בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בוא נדבר על זה

יותר ויותר אנשים בישראל בוחרים לקחת כדורים נגד דכאון וחרדה, חלקם הגדול כבר לא מסתירים זאת ונכונים להתמודד עם מעט הסטיגמות שנותרו לגבי מי שנזקקים לקצת עזרה. מרבית הרופאים מברכים על האומץ והבחירה, אחרים חושבים שיש כאן גם עניין של טרנדים. כך יצא הכדור מהארון

3תגובות

אצל הספר השכונתי דיברו השבוע על האח הגדול (עדיין) וגם על כדורים נוגדי דכאון. בסדר הזה. בדיוק הסתפר שם ע', צלם וידאו, שלמד בבצלאל. הוא נסע לשלושה שבועות צילומים בניו זילנד וחזר עם פרט טריוויה מאלף: יש שם, בניו זילנד, עיירה קטנה בשם אשברטון, שזכתה בתואר בירת ההתאבדויות העולמית. דווקא שם. מכאן התגלגלה השיחה והגיעה גם לדכאון הישראלי, שמבקש לו מקום של כבוד על המפה. כדורים נגד דכאון, אומר ע', הם עניין שבשגרה. חבריו לוקחים כדורים, חברים של חבריו לוקחים כדורים וגם חלק מבני משפחתו. ישב במספרה גם גבר כבן 50 לערך וחיכה לתורו. הקשיב לשיחה בשקט, תוך בהייה בטלוויזיה. די במפתיע, הוא נכנס לשיחה והשתלב בה בקלילות מרשימה. מסתבר שקוראים לו ד' והוא בעל עסק פרטי למחשבים. ד' מעריך שבחוג החברתי שלו כ-30% לוקחים ציפרלקס. זה לא נתפש היום כדבר שלילי, הוא אומר. החבר'ה שלו אפילו מתפארים בזה, מגדירים עצמם כבעלי "נפש רגישה".

המדגם הפרטי אצל הספר משקף את המצב האמיתי בישראל: לפי נתונים שנמסרו מקופת החולים הכללית, כ-10% מהאוכלוסיה הבוגרת (מעל גיל 20) נוטלים תרופות פסיכיאטריות. 2%-1 מתוכם בעלי בעיות פסיכיאטריות קשות, 8% מוגדרים כבעלי סוגים שונים של דכאון וחרדה. בכל שנה בעשור האחרון נרשמת עלייה של 10% בצריכת תרופות נוגדות דכאון וחרדה בקרב מבוגרים. לפי סקר של הכללית, שנערך בקרב 500 אנשים בגילאי 18 ואילך המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית הבוגרת בישראל, קיים חשש ש-1 מכל 4 ישראלים לוקה בדיכאון. נשים נוטות לבקש עזרה מקצועית פי שניים בהשוואה לגברים. ועוד נתון: באחד מתוך שלושה ביקורים אצל רופא משפחה יופיע אלמנט של מצוקה נפשית.

עד לא מזמן שלטה כאן מוסכמה חברתית בלתי כתובה, כי מי שנוטל כדורים פסיכיאטריים יאושפז בקרוב במחלקה פסיכיאטרית, אבל בעשור האחרון חלו שינויים רבים בהרגלי צריכת התרופות הפסיכיאטריות. קמה לה מחלקה שלמה של תרופות נוגדות חרדה ודכאון, המטפלות במקרים המכונים בעגה המקצועית "פסיכיאטריה רכה". לא צריך להיות מאובחנים כבעלי הפרעת אישיות דווקא, או לסבול ממחלת נפש קשה, מספיק להיות מצוברחים ולא מרוצים באופן כללי, כדי שרופא המשפחה - לא חייבים פסיכיאטר - יצייד במרשם הנכון לחיים יפים יותר.

אז לוקחים כדורים. נגד דכאון, נגד חרדה, נגד דכדוך, נגד אובדנות, נגד טורדנות, נגד ביישנות, נגד אנרגיות שליליות, נגד מחשבות רעות, נגד לב שבור. מה ההסבר לגרף הזה, שרק עולה? תקופה קשה, לחצים בעבודה, דור מפונק, חיפוש מתמיד אחר האושר, ידוענים שמדברים על זה בתקשורת, ירידת הסטיגמות, פתיחות חברתית, שיווק אגרסיווי של חברות התרופות, ובעיקר ירידה בתופעות הלוואי של התרופות. גם הטרנד החברתי משחק תפקיד, אם כי לא בלי גבול: אף אדם לא מגיע לטיפול כשטוב לו או כי זה סקסי, אומרים אנשי המקצוע, אנשים מגיעים לטיפול מתוך מצוקה אמיתית.

הנגישות הרבה לתרופות הפסיכיאטריות תורמת להעלאת המודעות לצורך בהן. אנשי המקצוע המופיעים בכתבה מברכים על היוזמה של קופות החולים, שמכשירות רופאי משפחה, רופאים כלליים ומרפאות כאב לטפל בהפרעות נפשיות שכיחות כמענה של קו ראשון, מה שמשאיר לפסיכיאטרים את המקרים הקשים יותר. אנשים מעדיפים, משיקולי נוחות וסטיגמות, להתייעץ עם רופא משפחה מאשר להתיישב על ספת הפסיכיאטר.

70% מהמרשמים של תרופות פסיכיאטריות ניתנים לנשים ו-30% לגברים, אומר דוד פאסו, יו"ר הסתדרות הרוקחים. הוא מוטרד כשמטופל מקבל במשך 20 שנה מרשמים לתרופות פסיכיאטריות מרופא משפחה, מבלי להיבדק אצל איש בריאות הנפש. "מבחינת החוק, רופא זה רופא, ונכון שהטיפולים הנפשיים אינם בסל התרופות, אבל חייבים למצוא פתרון למצב הנוכחי". מזה זמן מדברים על מקומה הטבעי של בריאות הנפש בתוך סל הבריאות, אבל זה לא קורה, וההשלכות של טיפולים נפשיים יקרים ברורות: הן לא שוות לכל נפש ויש מי שיכולים רק לחלום עליהן, או כפי שהיטיב לתאר זאת גולש בפורום פסיכיאטריה באינטרנט: "גם אני מסתובב עם רצפט לציפרלקס כבר כמה חודשים, ומחכה שיהיו לי 200 שקלים לקנות את התרופה".

מדד גוגל

כשמקישים בגוגל את השם הגנרי של "ציפרלקס", מקבלים מעל מיליון תוצאות. זה לא הרבה ביחס לערכים "סרוקסט" ו"ציפרמיל", שמניבים תוצאה מכובדת של 3 מיליון וחצי תוצאות, וזה ודאי לא מרשים בהשוואה לערך "פרוזאק", שניצב ללא עוררין עם למעלה מ-15 מיליון אזכורים. ובכל זאת, הסרוקסט והציפרמיל נזנחו מאחור, והפרוזאק, כבודה במקומה מונח, פאסה. הן הדור הישן.

בשנתיים האחרונות הציפרלקס, מובילת תרופות הדור החדש, היא הדבר הכי חם. לפחות עד הדבר הבא. נכון להיום, זו התרופה נוגדת הדכאון והחרדה הנמכרת ביותר בישראל. ארבע שנים היא כבר אתנו. עלות חפיסת ציפרלקס חודשית בת 28 כדורים היא 147 שקלים. למרות שחלק מהתרופות נוגדות הדכאון והחרדה נכללות בסל התרופות, הציפרלקס נותרה בחוץ. קופות החולים החליטו להיטיב עם לקוחותיהן והוזילו אותה, כל קופה בהתאם לתנאיה, כך שמי שמחזיק בביטוח משלים מתאים ישלם כ-110-85 שקלים על מינון של 10 מ"ג ליום. אחותה המבוגרת, הציפרמיל מהדור הקודם, נמצאת בסל התרופות ועלותה 55 שקלים. שתי התרופות שייכות למשפחת ה-SSRI (מעכבי ספיגת הסרוטונין) ודומות בפעולתן. קו אחד שונה בנוסחה הכימית מבדיל ביניהן, ולכן הציפרלקס משפיעה מהר יותר ויש לה פחות תופעות לוואי.

כדורים נוגדי דכאון וחרדה רק מקלים על הסימפטומים, אבל לא מרפאים, בדומה לתרופות נגד לחץ דם, ובשונה מאנטיביוטיקה, מסביר פרופסור יורם יובל, פסיכואנליטיקאי ומנהל מכון המוח לחקר רגשות באוניברסיטת חיפה, ולכן כשמפסיקים את התרופות יש סכנה שהבעיה תחזור.

מה מייחד את התרופות נוגדות הדכאון מהדור החדש?

"הן בפירוש לא יותר יעילות, אבל תופעות הלוואי יותר נסבלות. בעבר היית צריך להיות מאוד חולה כדי לקבל את התרופה, כי היה צריך לשקול יתרונות וחסרונות. תרופות ההרגעה מהדור הישן - ואליום, קסאנקס, לוריבן - יוצרות תלות פיסיולוגית ולפעמים גם התמכרות אם משתמשים בהן באופן קבוע. עד היום הן תרופות מצוינות לבעיה ממוקדת. מי שיש לו פחד קהל או פחד טיסה, יקח אותן פעם אחת וזה יעזור לו. לכן, אנחנו נוטים היום להעדיף את התרופות מסוג SSRI".

איך ייתכן שכדורים נגד דכאון יעזרו גם במצבי חרדה? אלו מצבים שונים במהותם.

"שמעתי מישהו אומר כי המצב האנושי הוא בעצם בחירה בין חרדה לבין דכאון. או שיש לך את מה שאתה רוצה, ואז אתה כל הזמן בחרדה שזה יילקח ממך, או שאין לך את הדבר שאתה רוצה, ואז אתה בדכאון. בהינתן הבחירה הזו, אני, אישית, מעדיף את החרדה. באופן מסורתי אלו קטגוריות נפרדות, אך למעשה, חרדה ודכאון הולכים יחד. ישנו מעין רצף של מצבים חרדתיים ודכאוניים, שקשורים לאותם אזורים במוח, וזאת הסיבה שתרופות נוגדות דכאון מתאימות גם לחרדה".

איפה עובר אצלך הקו האדום במתן תרופות פסיכיאטריות?

"שאלה בעייתית, כי בין המקרים של החולים הקשים למקרים הקלים מאוד, לא עובר קו אדום ברור, אלא תחום אפור גדול מאוד".

האם הפסיכותרפיה והתרופות הן מותרות לאנשים שהקיום הבסיסי שלהם ברור ובטוח, והם מתפנים לעסוק בנפש? סוג של פינוק אולי?

"בשום אופן לא. אבל כשהאיום הפיסי בסכנה, קשה מאוד לעשות פסיכותרפיה. דרוש ביטחון בסיסי כדי שאדם יוכל בכלל לשבת ולהתבונן פנימה בצורה חופשית".

האם אנשים שחיים בסכנת קיום בסיסית בכלל יפתחו דכאון?

"ככה חשבו פעם, אני חושב שזה לא נכון. לו היו נמצאים במחנה עבודה ומחוייבים לחפור כל היום, אז הם היו חופרים ולא נכנסים למיטה. יכול להיות. אבל מנגד, היו אלו שרצו לגדר המחושמלת. היתה פעם השקפה שנוירוזות שכיחות יותר במעמדות העליונים ולא במעמדות התחתונים. זה לא נכון".

כבר לא מתביישים

י', עורך דין בן 32, לקח כדורים פסיכיאטריים פעמיים בחייו. בפעם הראשונה, למשך חצי שנה, לפני שנפרד מחברה והיה בדכאון מתמשך. הטיפול הפסיכולוגי בשנה שקדמה לפרידה לא הביא לתוצאה המיוחלת. הפעם השנייה היתה לאחר שהחברה עזבה אותו. הוא לקח כדורים במשך שלושה חודשים. הפעם ללא שיחות עם פסיכולוג. היה מבסוט. בפעם הראשונה לקח ציפרמיל ובשניה ציפרלקס במינונים נמוכים. "אני חייב לומר שיש כאן מרכיב פסיכולוגי חזק, כי ברגע שהפסיכיאטר צייד אותי במרשם לכדורים, מצב הרוח שלי עלה פלאים עוד לפני שלקחתי את הכדור הראשון. יש לי חבר שהתרופות האלה לא עובדות עליו. הוא קצת בדכאון כבר שנים והולך לטיפול פסיכולוגי, אבל הכדורים לא עוזרים לו. תראי, כבר מזמן לא צריך להיות משוגע כדי לקחת כדורים. ככל שאתה במצב סוציו-אקונומי גבוה יותר, אתה פתוח ומודע יותר, ויש לך רצון לשפר את איכות חייך".

לדעתו, זה מסביר מדוע אחוזים גבוהים בקרב אנשי התקשורת, אמנויות הבמה, אנשי מוסיקה, תיאטרון וקולנוע לוקחים כדורים. הוא אמנם לא נמנה על אנשי הבמה, אבל חי אתם ופוגש אותם. יש סביבו הרבה בני עשרים פלוס ושלושים פלוס שלוקחים כדורים במשך שנים. וישנם גם האנשים הטבעיים, כך הוא מכנה אותם, שלא יקחו כדורים פסיכיאטריים, כי הם לא לוקחים שום כדור ולא מכניסים כימיקלים לגוף.

א', בן 41, עוסק בתקשורת. מזה שלוש שנים הוא לוקח "ויפאקס", תרופה מהדור החדש. בעקבות לחצים בעבודה הרגיש שהבטן מתהפכת לו. הדליק סיגריה, נכנס לאינטרנט והתחיל מקיש שמות של מחלות. היה משוכנע שיש לו סרטן. ראשו היה כבד, כאילו ריחף, היה הלום חולשה. לכאורה, הוא תפקד כרגיל, אבל ידע שמשהו לא בסדר. אפילו הגיע לבית החולים, שם הסבירה לו הרופאה שמדובר בסיומה של שפעת. מאחר שמעולם לא היתה לו שפעת, ידע שלא זה העניין. רופא המשפחה רשם לו כדורי הרגעה. החליט שלא יקח. לא רצה כתם מיותר. מאז שהוא מכיר את אשתו, היא מטופלת בכדורים נוגדי דכאון וחרדה. ערב אחד נשאר לבד בבית עם הילדים, השכיב אותם לישון והרגיש שהוא חייב לעשות מעשה. על כן, הלך לפסיכיאטר של אשתו. "הפסיכיאטר דיבר אתי, אמר שזה נראה כמו סוג של התקף חרדה. הוא הסביר לי מה הן תופעות הלוואי. כל החברים שלי יודעים שאני לוקח כדורים ואין לי בעיה עם זה. גם רעייתו של חבר שלי לוקחת, ויש לי חבר שלוקח בתקופות מסוימות. כיום, הכדור מאוד עוזר לי, אם כי יש לי תלות בו. אם לא אקח את מנת חצי הכדור היומית שלי, ארגיש שוב את אותם הסימפטומים, אבל אני חייב להפסיק עם זה יום אחד, לא נוח לי לחיות על כדורים כל הזמן".

ב-2003, לאחר שחזר משהות בת מספר שנים בארה"ב, אמר פרופסור יובל כי אין בתרבות הישראלית פתיחות לכדורים כמו זו שמעבר לים. ומה היום? "בעיות נפשיות קיבלו יותר לגיטימציה בישראל בשנים האחרונות", מודה פרופסור יובל, "יש פחות סטיגמה. הסדרה 'בטיפול' תרמה לזה המון, והביאה את הטיפול הנפשי לסלון של כל בית בישראל. זה תהליך התבגרות של חברה. הסטטיסטיקה מראה שבשנים האחרונות בין 11%-8 מהאנשים בישראל לקחו כדור לטיפול בבעיה נפשית. אנחנו מדברים על כ-700 אלף איש. זה לא שאנחנו חולים יותר, אלא שהמודעות גבוהה יותר. אנשים פחות מהססים. הם צריכים לסבול פחות לפני שהם קמים ואומרים, 'זהו, הולכים לטיפול'".

יכול לשבת מולך מטופל עם בעיה קלה, נגיד ביישן, שמבקש כדורים לטפל בביישנות?

"בואי נגדיר בעיה נפשית קלה. סבא שלי, זכרונו לברכה (הפרופסור ישעיהו ליבוביץ', ע"ש), ציטט את הפילוסוף הצרפתי דה לה רוש פוקו, שאמר: 'כל אדם מיטיב לשאת באומץ את כאבו של הזולת'. זה כמו שהרופא עומד מול החולה עם מזרק ואומר לו: 'זה לא יכאב'. טוב, לרופא זה באמת לא יכאב. במלים אחרות, לא קל להיות בדכאון קל. לגבי ביישנות, יש הפרעה נפשית נפוצה שנקראת חרדה חברתית. אלו אנשים שחיים בינינו ולא ממצים את הפוטנציאל שלהם. יוסי הביישן יושב מאחורה בכיתה ושותק. הדברים האלה מתנקמים וקובעים את הגורל של אדם בחיים. במקרה כזה, אם יש כדור שיכול לעזור, בעיני זה מצוין".

הפסיכולוג הקליני דוקטור דני רודי, נתקל בפתיחות רבה לשימוש בתרופות אצלו בקליניקה. "אנשים הולכים לטיפול פסיכולוגי ולוקחים תרופות באותה טבעיות בה הם הולכים לאוניברסיטה. היו לי כמה מקרים שאנשים בעלי אישיות חרדתית הציעו במהלך הטיפול שיקחו כדורים. אני לא חשבתי על זה לפני שהציעו, והם צדקו. המצב התרבותי היום מייצר הרבה יותר חרדות מבעבר. פעם, כשאדם גר בכפר הקטן שלו, אם סוס היה בועט בילד שלו, זו היתה סנסציה, אבל ידעו על זה רק אנשי המקום. היום בעידן הגלובלי פותחים עיתון וכולם קוראים שאישה הרה מתה מחיידק. יש בהלה תמידית ואי אפשר לברוח ממנה. זה מתבטא בחרדות, בהיפוכונדריה".

דוקטור מרגלית גולדפרכט, רופאת משפחה בחיפה ומנהלת המחלקה לקידום איכות הרפואה בשירותי הכללית, אינה מתרשמת שיש מספיק פתיחות לנושא בקרב מטופליה, ואפילו בינם לבין עצמם. היא אינה משוכנעת שהם מודים בבעיה האמיתית. "הם מגיעים אלי עם תלונות שכואבת להם הבטן, הראש, הגב, 'אני חלש, מרגיש לא טוב, רזיתי, שמנתי'. הם לא ממציאים, כי ברור שלמצוקות הנפשיות שלהם יש ביטויים פיסיים, אבל כל הרעיון הוא לאתר את מקור הבעיה האמיתי. הגיעה אלי בחורה עם כאבי גב קשים. עשינו בדיקות סי.טי. ולא מצאנו כלום. שאלתי אותה: 'תגידי, מה קורה אצלך בחיים'? היא ענתה לי שהבוס שלה השתגע, שהוא צועק וכולם מפחדים. היא לקחה כדורים נוגדי חרדה ודכאון, שעזרו לה מאוד וכל הכאבים נעלמו. בהמשך גם הבוס לקח כדורים, מה שהביא לשיפור האווירה".

"התחום הזה עובד חזק מאוד על טרנדים", אומר הפסיכולוג רועי סמנה ממכון "תפוז", מנהל פורום פסיכולוגיה ב-ynet. "אנשים יכולים לסחוב על גבם דכאון במשך 15 שנה, ולחשוב שככה נראים החיים, ופתאום הם לוקחים כדור וחייהם משתנים מהקצה אל הקצה. אז הם רוצים להפיץ את הבשורה. ככה נוצר באז, והטאבו החברתי מתחיל להתכרסם. זה מאוד משמח אותי, אבל מפריע לי לראות גם כאן את תרבות האינסטנט. שמעתי על ילדים שעוברים ניתוח לקיצור קיבה. אנשים רוצים לקצר תהליכים היום, יש להם פנטזיה על גלולת פלא שתפתור את כל בעיותיהם. אם מטופל מחליט לוותר על הטיפול הפסיכולוגי כי אין לו כוח להתמודד עם הכאב הנפשי, אנחנו בבעיה. מצד שני, יש כאלה שנתקעים בטיפול שנים ולא מוכנים לקחת כדורים שיחלצו אותם ממצבם. גם זה רע. המצב האופטימלי הוא שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול פסיכולוגי".

"עניין האושר הוא פנטזיה של המדיה", פוסק הפסיכיאטר חגי אורן, מנהל מחלקה בבית החולים אברבנל. "אנשים לא מגיעים לקליניקה כי הם רוצים להיות מאושרים, אלא כי הם רוצים לסבול פחות. מטופלים אומרים לי: 'אני מתפקד פחות, אני לא מרגיש ספונטני, לא מגשים את עצמי, נתקעתי בעבודה, ובעיקר - מגיע לי יותר'. זאת התלונה של המאה ה-21, אנחנו נרקסיסטים. אבל אם אין ירידה בתפקוד ועלייה בסבל, אני לא נותן מרשם".

רווקה סוג ד'

הרצל כחלון, מטפל משפחתי וזוגי ממכון אדלר, מזהה בטיפול המשפחתי פעמים רבות סימנים של דכאון. "לאנשים אין סבלנות לתהליכים ארוכי טווח. יש להם קריירה על הראש. הם אומרים לי: 'אין זמן, אין זמן. תן לי כדור ושחרר אותי'. הם לוקחים מהרופא מרשם לציפרלקס נחמד, ממשיכים לחיות בקצב חיים רצחני, חיים עם החרדות ועם הכדור. רוצים הכל מהר וחדש. הורים מפונקים מגדלים ילדים מפונקים. כחילוני, אתה צריך ליצוק ערכים ותוכן לחייך. האדם הדתי יכול להיות מאוד ריקני, אבל מספיק שהלך לבית הכנסת וזה כאילו לקח חצי כדור ציפרלקס".

גם הפרופסור יובל מודע לקשר הידוע בין ערכים ואמונה לבין אושר: "יש חברות, בהן אם הלכת לישון ולילדים שלך היתה ארוחת ערב היית מאושר, אבל משהו השתנה במערכת הציפיות. פעם אנשים גם לא דיברו על להתחתן מאהבה ולא ציפו להיות מאושרים. יהודי שומר מצוות, למשל, לעתים קרובות האושר שלו הוא שם, במצוות. זה אמיתי. יש הרבה מחקרים שמראים כי אמונה דתית מגנה מדכאון. או למשל הדור שהקים את המדינה. היתה אמונה גדולה באידאל, להמשיך אותו. זה לא מקרה שהפסיכואנליזה נולדה בווינה, לאחר התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, בשלהי המאה ה-19, בחברה שחוותה משבר ערכים".

אל פרופסור יובל מגיעים לטיפול גם מהחברה החרדית. זו התקדמות שאותה הוא מייחס לרבנים שנפתחו להפנות לטיפול פסיכיאטרי ולשינויים בחברה החרדית. "יותר ויותר אני שומע שהרבי שואל: 'מה אומר הרופא? תעשה מה שהרופא אומר'. בחברה החרדית הפרעה נפשית היתה במשך שנים סטיגמה איומה. מאחר שזה מוריד את פוטנציאל השידוך, הם סוחבים אתם הפרעות נפשיות קשות מאוד. לחרדים קל הרבה יותר לקחת תרופות מאשר ללכת לטיפול פסיכולוגי, כי תרופה זה משהו רפואי. יש לך מחלה, קח תרופה. טיפול פסיכולוגי מתחיל לגעת בהשקפות יסוד של אדם על מקומו בחברה, זה נוגע בשורשי הזהות שלך. בחברות חרדיות מאוד חשוב שהפרט ימלא את תפקידו בקהילה ולא יכניס לעצמו לראש כל מיני רעיונות אינדווידואליסטים. זאת הסיבה שהם רוצים שהפסיכותרפיסטים יהיו דתיים".

גם אם קיימת פתיחות בקרב הרבנים בחברה החרדית, הקודים החברתיים המסורתיים לא השתנו. סטיגמות וטאבו הם עדיין שם המשחק, בטח כשעננת השידוך הפגום רובצת על בעלי הפרעות נפשיות. הם עדיין קונים את התרופות הפסיכיאטריות בעיר המרוחקת ממקום מגוריהם, ולמרות העול הכלכלי האדיר מעדיפים בתי מרקחת פרטיים. כל דבר שלא יכתים את השושלת הגנטית של השידוך. בפורומים באינטרנט שעוסקים בדכאון ובעיות נפשיות, עולים חיבוטי נפש עדינים ואישיים ביותר של המתוודים, שזוכים לתמיכה וחיבוק וירטואליים מחבריהם הגולשים. מעטים נענו שם לבקשה שפורסמה לראיין בעילום שם אנשים שנוטלים תרופות נוגדות דכאון וחרדה. באופן מפתיע, ואולי בגלל שברור להן שלא יהיה בסביבתן הקרובה מי שיקרא את הדברים, השתיים שהרימו את הכפפה הן בחורות צעירות חרדיות, חברות קבועות בפורום של walla.

נ', בת 20, מתגוררת בחיפה. היא בת למשפחה חרדית. יש לה שבעה אחים והיא מתעתדת להיות גננת. בפסח, לפני שנה בדיוק, בעקבות לחצים של הגשת פרויקט סיום בלימודים, החלה להרגיש דופק מהיר וקשיי נשימה. חשבו שהתקררה, עשו לה אינהלציות שלא עזרו ושלחו אותה לצילומי ריאות. לא מצאו דבר. בינתיים, הכל הסתחרר סביבה. רופא המשפחה רשם לה טיפות הרגעה, שלדבריה, סיממו אותה. לאחר מספר ימים בהם לא נרדמה בלילות, היתה מגיעה למיטת הוריה. 4 חודשים וחצי לא יצאה מביתה. מישהי בפורום הציעה לה ללכת לפסיכיאטרית בבני ברק, שהסבירה לה כי היא חווה חרדה שנובעת ממשבר דכאוני בשל סיום הלימודים. היא רשמה לה ציפרלקס. "ההורים שלי לא היו באמת שותפים, אנחנו במשפחה לא מחצינים רגשות. היום אני מרגישה בסדר, ברוך השם, חזרתי לעצמי", היא אומרת, ומוסיפה בעצב: "בגלל שאני מבית חרדי, תהיה לי בעיה להתחתן. אם יכירו לי בחור נחמד וארצה להתחתן אתו, אסור בשום אופן שיידע שלקחתי תרופות. אם נתחתן והוא יגלה אחרי החתונה שפעם לקחתי תרופות, הוא יתגרש ממני".

י', ירושלמית בת 25, גדלה בבית חרדי, למשפחה בת 12 נפשות. מאז שהיתה בת 15 היא נכנסת ויוצאת מדכאונות. סובלת מסוג של הפרעה סביבתית שפוקדת בעיקר בנות. אם היתה לה סביבה תומכת ומקבלת, היא אומרת, ההפרעה כנראה לא היתה קיימת, אבל התעללויות נפשיות היו מנת חלקה בילדותה. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, התרחקה מבני משפחתה, וכיום אינה שומרת שבת. היא הולכת לפסיכיאטרית פעם בחודש ולוקחת ציפרלקס, שהחזיר לה את האיזון בחייה. היא מכירה רבים בשכונה החרדית שאינם מאובחנים בכלל, אמא שלה, למשל. "אם תשאלי אותי, יש לה בעיות נפשיות. היא לוקחת תרופות הרגעה, אבל היא לא מאובחנת. את יודעת כמה לא מאובחנים חיים סביבי ומסתובבים כאילו הכל בסדר? כאילו נורמליים? בתקופה שהייתי בשידוכים יצאתי עם שלושה בחורים. אמא שלי מיד אמרה לי שאצטרך להתפשר בשידוך כי אני שמנה. את מבינה? על הכדורים אפילו לא מדברים, כי זה סוד. אם הבחור יידע, לא יהיה שידוך. שאלתי את הרב מתי לספר לבחור על הכדורים. הוא אמר לי שאחרי שהעניינים יתחממו, בפגישה השלישית. אבל אני לא הגעתי לפגישה השלישית. יצאתי מהמעגל החרדי. יש לי חברה חרדית שנפגשה חמש פעמים עם בחור, והכל הלך מצוין ביניהם. בפגישה החמישית היא סיפרה לו שהיא לוקחת כדורים נגד בעיות נפשיות. הבחור ברח, כמובן. היום מציעים לה ברבנות רק משוגעים, דפוקים לגמרי. ברור לכולם שהיא סוג ד'".

גיל הדכאון יורד

בהשוואה למבוגרים, מספרם של הילדים נוטלי תרופות נגד דכאון וחרדה הוא נמוך בהרבה, אבל הנתון הזה לא מרשים את הפרופסור אבי ויצמן, מנהל יחידת המחקר במרכז לבריאות הנפש גהה, שמוטרד מתופעת הירידה בגיל הדכאון מדור לדור, אותה הוא מאבחן כבעיה כלל עולמית. בעוד שבתקופת מלחמת העולם השנייה היה גיל הדכאון מעל 40 או 50, הוא אומר, היום לא נדיר לראות דכאון ונטייה לאובדנות בקרב ילדים ומתבגרים.

איך מסבירים את השינוי הזה בגיל הדכאון?

"ההסבר הראשון הוא ירידת גיל ההתבגרות המינית, אצל בנים ובנות כאחד. חושבים שזה מאיץ את הופעת הדכאון בגיל צעיר. ההסבר השני הוא החיים בחברה תחרותית ותובענית, שמביאים ללחץ רב, לעישון, לשימוש באלכוהול וסמים. תופעת דכאון אצל ילדים יכולה להיות יותר מסוכנת, כי עדיין אין להם את התובנות שיש למבוגרים. הרי כולנו חווים ארועים של תסכולים ודחייה בחיים, רק שילדים נוטים להגיב להם בקיצוניות רבה יותר. הילד הנרקסיסט במיוחד לא יקבל פחות ממושלם. הוא יהיה מתוסכל, הוא לא יהנה מההישג ויגיב באימפולסיוויות. למרבה הפלא, יעילות התרופות נגד דכאון נמוכה יותר אצל ילדים מאשר אצל מבוגרים".

מסקר בריאות לאומי שנערך בשנים 2004-2003 עולה כי אחוז נוטלי התרופות נגד בעיות רגשיות בתל אביב גבוה מאוד ביחס לערים אחרות בישראל, כמו ירושלים, לדוגמה. 82 אלף תל אביבים מול 18 אלף ירושלמים - פי ארבעה וחצי. לא באמת מפתיע שתל אביב, ממציאת הטרנדים הלאומית, מחבקת את התרופות הפסיכיאטריות. פרופסור יובל סבור שתל אביב היא בועה: "מי שמסתובב בחוגים מסוימים בתל אביב, עלול להתרשם כי רוב תושבי העולם לוקחים כדורים. הסטיגמות גדלות ככל שמתרחקים מצפון תל אביב לכיוון הפריפריה".

האמת היא שלא צריך להרחיק לפריפריה, גם בתל אביב הטרנד והפתיחות לא גרמו לאף אחד מהמרואיינים בכתבה להסכים להתראיין בשמם המלא. קשה לדעת, הם אומרים, איפה זה יתפוס אותם לא מוכנים ואיזה שכן במעלית ינעץ בהם מבט נוקב.

"הקבוצה באוכלוסיה שסובלת יותר מכל מהפרעות החרדה והדכאון, הן נשים צעירות בגיל הפוריות שמגדלות ילדים, בעיקר אלו שנמצאות אתם בבית ללא עזרה", אומר פרופסור יובל ומצביע על מחקר שבדק את שכיחות הדכאון אחרי לידה, בו נמצא שכמעט מחצית מהנשים שחוו דכאון כזה, אינן מאובחנות. מבחינתו, כל המערכת נמצאת בתת טיפול. "המצב של ישראל בהשוואה לאירופה וארצות הברית בכל הקשור ללקיחת תרופות פסיכיאטריות, די דומה. זה אומר עלינו הרבה מבחינת חוסן נפשי גבוה, כי החיים בארץ יותר לחוצים, והמחיר של התעוקות הביטחוניות גבוה. ישנן אינדיקציות לכך שבישראל, בדומה לארצות הברית, רק אחד מכל שני אנשים בדכאון יקבל איזשהו טיפול".

מה ההשלכות החברתיות של העלייה המתמדת בתצרוכת הכדורים?

"בחברה שבה הכדור יוצא מהארון, אנחנו הופכים לאנשים סובלניים יותר. אם דיברנו קודם על כאב הזולת, עכשיו נוכל לומר: 'האיש הזה אינו משתמט, יש לו דכאון. הילד הזה הוא לא ילד רע, יש לו חרדה, הוא ביישן'. ככל שנטפל טוב יותר בבעיות הנפשיות שלנו, כך נהייה חברה יותר חזקה. אנשים בטעות סוברים שאם ניקח יותר תרופות, אז אוי ואבוי, אנחנו הולכים ומשתגעים. ההיפך הוא הנכון. אנחנו מטפלים נכון בבעיות שלא אובחנו בעבר. כל מי שחי עם אדם בדכאון, יודע איזו השפעה הרסנית יכולה להיות לדכאון שלו על בני משפחתו, על הקריירה ועל המוח שלו. לכן, הרבה יותר קל לטפל כשתופסים את הבעיה בחיתוליה".




הפסיכולוג דני רודי: 'אנשים הולכים לטיפול פסיכולוגי ולוקחים תרופות באותה טבעיות בה הם הולכים לאוניברסיטה. היום בעידן הגלובלי פותחים עיתון וכולם קוראים שאישה הרה מתה מחיידק. יש בהלה תמידית'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו