קיאק מתהפך בירקון (יום שני, 20:00, חדשות ערוץ 2). בתוכו יסמין פיינגולד, אלופת ישראל בחתירה, הבטחה אולימפית, פעילת שלום לשעבר ובתו של אייבי נתן. עשרות בודדות של אנשים מצויים אותה שעה על שפת הנהר. אף אחד מהם אינו יודע את הפרטים שאתם קוראים כעת. עבורם מדובר בחותרת שהתהפכה עם הקיאק שלה בתוך המים.

המחזה שנגלה לעיניהם רדיקלי למדי, בוודאי עבור טיול רגלי שלו של אחר צהריים על גדות הירקון: החותרת נאבקת להיחלץ מהקיאק, מנסה להציל את עצמה מטביעה. מחוותיה הגופניות בוודאי חריפות, נואשות, מצמיתות. פכפוך מים קפוץ, תנועת גלים מקוטעת. הזוועה הקרה, הדוממת. התמונות הללו בוודאי משרות עליהם תדהמה, אולי אפילו קולעות אותם למצב של הלם. יש בכך מן התירוץ.

בינתיים מתקהל לצד הקהל קהל נוסף, והעניין כולו הופך להתגודדות. אחד הצופים מוציא מנרתיקו מצלמה ומתחיל לצלם. החותרת ממשיכה להיאבק במים, הפוכה, אסורה בתוך הקיאק. תיכף חייה יאזלו ממנה. כמה מהם קוראים לעבר כמה אחרים להזעיק אמבולנס. אחד מהם גם עושה זאת.

פיינגולד ממשיכה להיאבק במים. כעת נעשות תנועותיה חלושות ורפות יותר. נדמה שהסרט בו צופים הכל מהצד יסתיים באורח רע. מהצד מגיח לפתע, בזווית אלכסונית, אבי טויבין ("אדם לא צעיר", מספרת עדת הראייה למצלמה הדוממת שהוזנקה למקום), בן 62. טויבין מזנק למים, שוחה לעבר הקיאק, הופך אותו וגורר אותו ואת פיינגולד לעבר הגדה.

ברדיו, למחרת, בשיחה עם ניב רסקין ב"נכון להבוקר" בגל"צ, מתנאה טויבין בבנו בוגר השייטת, בילדותו לחופה של תל אביב, במסעות ההפלגה שלו ב"ים הגדול" עם חברים ובכך שהוא מקפיד "לראות את הים" לפחות פעם אחת ביום. זה "הקשר שלו" לים. כשנשאל מדוע קפץ למים והאם התלבט לפני שעשה כן, השיב טויבין "זיהיתי שהיא במצוקה. אני מנוסה בים. והבנתי שאולי יש עוד סיכוי להציל אותה". רסקין מקשה: "מדוע, אתה סבור, האנשים האחרים לא קפצו למים?". טויבין מייחס את העניין לשתי סיבות אפשריות: גילם של הצופים ("מרביתם היו מבוגרים") וחוסר התמצאותם בים. אולם האמת היא שסיפורו שלו מבטל את נימוקיו - הוא בעצמו "אדם לא צעיר", וגם באשר להתמצאותו בים, ובכן, בן בשייטת וילדות על חופה של תל אביב אינם החומרים מהם עשויה הביוגרפיה של יורד ים אמיתי.

יונית לוי העלתה אפשרות שלישית בערב הקודם: "עדי ראייה, שחששו מהמים המזוהמים בירקון, לא קפצו למים כדי להושיט לה עזרה". גם זו אפשרות הגיונית. הירקון הוא באמת נהר מזוהם. המראות מאסון גשר המכביה הפכו לחלק מהזיכרון הלאומי. סביר להניח שישראלים יודעים שטבילה במים כרוכה בסכנת חיים. ועדיין, מדובר בטבילה קצרה, כשמנגד אדם נאבק על חייו באמת. לא בהסתברות של סיכון לחלות במחלה זיהומית. באשכרה. כאן ועכשיו.

והנה, טויבין לא היסס. והאחרים לא קפצו. למה קפץ טויבין? כי זה הדבר הנכון לעשות. כי זה הדבר האפשרי היחיד לעשות במקרה כזה. צעיר או מבוגר, יורד ים או איש מדבריות.

כל כך הרבה מלים נשפכו לאורך השנים על החברה הישראלית, רגישותה לחיי אדם, הדרך בה היא מקדשת - לעתים מעל לסביר - את ערך חיי האדם ואת העדר כושרה לעמוד בסבל. זה נכון במקרה של המאבק הציבורי להשבת גלעד שליט, כנראה. זה נכון גם במקרה של אריאל, הפעוטה המקסימה, שגם סיפורה הובא באותה מהדורת חדשות - היא זקוקה לעזרת הציבור במימון ניתוח מסובך שעליה לעבור. כולם נרתמו לעזור לאריאל, מיעל בר-זוהר ועד לנינט. כולם באוהבי האדם.

הרגישות הישראלית לחיי אדם, לגורלו של הזולת, נוכחת בעוד הרבה מקרים אחרים שבהם הישראלי נדרש להפגין רגישות לאחיו הישראלים, בתיווך של מישהו - לרוב, כלי תקשורת. אבל כשהישראלי עומד לעומת הסכנה עצמה, האימה עצמה, חייו של הזולת שמנגד, הוא מעדיף לעמוד מהצד, לעשות שימוש בטלפון הסלולרי, לקרוא לעזרה, להוציא מצלמה ולתעד. לעשות הכל, לתת את כל הלב, רק לא לטבול במים, להרטיב את גופו, לסכן את עורו, להציל את רעו.

על אנשים כמו אבי טויבין עומדת המדינה הזאת. כל האחרים - טפילים, צרכני תקשורת מתחסדים ובעלי טלפון סלולרי דור שלישי.

החילוץ. שמישהו יחזיר את שליט, שמישהו יציל את פיינגולד