מה שאיפיין את פגישתם של ברק אובמה ובנימין נתניהו בבית הלבן, ביום שני השבוע, היה היעדרן של הפתעות. הפגישה הוכנה ביסודיות משני הצדדים, וכל מנהיג ידע למה לצפות מבן שיחו. אובמה קצב זמן להידברות עם איראן, עד סוף השנה, ונתניהו הסכים לדון עם הממשל האמריקאי בהקפאת ההתנחלויות. אלה הנושאים שיעמדו במרכז השיח המדיני בחודשים הקרובים. כל השאר יהיה תפאורה, כמו הדרישה ממדינות ערב לצעדי נורמליזציה מול ישראל, או הדיון התיאולוגי בשאלות כמו "פתרון שתי המדינות" או "הכרה בישראל כמדינה יהודית".

אבל השאלה האמיתית שריחפה ברקע הדיון לא היתה מדינית, או אסטרטגית, אלא פוליטית: "כמה זמן נתניהו יחזיק?" היא חזרה השבוע מפיהם של אמריקאים המקורבים לממשל, ואמריקאים אחרים, שציטטו בכירים בבית הלבן, שהתעניינו בתוחלת חייה של הממשלה הנוכחית בישראל הרבה יותר מאשר בעמדות שהציג נתניהו לבני שיחו בוואשינגטון.

התשובה תלויה, כמובן, גם באובמה: ככל שילחץ יותר על נתניהו "לעצור את ההתנחלויות", כדבריו בחדר הסגלגל, כך יתעצמו הבעיות הקואליציוניות של ראש הממשלה. זה המלכוד שבו נתון נתניהו: ככל שירצה לשכנע את אובמה שביכולתו לספק את הסחורה המדינית, הוא יחליש את בסיס התמיכה שלו מבית ויקצר את ימיה של הקואליציה שלו.

עוזרים במקום בנות זוג

נתניהו התרשם מאוד מהיכולות האישיות והפוליטיות של הנשיא. הוא מצא אותו שולט לא רע בפרטים, למרות שעליו לשלוט בפרטים של עולם שלם, הרבה יותר מראש ממשלה ישראלי שמרוכז בסביבתו הקרובה. הוא לא הפגין תלישות ואני לא הפגנתי זחיחות, סיפר נתניהו לאחד ממלוויו אחרי הפגישה.

אובמה איננו ג'ורג' בוש, שהסתפק בשינון של כמה נקודות בסיסיות לשיחה, וראה את העולם בפשטנות שכיסתה על חוסר ביטחון אינטלקטואלי. אבל אובמה גם איננו ביל קלינטון, שאהב להרשים את בני שיחו הישראלים בידיעת פרטי פרטים על הסימטאות בירושלים, ונוהג עד היום להפתיע אנשים בזיכרונו הצילומי, ולהזכיר להם מתי ואיפה נפגשו לפני 20 שנה ומה לבשו אז. אובמה לומד את החומר ויכול לנהל שיחת עבודה שבה יירד לפרטים, אבל הוא מצטייר יותר כאיש של יער, ולא של עצים. הוא חותר ליעד שמצויר בקווים רחבים. הוא קרא לעצור את ההתנחלויות, אבל את הדיון בסגירת המרפסות ישאיר לעוזריו.

אובמה נהנה מפולחן אישיות שכמוהו לא היה באמריקה מאז ג'ון קנדי, אם לא קודם לכן. יש חולצות אובמה וספרי אובמה ונאומי אובמה ומשחקי אובמה. אנשים שמכירים אותו, מתארים אדם בטוח בעצמו, ארוגנטי, שלא מנסה להקסים את בני שיחו, להרשים אותם בשנינותו, או לפתות אותם שיתאהבו בו.

פגישתו עם נתניהו היתה עניינית לגמרי. זה התאים גם לראש הממשלה, שאיננו איש של סמול-טוק ושיחות על ספורט, ומעדיף לדבר על מדיניות ועל היסטוריה. אובמה רצה שנתניהו יבוא לנסיעת עבודה נטו, ובלוח הזמנים לא הופיעה מחוות ידידות אישית. לא ארוחת ערב אינטימית עם בנות הזוג, אלא סעודת צהריים עם העוזרים, שהתקצרה לחצי שעה בקושי, בגלל התארכות השיחה בארבע עיניים. גם לא פגישה בין שרה נתניהו למישל אובמה.

השבחים הפומביים של הנשיא לראש הממשלה, מול העיתונאים, כוונו בעיקר לעתיד: "יש לו את הנעורים והתבונה (נתניהו: "אינני מסכים בעניין הנעורים"), והוא בעמדה להשיג את יעדי הביטחון של ישראל, וגם להשיג שלום היסטורי. ואני בטוח שהוא יתפוס את הרגע". בתרגום מנימוסית אמריקאית: כדאי לך ללכת בדרך שאני מתווה. אובמה רוצה שלום אזורי, עם איראן מרוסנת ומדינה פלסטינית עצמאית. זה מה שיציג בנאומו בקהיר ב-4 ביוני.

נתניהו סיכם את הביקור כך: הוא הסכים עם הנשיא על הצבתה של מניעת יכולת גרעינית צבאית מאיראן כיעד, הסכים להתניע מיד את המשא ומתן עם הפלסטינים, ולהרחיב את מעגל השלום האזורי, כך שמדינות ערב יתחילו מיד בצעדי נורמליזציה. לא היתה הסכמה בנושא ההתנחלויות, ולא על הכותרת של "שתי מדינות לשני עמים". הוחלט להמשיך בדיונים בדרגי עבודה, בכל הסוגיות, אלה שהוסכמו ואלה שעדיין במחלוקת.

נתניהו קיבל מאובמה מחויבות חזקה לביטחון ישראל, באמירותיו הפומביות וגם בסיכומים בחדר הסגור, שהבטיחו לשמור על "העמימות הגרעינית" של ישראל ולא לסכן אותה ביוזמות חדשות לפירוק נשק גלובלי. יש היגיון בעמדה כזאת: אובמה מבקש מישראל לקחת סיכונים, מול איראן ומול הפלסטינים, ואין לו עניין לערער את ביטחונה העצמי. הוא רוצה לסטות ממדיניות קודמיו, אבל לא בעניין רגיש כמו דימונה.

הסיכום האמריקאי, שתיאר בעל הטור דייוויד איגנשיוס ב"ואשינגטון פוסט", היה שאובמה קיפל את נתניהו. ראש הממשלה רצה להתנות את ההתקדמות עם הפלסטינים בהתקדמות הטיפול באיראן, ונאלץ לקבל התקדמות מקבילה בשני הערוצים, וגם לתת הזדמנות להידברות שאובמה מתכנן עם האיראנים. ראש הסי-איי-אי, ליאון פאנטה, סיפר בראיון על ביקורו בישראל לפני כמה שבועות, שבו הזהיר מפעולה ישראלית עצמאית נגד איראן. "נתניהו מבין שאם ישראל תפעל בעוצמה, זו תהיה צרה גדולה", אמר פאנטה. נתניהו, לפי מקור ישראלי בכיר, לא הבטיח לאובמה שישראל לא תפעל, ורק אמר לו שלא התקבלה החלטה בעניין ושישראל "שומרת על זכותה להגן על עצמה". הוא מצפה שההידברות האמריקאית עם איראן תוביל לפחות להקפאת תוכנית הגרעין.

חרדות לא זהות

אובמה עדיין מחכה לתשובה מהאיראנים על הצעתו לדיאלוג. בינתיים הסימנים לא מעודדים: איראן ערכה השבוע ניסוי בטיל ארוך טווח, שיכול להגיע לדרום איטליה. השיגור יכול להתפרש כתעלול בחירות של הנשיא מחמוד אחמדינג'אד, אבל גם כהפגנת כוח בתגובה להבנות בין נתניהו ואובמה. מקורות אמריקאיים מתעקשים שהמהלך הדיפלומטי של אובמה איננו כיסוי להשלמה שקטה עם פצצת גרעין איראנית, אלא ניסיון אמיתי לעצור אותה.

אובמה הקדיש זמן כדי להסביר לנתניהו, מדוע ועל מה הוא רוצה לדבר עם האיראנים. לשיטתו, בוש ניסה בידוד וחרם, ולא השיג דבר, והידברות תאפשר לחזק את החזית הבינלאומית נגד איראן. לא ברור מה שמע ממנו נתניהו על "האופציות האחרות" שאמריקה תבחן במקרה שההידברות תיכשל, או שלא תמריא בכלל.

על התיק האיראני מופקד בממשל דניס רוס, ראש "צוות השלום" מימי קלינטון. יש לו צוות של תשעה אנשים ובהם גמאל הלאל, המתורגמן המיתולוגי של שיחות השלום ממדריד ועד קמפ דייוויד, וכמה מומחים לאיראן. רוס ביקר במדינות המפרץ ובמצרים ושמע שם על הדאגה הגוברת מהתעצמותה של איראן. האיום האיראני, ולא זכויות הפלסטינים, עומד היום בראש סדר היום המדיני של "מדינות ערב המתונות".

המוסיקה הזאת נעימה לנתניהו, שמדבר על "ההזדמנות ההיסטורית" שיוצר החשש המשותף של ישראל ומדינות ערב מפני האיראנים. אבל כדאי לשים לב שהחרדות אינן זהות. ישראל מוטרדת מתוכנית הגרעין האיראנית, והערבים מהעוצמה האיזורית של איראן ומחתירתה נגד המשטרים בקהיר, בריאד ובנסיכויות המפרץ. הסעודים והמצרים לא סופרים צנטריפוגות וגרמים של אורניום מועשר באיראן, כמו שעושים הישראלים. הם מסתפקים באזהרה, שאם לשיעים באיראן יהיה נשק גרעיני, גם הסונים ישיגו אותו, ודואגים יותר מטרור ומחתרנות. האמריקאים מנסים להרגיע אותם בתגבור כוחות הצבא והצי במפרץ. אבל זה לא מספיק: הממשלות הערביות, כמו ישראל, רוצות לדעת מה תעשה אמריקה ביום שההידברות עם איראן תיכשל.

מי שהקשיב לאובמה, בהופעתו המשותפת עם נתניהו, הבחין שלא מדובר באדם משיחי שניזון מאמונה דתית עמוקה, כמו ג'ורג' בוש או ג'ימי קרטר. השיח שלו ריאליסטי: הוא חזר 13 פעמים על המלה "אינטרסים". אינטרסים של ישראל, של אמריקה, של האזור, אפילו של איראן. כך אובמה רואה את העולם, כמגרש משחקים גדול, שבו מתחרים על כוח. הוא לא הזכיר את "הכיבוש", ולא את "זכויות הפלסטינים" או את קידום הדמוקרטיה והחירות במזרח התיכון. מבחינתו, פתרון שתי המדינות הוא מענה לאינטרס לאומי אמריקאי וישראל נדרשת להיענות לו, כפי שהיא מצפה לתמיכה מאמריקה באינטרסים הביטחוניים שלה. ספק אם מישהו ישמע ממנו, כמו מבוש, שאלוהים שלח אותו להשכין שלום במזרח התיכון.

נתניהו נראה מתוח וקצר רוח בפגישתו עם העיתונאים הישראלים, אחרי שיצא מהבית הלבן. זה לא היה בגלל אובמה: הוא דיבר ברוגע עם אנשי הפמליה בבלייר האוס, ואמר להם שהיתה פגישה טובה עם הנשיא, אבל ברגע שהתיישב מול העיתונאים שפת הגוף שלו השתנתה וכאילו אמרה, קחו אותי מכאן. הוא השיב במשפטים קצרים, ואחרי חצי שעה בערך התעניין אם זו השאלה האחרונה. עוזריו התערבו בדבריו מפעם לפעם. נראה שנתניהו לא שכח את היחס שקיבל מהתקשורת הישראלית בקדנציה הקודמת שלו ובשנות האופוזיציה; הוא נכנס למגננה מול כתבים ישראלים. שעתיים אחר כך, מול בכירי הפרשנים מהתקשורת האמריקאית, נתניהו היה הרבה יותר משוחרר, מרגיש בבית באנגלית דיפלומטית. אבל גם שם, לפי אחד המשתתפים, הוא לא חידש הרבה למי שהכירו מקודם. זה היה אותו נתניהו עם אותם מסרים.

את ביקור נתניהו בוואשינגטון צריך לראות כנסיעת גישוש, כמערכה הראשונה: הוא רצה להבין עד כמה אובמה נחרץ בלחציו לקידום השלום ובהתמודדות מול איראן, ואובמה רצה להבין עד לאן נתניהו רוצה ומסוגל ללכת בשני הערוצים. התשובות יתבררו רק במערכות הבאות. בינתיים אובמה ינסה להושיט יד לאיראנים, ונתניהו יחשוב מה עושים עם מועצת יש"ע.

נתניהו ואובמה מחוץ לבית הלבן ביום שני. הנשיא נקט בגישה עניינית, שהתאימה לראש הממשלה שאיננו איש של סמול-טוק ושיחות על ספורט