מה גורם לאדם להתאהב בעץ שגובהו 30 ס"מ? קווים לדמותה של אובססיית הבונסאי - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

מה גורם לאדם להתאהב בעץ שגובהו 30 ס"מ? קווים לדמותה של אובססיית הבונסאי

יש אנשים שאוהבים עציצים וגינות - ויש אנשים שאוהבים בונסאי. מה מושך אדם להפוך עץ רגיל לעץ ננסי? מדוע הופך התחביב הסיני-יפני המעודן הזה להתמכרות לכל החיים? דיווח מקיף מתוככיה של אובססיה ישראלית חדשה

משהו עבר על הערער. הוא נראה סחוף רוחות, עתיק, פגום. בתוך זה היה בו משהו לא ספונטני, משהו מלאכותי. טוב, העץ גמד. 30 סנטימטר בלבד גובהו. זה לא הפריע לשמוליק אובספלד, גמלאי בנק הפועלים וממקיקי חוג הבונסאי הישראלי, איש כפר מרדכי וישראלי ותיק נהדר כמו שישראלים ותיקים נהדרים מתגבשים להיות, לעמוד מול הערער המיניאטורי שלו ב"חגיגת הבונסאי" שפתחה את יום שישי הירוק בגן הבוטני האוניברסיטאי בירושלים, ולהתמלא סיפוק. אדרבה. הרושם המתעתע, האומלל במקצת, שהותיר העץ, רק חיזק את גאוותו.

"אני אשם בכל", התרברב אובספלד, שחבש כובע בייסבול עם לוגו של חוג הבונסאי שהוקם ב-1991. "זה עץ יוצא דופן. הוא בכוונה באלכסון, עשיתי לו צמרת קטנה שמדמה עץ שחווה פגיעות ומכות ברק, רוחות עזות, סופות שלגים. העץ כאילו התגבר עליהם ושרד הכל, ולכן הוא נראה ככה מרשים. זו טכניקה מקובלת בבונסאי. אנחנו אנשי הבונסאי מדמים תופעות טבע באמצעות פעולה כירורגית עדינה ומתמשכת לאורך שנים, כמו מנתחים".

איך מרגיש העץ עם הדימוי המושתל הזה?

"הוא מרגיש טוב מאוד עם זה. בונסאי זה חוזה ארוך טווח. עם עיצוב נכון ותחזוקה שוטפת הבונסאי יכול להאריך שנים יותר מבעליו. אני נקשר אליו כאל בעל חיים, אבל בניגוד לבעל חיים, בונסאי זה לא רק חוזה ל-15-20 שנה. ביפן אוספים ומטפחים בונסאי במשך דורות. ממד הזמן חשוב מאוד בבונסאי".

בחצר ביתו יש מאות עצים מיניאטוריים בשלבי עיצוב שונים. חוג הבונסאי מונה כיום כ-50 חברים, רובם גברים. באחרונה חלו תמורות בענף: גיל החסידים הממוצע ירד, בשל מותם של חברים ותיקים ופריצתם של שחקני בונסאי חדשים. במקביל החלו לצוץ קבוצות חדשות וקורסים בתשלום במשתלות שונות בארץ. סוד הבונסאי מתפשט.

"אנחנו קהילת אמנים לא גדולה", אומר אובספלד, שאשתו תמי כיהנה כמזכירת החוג במשך שבע שנים. "עד לאחרונה היינו החוג היחיד. עכשיו גם גורמים מסחריים החלו לעלות על הפוטנציאל של הבונסאי. זה לגיטימי, אבל אנחנו לא חוג מסחרי. יש לנו חבר'ה שאוכלים ונושמים בונסאי".

חבריו לחוג קפצו לחלק צ'פחות של פרגון, אבל היו בעיקר עסוקים בלהשוויץ בעצים המיניאטוריים שלהם עצמם, כולם כאחד ענו להגדרה הקשיחה של בונסאי, שפירושו ביפנית "עץ במגש". חיים שיר מכפר ביל"ו, אגדת בונסאי וממייסדי חוג הבונסאי הישראלי, בן 80 פלוס, איש קטן ומסביר פנים, עמד מול זית אירופי בן 41 שנה. "זה הראשון שלי. אין לו מחיר", אמר. "זה כמו ילד שלי. מישהו היה מוכר את הילד שלו? יש לי שני ילדים בני אדם, ועוד 200 ילדים נושמים שצריך לטפל בהם".

בעבר החזיק שיר באחד מאוספי הבונסאי המרשימים בארץ, אלא שעם השנים התקשה לטפל בהם ולפני חמש שנים החליט לתרום את האוסף לגן הבוטני. "אמרתי לאשתי 'מספיק', אבל מאז יש לי 75 חדשים". כעת נטועים מאות ילדיו הירוקים בחורשה בגן הבוטני, יחד עם האוסף של חלוץ בונסאי ישראלי נוסף, רפאל שמי ז"ל. גם אלמנתו ובתו של שמי נכחו בחגיגה.

מהו אימון

חגיגת הבונסאי בירושלים פתחה פתח לחוג האנשים שהפכו את העצים הננסיים למלאכת חייהם. אלה מעצבים לכל דבר. המחשבה שבונסאי הוא עץ גמדי מלידה היא טעות נפוצה. מי שיחפור לשורשים יגלה שהבונסאי הוא עץ רגיל מטבעו, שרק באמצעות פעולת עיצוב, נינוס וכליאה במגשים יפניים קטנים נותר בממדים ננסיים.

הבונסאי בא לעולם בסין דווקא. לפני אלפי שנים היו הסינים נודדים בין הכפרים עם תרופות צמחיות, שאותן שמרו בתוך דליים שנשאו על עגלות וחמורים. עם השנים הבחינה הקיסרות הסינית שנוצר כאן משהו טוב ויפה - עצים קטנים עם עלים שהולכים ומתגמדים. הקיסרות עטה על הרעיון, ומאוחר יותר, כשהיפנים פלשו לסין, הם נחשפו ליצירות והשתלטו מיד על התחום, ניכסו ומיתגו וניסחו בכללים את אמנות הבונסאי, עד שהיום היא מזוהה לגמרי עם האופי היפני. הפדנטיות, האובססיוויות, המשיכה לקטן ולמלאכותי. "היפנים הפכו את זה לפיסול חי, אבל היום בכל העולם יש חוגי בונסאי מפותחים ביותר", מסביר שיר.

היפנים רואים בבונסאי "שמים וארץ בכלי אחד", וככזה הוא נתפס כביטוי לפילוסופיית הזן-בודהיזם. אצל משה אמרגי מדובר פחות בזן-בודהיזם ויותר בסיפור פיגמליון. אמרגי, בעל משתלת "בונסאי ארט" בכניסה לכפר הרוא"ה, עמד בחגיגה דרוך ופיקח על האוג החרוק שלו. העץ, שגילו המשוער 30 שנה, נמצא אצלו ב"אימון" זה שבע שנים. "אימון", בבונסאית צחה, מתייחס לטיפול מאז תחילת שלב העיצוב. "יש נתונים טבעיים של העץ שאי-אפשר לשנות, אבל בעיקרון אני שולט בו", הוא אומר. "אני רואה דמות של עץ ומחליט מה הוא יהיה כשהוא יהיה גדול".

עוד לפני שמנסים להבין אילו דחפי אנוש מוצאים כתובת באימון עצי בונסאי, ראוי להעיר שהריגוש מהם הוא עסק מגוון לא פחות. לא רק הדיוטות בוטניים ימצאו עצמם נפעמים אל מול המחזה של עץ ננסי שעוצב בידי אדם. אפילו מנכ"ל הגן הבוטני הצהיר באירוע שהוא שמח לשים במוקד היום את תערוכת הבונסאי, שגרמה לו להתחיל להתרגש מעצים, והביע משאלה שהיום יתפתח לעוד ימים של התרגשות גדולה מעצים קטנים.

"זה תמונה מהספרים, זה יפני, זה לא שלו", העירה פנינה טיטו כשאמרגי, במהלך הרצאתו על עקרונות אסתטיים של הבונסאי, הציג שקופית של בונסאי מרהיב מזן בוגנוויליה לקול התפעלות הקהל. טיטו, מעצבת גינות וממייסדות חוג הבונסאי, כיהנה בשנות ה-70 כמבקרת פרחים לייצוא במשרד החקלאות, האשה הראשונה בתפקיד. "רוב אנשי הבונסאי הצעירים של היום סתם נדלקו על העצים הקטנים והמעוצבים", היא מלינה. "חקלאות זה מהם והלאה".

אלמנה זה שבע שנים ואם לשלושה, מגדלת טיטו בחצר ביתה ברחובות כ-200 עצים מיניאטוריים. הכל התחיל בחוג קקטוסים, שם התגבשה קבוצה קטנה שהפכה עד מהרה לחוג הבונסאי הישראלי. "התחברנו והחלטנו שאנחנו הולכים על הבונסאי. עצם הרעיון משך אותי מאוד. עד אז ראיתי את זה רק בספרים". לחגיגה הביאה בונסאי מזן קאריסה, בן שמונה פלוס, הנמצא ב"אימון" אצלה זה ארבע שנים והוצג בחגיגה באולם הכניסה. "המיקום לא טוב", התלוננה.

אמרגי התעלה על עצמו כשדיבר על האסתטיקה של הבונסאי בליווי שקופיות וניפנף בקשר ההדוק שלו לוולטר פאל, אמן בונסאי בינלאומי מאוסטריה ומושא הערצה מקומי, והרחיב על שימושו של פאל בחללים ליצירת תחושת עומק ואפילו אינסופיות. הוא הסביר כיצד לשוות לעץ מראה עתיק ופירט סגנונות עיצוב שונים - זקוף פורמלי, זקוף חופשי, משתפל. הוא השווה בין עצי בונסאי ליצירות מופת קלאסיות. על רקע הציור "שבועת האחים ההוראטים" של הצייר הניאו-קלאסי הצרפתי ז'אק לואי דויד הוא דן ברכות של הנשים המתאבלות לעומת נוקשות הגברים במרכזה, בבהירות מול הכהות ובנקודה הפוקאלית, הכל בהקשר של הבונסאי, ששוב הוקרן בענק. "זה קסקייד, זקוף חופשי", פירשנה טיטו בלחש. "זה של פאל. אני לא יכולה להגיע לזה. אולי עוד 30 שנה, אבל אז כבר לא אהיה".

בחור שתופס תאוצה

עופר גרינוולד, בן 28, מטאור צעיר ונמרץ במחתרת הבונסאי, סיים להרצות על ממד הזמן בבונסאי וחזר לאולם התצוגה לפקח על יצירתו האחרונה והמסעירה - אוג בן שבע פלוס, עם עיצוב פרוס כמו של תמנון. חוטי ברזל מלופפים בצפיפות כפייתית נראו סביב ענפיו המתפתלים. בזמן רכישתו היה העץ בגובה שני מטרים. כעת, כשבן טיפוחיו התגמד ל-47 סנטימטרים זעירים, כולל העציץ, קטף גרינוולד מחמאות ופלאשים. "בשבועיים האחרונים אני בקושי ישן מרוב ליפופים לקראת התצוגה", הודה גרינוולד לצדה של יעל, בת זוגו התומכת.

חובב הבונסאי המושבע, שגדל ביהוד, פגש לראשונה בבונסאי בגן הבוטני בפנסילבניה כשהיה בן 12. הוריו הסכימו לקנות לו ספר הדרכה על בונסאי בחנות מזכרות, אבל רק לאחר שהפך לחייל בודד החל להתעמק בנושא. "קניתי עץ מסכן שלא ידע שהוא נידון למוות. לא היה לי ציוד טכני, הכל היה הכי פיראטי", הוא נזכר בעידן התמימות.

בזמן שהיה סטודנט לתקשורת וניהול כבר השתלט אוסף הבונסאי שלו על מרפסת שלמה, למורת רוחם של שותפיו לדירה התל-אביבית. "לא סתם מכנים אותנו משוגעים לדבר. יש משהו לא נורמטיווי בבונסאי, זה סוג של שיגעון, כמו מפולת שלג. מתחילים בקטן ואז זה מתחיל לתפוס ממדים גדולים. פתאום יש עוד עץ ועוד עץ. עם הזמן אתה יותר נשאב פנימה, אתה עובד ואוכל עצים".

הוא החל לעסוק בקופירייטינג, ולדבריו צפו לו עתיד מזהיר בתחום, אלא שאז החליט לשים את הבונסאי במקום ראשון. "התחלתי לבנות את החיים שלי בצורה שתומכת בבונסאי". הוא הקים חברה לתרגום שתאפשר לו שעות עבודה גמישות, הצטרף לחוג הבונסאי, רכש כלים ונטש את הכרך לטובת רמת השרון, היכן שיוכל להיות מוקף בעשרות הליליפוטים שלו. "עקומת הלמידה שלי היתה מהירה. באופן כללי האווירה בחוג תומכת, אבל זה תיסכל חלק מהאנשים מהגוורדיה הישנה לראות בחור שתופס תאוצה".

ישראל מצויה כעת בתקופה מרתקת ומהפכנית בנוגע לבונסאי, סבור גרינוולד. אנו עדים למעבר מתפיסת בונסאי מסורתית ומהיצמדות לחוקים נוקשים אל תפיסת בונסאי מודרנית, אמנותית, פורצת גבולות. "יש ספר כללים ששייך לבונסאי של פעם. בזמנו, כשהחוג עוד היה בשלב פרה-היסטורי, היית חייב להביא עץ שמעוצב לפי החוקים. המפץ הגדול היה לפני שלוש שנים, כשהתחילו להביא אמני בונסאי מחו"ל. זה פתח לאנשים את העיניים".

זה גם נשא עמו לא מעט קשיים ואף משברים. "באוגוסט של שנה שעברה הייתי מאוד מתוסכל. הייתי מסתכל על עץ ואומר, אוקיי, יש לי אמירה, אבל אין לי יכולת טכנית להביע את עצמי. הרגשתי תקוע. הבנתי שמיציתי את סביבת הבונסאי הישראלי. תמיד היתה לי שאיפה למצוינות. גוד אינאף זה לא מספיק לי". הוא החליט שלא להסתפק בביקורים הנדירים של ענקי בונסאי אירופיים ותפס יוזמה, שיגר להם מיילים והציע לבוא לבקר, להתלמד, לעבוד. כך נוצר הקשר עם אנריקו סאוויני, אמן בונסאי מהולל העומד בראש בית ספר נודע לאמנות הבונסאי סמוך לבולוניה. מאז הוא כבר טס פעמיים לאיטליה להתחנך אצל מאסטר אנריקו. בעת שהותו שם, הוא מספר, נחת אצל אנריקו עץ ערער, חומר גלם בשווי 36 אלף יורו שהוטס אליו מיפן לעיצוב. "ואז אנריקו שאל אותי: 'מה היית עושה לו?' זה כמו שמישהו לוקח את המונה ליזה ואומר לך: 'בוא נשפר'. ניתחנו את העץ ביחד, ואז כשחזרתי אליו אחרי חודשיים הוא התחיל לעשות לעץ מה שתיכננו ביחד! נוצרה בינינו כימיה מיידית. אין מלים לתאר את החוויה. זה שיחרר בי משהו עצור. לא למדתי בונסאי, למדתי שפה. אנריקו לימד אותי לדבר. בשבילי ליפוף זה מלים. חזרתי לארץ באנרגיה מטורפת, באקסטזה של עשייה".

האוג שלך באמת מרשים. כולם אומרים.

"תודה. התגובות באמת מעולות. לדעתי כרגע זה אחד מהעצים הכי טובים בארץ. אני חושב שהיתה מידה של סקפטיות עד שראו את היכולות שלי בפועל, כשראו את האוג. אבל אני הולך לעשות לו עיצוב מחדש לגמרי. כל פעם שאני מסתכל עליו, אני פחות מרוצה ממנו. הוא לא מאוזן. איי קן דו בטר".

שטויות!

בדרך הביתה מהגן הבוטני התחילו הפלאשבקים. נזכרתי בריב מכוער שפרץ פעם כשאחותי החליטה לקנות עציץ בונסאי לבן זוגה בבוסטון, שיטפח וישקה ויחשוב עליה בזמן העדרותה למשך קיץ. ואז אמא שלי הסבירה שבונסאי זה עיוות של הטבע כי היפנים האלה אוהבים הכל קטן ובכלל הם עם אכזרי מאין כמותו, לפחות כמו הנאצים, ושגם לנשים שלהם הם קושרים את כפות הרגליים כדי שלא יצמחו כי הם חושבים שכפות רגליים קטנות זה יפה. זה אותו סיפור עם העצים. היפנים אוהבים את העצים קטנים אז הם המציאו שיטות להשאיר אותם גמדים, בלי שורשים אמיתיים. "העצים האלה מעציבים אותי", התלהמה אמא. "אני לא יכולה להסתכל עליהם. מה משמח בגמד?" אחותי אמרה שאמא הורסת לה את המתנה, הורסת הכל, תמיד. הבנתי שרק תיקון אחד אפשרי. החלטתי לרכוש בונסאי.

הייתי צריכה לחשוד שהמשתלה שאליה הציעה אמא לקחת אותי לא תהיה ידידותית כלפי הבונסאי, אבל בתמימותי הלכתי בעקבותיה לכיוון "משתלת השקם", ברחוב אבן גבירול בתל אביב. מדובר בבית עסק מטריף, מעוטר בשלל גמדים, פטריות וצפרדעים מפלסטיק שמחבקות פטריות ומה שלא תרצו. עיניו של אוסי תג'ר, איש תזזיתי וצלוי עמוק מהשמש והחיים, נצצו יותר מהרגיל כשראה את אמא מתקרבת. "יש לך אמא משהו משהו, האמא של המדינה", הוא קרא. "יש לך בונסאי?" ביררתי, והוא אמר "יאללה, בונסאי" והוביל אותנו לאוסף מצומצם ועצוב של עציצים שבתוכם גזעים ננסיים עם פלומת עלים מדובללת בצמרת ותגית נעוצה שעליה כתוב "עץ האהבה". "הלכתם ועשיתם לכם אלוהים עץ ואבן במו ידיכם", התלהם אוסי ונופף בסחורה.

זה בונסאי אמיתי?

"זה חיקוי של בונסאי. בונסאי מקורי יש בסין והוא עולה אלפי דולרים. הבונסאי הזה הוא כמו מייקל ג'קסון. אומרים שהוא בן אדם אמיתי. גם הבונסאי הזה הוא צמח אמיתי, אבל בעצם הוא לא".

מהו סוד קסמו של הבונסאי?

"אין בו שום קסם. ואני אומר את זה בתור אחד שמת על צמחים, שמתעסק בצמחים מגיל שש. זה צמח שהצליחו לשבט ולא מצאו שום גימיק אחר בשבילו אז הלכו על האהבה. הרבה באים ומחפשים את הבונסאי. מהרגע שרשמו 'עץ האהבה' התחיל הלהט. אנשים באים ורואים עץ אהבה ורואים את הגזע בתוך הגזע וחושבים שזה אומר שהם יהיו מחוברים לבן זוג לנצח. שטויות! הם לא יודעים שהצמח הזה הוא לא עץ האהבה, הוא בעצם מוקש הכי גדול לאהבה!"

למה?

"הזוג חושב שהוא יישאר ביחד, כמו שהגזעים כרוכים זה בזה, אבל הם לא יודעים איך לטפל בו, כמו שהם לא יודעים איך לטפל בעצמם ובאהבה. ובתגובה העץ נותן להם ריקבון. לפעמים באים לקנות את העץ לפני פרידה, בעיקר נשים. הן חושבות שעץ האהבה יציל אותן. בהתחלה העץ לא מגלה. וככה נרקבים עם בן הזוג, כמו שנרקבים עם הבונסאי. ואז בסוף כשהוא מת מבינים מה זה באמת עץ האהבה. הם מצטערים על העץ שמת. פתאום הם מבינים שהכל למטה רקוב. שהכל זה חלום, חלום שנמוג".

איזה אנשים קונים בונסאי?

"אני חושב שהרבה מהחובבים ומהאספנים הם למעשה אנשים בודדים. העץ עצמו נראה כמו בן אדם קטן. לאנשים קשה לטפל בצמח. או שהם לא נותנים לו מים, או שהם משקים אותו יותר מדי. בהתחלה העץ ממשיך לשרוד, והבן אדם אוהב את הבונסאי, שלא מאכזב אותו יחסית לבני אדם. אני בטוח שאין אהבה לאדם שיש לו בונסאי. בן הזוג שלו הוא הבונסאי. בן זוג קטן ורקוב. שקר!"

"אוסי, אתה בטראנס", הנהנה אמא בהסכמה, ותג'ר המשיך בשלו: "זה יצר האדם, האדם רוצה להתעלות על הטבע, לשנות אותו, לשלוט בכל החי והצומח. אבל הטבע נוקם, והוא ימשיך לנקום. האדם שכח שהזמן הוא הכוח החזק ביותר, הזמן הוא בן אלמוות, והזמן הוא החבר הכי טוב של הטבע. אנחנו נלחמים בטבע ובזמן, אבל אנחנו נחלשים והטבע והזמן ממשיכים ביחד, צוחקים על האדם בשר ודם. הבונסאי מסמל המון. הוא מסמל איך האדם גודע, במקום לתת לעץ לצמוח ולהתפתל ואולי לפגוש באדמה את השורשים שלו, את המשפחה שלו. השורשים שלו פורצים מלמעלה כי הוא מנסה לקחת אוויר, לצמוח. ואז שם למעלה הוא שוב פוגש את האדם, זה שסירס אותו מלמטה, שוב תופס אותו בצוואר כמו תולעת. אין לבונסאי לאן לברוח".

מאז ומתמיד הייתי טרף קל של שיווק בהפוך-על-הפוך, וכך מצאתי עצמי ניגשת לקופה ומשלמת 65 שקל תמורת עץ האהבה, או הנקמה והריקבון, תלוי את מי שואלים. כשדרוג הוספתי לו מניפה סינית עם הדפס של הרי האלפים וציפור פלסטיק כתומה על מקל של שיפוד. הצצתי בהוראות הטיפול. "אל תאמיני להוראות, כולם רמאים", סיכם תג'ר, "לא מפרטים שום דבר על חורף, קיץ, כלום. הם רוצים שהעציץ ימות ושאז תקני עוד אחד".

הרגשה שקשה להסבירה

עננה אפורה-צהובה, אטומית, רבצה על ישראל ביום עצמאותה, בעוד אזרחי הפלנטה מתכסים במסכות מפני יום הדין של החזירים. מצב חירום עולמי. הבטתי בבונסאי. נדמה לי שהוא חייך.

נועם הלפרין, חבר חוג הבונסאי הישראלי, עדיין היה נרגש מהמפגש בגן הבוטני. "יש לי הפתעה", הוא גילה, "הכנתי לך בונסאי קטן וחמוד". נשוי ואב לשלושה, מתגורר הלפרין בקומת קרקע בבית דירות רכבת בדרום תל אביב. בחצר מתגוררים עמו כ-100 עצים זעירים בשלבי עיצוב שונים, שאותם הוא מטפח מדי יום, משקה, גוזם, מתבונן. הוא מודה שהוא פחות בעניין של קשירות.

"באנשי בונסאי יש רוגע, עומק, הם מסתכלים על הסביבה, אכפת להם", הוא מסביר, כמו כדי לתת מענה קוסמי לאש וגצים שהמטיר תג'ר. "זה מתחיל אצל כולם בתור הובי. הרי אתה לא מתעורר יום אחד ומחליט להיות עסקן בונסאי. זה לא תחום זול. אני מוציא על זה הרבה כסף. אבל הבוסנאי שינה את כל חיי. אני לא מרגיש לבד, אני יכול ליהנות מהטבע. כולם בבית חיים את הבונסאי דרכי. וכשאורחים באים, אני מכניס בונסאי הביתה כדי ליהנות מהאנרגיות שלו, כדי לייפות את הסלון, לראות את הטבע מולך שם על השולחן, על השידה, מתחת לתאורה".

אתה מכניס אותם לבית לפי סדר מסוים?

"לא, זה אקראי, לפי מה שמתחשק לי באותו רגע. גם הקערה משפיעה. גם סביב זה יש תעשייה שלמה. צריך להסתכל ולראות אם זו קערה יפנית מקורית בייצור ידני עם חתימה בתחתית, או משהו זול מטייוואן מתוך סרט נע. אני מבחין מיד בהבדל".

באוסף יש אולמוס זעיר שחביב על הלפרין במיוחד. "הוא נותן תחושה של כל העונות, של התחדשות אינסופית. בסתיו העלים שלו מצהיבים ואני חי איתו ומרגיש את הטבע דרך העץ. זו הרגשה נפלאה. קשה להסביר אותה. ממש כמו לנסוע ולראות עצים ביער, אבל זה אצלך, דבר חי שעובר את העונות יחד איתך. לי זה נותן הרגשה של חופש".

ולבונסאי?

"לא שאלתי אותו. אבל זה כמו לקחת ציפורים ולגדל אותם בכלוב. אצלי הבונסאי התחיל מתוך עיסוק בצילום וצפרות. כנראה זה קינן בתוכי תמיד. אנשים מחפשים הובי, ותרבות ההובי צריכה לתפוס יותר חזק בארץ. החיים דורסניים ואתה חייב לפתח משהו נוסף שילווה אותך וימלא את הנפש. לכן העיסוק הזה מבורך. בחו"ל - אירופה, ארצות הברית, סנט פטרבורג - בכל מקום שאתה הולך בו, כל קניון או הום סנטר יש פינת בונסאי. יש לנו עוד לאן לשאוף".

הוא עצמו פגש בונסאי לראשונה לפני ארבע שנים, במהלך נסיעת עסקים לפורטוגל. בשובו קנה את הבונסאי הראשון שלו. "ברגע שהחיידק נגע בך, כשנשך אותך הבונסאי הזה, אז גמרנו. אין דרך חזרה. כל ההתעסקות שלנו, ההוויה, המחשבה, גורמת לך להיות מאוד לא אגוצנטרי. זה משהו שיש לך אחריות כלפיו, אתה צריך לחשוב על כל מיני דברים - מזג אוויר, דשן. אתה חי סביב הדבר הזה. זה לא כמו סתם עוד עציץ שקנית ואתה שם באיזה מקום ושוכח. אבל אני עושה את זה באהבה, וזה עוטף את כולם. זה לא אני שמטפל בבונסאי - הבונסאי מטפל בי. זו אמרה סינית עתיקה".

טוב יותר מריטלין

"כשבונסאי מת אני מאוד מאוד עצובה. זה כישלון, כישלון אישי", אומרת טיטו. מתברר שלאחרונה ביצעה הרג. משולש. לא בזדון. זה קרה כשנסעה לשבוע ל"מלכת המדבר" והשאירה את אוסף הבונסאי בידיים של בתה. "אז הם התחילו להיפגע. כנראה שהעץ צריך אהבה", היא אומרת. כשהמצב היה אבוד, היא הוציאה אותם מהכלים המסורתיים וזרקה אותם לזבל. "שלושה ערערים, בני 10 ומעלה. אני לא יודעת איך זה קרה. זו לא היתה מחלה, גם לא חוסר טיפול. זה הטבע. גם בטבע מתים עצים. ואולי עשיתי משהו לא בסדר, אולי לא הקפדתי על כל הכללים".

אולי הקפדת על יותר מדי כללים?

"מה לעשות, גם את החיטה טוחנים. אני חושבת שלצמח אין רגש. על זה אני בונה. אם הוא היה אנושי הוא היה משמיע קול. אם הוא ישמיע, נפסיק עם זה".

טיטו שייכת לזרם המסורתי של אמנות הבונסאי. "בעיקרון כולם חייבים למלא אחר הכללים, אחרת זה לא זה", היא אומרת, ומדגישה את חשיבות יצירת איזון בין ימין ושמאל של העץ. "חייב להיות איזון בעולם. אני מכוונת אותו על ידי ליפוף בחוטי נחושת או משקולות אבנים או קשירת ענפים כלפי מטה לעציץ פלסטיק. אני משקיעה בו כדי לראות תוצאות. הפידבק שמקבל בן אדם שמתעסק בבונסאי לאחר שהעיצוב גמור והוא מוצג בפני אחרים, הו! איזה גאווה. גאוות יצירה. זה לא גינון, זה פיסול אמנותי וראייה מפוכחת, תכנון. רק בצבעים הוא מפתיע. או כשהוא מת. גם זו הפתעה. אבל הוא יכול לחיות שנים רבות. יש לי עץ בן 65, מסוג זית בר. הוא משנות ה-40, לפחות זה מה שאמרו כשהבאתי אותו לפני 30 שנה". לעץ אין זיתים. "כשאת קוטמת, את קוטמת את הפריחה ואז אין זיתים. אבל אם אני לא קוטמת אז זה לא עיצוב ואז זה לא בונסאי. זה תהליך מסובך ועוד איך, אבל זה ממריץ".

לטיטו עץ זית נוסף היקר ללבה, שבגזעו חצבה בפטיש ואיזמל בשיטת חציבה שהובילה לעיצוב מסוים ששירטטה בראשה עד הענף האחרון. לאחר מכן היא מרחה את הגזע בכספית ובהדרגה, במשך שנים, נהפך הגזע ללבן. "אין לזה מחיר. מינימום 5,000 שקל. בפחות מ-5,000 לא אמכור אותו לעולם. אני נהנית לטפל בו ולהסתכל. גם בעלי ז"ל אהב להסתכל. הוא תמיד היה מעודד אותי עם הבונסאי, אמר 'תקני, תקני'. בשבת בבוקר הוא היה יוצא לגינה ועושה סיור ומספר לי מה ראה, איפה יש עלה מיותר. אני שואפת להשיג עץ בונסאי שדומה לעץ מבוגר בטבע".

מי מושך בחוטי הבונסאי, טיטו או אלוהים? "אלוהים נותן לעץ לגדול כמו כל עץ בטבע", היא משיבה, "והעץ אף פעם לא גמור. אנחנו מחכים שהטבע יעשה את שלו ואז עושים לו צורה שאנחנו רוצים. יכולים פתאום לצמוח לו עוד ענפים במקום שאני רוצה אז אני אתן לו להתפתח לכיוון הזה. אבל אם הם לא צומחים בכיוון שאני רוצה, אני מורידה. אני יודעת איפה אני רוצה. אבל בלי הטבע אני כלום".

לפנות ערב, כשבכל רגע עלולה נקמת הבונסאי על פי תג'ר לפשוט על כדור הארץ, נסענו עץ האהבה שלי ואני לראות צד אחר של המטבע ב"זן בונסאי", בוטיק עצי הבונסאי של אלון ליברמן במושב רשפון. ליברמן, בן 26 שגילה את הבונסאי כבר בגיל 12, היה שקוע בעוד יום בונסאי רגוע אך פורה בגינתו השלווה, מוקף באוסף מעוצב למופת של כ-90 עצי בונסאי גזעיים בתצוגה ועוד כ-300 עצים בשלבי עיצוב שונים. המחיר מתחיל ב-120 שקל ומטפס עד לאלפים. בלילה המשתלה נעולה חזק עם תגבור של כלבים מסביב.

אלה זמנים טובים יחסית לבונסאי בישראל, הוא אומר. "בהתחלה היינו צריכים ליצור את ההיצע לפני הביקוש. פעם כל אחד היה שואל 'מה זה בונסאי?' עכשיו כבר יותר מכירים. זה מתפתח בשנים האחרונות. אבל יש לנו עוד לאן לשאוף. באירופה זה התפתח מאוד ב-30-40 שנה האחרונות. אחת הסיבות שאצלנו זה פחות מפותח היא שאין אפשרות לייבא בונסאי מחו"ל. אפשר להעביר עץ רק בהברחה לא חוקית. היו כמה שהצליחו לזרוק בונסאי למזוודה ולעבור את הגבול בלי להיתפס. הרבה באים אלי ומבקשים עץ כמו מ'קראטה קיד'. במשתלות ובחנויות יש בעיקר זיופים, כמו זה לדוגמה". הוא הצביע על העץ שלי. "זה לא בונסאי, זה נקרא עץ האהבה. אבל אסור לקרוא לזה בונסאי. זה זיוף. זה תוצר של ייצור המוני, וזה עמיד כמו קקטוס. יש משתלות וחנויות שבהן קוראים לעץ האהבה בונסאי כדי לקדם מכירות. זה עניין פסול. הם קונים אותו ב-15 שקל. הייתי יכול לעשות הרבה יותר כסף אם הייתי הולך לענף המיינסטרימי הזה. אנשים קונים עץ אהבה ומאמינים שהוא בונסאי, אבל אם יבואו לפה ויראו בונסאי אמיתי, הם יבינו. זו אמנות שלמה שאם את באמת רוצה להיכנס לתוכה כדאי לדעת מה את עושה, אחרת הרבה עצים ימותו".

התנחמתי בכך שגם בלבו, למרות הכל, שמורה פינה חמה לעץ האהבה. "כשהייתי בן 12 קיבלתי חיקוי בונסאי כמו מה שיושב כאן בערך, קיבלתי בעצם עץ אהבה שנקנה לי כבונסאי. האמנתי שיש לי עץ יפני קטן והתלהבתי מאוד, מהשורשים החשופים, מהגזע המעניין. דמיינתי אותו כמו העץ מ'קראטה קיד'. העץ משך אותי, הוא עשה את שלו. מאז מכל צמח שנתקלתי בו ניסיתי ליצור בונסאי, והייתי שותל בתוך מגשית פלסטיק של מיקרוגל כי לא היה ניתן להשיג את עציצי הבונסאי בארץ. כל מה שידעתי הוא שזה צריך להיות במגש קטן ולהיראות כמו עץ קטן. אחרי שנתיים כבר מילאתי מרפסת שלמה".

הבונסאי הפך לדרך חיים, ולפני ארבע שנים פתח את העסק. הוא גם מעביר סדנאות ושיעורי בונסאי פרטיים, מעצב גינות יפניות ומתחזק אוספי בונסאי של לקוחות. "כל קשירה וליפוף נעשית בצורה ספציפית וכל שינוי יכול להשפיע על העץ בהרבה מובנים. מדובר בפסל חי שהולך ומשתבח עם השנים".

אלא שבפינת הגינה אורב פגר בונסאי מזן חרוב, בערך בן 40 במותו. אצל אלון הוא חי ארבע שנים. כעת הוא קירח, מפותל, הגזע שלו חלול, וסביב הענפים היבשים מלופפים חוטי נחושת. "זה עץ שהצלחתי להרוג. אף פעם לא מפסיקים ללמוד. בדיעבד אני מבין שעשיתי עליו פעולה עיצובית בסתיו בעודו בצימוח חזק, אבל החורף הגיע מוקדם מהצפוי. זה כואב באיזושהי מידה אבל זה נדיר. מיתוס נפוץ הוא שעצי בונסאי סובלים או שנגרם להם נזק כלשהו. אבל כשמבצעים גיזומים נכונים, צמחים רק מגיבים בצימוח חזק ובריא יותר. אני חושב שכל חובבי הבונסאי חובבים את הטבע, ובבונסאי אנחנו יכולים ליהנות מעץ שנראה כמו שרק הטבע יודע לעשות, רק אצלנו בסלון. בונסאי בטיפול נכון יכול לחיות יותר שנים מאשר מקבילו שחי בטבע. ביפן רואים עצי בונסאי שנמצאים באימון במשך 800 שנה ועוברים בירושה מסב לנכד".

הוא לוקח מספריים לגיזום עדין וצבת מיוחדת לבונסאי. אלמוגן בן 20 פלוס קורא לו. הוא קוטף אותו מהתצוגה ומניח אותו על שולחן הניתוחים. "יש פה ענף שהלך קצת באלכסון. אני רוצה לכופף אותו טיפה הצדה, ליצור פריסה מרשימה יותר לענפים", הוא מסביר, תוך כדי פעולה. "ובעקבות גיזום שבוצע בענף הבוקר, בעתיד הוא יתפצל למספר ענפים חדשים". הוא לוקח חוט אלומיניום כפול בעובי 0.8 מילימטר ומתחיל ללפף בזווית של 45 מעלות. "עשיתי מהלך, ובעתיד זה ייתן לו מראה עתיק, כמו בטבע, שהמשקל של הענפים הגדולים נוטים כלפי מטה. אבל זה ייקח עוד זמן. בונסאי מחייב הרבה סבלנות".

סבלנות היתה המלה האחרונה לתאר בה את ליברמן עד שנכנס לבונסאי. הוא אובחן כלוקה בהפרעת קשב וריכוז והחל לקבל ריטלין בגיל תשע. "בלימודים לא הצלחתי לשבת, אבל הבונסאי השיב אותי על התחת. הוא דירבן אותי לפתח סבלנות בלי ששמתי לב. מצאתי את עצמי חוקר את התחום, מתעסק עם עץ בלי להרגיש טרוד או חסר מנוחה, מבצע פעולות עיצוב של שעות על גבי שעות, מטפל בפרטים הכי קטנים, בלי לשים לב שהשעות עוברות. זה להיכנס לטראנס. אפילו רק להתבונן, להשקות... הבונסאי הרגיע אותי".

בגיל 16 הפסיק את הטיפול התרופתי. בונסאי במקום ריטלין, אין כמו המוח הסיני. "הפסקתי עם הריטלין כי הרגשתי שזה מרסן וממתן מדי. זה נוח למורים. אבל לא כולם נועדו לעשות אותו הדבר. במבט לאחור אני מבין שהבונסאי עזר לי להתגבר על הצורך בריטלין. הבונסאי לימד אותי כמה ריכוז קיים בי כשמשהו מסקרן אותי באמת. לאחר עבודה על עץ, אתה מגלה שהיית שרוי במצב שאתה לא רגיל להיות בו, של ריכוז מוחלט, כשכל הגירויים מסביב שתמיד מפריעים לכל ההיפראקטיווים לא מעניינים אותך. דיברתי פעם עם מומחה זן שאמר שצורת העבודה על הבונסאי נקראת 'one-point mind', שזה התמקדות בדבר אחד בלבד והתנתקות מוחלטת מהשאר. מבחינתי זה מדיטציה".

אין לזה סוף

משה אמרגי רצה שאתייצב במשתלה שלו לאירוע של חוג הבונסאי הישראלי ביום שישי ואתרשם מאולם הכניסה, מהאבנים הנדירות המאוזנות, מהגן היפני הרטוב והיבש ומאלפי העצים המיניאטוריים ברמה עולמית. "הזית מושך מאוד ישראלים. זה משהו שורשי, נייטיב", הוא אומר.

בעבר היתה לו חברת גינון. לפני שבע שנים התחיל עם הבונסאי. הוא החל לחרוש את הנושא ולגדל אוסף בונסאי על גג החניה. "הייתי מטפל בילדים עד שהם הלכו לישון ואז ב-12 בלילה עולה לטפל בבונסאי. זה להיות מורעל. אחרי שנה כבר הצגתי. חצי שנה רדף אחרי יו"ר חוג הבונסאי, הוא אמר שיש תחרות בט"ו בשבט ושאבוא עם העץ. בסוף זה זכה בשני פרסים, גם חביב הקהל וגם מקום ראשון בקטגוריית עד 20 ס"מ. ערער קטנצ'יק".

התרגשת.

"הרגשתי מדהים. עשיתי הכל מאהבה, תמים, ראשוני. פתאום קלטו מה אני עושה. לקפוץ לכזה מעמד, זה היה שוס. כמעט כל תחרות עד היום לקחתי מקום ראשון. עכשיו כולי רק בונסאי, אוכל ונושם וחי בונסאי, מתפרנס רק מזה. אבל יש בעיה של פרגון בארץ. למדתי שאם לא אטפח לעצמי על השכם, אף אחד לא יעשה את זה. זה מאוד מספק, מכלום פתאום להקים חממה כזאת ברמה עולמית. וואו, אין לזה סוף. אני תמיד מכוון גבוה. אני מתכוון להגיע עם העצים לתצוגות בינלאומיות, איפה שהגדולים. באירופה וארצות הברית זה ביג ביזנס, תצוגות מטורפות. את חייבת לבוא לאירוע".

התנצלתי. היה לי אירוע בונסאי משל עצמי לארגן ליום ראשון, בסטודיו של הצלם. למרות העדרותי מהמסיבה שלו היה אמרגי הראשון שהתייצב בחגיגת הבונסאי הפוטוגנית שלי, נושא בידיו בונסאי ראוותני וכבד. עד שהגעתי לסטודיו בדרום תל אביב עם עץ האהבה שלי, כבר הספיקה המאפרת לכסות את כתמי השמש של אמרגי באיפור יפני בסגנון קאבוקי מעודן. "חבל שלא הגעת, הייתי במיטבי", הוא סינן. המאפרת לא התרשמה מהבונסאי שלו. "זה כמו שאגדל ילד ואחליט שהוא יהיה קטן כדי שהוא יישאר לי כל הזמן חמוד", היא טוענת. "יש בזה מין הדיכוי. יוצרים יחסי תלות ונהנים מזה. אולי זה מין צורך טיפולי".

אמרגי נחרד למראה עץ האהבה. "זה לא בונסאי. זה כלום. הדיוטות שלא יודעים כלום קונים את זה, שמים תמונה של זה בפורומים רציניים של בונסאי ואז כותבים 'סליחה - זה בונסאי?' מגדלים את זה לידי, מזרעים בעשרות אלפי חתיכות, בעל הבית בכלל לא רואה את זה, רק תאילנדים". הוא דפק פוזות למצלמה עם האולמוס בן העשר לפחות שהוא מעצב כבר שש שנים. העץ הגיע אליו קירח ובגובה שלושה מטרים ומאז הספיק להתכווץ ולהתכסות בעלים בוהקים. כמה הוא שווה? "הרבה מעל 10,000, הרבה מעל. אבל אני לא מוכר", אמר, עצר את הצילומים והתלונן בפני הצלם שבצילומי בונסאי מקצועיים בחו"ל הרקע תמיד שחור או אפור. הבונסאי עלה לו לראש.

בדיוק אז הגיעו עופר, יעל והאוג, שנראה מדוכדך למדי. היה קשה שלא להבחין שחלק מהעלים נשרו ואחרים השחימו. כל הליפופים עדיין היו במקומם. "אני יודע, הוא נראה על הפנים", התנצל גרינוולד, והניח אותו על השולחן. "מתו לי ענפים, לא להאמין. ואני יודע בדיוק מה גרם לזה. היו זחלים בטחב בגן הבוטני. כבר ביום שני כשהייתי שם ראיתי שהוא לא בסדר. עבדתי עליו שלוש שנים וחצי, העיצוב האחרון לקח לי 40 שעות, שמתי אותו בתערוכה, ועכשיו שליש הולך למות".

אוסי פרץ לסטודיו באיחור אופנתי של שעה וחצי ופצח מיד בנאום מחושמל על אלוהים וצער ופגע ונגע. הוא היחיד שלא התבקש להביא בונסאי, אבל הוא לא הגיע בידיים ריקות ונשא שני עציצי ראסטות ירוקים שובבים. לקראת הצילומים סגננתי אותו עם עץ האהבה שלי. שלנו. אבל אז, פתאום, הוא קלט את האוג של עופר. "לא ראיתי כזה בונסאי בחיים", הוא נדהם. "חטאתי לעץ בצורה מסוימת", החל גרינוולד להתנצל, "אבל זה מעמיד אותי במקום. זה שיעור בלטינג גו". תג'ר לא הבין בכלל על מה הוא מדבר. "זה הבונסאי הכי יפה שראיתי. יש לך הצמח הכי יפה בארץ", אמר, ואז לחש באוזני: "אני לא מבין איך יש לו את זה". גרינוולד לא הרפה. "זה עניין של אגו מבחינתי. להביא את העץ להצטלם במצב לא אסתטי. זו פשרה. העניין הוא שהעץ עבר הרבה סטרס". "חבל על הזמן, שיחקת אותה, אני מזיע בבית-שחי בגלל הבונסאי שלך, זה קרה לי עד היום רק עם אשה", סיכם תג'ר.

הזוג אובספלד היו אמורים להגיע ביחד, אלא שבסוף הגיע שמוליק בגפו. "תמי חולה", הסביר. חשבתי שיגיע עם הערער מוכה אסונות הטבע, אלא שהתלווה אליו עץ בסגנון שונה לגמרי. גם הוא הוצג בתערוכה אך שרד בשלום. "איזה סיפור חיים יש לו", אמר אובספלד על אלון התבור בן ה-30. "לפני שמונה שנים הוא הגיע אלי במצב סופני, גזע מת. לא ידעתי מה לעשות איתו. התחלתי להשקות, לדשן, לסרק לו את השורשים. ותראי עכשיו, העץ מאושר, מחייך".

הבונסאי באמת נראה מבסוט מהחיים. "האלון הזה הכי אהוב עלי. זה העץ הכי מקסים שיש לי. הוא משלנו, מהים התיכון. עץ בריא, חזק, עם שורשים באדמה. הוא משדר עוצמה. רק לפני חודש הוא היה עירום. שלכת. בטיפול נכון הוא יכול לחיות הרבה יותר מהאחים שלו בטבע". את הטיפול המסור מעניק לו אובספלד מתחת לעץ טרופי גדול בחצר ביתו. על שולחן עבודה, מצויד בכלים, הוא עושה טיפולי שורש, טיפולים נגד מזיקים, לפי עונות השנה. "אני חושב שהוא יכול לעבור 100 שנה בקלות", הוא אמר וקיבל בסלחנות את עץ האהבה שלי. "זה לא בונסאי, אבל זה יפה כשלעצמו".

נועם הלפרין התייצב בסטודיו עם שלושה עצים והעניק לי אחד במתנה - פיקוס שדרות זעיר ומעוצב יפה עם פירות, כשלצדו אבן מיוחדת שהוא מצא במכתש רמון. אליו הוא צירף פיגורה מיניאטורית של סיני קטן ונבון עם שפם מפואר וחכה עשויה ענף דקיק. הוא העביר בסבלנות הוראות טיפול. "קשה להרוג אותו. הוא עץ חסון. אבל אם תשתלי אותו בגינה, הוא יהפוך לעץ ענק", הוא הזהיר.




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 איזה חפירה.... תרתי משמע  (לת) שימי
  • 13:05
  • 20.09.11

פרוייקטים מיוחדים