מוחמד אבו עקרוב חזר מבית הספר. אחר הצהריים עמד עם כמה חברים ברחוב, לדבריו באפס מעשה. שישה ג'יפים של צה"ל שהגיחו לפתע, הכריזו על עוצר בכפר. כך החלה מסכת ההתעללות במוחמד ובחמישה צעירים אחרים, התעללות שנמשכה כל אותו הלילה, עד אור ראשון, עת הושלכו השישה מתוך ג'יפים, פצועים וחבולים.

בין המכות, הבעיטות, הקללות ומניעת השינה מכלואיהם, שיחקו החיילים בפלייסטיישן ברעש גדול. מי שנרדם, נענש. הם נתנו מספר לכל עצור וערכו "ספירה" כל כמה דקות. מי שלא קם לספירה, הוכה. מים ורשות ללכת לשירותים הם קיבלו רק אחרי שעות ארוכות. שניים מהצעירים גם דיווחו על מאות שקלים שנגנבו מהם בידי החיילים, רגע לפני שבעטו בהם אל החופש. וכן, את תעודות הזהות שלהם בדקו החיילים רק בחטף, אפילו לא לכולם, ורק רגע לפני שחרורם. הם גם לא נחקרו. כה סתמי ושרירותי היה מעצרם, שלא לומר חטיפתם.

הנה השתלשלות האירועים בלילה ההוא, שבין ה-26-27 בחודש שעבר, לפני כשלושה שבועות, כפי שגולל אותה השבוע מוחמד אל עקרוב, בביתו שבכפר ואדי שאז'נה, דרומית לעיירה דורה שבדרום הר חברון.

הוא בן 17 וחצי, תלמיד כיתה י"ב, גר בכפר עם אחיו. הוריו חיים בסעודיה, שם מצא אביו פרנסה. אחרי שהעוצר הוכרז מיהר להיכנס לביתו, כך גם עשו חבריו. צה"ל מרבה להיכנס לכפר בשל ידויי אבנים ובקבוקי תבערה על כביש 60 העובר למרגלותיו. מוחמד עמד ליד החלון והשקיף במתרחש אחר כך גם פתח את החלון. מרעש פתיחת החלון נדרכו החיילים שברחוב וקצין צה"ל הורה לו לרדת מיד למטה. כך עשה. השעה היתה שלוש וחצי אחר הצהריים. שכן שיצא ממונית שהחזירה אותו הביתה, נעצר אף הוא. היה זה רג'איי אבו-עקרוב, בן 26.

"אתה עושה בלגן?" שאל הקצין את מוחמד, וזה ענה לו: "אני תלמיד בית ספר ולא עושה שום בלגן". הג'יפים התפזרו בכפר ועד מהרה חזרו עם עוד ארבעה עצורים. עייש עג'אווי שבדיוק חזר מטיפולים בפריצת הדיסק בגבו, הוכה. החיילים כפתו את ששת הצעירים, הידיים מאחורי הגב, כיסו את עיניהם בפלנליות והורו להם לצעוד בטור לעבר מכונית צבאית גדולה יותר אליה הוכנסו. הם הוסעו לבסיס אדוריים, שהפלסטינים מכנים אותו "מג'נונה" - מקום הטירוף, במרחק כמה דקות נסיעה מהכפר. החיילים אמרו להם שישחררו אותם רק תמורת גלעד שליט.

ששת הצעירים הוכנסו לתא מעצר ושם נתנו להם מספרים: מאחת ועד שש. כל כמה דקות הם הצטוו להכריז על מספרם. משחקי סוהרים. אחרי כמה "ספירות" החליט עייש, מספר אחת, שהוא מסרב להמשיך במשחק. כעונש, הוא אולץ לעמוד על רגליו במשך כרבע שעה. במהלך 14 השעות הבאות היו השישה כפותים ועיניהם מכוסות. לשירותים ניתן להם ללכת רק אחרי כ-12 שעות.

בסביבות אחת וחצי בלילה, החלו החיילים לשחק בפלייסטיישן. הפלסטינים שמעו אבל לא ראו. כמה חיילים היו אתם בחדר, נכנסו ויצאו, אך הם לא ראו משום שעיניהם היו מכוסות. החיילים גם אכלו בחדר, אבל מהם נמנע כל אוכל. מדי פעם בעטו או סטרו לאחד מהם. לרג'איי הם עיקמו את משקפיו כשדרכו עליהם, לאחר שהבחינו שהפלנלית לא כיסתה עליהם כראוי. אבל רק בארבע וחצי לפנות בוקר התחיל מה שמוחמד מכנה "הסיפור האמיתי".

החיילים קראו למספרי שלוש וארבע, רג'איי אבו עוקרוב וסאבר בוסתנג'י, בן 19, והורו להם לצאת החוצה. השניים נעלמו. אחרי כ-20 דקות הורו כך גם למספרי אחת ושתיים, עייש עג'אווי ועלי בוסתנג'י, בן 21. זוגות זוגות, כמו אל תיבת נוח, נלקחו הצעירים ליעד לא ידוע. אחרי כ-20 דקות הגיעה תורם של מספרי חמש ושש, מידחאת שאהין, בן 24 ומיודענו מוחמד.

בחוץ, מספר מוחמד, מספר שש, החלו החיילים להכות אותם ואחר העלו את השניים על ג'יפ. בתוך הג'יפ בעטו בפניו של מוחמד ודם ניגר מאפו. אחרי חמש דקות נסיעה בערך עצרו. מוחמד הכפות ומכוסה העיניים שמע מהחיילים שהם הגיעו לפאתי מחנה הפליטים אל-פוואר. החיילים בעטו במוחמד ובמידחאת והדפו אותם ברגליהם אל מחוץ לג'יפ, כמו היו חפצים. מוחמד נפל פרקדן, פניו על הכביש, עיניו עדיין מכוסות וידיו כבולות מאחור. הוא שמע את חברו מידחאת צועק והבין שהחיילים בועטים בו ומכים אותו. אחר כך היכו גם אותו בקתות הרובים שלהם, בזמן ששכב כפות על הכביש. הכרתו הלכה והתערפלה.

הוא שמע את החיילים מורים למידחאת להעירו ולהקימו על רגליו ומידחאת סטר בפניו עד שהכרתו שבה אליו והוא קם איכשהו על רגליו. כשקם, מספר מוחמד, החל חייל אחד להכות בו בגבו, בקת הרובה שלו וחייל אחר בעט בו במפשעתו. המכות נמשכו זמן רב, כחצי שעה על פי אומדנו של מוחמד.

פואד נאג'י, מורה שעבר בשעת בוקר מוקדמת בדרכו לבית הספר - באותו יום היה אמור להתקיים הטיול השנתי של תלמידיו והוא הקדים להגיע - ראה את החיילים מכים את שני הצעירים הכפותים. החיילים הורו לו להסתלק והוא והמשיך בדרכו לבית הספר של המחנה. אחרי שנגמרה מסכת המכות שיחרר אחד החיילים את מוחמד מהכיסוי על עיניו ומהאזיקונים שעל ידיו באמצעות סכין יפאנית. מוחמד מספר שהחייל הצמיד את הסכין לפניו והוא נרתע לאחור בבהלה. החייל שוב בעט במוחמד. אחר כך היכה אותו באבן על ברכו. ואז, באיומי רובה, ציווה עליו להסתלק. השעה היתה חמש וחצי בבוקר, 14 שעות אחרי החטיפה. מוחמד החל ללכת לכיוון בית הספר הסמוך, שם חיכה המורה שהדליק מדורה קטנה לחמם עצמו בצינת הבוקר. הוא סיפר למורה על אירועי הלילה, ביקש ממנו את הסלולרי שלו והתקשר לאחיו, שיבוא לקחתו משם. כשאחיו הגיע החל מוחמד להקיא. האח לקח אותו לבית החולים עאלייה בחברון, שם נפגשו ארבעה מששת הצעירים, שהיו פצועים וחבולים. הם נבדקו, נחבשו ושוחררו.

מסתבר שכל זוג הורד במקום אחר, כל זוג הוכה, שניים גם נבזזו. עייש סיפר שרגע לפני ששוחרר, שלפו החיילים את ארנקו מכיסו וגנבו מתוכו 600 מתוך 620 השקלים שהיו בו. מרג'איי נגנבו 140 שקלים. עלי הגיע לבית החולים יחף: החיילים הורו לו להוריד את נעליו והשליכו אותן. את תעודות הזהות אפילו לא טרחו לבדוק לכולם, רק לשניים מהם, וגם זאת בחטף, בסוף אותו הלילה. איש מהם גם לא נחקר. לפיכך, לא היה לחיילים מושג את מי הם עצרו ומכאן גם שלא היתה כל סיבה לחטיפתם השרירותית, ולכן גם הם שוחררו בלא כל חקירה. הצעירים הגישו בשבוע שעבר תלונה למשטרה הפלסטינית ובמקביל פנו לארגון "בצלם".

דובר צה"ל בתגובה לפנייתנו השבוע: "ב-26 באפריל הושלכו שני בקבוקי תבערה לעבר כוח צה"ל אשר נע על כביש 60, כחלק מהפעילות הביטחונית השוטפת באזור. שישה פלסטינים אשר זוהו במרחב הסמוך נעצרו על ידי הכוח. טענות הכתב אודות יחס לא ראוי נמצאות בתחקיר מצ"ח ובסיומה יועברו המסקנות לעיון וחוות דעת של הפרקליטות הצבאית".

יש לשאול: "זוהו במרחב הסמוך"? אם זוהו כמיידי בקבוקי תבערה, למה לא נחקרו על כך? ואם "זוהו" למה שוחררו? ואם לא זוהו, למה נעצרו בכלל? הרושם הוא שהחיילים עצרו שישה קורבנות שווא כדי לפרוק את תסכוליהם, "להעניש" את הכפר או להפחידו. ככה סתם.

כמה ימים אחרי האירוע הגיע לכפר תחקירן השטח של "בצלם", מוסה אבו-השהש, כדי לגבות עדויות על המקרה. זמן קצר אחר כך שוב הגיע לכפר כוח צה"ל והפעם עצר כ-20 ילדים, כמה מהם בני שש. חלקם היו יחפים, רובם מבוהלים מאוד. החיילים הביאו את הילדים לבית הספר ושם בדקו את ידיהם לבחון אם השליכו בקבוקי תבערה. ילד אחד נלקח למעצר. אבו-השהש תיעד במצלמת הווידיאו שלו את מעצר הילדים. הוא הציג את עצמו כתחקירן בצלם והקצינים שהיו במקום התירו לו לצלם ממרחק מה. אבל כעבור זמן קצר החרים אחד הקצינים את המצלמה והחזירה אחרי כשעתיים, כשכל מה שהיה בה מחוק.

מוחמד אבו-עקרוב. הורשה ללכת לשירותים רק אחרי 12 שעות