בוא שיר עברי | זהו שיר ישן על נחצ'ה היימן - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

בוא שיר עברי | זהו שיר ישן על נחצ'ה היימן

כשחתן פרס ישראל הטרי מציג את חייו לפי שיריו, ואת שיריו לפי חייו, לא נותר אלא לקרוא ולזמזם: אילו חיים אלו היו, ואילו שירים. לא רק נתן אלתרמן, מייק בראנט ומשה דץ, אפילו דיוויד בואי התפעם מהם

נחום היימן. אלתרמן ביקש שאקרב את האוזן לפה שלו ולחש: "חבל שלא נפגשנו קודם", ואני פרצתי בבכי

גם בגיל 75 נחום (נחצ'ה) היימן פותח דלתות. בבוקר הודיעו לו על הזכייה בפרס ישראל, ובערב הוא רץ להופיע לפני קבוצה של רוסים במתנ"ס בפתח תקוה, להסביר להם, בשפת אמם, אילו שירים רוסיים עשו עלייה הרבה שנים לפניהם והיום הם חלק בלתי נפרד מהתרבות שלנו.

הביוגרפיה של היימן רצופה בדלתות. בחלק מהן הוא נכנס בדרך המלך, באחרות הכניס רגל ולא עזב עד שנתנו לו להיכנס. למשל, בדלת ביתה של ננה מושקורי בנואיי, פרבר פריסאי אמיד, לשם פילס את דרכו בערמומיות ב-1967 ואמר לזמרת: "גברת מושקורי, את יוונייה ואני ישראלי, התרחצנו באותו הים, יש לי שיר נהדר בשבילך, תני לי להיכנס". מושקורי לא התפעלה וניסתה לסגור את הדלת על הפרחח החצוף. "אבל אני שמתי את הרגל בדלת ולא נתתי לה לסגור וכעבור שבועיים הקלטנו את השיר 'ביום בו היונה' שזכה להצלחה היסטרית", הוא מספר, בחיוך שופע חינניות.

אף לא אחד לא חשב שהוא אינו ראוי לפרס ישראל, כולל הוא עצמו - היימן הוא הרבה דברים אבל צנוע הוא לא. כשבישרו לו הוא היה מופתע, אבל רק לרגע. "ידעתי שדובי (זלצר) יקבל את הפרס השנה, ולכן הופתעתי שגם אני מקבל. מצד שני חשבתי שיהיה יפה אם זה יבוא. בסך הכל אני שמח ורואה בכך כבוד גדול לקבל הכרת טובה של עם, למרות שזה באמצעות הממסד".

השניות של היימן, כמו בשיר "כפל" שהלחין למלים של יהודה גור אריה - "מישהו בוכה בי, מישהו בי רן" - טבועה עמוק באישיותו. הוא תערובת של ישראליות תמימה וישירה עם עידון אירופי. ילד תל-אביבי שהיה לקיבוצניק מבית אלפא ואחר כך ישב בבתי קפה בגדה השמאלית, צף בענני ז'יטאן, בחברת כל המי ומי בזמר הצרפתי: ז'ולייט גרקו, איב מונטאן, מישל לגראן, ג'ורג' בראסנס, ובריז'יט ברדו גם. "זה אולי נשמע מטורף, אבל זאת היתה המציאות", הוא אומר. "הייתי בטופ".

הוא מהרהר לרגע. "אבל זה לא שינה אותי, נשארתי נחצ'ה נטול פוזות וגינוני חשיבות", הוא אומר מתחת לסיגריה הנצחית בזווית הפה ומתכוון לזה שבתוך תוכו, כמו כולנו, הוא עדיין הילד הקטן מרחוב בורוכוב, הילד שמתקשה להאמין. נוסף לפרס ישראל ייערכו לו ערבי הוקרה והצדעה על מפעל חייו בפסטיבל "ימי זמר" בחולון ובפסטיבל עין גב, שם ישיר עם בתו סי את השיר שכתב לסרט "אדמה משוגעת", כששני נכדיו, שון ותומר, ינגנו בגיטרות יחד עם התזמורת. הוא אף התבשר שהשיר שהלחין לסרטו של יעקב גרוס, "אגדה בחולות", לכבוד 100 שנה לתל אביב, נבחר לשיר הרשמי של החגיגות. "אנשים עוצרים אותי ברחוב, לוחצים ידיים, מברכים, אומרים כל הכבוד", הוא מדווח, לא מסתיר את התרגשותו.

ב-75 שנותיו הוא הלחין כ-1,000 שירים וכתב מוסיקה ל-122 סרטים. התוצאה היא שהמוסיקה היא התאריכון שלו - את התחנות המכוננות בחייו הוא מסמן בשירים. לו כל שיר נושא מזכרת, ולהיפך, כל מזכרת נושאת לו שיר. הנה כמה מהתחנות והשירים ומה שביניהם.

ניצנים נראו בארץ

היימן נולד בריגה. כשהיה בן חמש, ב-1939, הבריח סבו, מנחם מנדל היימן, שהיה קפטן של שוברת קרח בים הצפוני, את משפחתו מריגה על סיפונה של אונייה ששמה "וינצ'סטר קאסל" לגטבורג בשוודיה. משם לקח אותם חבר לדרום אפריקה. "ויום אחד אבא נכנס בצהלה ואמר: 'השגתי ניירות לאמריקה, אנחנו נוסעים'. בדרך האונייה עגנה בחיפה ואנחנו ועוד משפחה ירדנו. אמא לא רצתה לרדת, נאחזה בסיפון ובכתה: 'אני רוצה לאמריקה'. אבל אבא הוריד אותה בכוח. היו לו חושים חדים. כשהאונייה עברה במיצרי גיברלטר היא נפגעה מטיל גרמני וכולם טבעו".

אביו, שהיה מהנדס, ניגן בבללייקה בשעות הפנאי ומת בגיל 101. סבו עבד על האונייה עד יום הריגתו, בגיל 104. "חייל גרמני ירה בו בנמל בריגה", אומר היימן, "אחרי שהגרמנים פלשו ללטוויה. סבא שלי ניגן על מפוחית מלחים ואביו וסבו על כינור. בספר דברי הימים ב' בפרק ה' כתוב שמשפחות היימן, אסף וידתון היו משפחות הנגנים בבית המקדש. כנראה שמוסיקה היתה נטועה בי מאז ומתמיד. ידעתי לשיר לפני שידעתי לדבר".

הכל התחיל ברחוב בורוכוב בתל אביב, שם קיבל את הכינוי נחצ'ה ושם הכיר באהבתו למוסיקה. "גדלתי בבית בית"רי ותרבותי. גם היום אני מרכז-ימין, ומגיל צעיר הסתובבתי עם טשרניחובסקי, יהודה הלוי וביאליק מתחת לבית השחי, כאשר הילדים האחרים שיחקו כדורגל והסתכלו אם צומחות להם שם שערות".

לאביו, חיים, היה בארץ מפעל לשמני סיכה ואמו, פנינה, שידעה שפות רבות, המשיכה לעבוד בסניף המקומי של אותה חברה שבה עבדה בריגה, Cable and Wierless, חברה בינלאומית להעברת ידיעות. את הכינוי נחצ'ה הדביקו לו הילדים בשכונה. "המרפסת שלנו היתה פונה לרחוב ואמא, בשביל לחסוך בכסף, היתה מכבסת בתוך פיילה גדולה מפח שהיתה תלויה על המרפסת. והטרובוביצ'ים של השכונה, אלה ששיחקו כדורגל במקום לקרוא שירת ספרד, היו קוראים לי 'נחצ'ה פיילה, נחצ'ה פיילה'. וכך נשאר הנחצ'ה".

גם המוסיקה היתה עניין שכונתי. "אנחנו גרנו בבורוכוב 5, ובבורוכוב 3 גרה מורה לפסנתר, גברת הרטפלד, ייקית, ובשבתות אמא היתה מלבישה אותי יפה, בחולצה לבנה, ואני הייתי מתחבא מתחת לחלון של הייקית, שומע אותה מנגנת ושר את השיר של עמנואל עמירן ששרה ברכה צפירה: 'אל המעיין בא גדי קטן, בא גדי לבן'. היה לה כלב, רועה גרמני אימתני, שיצא לחצר והתנפל עלי וקרא לי את החולצה לחתיכות. אני פחדתי פחד מוות מאמא, אז אמרתי לגברת הרטפלד: 'תדברי עם אמא שלי'. היא דיברה איתה, ואז התנדבה לתת לי שיעורי פסנתר בשבתות. חיכיתי לזה בכיליון עיניים. הייתי בערך בן עשר. הספקתי שלושה שיעורים ובשבוע הרביעי התעוררתי בבוקר והרגשתי שאני לא יכול להזיז את הגוף. קיבלתי פוליו. שיתוק ילדים".

משותק בכל גופו הוא שכב שלוש שנים במיטה, סגור במכונת ריאות עד הגרון. "חוץ מהלב וחצי ריאה שום דבר אצלי לא עבד. מנהל מחלקת הילדים היה בא אלי כל יום והיה אומר לי: 'ילד, תחשוב איך אתה מנצח את המחלה'. בהתחלה הייתי מזיז רק את הבוהן וככה לאט לאט הצלחתי להזיז את כל הגוף. שלוש אצבעות נשארו משותקות ולכן שלחו אותי ללמוד לנגן על אקורדיון. פיזיותרפיה לאצבעות המשותקות. עד היום כשאני שומע הקלטות ישנות, אני מזהה שזה מאותה תקופה".

כשהיה בן 12 התגרשו הוריו והוא נשלח לחברת הילדים בקיבוץ נען, שם למד אצל דוד זהבי ויהודה אורן. "הם היו המורים הרוחניים שלי. את כל השירים של זהבי למדנו מפיו בזמן אמת". אמו נישאה מחדש ועברה לרחובות. היימן עזב את נען ועבר לגור עם אמו ובעלה ולמד בתיכון ברחובות. השיר הראשון שהלחין, בגיל 17, שינה את חייו. הוא היה האקורדיוניסט, ביחד עם גיל ורן אלדמע, בחוג לריקודי עם של תרצה הודס בבית לסין בתל אביב. "גם היא היתה ייקית ומרובעת כמו כל הייקס, ואני אהבתי לאלתר. ישבתי לי בצד ואילתרתי והיא שנאה את זה ואמרה: 'קח את האקורדיון שלך ועוף לחדר השני'. בחדר השני היה קודם שיעור תנ"ך ועל השולחן היה מונח ספר תנ"ך ואני בחמת זעם פתחתי את הספר בפוקס בשיר השירים והעיניים שלי נתקלו ב'ניצנים נראו בארץ', ותוך דקה הלחנתי את זה".

לאן נושבת הרוח

עם בעלה החדש של אמו הוא לא הסתדר. "תליתי אצלי בחדר תמונות של נערות מז'ורנלים והוא נורא לא אהב את זה. היה צועק עלי שאזיז את התחת שלי ואתחיל ללמוד חשבון, ואותי זה לא עניין, אז עזבתי את הבית ונסעתי לחברים בכפר מכבי. למחרת יצאתי לשדה וראיתי רועה צאן. הצגתי את עצמי, 'אני נחצ'ה', והוא השיב 'אני מתתיהו שלם' וביקש שאהיה נער הכבשים שלו. שנה עבדנו ביחד. בלילות היינו יושבים עם אילקה רווה, אליהו גמליאל, לאה ברגשטיין, שהיתה יוצרת המחולות שלו, שרה לוי תנאי. ככה עד שהתגייסתי לנח"ל".

בצבא הכיר את אשתו הראשונה, דליה קולטון. "התחתנו עוד כשהייתי בצבא, אז גם התיידדתי עם נעמי שמר. היינו עושים ביחד את טקסי העלייה לקרקע של הנח"ל, והיא היתה רושמת את התווים של השירים שהלחנתי, על סלעי עין גדי. שירי זיבורית בתוליים שמעולם לא הקלטתי. אז התחלתי לחשוב ברצינות על כתיבה".

הוא לא ידע לא לכתוב תווים ולא לקרוא תווים. הוא עבר לבית אלפא, שם היו לאשתו קרובי משפחה, ואולי קצת בזכותם הסכימה אסיפת החברים לשלוח אותו ללמוד במדרשה למורים למוסיקה. בתום הלימודים היה מורה למוסיקה ורועה צאן בשעות הפנאי. "יום אחד אני ישן בצריף וכשאני מתעורר אני רואה איש עם שפם רוכן מעלי. 'שמי זאב חבצלת', הוא אמר, 'חזרתי עכשיו מקורס אצל פליני באיטליה, ויש פתיחה של מגרשי התערוכה ליד תל אביב, וצריך שתלחין שיר לפתיחה', והוא תקע לי ביד את המלים של 'לאן נושבת הרוח' והלך.

"כתבתי לזה שלוש גרסאות, אחת גרסת בלוז. אבל כשרציתי להקליט אותה עם הגבעטרון, אמרו לי באסיפת החברים של הקיבוץ: 'הבלוז אינו ממחוזות השומר הצעיר. אם תכניס את הגרסה הזאת לתקליט, תעוף מהקיבוץ'".

עם חוה אלברשטיין בלונדון, 1982. הייתי רוצה להתחבר לשירה צעירה יותר אבל לא מצליח

חופים

קשר חם ומיוחד במינו נרקם בין היימן לנתן יונתן המנוח. החברות התחילה אחרי שיונתן שמע ברדיו את "לאן נושבת הרוח" וחיפש את המלחין הצעיר. "הוא ביקש מזאב חבצלת להכיר בינינו, והציע, אחרי שנפגשנו, שנכתוב ביחד מחזמר לילדים על פי 'הנסיך הקטן'. כתבנו את המחזמר, זה ישנו כאן אצלי. אבל הוא מעולם לא הוקלט".

החברות ושיתוף הפעולה רבי-השנים הולידו 99 שירים שהיימן הלחין למלים של יונתן. "הלך לי החבר הכי טוב. את השיר האחרון כתבנו יחד שבוע לפני מותו. זה היה הימנון לילדי פתח תקוה. מאז אני משאיר לו מכתבי אהבה על הקבר בניילון, שהגשם לא ירטיב אותם, אבל אני יודע שמישהו מעלים אותם. לא יודע מי. אולי זה הוא לוקח למעלה בשביל לקרוא".

אחד השירים המזוהים ביותר, עם שניהם, הוא "חופים". "היינו לא רק חברים, גם שכנים. הייתי נוסע אליו לקיבוץ שריד באוטובוס של אלי, שהיה נכנס במיוחד בשבילי לקיבוץ של נתן. יום אחד נתן בא אלי לבית אלפא ואמר: כתבתי איזה שיר, קוראים לו 'חופים'. התחלנו לעבוד עליו. הוא שינה כמה מלים, אני התאמתי את המנגינה וככה נולד השיר".

אניטה וחואן

"יום אחד הייתי בספרד, הצטרפתי לדליה לביא, ידידה שלי, שעשתה שם סרט עם קירק דגלאס וניסתה לדחוף אותי לכתוב את המוסיקה, ולא ידעתי שגם נתן היה באותה תקופה בספרד. כתבתי שם כמה מנגינות על נושא אניטה וחואן. כשחזרתי לארץ, באתי עם המנגינות לנתן והוא אמר: 'גם אני כתבתי סדרת שירים על אניטה וחואן'. ושוב עשינו התאמה. אני את המנגינה שלי למלים שלו והוא את המלים שלו למנגינה שלי".

בספרד היתה לו חוויית "אניטה וחואן" משל עצמו. "על אחד הצוקים בדרום ספרד היה לי סיפור אהבה מהחלומות. ראיתי אשה יפהפייה לבושה שחורים והתאהבנו בעיניים. יום אחרי יום היינו נפגשים על הסלעים. אני עמדתי על סלע אחד והיא על סלע אחר. חוץ ממבטים לא היה בינינו כלום. יום לפני שנפרדנו היא נתנה לי במתנה שלושה פסלונים של מוסיקאים מנגנים מגולפים בעץ, בלי שידעה שאני עוסק במוסיקה.

"עשרות שנים אחרי זה, דליה ואני היינו בטיול ביוון, הפלגנו באונייה לאי לסבוס ובאחד הלילות אני עולה לסיפון ואת מי אני רואה? את הגברת מהסלעים. עמדנו לבד בלילה על הסיפון והיא אמרה: 'בוא אני אראה לך איך ספרדייה אוהבת. מחר אני, בעלי והילדים יורדים ואתה ואשתך יורדים, ומה שאעשה לך יישאר חתום בינינו לנצח'. היא הלכה והביאה אשכול ענבים והעבירה לי מפה לפה ענב אחרי ענב, עד שהאשכול נגמר. זאת תמצית האהבה".

ריח תפוח בשדה ירוק

באמצע שנות ה-60 התחיל היימן להלחין שירים לפסטיבלי הזמר והפזמון. אף לא אחד מהם זכה במקום ראשון. "ריח תפוח ואודם שני" זכה ב-66' במקום שני. "שיר בארבעה בתים", או כפי שהוא מוכר "בשדה ירוק רדפתי אחריך", סיים שלישי ב-69'. "באותן שנים ביצעו כל שיר שני אמנים, ואורך השיר - אסור היה שיעלה על שלוש דקות. את 'ריח תפוח' שרו שלישיית גשר הירקון וצמד הפרברים. אני מגיע מבית אלפא לחזרה בבנייני האומה, רועד כולי מהתרגשות, מתיישב בשורות האחרונות, בחושך, ואחרי שגשר הירקון גמרו לשיר, חנוך חסון, מנהל מחלקת הבידור של קול ישראל, שעמד עם הסטופר, אומר: 'השיר פסול, יוצא מהפסטיבל'. הוא היה ארוך מדי. ואז ניגש אליו אריק איינשטיין והציע לקצר במעברים. זיקו גרציאני שעשה את העיבודים הסכים והם שרו את זה שוב, ויצא שתי דקות ו-59 שניות, והשיר עבר".

"שיר בארבעה בתים" נולד שלוש שנים לאחר מכן, כשהיימן היה ב"חופשת מולדת" בפאריס. "מתקשר אלי אהוד מנור ואומר: 'בוא נשלח שיר לפסטיבל'. אמרתי לו: 'אבל אין לי מנגינה פנויה', והוא אמר: 'גם לי אין מלים פנויות'. באתי אליו הביתה, הם עוד גרו בתל אביב והיה להם מטבח פתוח לסלון ועפרה בישלה, ואני התחלתי לנגן על הפסנתר ואהוד התחיל לכתוב מלים וכשגמרנו ניסינו וזה עבד יפה. אבל אז התחלנו לריב על השם. בסוף עפרה יצאה עם המרדד של הבצק ביד וצעקה: 'לכו לעזאזל עם השיר שלכם בארבעה בתים', וככה קראנו לו".

היום בו היונה

קצת אחרי מלחמת ששת הימים בא לארץ המלחין מישל לגראן, צילם תוכנית טלוויזיה בעמק יזרעאל והתיידד עם היימן. "הוא אמר לי: 'יש לך מנגינות מדהימות, בוא לפאריס ואני אעזור לך'". היימן לא חשב פעמיים, ארז את משפחתו - דליה ושתי הבנות, בילי וסי - ונסע לפאריס.

"אני מטלפן למישל, והוא בדיוק היה בשווייצריה", הוא משחזר. "נתן לי את הכתובת של חברת התקליטים פיליפס ואמר: 'תחכה לי שם בביסטרו ואגיע'". עברו שלושה ימים, היימן התייצב מדי בוקר בביסטרו אבל לגראן לא בא. ביום השלישי הוא ראה ברמזור שלפני הביסטרו את המכונית של ננה מושקורי והספיק לרשום את המספר שלה לפני שהרמזור התחלף.

"ניגש אלי ילד בן 17 ושאל אותי אם אני ישראלי. אמרתי כן, זה הדבר היחיד שידעתי להגיד בצרפתית. התברר שהוא נער שליח של חברת ביטוח סמוכה ושזה הביסטרו הקבוע שלו ושהדוד שלו הוא ראש משטרת התנועה של פאריס. למחרת בבוקר כבר היה לי קוד הכניסה של הדלת בבניין של מושקורי בנואיי. אחר כך לגראן חזר והכיר לי את סרג' לאמה, שהיה בחור צעיר בן 18 ונעשה לימים אחד המחברים והזמרים הגדולים ביותר, והוא התחיל לבוא אלינו הביתה והקלטנו שירים ביחד".

ערב טוב ערבה

רוב הסיפורים המרכזיים בחייו מתחילים ב"אני עומד בתחנת אוטובוס/מטרו/על יד קיוסק העיתונים/ביסטרו ופוגש בחור צעיר שאחר כך מתברר שהוא הזמר/המלחין/המנצח/המחבר", וכך גם הסיפור הבא. "אני עומד בדראג סטור בשאנז אליזה וקורא 'ידיעות אחרונות' ועומד לידי בחור צעיר, קורא 'מעריב'. התחלנו לדבר. שאלתי אותו איך קוראים לו. מייק בראנט, הוא אמר. 'ואיך קוראים לך?' אני נחצ'ה, אמרתי. הלכנו לאכול ותפסנו ראש ומאז הוא הפך להיות הילד שלנו. בכל יום שישי היה בא לאכול והבנות שלנו היו מקבלות ממנו דמי כיס. הן למדו לזייף את החתימה שלו, הוא היה בא עם ערימה של מכתבי מעריצים והן היו עונות, חותמות בשמו ושולחות. כשהיה נוסע להופעות בעולם, היה משאיר אצלנו את המרצדס".

שיר משותף היה רק שאלה של זמן. "יום אחד הוא חזר מביקור בארץ ואמר: 'כתוב לי שיר על הנגב והערבה'. פרננד ג'ראלד כתב את המלים ואני את המוסיקה ל'ערבה', שהוקלט בצרפת והצליח מאוד, כשרק המלה 'ערבה' חוזרת בעברית. אחר כך כתבנו יחד את השיר 'ערב טוב'. הוא בא אלי יום אחד ואחרי האוכל אמר: 'בוא נכתוב שיר ביחד'. ירדנו למרתף וכתבנו את 'ערב טוב', מלים ומנגינה חצי חצי. אחר כך הקלטנו את זה וגם השיר הזה הצליח בצרפת".

נוסף לשירים שכתב לזמרים צרפתים, הוא לימד בבית הספר הישראלי בפאריס וניהל במשך שנתיים את התזמורת של מארי לפורה. "היא נקראה 'העיניים של צרפת'. הייתי נגן האקורדיון ומנצח התזמורת שלה".

כפל (צרפתית ואנגלית)

לאחרונה התחיל להלחין שירים של נתן אלתרמן. יש לו 19 לחנים, מהם הוקלטו 11. הקשר עם אלתרמן התחיל שבוע לפני מותו. "הוא שמע את חוה אלברשטיין בשיר 'כפל' שכתבתי למלים של הסופר והעיתונאי יהודה גור אריה ('מישהו בוכה בי, מישהו בי רן'), וביקש לראות אותי. באתי אליו והוא שכב במיטה וביקש ממני שאקרב את האוזן לפה שלו ולחש: 'חבל שלא נפגשנו קודם', ואני פרצתי בבכי".

אחר ש"כפל" בוצע על ידי מארי לפורה בצרפתית, זכה השיר גם לגרסה אנגלית. במשך שלוש השנים בפאריס עבד היימן גם בקול ישראל, "ויום אחד שלחו אותי לפסטיבל קאן. פגשתי שם את בריאן מוריסון, מו"ל אנגלי שאמר לי: 'המוסיקה שלך טובה לקולנוע, למה שלא תבוא ללונדון?' חיים טופול, אחד מחמשת החברים הכי טובים שלי, סידר לי דירה בבית מולו ונסענו ללונדון. הגעתי ועוד לא הספקתי לפרק את המזוודות ובריאן התקשר ושאל אם יש לי שיר בשביל טוני בנט. אמרתי שאין לי, אז הוא שאל אם יש לי איזה שיר צרפתי יפה. פגשתי את מייקל מלווס והוא כתב לשיר את המלים באנגלית וטוני בנט שר עם תזמורת של איזה 100 איש".

בלונדון למד באקדמיה לקולנוע. "ביום הראשון נכנס לכיתה מנהל האקדמיה, לבוש טיפ טופ בשלושה חלקים, עם קופסה ביד, פתח אותה וניגש לכל אחד מהתלמידים ואמר: 'האם תואיל בטובך לשים כאן את האגו שלך?' כשהגיע אלי אמרתי: 'אני מאוד מצטער, אבל אין לי אגו'".

לא מלון בוטיק ולא מסעדה

"יום אחד באתי לארץ והפרברים הזמינו אותי לכתוב שיר. שלוש-ארבע שעות ישבתי על הפסנתר ולא יצא כלום, ואז שמעתי, מהדירה ממול, שמישהו ניגן את הטוקטה לפוגה של באך, ותוך שנייה המנגינה שלי, 'פוגה קטנה', היתה כתובה. התחלתי להתקשר לכל מיני אנשים אבל לאף אחד לא היו מלים, אז הם הקליטו את זה ב'דבה דבה דה'. ואז יום אחד אני פוגש במקרה, בתחנת אוטובוס בפאריס, את מקסים לה פורסטייה, ילד בן 18. שנינו נסענו לבית ההוצאה לאור של אדי ברקלי, בתקווה להציע לו את כישרונותינו, והתחלנו לדבר, ואחרי בית ההוצאה נכנסנו לבית קפה, וכמה ימים אחרי זה המלים שהוא כתב בצרפתית ל'פוגה קטנה' היו מוכנות".

השיר זכה להרבה גרסאות וביצועים ונחשב בצרפת אלמותי. על דבר אחד היימן לא סולח לעצמו. "הציעו לי להלחין שני שירים לתקליט של בריז'יט ברדו. נפגשנו בבית קפה, לחצתי לה את היד ושבועיים אחר כך לא רחצתי אותה, אבל לא יצא מזה שום דבר".

את ואני והרוח

בשנות ה-50 היה לו חלום להראות את שירו "ניצנים נראו בארץ" לקליף ריצ'רד. יום אחד, בדרכו לטיול בסקוטלנד, הוא פגש בלונדון בעל חברת תקליטים, דיוויד פלאץ, יהודי שאהב לעזור לישראלים, ונתן לו את השיר עם עוד כמה שירים וביקש ממנו שיראה אותם לקליף. "לימים, כשהכרתי את קליף, שהיה חבר טוב של דליה לביא וטופול, התברר לי שהוא מעולם לא ראה שיר שלי, אבל פלאץ סיפר לי שקליף אמר שהוא לא מעוניין. באותה הזדמנות הוא סיפר לי על איזה ילד בן 15 שמנקה אצלו את הרצפות בערב וטוען שיהיה זמר הרוק הגדול ביותר בעולם ושתירגם לאנגלית שלושה שירים שלי: 'את ואני והרוח' (למלים של יורם טהרלב), 'אילו כל האוהבים' (יוסי גמזו) ו'שתי יונים צחורות' (אריה אהרוני).

"שנים אחר כך, כשגרנו בלונדון, אני גרתי בדירה מספר 14 ומנחם גפן (הצייר) בדירה מספר 13, וכשהוא התחתן עם דיאנה ריג (השחקנית), הוא עבר לגור בטירה שלה ואת הדירה השכיר. יום אחד אני חוזר הביתה באחת בלילה, פותח את הדלת של המעלית ובמי אני נתקל? בדיוויד בואי. שאלתי אותו מה בדיוק הוא עושה כאן, ואז התברר שהוא שכר את הדירה של גפן וככה יצא שגרנו דלת מול דלת והתיידדנו מאוד. לילה אחד, כשישבנו על בקבוק יין ושיחקנו דמקה, התברר שהוא היה הילד שכתב את המלים לשירים שלי. הוא נתן לי את הטקסטים מודפסים על מכונת הכתיבה שלו".

סיכום ביניים

איך אפשר לחיות בלונדון 12 שנה ולא להתיידד עם הביטלס? היימן ניהל בלונדון חברת הקלטות גדולה שהפיקה מוסיקה לסרטים ולפרסומות. "יום אחד הופיע אצלי במשרד חייל צעיר באזרחי, ניר חכלילי, מפיק בגלי צה"ל שהציע שנעשה הקלטות של שירי נתן אלתרמן ונתן יונתן בשביל גלי צה"ל. החלטנו שאת הפלייבקים נעשה בלונדון. הקלטתי אותם באולפן ההקלטות של הביטלס, בטירה של רינגו סטאר באסקוט. זה התאפשר אחרי שיום אחד נכנס אלי למשרד בחור שהציג עצמו בשם מייק וסיפר שהוא מנהל הטירה של רינגו סטאר והזמין אותי לבוא. באתי והתיידדתי עם רינגו ופול מקרטני. כשעשינו את אחת ההקלטות של גלי צה"ל, המעבד, קרלוס מירנדה, אמר שחסר לו מתופף, עליתי למעלה, הורדתי את רינגו סטאר עם הפיג'מה, הוא ניגן וחזר לישון".

חלפו כארבעה עשורים מאז, ו"לא מזמן שלחה לי ילדה צעירה בת 22 מחיפה, ויקי שנקרמן, שיר שהיא שרה, וכששמעתי אותו הרגשתי כמו בפעם הראשונה ששמעתי את חוה אלברשטיין, נעמדו לי השערות. מיד הרמתי טלפון לפול מקרטני, יש לו בליוורפול בית ספר לכישרונות צעירים, ואמרתי לו: 'תעכב את הבוחן שלך בעוד יום'. עכשיו היא התלמידה המצטיינת אצלו, ואני מוכן לחתום שבתוך חמש שנים היא תהיה סופרסטאר".

הוא החליט לחזור לארץ ב-84', כמה שנים אחרי שהוא ודליה התגרשו והיא והבנות חזרו לארץ. "יום אחד באתי למשרד והמזכירה אמרה: 'שלום מיסטר היימן, שאעשה לך כוס תה כמו תמיד?' נתקעתי באדמה ואמרתי: 'נחצ'ה, מתי דיברת עברית בזמן האחרון?' תוך שבועיים התפטרתי וחזרתי לארץ".

הוא התיישב ביפו והקים את להקת "חופים" עם מאיר בנאי, משה דץ, חני ליבנה, ליזה קחטן ואיציק בכר והתחיל להופיע עמה בכל הארץ. כעבור כמה שנים עבר למצפה הילה בגליל ועבד בעיקר עם חבורות זמר. "היתה לי דילמה. האם אני רוצה להזדקן בתור מנצח מקהלות אזורי, אולי מפורסם, אבל עדיין מנצח מקהלות אזורי, או לחזור למרכז העניינים? מכרתי את הבית בגליל, בהפסד מדהים, והתחלתי הכל מחדש".

לפני 11 שנה הוא פגש את אשתו הנוכחית, ורד, הצעירה ממנו ב-35 שנה. "כשכל הילדות שיחקו בבובות, היא היתה מקליטה שירים של זמר עברי. היו לנו חברים משותפים שאמרו לה יום אחד: 'לכי תיפגשי איתו'. היא באה, ישבנו עד חמש לפנות בוקר, לא נגענו אחד בשני, רק דיברנו. ירדתי ללוות אותה וידעתי שזהו זה. עברו יומיים, היא עמדה בדלת, עם שתי מזוודות, ואמרה: 'באתי לחיות איתך את שארית חייך'. ומאז, 11 שנים וחצי, אנחנו ביחד. לפני שלוש שנים התחתנו" ("אולי לא שתי מזוודות", מתקנת ורד, "אולי רק שתי שקיות ניילון").

הפרש הגילים לא גדול מדי?

"הכל הולך נפלא. אנחנו, בניגוד להרבה אנשים, לא שכחנו לדבר. כשיש בעיה יושבים, מסתכלים בעיניים ומדברים. טט-א-טט. יש לנו שעות שאנחנו במטבח ומדברים ומדברים כל הלילה. היא חלום".

ב-2002 הקים היימן את העמותה למורשת הזמר העברי, ומאז היא כל עולמו. במסגרת העמותה הוא משנורר כסף מכל מי שמוכן לתרום כדי לשחזר הקלטות ישנות של זמרים ומלחינים ולהעלותם, אחרי עבודת ניקוי יסודית, על תקליטורים. עד כה הוציא 19 תקליטורים, בין היתר משירי חנינא קרצ'בסקי, ידידיה אדמון, חיים גורי, נסים אלוני ואלכסנדר פן. "זה לי היום הדבר הכי חשוב. אני מפוצץ מעבודה, יש לי סדרת הופעות בירושלים, בקיבוץ גבע, בסינמטק בתל אביב, ובין לבין אני גם הולך לכל מיני מתנ"סים. אין עבודה שמביישת את עושיה". בסדרות האלה הוא מספר על תולדות הזמר העברי, מראה סרטונים ומנצח על שירה בציבור.

אתה כמעט אחרון המוהיקנים של הזמר העברי, אבל הזמר עצמו השתנה מקצה אל קצה.

"בפירוש. היום השפה נהפכה לבוטה בחוסר ההיגיון שלה. בשירה של עמיחי יש רעיון, יש עומק; גורי, בתקופה הצרופה שלו, מלא בהיגיון, בלי חריזה אלתרמנית, אמנם, אבל מלא ביופי ובעברית נפלאה. כשאני מקשיב למה שקורה היום ברדיו, זה עובר לידי ולא עושה לי כלום. אורך המדף של זה חודש, במקרה הטוב חודשיים".

זה מתסכל אותך?

"באופן אישי לא כי יש לי לאן לברוח. אני עושה מוסיקה לסרטים. אבל באופן כללי זה מתסכל מאוד. הייתי רוצה להתחבר לשירה צעירה יותר אבל אני לא מצליח".

גם לא כל כך מזמינים אצלך שירים חדשים בימים אלה.

"לא רק אלי לא פונים, גם לא לדודו ברק ולנורית הירש. הסגנון השתנה. בתרבות השואפת לאפס, הכל השתנה. היום לא שרים מסביב למדורה, אלא מקשיבים למוסיקה לבד, באוזניות. אבל יש דורות שעוד זוכרים. בינתיים, כשיש בארץ 600 אלף רוקדים ויותר מ-400 חבורות זמר שנפגשות פעם בשבוע ומשלמים כסף בשביל לשיר, אני אופטימי. כשאני אלך יישארו נורית הירש, יוני רכטר, מתי כספי, שלמה גרוניך. אולי אי אפשר לשיר את כולם בערבי שירה בציבור, אבל זה לא מוריד מהאיכות שלהם".

ומוסיקה מזרחית?

"שמעת אחד, שמעת את כולם".

אתה והדור שלך ייצרתם והגדרתם את התרבות ההגמונית, האשכנזית, והידרתם החוצה את המוסיקה המזרחית.

"מה לעשות שכל העליות הראשונות באו ממזרח אירופה ומשם באה גם ההשפעה על המוסיקה. אני מקווה שיום אחד יעמוד יוצר מזרחי באמצע הרחוב ויצעק 'המלך הוא עירום' ויגיד: 'מספיק עם הבולשיט, בואו נתחיל לעבוד'. אני מדבר על הצעירים החדשים והכוכב נולד למיניהם שמחנטרשים, אם לא להסתתר מאחורי ניסוחים מעודנים. לעומתם, אביהו מדינה מחובר למסורת ולאיכות, חיים משה וקבוצת הגיל שלו שרו שירים יפים, גם מנגינות וגם טקסטים".

מה יישאר ממך לדורות הבאים?

"חלק יישאר, חלק ימות. אם בעוד 300 שנה, מתוך 1,000 השירים שכתבתי, ימשיכו לשיר כאן 20 או 30 שירים, אני אחייך מקצה שמים עד קצה".

אתה מתגעגע למשהו?

"אני איש שלא מתגעגע לכלום, חוץ משני אנשים, נתן יונתן וזיקו גרציאני".*



עם דליה לביא בלונדון בתחילת שנות ה-70. זה אולי נשמע מטורף, אבל זאת היתה המציאות. הייתי בטופ

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 יחד בדורו. דניאלה הירש
  • 21:15
  • 10.02.12

היימן אחד ומיוחד. נכון רבים וטובים אך.. ישאר תמיד בטופ.

02 תרגום השיר, את ואני והרוח לאנגלית יהודה שאער מירושלים
  • 23:48
  • 22.07.12

לגבי תרגום השיר,את ואני והרוח שמעתי פרטים מפיו של נחום הימן.ב 2011 ראייןברוך אסקרוב את נחום היימן על שיריו במסגרת אקדמיה באלף.נחום הימן סיפר שבעת שהותו בלונדון,דפק על דלתו אחד משכניו.נחצ'ה פתח את הדלת ולפניו עמד בחור צעיר.הצעיר אמר לו שהוא שמע את אחד מלחניו והתלהב מאד.היה זה השיר,את ואני והרוח.הצעיר שאל האם נחצ'ה מרשה לו לתרגם את
השיר לאנגלית והלחן מזכיר משהו בסגנון אירי.נחצ'ה הסכים.מה שמך?שאל
נחצ'ה.דיוד בואי ענה הצעיר שהיה בתחילת דרכו. ה ו א ו ל א א ח ר. אלה דברי נחצ'ה עצמו.