בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אפילו קציני האס-אס הריעו לשחקנים היהודים ששיחקו בליגת הכדורגל שבגטו טרזין

בגטו טרזין פעלו במשך שלוש שנים ליגות כדורגל לנוער ולמבוגרים, במשחקים צפו אלפי אוהדים והכוכבים זכו להערצתם. כמה שחקנים ששרדו מספרים על האווירה הספורטיווית: אפילו קציני האס-אס, שצפו במשחקים, נסחפו בהתלהבות והריעו לשחקנים היהודים. התמונות הצטלמו היטב בתעמולה הנאצית

תגובות

צילומים מתוך סרט התעמולה הנאצי, באדיבות ארכיון הסרטים הגרמני - Transit Film GmbH, מינכן

את יום הולדתו ה-20 חגג פרנטה מאייר בגטו טרזין במאי 1942. מסיבה גדולה לא נערכה בבלוק, חודשיים לאחר שהובא לשם עם 45 יתומים מהעיר ברנו. הם צורפו לבית ילדים, אחד משלושה בגטו, שבכל אחד מהם הוחזקו כ-350 ילדים דוברי צ'כית בגילים 11-17. חיי הילדים התנהלו במסגרת קבוצתית, והם למדו ועבדו בגן הירק. המטרה היתה לבודד אותם ככל האפשר מזוועת המקום ולהכשירם לחיים חלוציים בארץ ישראל ברוח תנועות הנוער הציוניות.

קבוצת היתומים שוכנה בחדר 7. מאייר, שהיה מדריכם, הנהיג בחדר משמעת וסדר, אבל הקפיד להעתיר עליהם באופן סדיר גם חום אבהי. הוא לא הסתפק בהקניית חינוך ערכי. הוא העלה איתם הצגות תיאטרון, אבל בעיקר נודעו חניכיו בגטו בזכות קבוצת הכדורגל שלהם, שנקראה "נשרים" (בעברית), ותלבושתם בצבעים אדום ולבן. שלושה ביטאוני ספורט יצאו לאור בחדר 7 אך רק אחד שרד - ושמו "רים-רים-רים", כקריאת העידוד שלהם במשחקי הכדורגל ובתחרויות: "קדימה נשרים, רים-רים-רים". העורך היה גם שחקן (הוא נספה באושוויץ ב-44') והכותבים היו בני 13-14. העיתון הודפס בשישה עותקים והתמקד בסיקור נרחב של משחקי הכדורגל בליגת הנוער והמבוגרים של טרזין. התפרסמו בו גם כתבות על ספורטאים יהודים מפורסמים שהיו בגטו.

בגיליון 18, בכתבה פרי עטו, נזף מאייר בחניכיו שמלבד פעולות יום-יומית כרחצה, אוכל, מסדרים, שעשועים ולימודים, הם אינם משקיעים די בעיתון. "האם זה לא סממן של עליבות אצל בחורים בני 14? השתחררו כבר סוף-סוף מחיתולי ילדותכם, מצעצועיכם ועשו מאמץ לעסוק במשהו ברצינות", כתב וסיכם בהמלצה שיתחילו לכתוב "למען טיהור דרכי חשיבתכם".

פרנטה, כיום פרנסיס, מאייר, מתגורר בלוס אנג'לס ובקרוב ימלאו לו 87 שנה. בטלפון הוא נשמע רענן וחד. הוא נולד בברנו להורים אמידים, ילד אמצעי משלושה, למד בבתי ספר יהודיים ובגיל 19 היה שוער כדורגל, ציוני נלהב ולימד בבית היתומים היהודי בעיר. כשהגיע עם ילדיו לטרזין, הטיל עליו אוטו צוקר, יו"ר הקהילה היהודית בברנו שהיה אחד האישים המרכזיים בגטו, את האחריות לחינוכם הקולקטיווי של הילדים.

באחד התצלומים ששרדו נראה מאייר עולה לשחק בשטח ששימש להם מגרש, דשא לא היה שם. משמאלו נראה בתצלום השוער יירקה טאוסיג-טזר, ומאחוריהם מגיח בתנופה השחקן פאוול ברידא. התצלום, אומר מאייר, נעשה בתחילת המשחק שפתח את הליגה, "מורוויה" נגד "בוהמיה", שהתקיים ברחבה מול קסרקטין מגדבורג, שבו ישבה הנהגת "המנהל העצמי" של הגטו וכיום משמש שלוחה של מוזיאון הגטו. "הייתי השוער וחטפתי גול אך המשחק הסתיים ב-1:6 לטובתנו", הוא מספר. "בקהל היתה צעירה שחיזרתי אחריה במשך המון זמן ורק לאחר הניצחון פרח בינינו רומן והיא כבר התקשתה לוותר עלי".

מאייר לא רק שיחק אלא גם אימן את קבוצת "נשרים", אבל הכדורגל, הוא אומר, לא היה מרכז חייו. "שיחקנו כדורגל פעמיים בשבוע וזה היה נחמד. הקהל בא בהמוניו כי המשחקים סיפקו אתנחתה זמנית מקשיי היום-יום. היינו נערצים כמו ששחקני כדורגל וכוכבי רוק נערצים כיום. כשאתה בעל הישגים גופניים מרשימים ואתה מצליח לבדר ולרגש, זה רק טבעי. אבל בגטו הייתי מוטרד רוב שעות היום מבעיות אחרות לגמרי. היו לי ילדים חולים בבית החולים. היו מחלות איומות והיו אינספור ישיבות ובכלל, כשאתה עובד עם ילדים אין לך רגע פנוי".

מאייר מספר שאת התלבושות לשחקנים סיפקה הנהלת הגטו. "בטרזין יכולת להשיג הכל", הוא אומר. "זאת הטרגדיה. כולם זוכרים את הפעילות התרבותית הענפה ואת האופרות, אך זה היה כיסוי והסוואה לעובדה שכל הזמן אנשים נשלחו מזרחה. כששאלתי פעם מה קורה להם במזרח, יעצו לי להתרכז בענייני. איבדתי 15 קרובי משפחה, כולל הורי ואחי הקטן. אנשים חושבים שטרזין היה גטו לדוגמה, אבל המקום היה נוראי ונלחמת כדי לשרוד. עשיתי הכל כדי להרחיק את הילדים מהמציאות".

יותר מ-15 אלף ילדים עברו בגטו טרזין (הידוע גם בשם טרזינשטאט) ומהם שרדו כ-1,100. חניכיו של מאייר נשלחו אל מותם בטרנספורט של ספטמבר 1944 והוא הגיע יחד איתם לאושוויץ-בירקנאו. אלא שבשל חוסנו הוא נשלח משם בטרנספורט למקום אחר ובדרך, ליד הנהר אוהרז'ה (אגר בגרמנית), הצליח לקפוץ מהקרון ולהגיע לבודפשט. במאי 1945, בתום המלחמה, הוא שב לצ'כוסלובקיה. אחיו הבכור, שהצליח לצאת מאירופה והתגייס לצבא הבריטי, חזר גם הוא. ב-1952, כשמאייר ורעייתו כבר יצאו מהמדינה לניו יורק, נודע לו כי אחיו נרצח בצ'כוסלובקיה מסיבות פוליטיות, בתקופה שבה נערכו משפטי הראווה בפראג: 14 בכירים במפלגה הקומוניסטית ובממשל, 11 מהם יהודים, נאשמו בקנוניה להפלת המשטר ורובם הוצאו להורג. בניו יורק הצליח מאייר להקים עסק לייצוא וממכר נייר, שאותו מנהל כיום בנו.

קבוצת "מחסן הביגוד"

עודד ברידא, היום מנהל "בית טרזין" בקיבוץ גבעת חיים (איחוד), יצא לפני ארבע שנים למסע שורשים משפחתי בצ'כיה ובעקבותיו החל לחקור מה עלה בגורל דודו, פאוול ברידא, שנראה באותו תצלום עם מאייר. התברר לו שזאת היתה הפעם האחרונה שבה עלה דודו למגרש הכדורגל עם קבוצתו.

אביו, משה ברידא, איש צבא קבע לשעבר שמתגורר בתל אביב, נולד בברנו ב-1923. כעבור 13 חודש נולד אחיו פאוול. הם היו כתאומים ועשו הכל יחד. אהבתם לספורט החלה מוקדם - כדורגל, הוקי קרח, סקי, אתלטיקה. ב-1939 יכלה המשפחה לנסוע לפלשתינה אבל האם היתה חולת לב והאב חשש שתסבול מן החום בארץ. ההורים השיגו אשרה לפלשתינה בשביל משה, שהיה בן 16, ואילו הבן הצעיר פאוול נשאר איתם. אחרי המלחמה נסע משה ברידא, ששירת אז בצבא הבריטי באיטליה, לברר מה עלה בגורל יקיריו. בברנו נודע לו שהוריו ואחיו נשלחו לגטו טרזין, שהוריו נשלחו לאושוויץ וככל הנראה נרצחו מייד ושאחיו פאוול נשלח ב-44' למחנה עבודה בגרמניה ומת שם ברעב.

במסעו השני של עודד ברידא לטרזין עלה במוחו רעיון לשחזר את המשחק האחרון שבו השתתף דודו, באתר המקורי בגטו. הרעיון לא התממש, אך בחיפוש אחר קורותיו של פאוול צלל ברידא למעמקי ההיסטוריה של טרזין. בשנה שעברה הוא עזב את ההיי-טק לטובת ניהול "בית טרזין". "עברתי מ'עולם הכסף' ל'עולם הערך'", הוא אומר.

בזכות ברידא, שסיפק את החומרים הארכיוניים, תיפתח היום בגלריה נלי אמן בתל אביב תערוכה על ליגת הכדורגל שפעלה בגטו טרזין במשך שלוש שנים. בין השאר יוקרנו שם סרטונים וראיונות מצולמים עם כמה שחקנים ניצולים.

פרנטישק פלניצ'קה, שחקן הכדורגל הצ'כי הנודע, היה גיבור ילדותו של יירקה (היום ג'ורג') טאוסיג-טזר, שגדל בפראג וכעבור שנים היה לשוער כדורגל ושיחק גם בנבחרת ההוקי-קרח הצ'כוסלובקית. ב-17 בנובמבר 1938, כמה ימים לאחר פוגרום ליל הבדולח בגרמניה, הגן טזר על שערה של נבחרת הכדורגל הצעירה של צ'כוסלובקיה במשחק מול הונגריה שהתקיים בבודפשט. טזר הוכתר בעיתונות כשחקן הטוב במגרש.

טזר, בן 90, מספר בשיחת טלפון ממקום מגוריו בסן פרנסיסקו, כי ביוני 1943 נאסרה משפחתו ונשלחה לטרזין ברכבת. אביו הושם במעצר ב"מבצר הקטן" ואחר כך נשלח לבוכנוולד, שם נורה למוות. טזר ואמו שוכנו בגטו ובזכות העובדה שכבר היה כדורגלן מפורסם, רצתה בו כל קבוצה בגטו בשורותיה. לבסוף הצטרף לקבוצת "מחסן הביגוד", מקום עבודתו, שבו רוכזו המטענים של היהודים שהובאו אל הגטו. "המטענים הובלו בעגלות ושוטרים צ'כים נברו בהם בניסיון לאתר הברחות".

טזר זוכר הכל, גם תאריכים, שמות ומקומות, וסיפוריו קולחים. "היינו הכוכבים של טרזין ובכל יום ראשון אחר הצהריים 3,500 אוהדים צפו במשחקים של הליגה. הצעירים ראו בנו מודל לחיקוי, הפחנו בהם תקווה כי כנראה ייצגנו את החיים. בתוך הסבל, האומללות והעליבות, תקווה היתה מצרך נדיר. שיחקנו בשבילם כי ידענו שהם יוגלו מזרחה והיתה לנו הרגשה שאנחנו מפיצים הבזק אור קטן לפני המוות".

טזר נשלח מטרזין לאושוויץ ומשם למחנה זקסנהאוזן שבצפון גרמניה, ואחר כך לבוואריה. ב-26 באפריל 1945 הוא שוחרר על ידי האמריקאים. הוא חזר לצ'כוסלובקיה, שיחק בנבחרת הכדורגל שלה אך אחרי פציעה חזר להוקי קרח והיה חבר הסגל של ארצו באולימפיאדת לונדון 1948. בדרך חזרה, בפאריס, ראה את כוכבת ההחלקה האמנותית של צ'כוסלובקיה, אליסקה האוולובה, מתאמנת, והתאהב. בפראג הם נפגשו שנית, היו לזוג והחליטו לערוק למערב.

"כשנסחבתי בצעדת המוות אמרתי לעצמי שאם אצא מזה חי ותהיה לי משפחה, לא אחיה באירופה", הוא אומר השבוע. לדבריו, הוא שקל לעלות עם אשתו ארצה, אך זה היה קרוב מדי לאירופה. "צחנתו של היטלר עדיין עלתה באפי וידעתי שההיסטוריה חוזרת על עצמה", הוא מסביר. והיתה עוד סיבה: "אחי עלה לארץ בחשאי בסוף שנות ה-30 אך לא אהב מה שראה והתגייס לצבא הבריטי. אז בחרנו בארצות הברית".

ב-1949 הם הגיעו לאמריקה. הוא המיר את הקריירה שלו מספורט לעסקים ולדבריו עשה חיל. "אשתי אינה יהודייה ושלושת ילדינו לא קיבלו חינוך דתי", הוא אומר. "אבל אני נולדתי יהודי ואמות יהודי".

קבוצת "דאגה לילדים"

הנאצים הקימו את גטו טרזין בעיר מבצר בצפון-מערב צ'כוסלובקיה, וריכזו בו - לפחות לתקופת מעבר - את יהודי צ'כוסלובקיה ויהודים זקנים מגרמניה ומאוסטריה, רבים מהם בעלי מקצועות חופשיים, מדענים, אנשי רוח ואמנים. במקום שבו גרו קודם 7,000 תושבים נדחסו רבבות יהודים.

הגטו, היחיד ששרד עד תום המלחמה, הוצג על ידי הנאצים כיישוב יהודי לדוגמה, בניהול עצמי. וכך, על אף הצפיפות, הרעב, אמצעי הדיכוי והמשלוחים "מזרחה", פרחו בגטו חיי תרבות, ובכלל זה ענפי ספורט שונים ובעיקר הכדורגל.

בספרו "בעקבות עצמי" כותב פטר ארבן, שהיה כדורגלן בטרזין ושיחק כקשר אחורי וכבלם, על התעסוקה בשעות הפנאי. ארבן, בן 88, מתגורר כיום באשדוד. הוא היה ספורטאי מגיל צעיר ועסק בנערותו בענפים מגוונים כסקי, הוקי קרח, אתלטיקה וכדורגל. הוא נשלח לטרזין בגיל 21, בספטמבר 42', עם אמו וזיהה בגטו את המתעמל פרדי הירש, שאילמלא עליית הנאצים לשלטון היה בעל סיכויים טובים להיכלל בסגל הגרמני לאולימפיאדת 1936. "הירש הציל אותי כשנתן לי עבודה באגף 'הטיפול בנוער', בעוד שאר חברי צורפו לטרנספורט שיצא מזרחה".

בתפקידו במחלקה לחינוך גופני בגטו הנחיל הירש ערכי ברזל של משמעת עצמית, חישול הגוף ומה שהוא כינה שליטה בגוף וברוח. החניכים לא רק התאמנו בתרגילים ובמשחקים. את בדיקות הניקיון הקפדניות שלו במגורי הילדים הם כינו "אחת ממכות הגטו", כותבת הסופרת רות בונדי בספרה "שורשים עקורים".

בטרזין התמקד ארבן באתלטיקה ושמר על כושרו בריצה יום-יומית בגטו. "הייתי צעיר ועבדתי בתפקיד שלא גרם לי סבל פיסי", הוא אומר. "הגישה שלי היתה שהאוכל בגטו טוב והכמות סבירה. למבוגרים ולקשישים שלא עבדו זה לא הספיק. אני קיבלתי מדי פעם תוספות מזון בעבודה, כאן חתיכת לחם ושם נתח גבינה. מי שנראה טוב ולא היה לו אף יהודי, קיבל תוספות".

בשנה הראשונה התארגנו בטרזין 12 קבוצות כדורגל שייצגו מקומות עבודה שונים. מ-43' עד אוקטובר 44' הליגה התייעלה והצטמצמה לשישה מועדונים: "התובלה", "דאגה לילדים", "מחסן הביגוד", "טבחים וקצבים", "חשמלאים" ו"הטיפול בנוער". בגלל המגרש קטן הממדים שיחקו בשביעיות, והאוהדים עודדו בקולי קולות. "הם תפסו את מקומות הצפייה ואת חלונות הקסרקטין והאווירה היתה כמו במשחקי ליגה אזרחיים", כתב ארבן בספרו. "שיחקתי ב'דאגה לילדים' ובקבוצה שלנו היו פרנטה מאייר כשוער, פאול ברדה (פאוול ברידא) ואני היינו מגינים, שמואל קלאובר היה קשר, והיו שלושה חלוצים ביניהם הונזה בורקה הבלתי נשכח, שירה גולים מכל מצב, לפעמים אף בזינוק וברחיפה באוויר. כמובן היינו חביבי הקהל וכולם הכירו אותנו. בשאר הקבוצות היו שחקנים בינלאומיים בולטים כמו יירקה טאוסיג טזר, שוער הנבחרת הלאומית של צ'כיה".

הכדורגל, מעיד ארבן, תרם להרגשה הטובה. "זה היה בילוי של אלפי האסירים. ודאי שהייתי אהוד. הבנות היו נחמדות וחיינו כמו שצעירים חיים בכל מקום". במשחקים שררה אווירה ספורטיווית, ולא היה נהוג לכסח את היריב. "השופטים היו מקצועיים והמשחק היה רציני", הוא אומר. "שיחקנו 'פייר פליי' ולא הלכנו על הרגליים. הרגשנו באמת ספורטאים. היתה קנאה בריאה. אנחנו ניצחנו - אתם הפסדתם, אבל החברות נשארה".

שלוש שנים הוא היה בטרזין. "קיווינו שכאשר תכונן מדינת ישראל היא תדמה לטרזין, שהחל כארגון ציוני למופת עם ערכים של צדק ועם ארגון עבודה וולונטרי", הוא אומר. "כל מי שפעל בגטו במסגרת הניהול העצמי עשה עבודת קודש. היהודים בנו את העיר ואירגנו הכל בתנאים של קושי. הירש היה קם בשש בבוקר ודואג שהילדים והנוער יקומו ויתרחצו. טרזין היה ניסיון סוציולוגי של חיים מסודרים. הכנו את הנוער לקראת מימוש הציונות בארץ".

חצי לימון למשחק הגמר

יאן (הונזה) בורקה, בן 85, חי כיום בדרום צרפת והמשפט הראשון שאמר השבוע בשיחת הטלפון היה שהוא עדיין מצייר. לפני שנתיים ראה אור בפראג ספרו "לצייר כדי לשרוד", אלבום המוקדש לציוריו ולאמנים של טרזין. אבל בגטו לא יצא שמעו כצייר, אלא כחלוץ מרכזי וכשחקן דגול.

בורקה נולד בעיר פוסטולופרטי לאם יהודייה ולאב נוצרי, ולמד ציור בבית ספר פרטי בפראג. בגיל 18 נשלח עם אחיו לטרזין ושובץ לעבודה בגן הירק ובמטבח הציבורי. אחיו היה נגר ושניהם הצליחו לבנות לעצמם עליית גג, שם בורקה צייר. כבן לאב נוצרי הוא הצליח לשרוד עד השחרור ולשמור על ציוריו.

באלבום שלו כתב פרק על ליגת טרזין. הוא שיחק בקבוצת "דאגה לילדים", והוא זוכר היטב את יום המשחקים בגטו, שאנשים חיכו להם מהבוקר בהתרגשות: "גודל הרחבה של קסרקטין דרזדן היה 45 על 75 מטרים. מאחר שלא היה די מקום לכולם, רבים הצטופפו בפתחי הקסרקטין. ב'תא' המרכזי שבקומה הראשונה נשמרו מקומות לאנשי האס-אס, ואני משוכנע עד היום שבמשך המשחקים כל עוינות ששררה בינינו התאיידה, כי אנשי האס-אס הריעו לשחקנים בקולניות ובהתלהבות כאילו הם עצמם היו יהודים".

כל משחק נמשך שעה, בשתי מחציות. "בשביל אסירים רבים זה היה יום מיוחד, שבו יכלו לשכוח לכמה שעות את אומללותם", הוא אומר. "הקבוצה שלי זכתה באליפות הליגה של 42', ובליגה של 43' הובילו 'הקצבים'. לפני משחק הגמר המאמן שלנו נתן חצי לימון לכל אחד מאיתנו. זה נשאר מסתורין איך הוא השיג אוצר כזה".

בתום המלחמה קיבל בורקה פניות מכמה מועדוני כדורגל באירופה, שהציעו לו להצטרף לשורותיהם, אך הוא דחה אותן. הוא נישא באמסטרדם לאלן, ילידת דנמרק, שאותה הכיר בטרזין. בתם, פטרה בורקה, נולדה בנובמבר 1946, וכעבור חמש שנים עברה המשפחה לקנדה, שם התפרסמה פטרה כאלופת המדינה בהחלקה על קרח. מהאולימפיאדה ב-1964 חזרה בורקה עם מדליית ארד, וכעבור שנה זכתה באליפות העולם.

השמחה היתה אותנטית

משלחת הצלב האדום ביקרה בטרזין ב-23 ביוני 44'. בעקבות הביקור החליטו הנאצים להראות גם לדעת הקהל העולמית שהטענות על התנאים הנוראיים במחנות הריכוז אינם אלא תעמולה של בעלות הברית. לשם כך החליטו להפיק סרט שייראה כסרט תיעודי ויציג את "החיים הטובים" בגטו, ומה טוב לשם כך ממשחק כדורגל ואלפי אוהדים צווחים משמחה.

הבחירה בטרזין קיבלה את אישורו של אדולף אייכמן. הפקת הסרט עלתה 35 אלף מרק והמימון נלקח מן הרכוש היהודי המוחרם. צוות הצילום היה של חברת החדשות הצ'כית "אקטואליה". העבודה על הסרט - "טרזינשטאט - סרט תיעודי מאזור ההתיישבות היהודית" - הושלמה בפראג רק במארס 45', ונכללו בו קונצרט של התזמורת, הופעה של להקת ג'אז ואופרת ילדים. הסרט הוקרן לראשונה בפראג לקבוצה של קצינים נאצים, ואחר כך צפו בו גם נציגי הצלב האדום ואפילו ישראל קסטנר, נציג הוועד להצלת יהודי הונגריה, שבא לטרזין בליווי שני קצינים ממטה אייכמן. עותק הסרט המקורי נעלם לאחר המלחמה ורק קטעים מתוכו שרדו.

ההיסטוריון ההולנדי קארל מרגרי, שחקר את הפרשה, הגיע למסקנה שאחת הסיבות לכך שהנאצים החליטו להפיק את הסרט התעמולתי היתה גילוי הזוועות במחנה המוות מיידנק, ששוחרר על ידי הצבא האדום ביולי 44'. מרגרי כותב שהימלר היה מעורב בהפקה ושאסירי טרזין העניקו לסרט את השם האירוני "הפיהרר נותן ליהודים עיר במתנה".

על בימוי הסרט הופקד קורט גרון, אחד מהסטארים של גרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון, שחקן קברט ובמאי קולנוע. ב-1928 גילם גרון את דמותו של מקי סכינאי בהעמדה הבימתית הראשונה של "אופרה בגרוש" של ברטולט ברכט. בהמשך גילם תפקידים מגוונים ב-72 סרטים, שהמפורסם בהם היה תפקידו כאמרגן-קוסם לצד מרלן דיטריך ב"המלאך הכחול" מ-1930.

הסרט התיעודי "אסיר בגן עדן", שהיה מועמד לאוסקר ב-2003, משרטט את דיוקנו של גרון ופורש את הטרגדיה של חייו. גרון, שהיה ממוצא יהודי, מימן אחרי עליית הנאצים את כרטיס הטיסה לאמריקה של שחקן יהודי גרמני צעיר, פיטר לורה. לעצמו לא דאג, היה בטוח שישרוד. כשחבריו מהוליווד, כפריץ לנג הבמאי ופיטר לורה השחקן, הבינו מה צפוי לגרון, הם ביקשו לחלצו ואף סידרו לו עבודה באולפנים. גרון דחה את ההצעה, כי כרטיסי הטיסה לא היו למחלקה הראשונה.

גרון היטלטל ממקום למקום באירופה ולבסוף נלכד בהולנד. בפברואר 44' נשלח לטרזין. ב"אסיר בגן עדן" מספרים ניצולים על התנהגותו של גרון בעת צילומי הסרט. הוא עטה צעיף על צווארו, הניח מטפחת צחורה מקופלת בכיס הז'קט ואף זכה לכיסא במאי עם שמו. על אף שטלאי צהוב התנוסס על חזהו והוא לא זז לשום מקום בלי ליווי צמוד של קציני אס-אס, הוא פרח בעת הצילומים. אבל מהסרט "אסיר בגן עדן" מתברר שגרון ספג בעת ההפקה השפלות ועלבונות רבים, והבליג.

פטר ארבן סיפר השבוע איך צבעו את חזיתות הבתים הפונים אל הרחוב הראשי בגטו. ארבן שובץ לצילומים וגילם תפקיד של אזרח ששותה קפה בבית קפה בגטו, שמנגן בו פסנתרן כמו בקפה "סברין" בפראג. הוא צולם גם במועדון שהוקם לרגל הצילומים, בתחרות ריקודים, בתחרויות אתלטיקה ובגמר ליגת הכדורגל.

"כולנו הכרנו את גרון הבמאי והשחקן מ'אופה', אולפן הקולנוע המרכזי בגרמניה. הכל היה מבוים ואנחנו שיחקנו", אומר ארבן. גרון צילם את משחקי הליגה בימי ראשון, כש-3,500 אוהדים הריעו לשחקנים. כאן הוא לא נזקק לכישורי הבימוי שלו: השמחה היתה אותנטית.

טזר נשמע סלחני כשהוא מדבר על הסרט של גרון: "אם היית במחנה ריכוז והיית מריחה את המוות, לא היית מסרבת לביים סרט". מאייר חושב אחרת: "גרון האסיר המסכן נעשה פתאום במאי גדול ונראה רץ ממקום למקום ונותן פקודות וקורן מאושר. גרון היה יותר גרמני מיהודי. הוא האמין שהוא יחיה לנצח. לא ידעתי שהוא צילם אותנו כששיחקנו, והרי רואים אותי בבירור בסרט. הוא צילם את הילדים שלי וכשהוא ביים את הסצינות עם הילדים, הוא היה חם כלפיהם. בסצינות אחרות הבחנתי כמה הוא היה אוטוריטטיווי. לא העריכו אותו בטרזין ואלה שעבדו איתו לא סבלו אותו. אני חושב שהוא לא ידע שהוא מוכר את נשמתו לשטן. הוא חשב שעדיין יש לו כוח ומעמד".

גרון סיפק לנאצים את גטו גן עדן. את הסרט כבר ערך מישהו אחר בדצמבר 44'. אבל גרון כבר היה עפר ואפר. ב-28 באוקטובר 44' הוא עלה על רכבת שהובילה משלוח של אסירים מזרחה. "כמו מלך", מספרת עדה ב"אסיר בגן עדן", "הוא לא הביט ימינה ולא שמאלה".

טרזין במספרים

טרזינשטאט (טרזין בצ'כית) הוקמה ב-1780 כעיר מבצר. ערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בה כ-7,000 תושבים. ב-24 בנובמבר 1941 הוקם גטו בטרזינשטאט ובקיץ 1942 פונו מן המקום התושבים הלא-יהודים. בשיאו (ספטמבר 1942) נדחסו בגטו 58,491 אסירים.

כ-158 אלף יהודים הועברו אל הגטו, תחילה מצ'כיה, ואחר כך גם מגרמניה, אוסטריה, הולנד, דנמרק, סלובקיה, הונגריה. כ-90 אלף מהם שולחו ממנו למחנות ההשמדה ומהם שרדו כ-4,800. כ-35,500 יהודים מתו בגטו מרעב וממחלות, וביום השחרור (8 במאי 1945) היו בו כ-30 אלף יהודים. מ-12,121 ילדים יהודים (ילידי 1928-1945) שנשלחו לטרזין, 9,001 נשלחו למחנות המוות ומהם שרדו רק 325.



הספורטאים הצ'כוסלובקיים יירקה טאוסיג-טזר ורעייתו אליסקה האוולובה. ב-1948 החליטו לערוק למערב


מנוחת השוער, ליגת טרזין, צייר לא ידוע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו