על צג המכשיר הסלולרי. "אז מה יעשה מישהו כשהמזכירה הגדילה את החזה ב-400 סמ"ק?" הוא המשיך. "יש אנשים שמתחתנים ולא יודעים בדיוק מה זה. הם משקיעים הרבה כסף בחתונה, מרימים אירוע הוליוודי נוצץ, אבל הדפוסים הקדם-זוגיים ממשיכים להופיע. הם בונים מסגרת יחסים מתוך תפיסה מוטעית שהזוגיות נוצרת מעצם העובדה שהם נפגשו ונדלקו אחד על השני. אלא שחיים משותפים מבוססים על נתינה, התמסרות, חוויות משותפות. אם זה מבוסס על הידלקות, היום-יום, הרוטינה, שוחקים את הקסם, ואז אין חברות. מה זה כשמישהי קמה בבוקר ואומרת: 'אני כבר לא יודעת אם אני אוהבת אותך'? היא לא מבינה מה זה משפחה וזוגיות".

אולי פשוט האהבה הלכה לאיבוד.

"אני לא מדבר על אהבה, לא בגלל שהיא לא רלוונטית. אהבה היא לא נקודת פתיחה, אהבה היא תוצאה של משפחה תומכת, יציבה, בריאה".

ומה אם משעמם בבית?

"שעמום תלוי באיכות השיתוף, תלוי בחוויות שבונים ביחד. אני אוהב תיאטרון, ואשתי אוהבת תיאטרון, אבל היא לא היתה ככה כשהכרנו. היום היא מבינה בתיאטרון וקוראת ביקורות בצורה יותר שקדנית ממני. זוגיות זה תהליך הדרגתי שנבנה על ידי הרבה ויתור, הערכה, ועם כללים ברורים. זה מפעל חיים. צריך להיות חכם בזוגיות, ולא כל הזמן צודק. דרך הוויתור אתה יוצר הבנה הדדית. אם למשל אתה פגוע, תבלע את זה. איפה הוויתור אם לא בלבלוע צפרדעים? כמה צפרדעים אנחנו בולעים בעבודה בגלל הבוס?"

זו כניעה, זה שעבוד.

"לא. אתה משדר שבן הזוג חשוב לך ואתה מוכן למחול על כבודך. בעצם הוויתור אתה נותן מתנה. וכל פעם כשאתה נותן מתנה, גם כשאתה מביא למישהו פרחים, אז חלק ממך מושקע בו, ולכן הוא יותר ויותר חשוב לך. ככל שאני נותן לך יותר, יש בך יותר ממני ואנחנו הופכים להיות לאט לאט יישות אחת, לא פיזית אלא מנטלית".

אז מה מכשיל את התהליך הקסום הזה בפרברים?

"קצב החיים שלנו לא עוזר למסגרת המשפחתית להיות יציבה ותומכת. שוק העבודה תובעני, והמשכנתה והרצון להתקדם - ועכשיו גם המיתון - דורשים מבני הזוג לעבוד שעות ארוכות כדי להשתדרג כלכלית. הבוקר מתחיל במירוץ מטורף, השכמה, ילדים, פקקים. המתח הזה יכול להתחיל מריבה שתלווה את בני הזוג כל היום, ובערב היא יכולה להתעצם. אנשים חוזרים הביתה בשמונה-תשע ונשאר מעט זמן לשיח הזוגי המשותף. עד שמתיישבים על הספה זה כבר פריים-טיים, ו'הישרדות' בדרך כלל משתלטת על השעתיים שנותרו בסוף היום. אז הם בוהים בטלוויזיה, הם עייפים ואולי הם מחליפים כמה מלים בזמן הפרסומות. זה לא מספיק כדי לבנות זוגיות. אנשים מדברים פחות, מתחברים פחות לעולם של השני. עד הוויקנד לא נפגשים. באורח החיים הזה המשפחה הופכת להיות יחידה כלכלית, חשבון הבנק הוא משותף, אבל אין מספיק שיתוף בפרמטרים האחרים. אני טוען שזוגיות היא ההשקעה הכי טובה בעידן הקפיטליזם המאוחר".

יש הרבה בגידות?

"אני נתקל במקרים. אני נתקל בתופעה של בדידות בתוך הזוגיות. כל בגידה מתחילה בשלב הבדידות בזוגיות. גם אשה וגם גבר שמרגישים בודדים לאורך זמן הם פוטנציאל ממשי לחטאים קטנים וגדולים. הם מחפשים את מה שאני מכנה פתחי מילוט מהזוגיות. זה יכול להיות גם המחשב".

מה הבעיה במודיעין באופן ספציפי?

"אין בעיה במודיעין. הבעיה היא שבמודיעין מרוכז העשור של בני 35-45, ואחוז גבוה של מתגרשים משתייכים לעשור הזה. זוגות צעירים חיפשו לעבור לשם, והם קצת התבגרו. אין בעיה בפרבר עצמו. להפך, אנשים שעברו למודיעין הם אנשים שרצו להקים בית בישראל, רצו להצליח, היתה להם לפחות נקודת זינוק מוטיווציונית טובה. על תל אביב - שם לבי יוצא".

מתברר שלד"ר מכטר יש דעה שלילית ביותר על התל-אביבים. טוב, הוא גר בשהם. עשר דקות ממודיעין. "אצלכם אין אפילו מודעות", הוא מתחיל להשתלח, "אין אפילו תפיסה שמשפחה ונישואים זה דבר חשוב. בתל אביב יש טרנד שמקדש את ההווה המתמשך, את היחסים המזדמנים, אין מבט קדימה. אנשים הרימו דגל הומו-לסבי, או דגל רווקי, בכל מקרה לא את דגל הנישואים".

הומוסקסואליות ונישואים לא אמורים לעמוד בסתירה.

"אם כבר מדברים על תופעה שצריכה להדיר שינה, זו התופעה התל-אביבית. אני רואה בתל אביב את שיא הניוון. אנשים מסתובבים בפאבים ב-2 בלילה, נשמות תועות. במודיעין כואב להם, אני לא רואה אושר על פניהם של אלה שהמשפחה התרסקה להם".

אתה בטח יוצא מורווח מהעסק הזה.

"אני עושה את זה חד-משמעית מתוך תחושת שליחות. אני מרגיש שזו חובת היום".

לעומת הנעים הסביבתי

במשרד המודיעיני של אירית דוד, עורכת דין לגירושים ומגשרת, ושל שותפתה, עו"ד שרה נבון, המתמחה בגישור, לא חסרה תעסוקה בימים אלה. מי כמוהן יודע למדוד את הנסיגה בערך הנישואים בארץ ובפרט במודיעין. כעת, אחרי 18 שנות פעילות, הן צפויות לעבור למשרד חדש ומשודרג במרכז העיר, ה-מרכז. "כשהמשרדים בעזריאלי ייפתחו זה יהפוך להיות ה-מרכז של עורכי הדין. יהיה שם נוף של מודיעין פרוש מהחלונות, נוף ליער בן שמן, וכשיש ראות טובה אפשר אפילו לראות את תל אביב. ואין בעיית חניה".

מרכז העיר החדש. למטה מתחדשים, מתפטמים, צורכים ומתווכחים, ולמעלה מתגרשים ומתגשרים אצל צמד עורכות הדין הנמרצות. לשתיים יש הרבה מלים נעימות לומר על העיר, שמייצרת להן לקוחות בשרשרת. "העיר הזאת תמשיך להתפתח. עכשיו יש כבר רכבת, ובכביש 431 החדש אפשר להגיע ממודיעין לראשון ב-20 דקות. זה יעזור למודיעין להיות עיר גישה נוחה יותר", אומרת דוד. "מצד אחד זו עיר חדשה, כל הבנייה חדשה, היא מאוד מתוכננת ואסתטית. אין בה משהו קיצוני, היא לא ענייה וגם לא בומבסטית. מאוד נעימה. הרבה אנשים שמחפשים איכות חיים באים לפה. יש במודיעין משהו נורא נעים ביחסים בין האנשים".

אם הכל כל כך נעים אז למה כולם מתגרשים?

"מה שנהוג להגיד זה שבגלל שיש כאן הרבה צעירים, יש הרבה מתגרשים. אבל אני דווקא יכולה להגיד שהרבה מהאנשים הגיעו אלי בשנה האחרונה ממש לא צעירים".

נבון סבורה שהעלייה במקרי הגירושים נובעת גם מכך שתושבי הישובים הסמוכים, מכבים ורעות, שהגיעו לאזור עוד לפני שמודיעין היתה קיימת והתבגרו בו, שרויים כיום במשבר גיל 40 אף על פי שהם בני 50. כפי שנאמר, 50 הוא ה-40 החדש. "מחקרים מראים שבימינו גיל המשבר עבר מ-40 ל-50", היא אומרת. "אלה אנשים אמידים ברובם בני 50 פלוס שגמרו עם הטיפול השוטף בילדים. תוחלת החיים יותר ארוכה, ופתאום מתחילים לחשוב - מה עשיתי בחיים? האם עשיתי כל מה שרציתי? האם הגשמתי את עצמי? הם מתחילים לראות מסביבם חברים חולים, והם אומרים לעצמם: אמנם הייתי נשוי 25 שנים, אבל לא הגשמתי את עצמי ועכשיו זה הזמן. כך הם מחליטים שלא מתאים להם להיות נשואים לאותו בן אדם לשאר החיים".

השתיים נתקלות מדי יום בצד הפחות יפה של חיי הנישואים. במקרה אחד פנתה למשרדן אשה שסיפרה בדמעות כי בעלה לשעבר שיקר לה וטען שמשכורתו נמוכה יותר כדי שגם דמי המזונות שיצטרך לשלם בעתיד יהיו נמוכים. היא חתמה על הסכם גירושים הכולל מזונות נמוכים, ולימים התבשרה שמשכורתו גבוהה פי שלושה ממה שדיווח לה במשך שנות נישואיהם. נבון ודוד הצליחו להוכיח שהיתה הטעיה ועושק מצד הבעל והביאו לשינוי ההסכם.

הן מתעקשות שהמטרה העומדת מול עיניהן היא השכנת שלום בית כאשר יש אפשרות לכך, מתוך תפיסת המשפחה כערך מקודש. "אם אפשר לא לפרק אז אני מאמינה שזה עדיף", אומרת נבון, "אני בטח שלא אעודד אנשים להתגרש, אבל אם כבר אז עדיף בדרך הכי פחות כואבת - דרך הגישור. אירית אומרת שיחסית במודיעין אנשים נפרדים בצורה יותר תרבותית".

דוד מחזיקה מאוד ממודיעין - "זו עיר שממש התחילה מכלום והתפתחה במהירות", היא אומרת, "אנשים לא סתם התגלגלו למודיעין אלא ידעו למה הם רוצים להגיע, לשאוף". אבל דווקא היתרונות הללו של עיר העתיד, היא אומרת, עלולים להאיר באור חדש, שלילי, את התא המשפחתי. "מגיע לפה זוג, נגיד מלוד, נכנס לחברה טובה, בית ספר טוב לילדים, הכל נעים. ופתאום המקום שדוקר לו, לעומת הנעים הסביבתי, זה דווקא הבית שלו. שם נמצאת המוגלה".

נבון: "אנשים חיפשו שיפור בדיור, באו עם תקווה, והגיעו לנחלה. הדירה נחמדה, השכנים נחמדים. ועכשיו המוגלה מתפרצת".

דוד: "קודם אולי הם לא הסתכלו פנימה כי היו תלונות ובעיות בחוץ על הסביבה. גם מבחינה בטיחותית זו לא עיר של קטיושות, זו לא עיר הגבול. היא ממש במרכז". בהעדר איומים חיצוניים, היא ממשיכה, נותר לזוגות זמן לחפור ביחסים הזוגיים. מכאן ברור שהיא מעולם לא שמעה על התיאוריות של ד"ר מכטר. "פעם לא היה לאנשים זמן לדבר על יחסים, זה לוקסוס", היא אומרת וממשיכה: "אנחנו חיים בדור של היי, הכל קורה במהירות, האוכל, התקשורת, וגם את הסיפוק הרגשי רוצים מהר. גם האומץ יותר גדול, אנשים פחות מתביישים להתגרש. יותר נשים עובדות ויש תפיסה יותר שוויונית, וגם זה מעלה את אחוז המתגרשים. במקרים מסוימים זה ברכה ובמקרים אחרים זו בריחה מהתמודדות".

להערכתך המגמה תימשך?

"אני מקווה שהעיר תתעשת מהגל הזה, ושישקיעו הרבה בלעזור לזוגות עם הבעיות הפנימיות. אני שומעת שאנשים מרימים גבה, אבל זה לא גורם להם להגיד שמשהו בעיר הזאת מידבק. אני חושבת שכולם מבינים שזה לא משהו בעיר אלא באנשים שהגיעו לפה. נכון שפה זה מתפרק, אבל אולי זה משהו שהם סחבו מהעבר ופה יש כר מספיק נוח כדי לפרק".

נבון: "יש אנשים שאולי אפילו חושבים על גירושים, וחושבים שאולי פה זה מקום טוב לפרק ולהתחיל מחדש. יש כאן עירייה מאוד תומכת ושירותים חברתיים מצוינים. אם מישהו חשב בלבו חצי בצחוק שהוא רוצה להתגרש, אולי עדיף להתגרש במודיעין ולא במקום מנוכר כמו תל אביב".

כוכי מרדכי כמטאפורה

"אני מכיר את מודיעין מזמן, באופן אינטימי", התוודה פתאום הצלם. מתברר שלפני שנים רבות, אחרי שהשתחרר מהצבא, הוא התגלגל לעבוד בחברה שתפקידה היה לחדור לקרביים של מודיעין, שהיתה אז רק חלום בתחילת הגשמתו. "כשבונים קו ביוב בדרך כלל חופרים תעלה, מניחים את הצינור, מכסים, בונים מעל זה ואחר כך אם יש תקלה או נזילה קשה לדעת איפה היא", סיפר. "אז בפרויקט הגדול שעשינו שם בדקנו שהכל בפנים תקין. היה להם מין רובוט שנראה כמו כלב תחש. היה מחובר לו בקצה האחורי כבל אופטי, מין זנב אינסופי כזה, ואני יחד עם עם בחור מג"בניק מרמלה היינו צריכים לרדת איפה שיש עיגולים כאלה שנפתחים עם הרובוט, ואז לדחוס אותו לתוך הצינור ולעלות בחזרה לאוטו בקרה. הרובוט היה מתחיל לנסוע בתוך הצינור, היו לו מצלמות ופנס גדול, ואנחנו ישבנו בתוך האוטו עם כל המכשור וראינו במוניטור בלייב את הבפנים של הצינור. ככה אפשר היה לראות אם יש סדק או שבר. ככה עשינו קילומטרים על קילומטרים של כל הוורידים של מודיעין, כמו בדיקה אנדוסקופית של עיר העתיד". והכל נראה תקין? שאלתי. "לא זוכר", התנער הצלם מאחריות. "נדמה לי שהעברנו את החומר המצולם למקצוענים".

"בטח הוא מצא שם הרבה שלדים של מתים", אמרה אמי כששמעה על עלילות התחש-רובוט. "בטוח יש שם מתים מתחת לאדמה. כל המכבים היו שם. אולי בגלל זה כולם במודיעין מתגרשים. אולי יש קללה".

עד כמה מודעים תושבי העיר לאנטי-קופידון הפועל בקרבם ויורה חצים נקמניים על זוגות צעירים? במשרד של הקבלן שלמה כהן, שבימים אלה משווק במרץ את פרויקט הדיור השאפתני "Buchman Gardens", לא שמעו על כך דבר. בשעת צהריים הגענו למתחם הקבלנים במודיעין, מול העירייה, לכאורה כזוג נשוי המבקש לקנות את דירת חלומותיו. על חלונות הראווה התנוססו דימויים תלושים של זוגות צעירים רצים בשדות שיבולים והבטחות כבירות לעתיד טוב יותר: "אמרלד דונה - לחשוב, להרגיש, לחיות אחרת"; "Luki Gates - תשאף, תשיג, תהנה". במתחם היו גם נציגויות של בנקים למשכנתאות ומרכז לעיצוב הבית. רק סניף של הרבנות היה חסר להשלמת החוויה.

מאחר שהסוכנת של בוכמן היתה עסוקה בשכנוע זוג אחר שהגיע למקום הנכון עברנו לדלת ליד, לחברת "אלמוג מודיעין", שבמשרדה ניצב מודל מיניאטורי של השכונה הנבנית. הכל היה לבן וירוק וקטן ומושלם, והובטח שככה בדיוק ייראה העתיד, רק בגדול. אפילו היו דיירים קטנים ושמחים. הם נראו רגועים, מרוצים מהחיים, אבל מי יודע? אולי הם סתם ברגע של התמוגגות מהתריס החשמלי בסלון, שתיכף יתחלף בתיעוב עמוק כלפי אחד מבני הזוג שאינו עומד בסטנדרטים שקובעים האריחים במטבח. והלא משם הדרך לקומת הגישור במרכז עזריאלי קצרה.

כשיעל, אשת המכירות של שלמה כהן, התפנתה, היא הסבירה ש"בוכמן גארדנז" הוא הפרויקט היוקרתי ביותר במודיעין, הכולל 112 יחידות ומחולק על שני רחובות. אולי בגלל זה הסיסמה שלו היא "בית אחד, שני עולמות". כשיעל ביררה כמה חדרים נרצה וביקשנו ארבעה, המינימום. משמעות הדבר היא שייגזר עלינו לחיות בדופלקס חלומי השוכן על הכביש. בפרוספקט הכביש נראה קטן ופסטורלי, והסוכנת אמרה שזה עשוי להיתפס כמינוס אבל שיש לקוחות שאפילו מעדיפים להיות על הכביש, קרוב לאקשן. אלא שעד מהרה התברר שמדובר בכביש מס' 11, כביש עוקף רציני. הסוכנת אמרה שהדופלקס שלנו יהיה מוכן בעוד שנתיים, אבל שנשארו רק אחד או שניים, ושאם לא נחטוף אותו מהר ניאלץ לחכות שנתיים וחצי.

"מי יגור בכזה מקום?" שאל הצלם.

"למה אתה כל כך אנטי?" יריתי.

"זה לא כל מיני משפרי דיור?" הוא המשיך.

"לא", השיבה הסוכנת, "זה לא נכון בעליל על בוכמן. זה נכון אולי לגבי שכונת ציפור, שם האוכלוסייה באמת פחות חזקה, אוכלוסייה אחרת. אבל בוכמן זה חבר'ה מעולים, אוכלוסייה חזקה, אנשים איכותיים, הרבה אנגלוסקסים, אנשים שעוסקים בהיי-טק, אווירונאוטיקה... השמים הם הגבול".

ואם נעבור לכאן, לא נתגרש? שאלתי. אומרים שבמודיעין אנשים מתגרשים. "שטויות!" הזדעזעה הסוכנת, "חס וחלילה. אני לא מאמינה לשמועות האלו".

יצאנו מהורהרים ממתחם הקבלנים, עלינו על האופנוע ודהרנו להיכל ההתחלות החדשות, מכון הכושר "הולמס פלייס". הילה מיחסי הציבור קיבלה את פנינו בכניסה למועדון המשפחתי הראשון בעולם של הרשת, שנפתח ב-2002. "One Life, Live it Well", נכתב בכל פינה. "זה מה שאנחנו מאמינים בו", אמרה הילה, בת 27, תושבת מודיעין נשואה.

היא סיפרה על שירות השמרטפייה לנוחות חברי המועדון, כמו על מינוי מוזל במיוחד לאמהות חד-הוריות, וסדנת הרזיה בשם "הולמס פלייס לייט" הכוללת ליווי צמוד. "זה אחלה מקום להתחלה חדשה, להכיר אנשים", היא אמרה, בעוד רמי קליינשטיין הגרוש הופיע וזימר על מסך הפלזמה הגדול מעלינו. "במיוחד בשביל מתגרשים, עם הלחצים, מה יותר טוב מלבוא ולהתפרק פה? מספיק שיהיה לך חבר שמכיר את הבן-אדם הנכון ואת כבר חוזרת לעניינים". מכת הגירושים האזורית, עושה רושם, לא מאיימת עליה אישית. עוד לא. "מודיעין זו עיר מדהימה לגדל בה ילדים. יש פה פארקים ומלא פעילויות, וזו עיר בטוחה", היא אמרה.

מנהלת ילדים ואירועים במועדון, פטריסיה זיו, היתה יותר נוקבת. "אני כאן מאז פתיחת המועדון, לפני שבע שנים, ואני יודעת בבירור שבמהלך התקופה הזאת חלק מהזוגות שנרשמו חוו גירושים", היא אומרת. "יש כאן הרבה זוגות שעשו מינוי, ואז החבילה התפרקה ולפחות אחד מהם נשאר במועדון. זה נותן אפשרות לצאת בערב, להכיר, לצאת מהבלגן. את באה להתפרק ולהתמלא מחדש. מהרגע שנכנסים לכאן מתמלאים. זה עוזר להתמודדות. וחלק גם באים להכיר".

כשדהרנו חזרה לכיוון תל אביב, רוח מפויחת מצליפה באנו ללא רחמים, חשבתי שמודיעין הזאת היא כמו כוכי מרדכי. גרושתו של הגנרל המטרידן אמנם סיפרה בערוץ "האח הגדול VIP" שהיא מתגוררת בבבלי בשכירות ומחפשת לרכוש דירה לה ולבנה באותה שכונה כבר חמש שנים, אבל בכל זאת כוכי היא מודיעין - מעין פקידת לשכה מתוקתקת, חיובית לכאורה אך בלתי-נסבלת, שגורמת לך לרצות לטפס על עצים. אילו רק היה עץ בשביל כל בן אדם שחייב לטפס. אבל בקושי יש עצים במודיעין.*



צילומים: דודו בכר. למצולמים אין קשר לכתבה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו