אדם מכבה את המנורה ליד המיטה ועוצם את עיניו. אם הוא מרגיש את בוא השינה הוא מניח לה לקחתו עמה. לפעמים הוא מרגיש את בואה ואפילו פונה ונשכב על הצד האהוב עליו ומצפה לנחיתתה הרכה על עפעפיו.

הרגעים האלה פגיעים. באותו רגע ממש יכול לבוא יתוש קטן ולחוג מעל האוזן ולנסר בקולו הדקיק ולסלק את השינה לכל רוח, או אפילו סתם עקצוץ זעיר בסנטר, כזה הבא מן הסתם ונמוג בסתם, והוא מאלץ את היד לבוא ולסלקו מהסנטר, והרעש הזה הורס הכל. ולפעמים אפילו עקצוץ אין, אלא סתם כך: העיניים נעצמות מרוב עייפות והמחשבה מוכנה כבר להיסוג ולשקוע ולהניח לשר החלומות את הזירה כולה, ופתאום, בלי כל סיבה מוחשית - נעצר המהלך הזה. כלום לא קרה: העיניים עצומות והנשימה שקטה ואף אות לא ניתן, לא מבחוץ ולא מבפנים, ובכל-זאת - נעצרה השינה; נסוגה מגשת. כאילו סולק ערפל כלשהו ובהירות גדולה באה במקומו.

האדם יודע: זהו. הלכה השינה. הלכה ואין דרך להשיבה. אין מה לחפש בצד השני. אין מה להתחנן ואין מה לנסות. הלכה וזהו.

יש המקבלים את הדין בשקט: מדליקים את האור ופותחים ספר. הם יודעים: אל תעירו ואל תעוררו את השינה עד שתחפץ. יש המורדים בזעם - קמים ונוטלים כדור שינה, וחוזרים למיטה ומחכים בחושך לתרדמה המלאכותית שתבוא ותכבה את הראש לכמה שעות: אותה שינה שחורה של סמי-שינה, המציפה פתאום את הכל בדיו ומוחקת את כל ההוויה. ויש כאלה הנותרים במקום ההוא שבאה אליו השינה ונסוגה ממנו פתאום. הם אינם שמחים יותר או חכמים יותר. אלא - הם הנשארים במקום ההוא, המקום של השינה שהתרוקן פתאום ממנה. מקום מגולה, כשונית חוף בזמן השפל.

הם נשכבים על גבם ופוקחים את עיניהם. הם בודדים מאוד בזמן הזה, גם אם לצדם ישן זולתם האהוב. החלון הלילי נראה בהיר מאוד בחושך, והכוכבים זוהרים בו מעל גג השכנים, מעל הדוד-שמש. יותר מכל קולות העולם הם שומעים את פעימות לבם. פעימות חזקות, ערות לגמרי, נמרצות. הם נושמים לאט וחודרים לקולו של הלב. "אני ישנה ולבי ער - קול דודי דופק" עובר במחשבתם. איפה דודי. דודי הזה אינו אלא הלב לבדו, והוא נשמע חזק מדי. האוזן מגלה מהר כי הדופק אינו מסודר בדיוק. הסדר אינו דיגיטלי לגמרי. פה ושם מתארכת הדממה שבין דפיקה לדפיקה בשבריר של שנייה, ואין צורך ביותר מזה כדי להיכנס אל הדממה הזאת בחרדה. לאו דווקא מפני מחלה כלשהי או "הפרעות קצב", אלא פשוט מפני שהדממה הזאת היא בת דמותה של הדממה הארוכה שתהיה כאן כשיעצור הלב הזה כליל ביום מן הימים.

הכל עומד ודומם ורק הלב רועם. הכוכבים בחלון נראים כאילו לא יזוזו לעולם, כמו בשיר הנפלא של ר' משה אבן עזרא על השמים הליליים הנגלים לו בשעת נדודי השינה:

גדודי ליל נדוד מרוץ יגעים עלי שחק, ומלכת יעפים -

חשבתים מסמרות כסף נטועים ברקיע וחלונים שקופים,...

"גדודי-ליל" הם הכוכבים, ולאדם השרוי בנדודי-שינה נדמה שהזמן קפא על עומדו והלילה לא יסוף לעולם. לרגע הם נראים כמסמרי-כסף הנטועים בשמים ולרגע - כחלונות שקופים המגלים את האור השמימי הזוהר מעבר לשמי הלילה. קיפאונו של הזמן ברגעים הללו של נדודי השינה נוצר דווקא ממהירות המחשבה: תודעת הער הזה ערנית ומהירה יותר מזאת של הער בשעות היום. לא תמיד צומחת ממנה חרדה של ממש (לחרדה נחוץ עוד משהו מלבד מהירות), אבל גם טיסתה המבזיקה של המחשבה לבדה מפחידה - השוכב במיטתו טס במעין רכבת אימים בין הבזקי זיכרון ותיבות פנדורה של צער ואשם הנפתחות בזו אחר זו, והטיסה הסיבובית הזאת, המואצת מעצם התנופה, יוצרת עלעול מבהיל של מחשבות... והכל היה עצור בדממות ההן שבין דפיקה לדפיקה.

ואז באים קולות הלילה. המיית העיר שאינה שוככת לעולם. לפעמים נשמע קול הינשוף העצוב מעל גג השכנים. כמעט תמיד נשמעת יללת אמבולנס רחוקה. מישהו מובהל ומישהו נבהל. גם תנועת הבית עצמו נשמעת: חירוק קורות נסתרות. סדק הולך ונסדק לו אי-שם. הער יודע שקולות הלילה הללו נוחים להתהפך. הם יכולים להרעיף נחמה ורוגע: הם מספרים על מציאותה של המציאות. (אני זוכר: בילדותי, כשהתעוררתי נבהל באמצע הלילה, אם היתה נשמעת צפירת הרכבת המפליגה בלילה במסילה שמעבר לפרדסים - הייתי נרגע מיד. קול הצפירה הזכיר שהעולם כמנהגו נוהג. הרכבת נוסעת. השמים תלויים עדיין והעולם סובב על צירו. בהלתי לא גררה עמה את סוף העולם.) אבל קולות הלילה יכולים גם לתרום את חלקם הזדוני למערבולת החרדה. ואז, כעמודה המסתחרר של סופת טורנדו השואב אליו גדרות וגגות ואפילו חיות שנקלעו לתוכו, שואבת החרדה מקולות הלילה מלוא חופניים ויוצרת על החרדה הראשונה עוד בלהה: נדמה לאדם שהמציאות מאשרת את מה שעובר בו! פתאום כל כולה הופכת "משמעותית"; מה שלא היה אלא רקע אדיש לחייו הופך פתאום שותף פעיל. ומה שהיה רק פחד מפני איזו התערערות קשה של הגוף הופך לבהלה שמא גם הדעת מתבלעת.

המהירות הזאת גורפת עמה את הלב, או אולי באה ממנו: הדופק מואץ יותר ויותר לפעמים עד דהירה כשל תוף-טמבורין בשיא המחול ונדמה שהכל יתפוצץ וכל כלי הגוף יתפקעו בפועל ממש. המעניין הוא שתהליך ההאצה הזה מוחש בגוף דווקא, ולא ברוח. כאותן תנועות לא-רצוניות כשל הקאה או התעטשות הבאות מתוככי הגוף.

כמו האשם והחרטה, כמו החרפה וכמו האושר, גם לפחד יש מדור בנפש, והוא סגור בו, מקופל כמפרש בנמל, רזה ודומם. אם הוא מתעורר במהלך של מעשים הוא פועל את פעולתו הטבעית כשומר-ראש חמוש של בעליו. אבל יש לכל אדם גם נקודות תורפה כאלה, שבהן קול מסוים, מבט של מישהו, פגישה פתאומית של זיכרונות - נוגעים במדור הפחד והוא קם במהירות ונפרש ונושא עמו את הכל בסופה.

איך עוצרים? איך יוצאים מזה? יש הדוגלים בעשייה כלשהי: מתליית כביסה ועד יציאה להליכה קצרה ברחוב. פעולות הגוף מסדירות את התנועה הסוחפת ומתעלות אותה מחדש. יש הדוגלים בכדור הרגעה. יש השוכבים ערים במקומם ומקשיבים גם לזה: נבהלים מהבהלה אבל לומדים להכירה ויודעים את תנועתה - היא שוככת מעצמה. בתלמוד (מועד קטן כ"ח ע"א) מסופר על רב נחמן שנגלה לאחר מותו לרבא תלמידו בחלום. שאל אותו רבא: האם כאב לך המוות? ענה לו: לא יותר מאשר למשוך שערה מתוך חלב. אבל אם היה הקב"ה מציע לי לחזור לעולם הזה ולחיות, הייתי מסרב. למה? שאל רבא. והוא ענה: משום פחד המוות.

ציור: רנה מאגריט, 1937