בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תיירות המין הישראלית בתאילנד

הגבר הישראלי הוא חיה נפוצה בפאטאיה, בירת תיירות המין של תאילנד, ובין משגל אחד למשנהו הוא מתגלה בה, אה, במערומיו. האנתרופולוג גיא ברוקר נסע לפאטאיה כדי לתת סימנים בתיירי המין הישראלים וחזר עם מסקנה שיש לאסור עליהם לנסוע לשם. או לפחות להזהיר מראש את נשותיהם

7תגובות

איור: יעל בר

בבוקר של יום קיצי מהביל, לפני כשלוש שנים, עשה גיא ברוקר, סטודנט מאוניברסיטת חיפה, את 165 הק"מ מבנגקוק לפאטאיה, בירת תיירות המין של תאילנד. שתיקתם של יושבי המונית שבה נסע - ישראלי בשנות ה-50 לחייו, שני גברים גרמנים ויפני אחד - הותירה את מטרת הנסיעה המשותפת בערפל. או שלא. "לפאטאיה נוסעים רק מסיבה אחת", אומר ברוקר, בן 35. "כולם יודעים את זה, אבל אף אחד לא דיבר על זה בדרך. הרגשתי שאני חוצה הרים מנטאליים ופיזיים. בעיקר הרגשתי כל כך לבד".

שלא כמו עמיתיו לנסיעה לא חיפש ברוקר מין בפאטאיה, לפחות לא במובן המקובל. הוא נסע אליה במסגרת עבודת מחקר באנתרופולוגיה על תיירות המין של גברים ישראלים בתאילנד. במשך שלושה חודשים לא עזב את העיר הנחשבת לגן עדן בעיני אחדים ולגיהנום בעיני אחרים. היום הוא אומר שכבר לא יחזור לטייל בתאילנד.

הוא התגורר במלון "מאי טראוול", שמשמש כמעט רק תיירי מין ישראלים, ביקר במועדונים, הלך למסעדות עם תיירי המין הישראלים ושיחק איתם סנוקר. בין לבין הספיק לראיין 60 גברים. "שמעתי על פאטאיה כמו שכולם שומעים על פאטאיה", סיפר לו אמיר (כל שמות המרואיינים בכתבה בדויים), רווק בן 39. "אבל רק כשאתה מגיע ורק כשאתה נושם את המקום ומתחיל לחיות את המקום, רק אז אתה מבין שכל מה שסיפרו לך זה אפס אפסים עלוב וקטן לעומת המציאות המדהימה והמופלאה שמחכה לך פה - של הפתיחות, של האנושיות, של החיוכים של הבנות החטובות והיפות והליברליות. לא כמו כל הבנות בארץ שמתהלכות עם האף שלהן ונותנות סטירות לכל מיני ג'מובאים שחולפים בשמים".

ברוקר, חבר קיבוץ שער העמקים לשעבר שמתגורר כיום ברמת גן, נסע לפאטאיה לבדו אחרי שבילה שבוע בתאילנד עם בת זוגו, הילה, פסיכולוגית קלינית. "חששתי שגיא ישתעמם, לא יחזיק מעמד שלושה חודשים", אומרת הילה. "לא שפחדתי שהוא יעשה משהו, אבל שלושה חודשים נראו לי יותר מדי. כשישבנו עם ישראלים ושמעתי איך הם מדברים על תאילנדיות זה נראה לי מגעיל, חשבתי שזה הכי בוטה שזה יכול להיות. אחר כך התברר שזה מה שמקובל".

עשה מה שאתה רוצה

ברוקר, גבר מופנם מטבעו, אזר אומץ וקנה את כרטיס הנסיעה לעיר הנודעת לשמצה במשרדי "הקשר הישראלי", סוכנות נסיעות שמשמשת ישראלים לתאילנד. "כשהנהג התאילנדי "הרעים בקולו 'פאטאיה!" הוא כותב בעבודתו, "יצאתי בתחושה מוכרת מן העבר, של גיא בן השבע השובר צלחת מרק באמצע חדר האוכל של הקיבוץ בארוחת ערב שבת והעיניים של חצי קיבוץ מסתכלות עליו ושואלות, מה קורה עם הבן של שמואל?"

המלון שאליו הגיע לא היה מרשים במיוחד. "רואים על הקיר תמונות של גברים מחובקים עם תאילנדיות ביחד עם מלות תודה לבעלי המקום על האירוח הנפלא. בלובי שולחנות עץ וחדר קטן עם שלושה מחשבים", כתב. החדר, הוא מספר, היה הכי קרוב שיכול היה לחשוב לתיאור של בית בושת. "בפנים יש טלוויזיה, די-וי-די ומקרר שעליו חפיסת קונדומים. ליתר ביטחון שמו קונדום נוסף על המיטה, ביחד עם דיסקים צרובים של יצפאן ושל סרטים כמו 'חגיגה בסנוקר'. הדבר הראשון שעשיתי היה ללכת לסופרמרקט ולקנות מצעים חדשים. רק המחשבה על מה שעשו עליהם האורחים הקודמים..."

הערב הראשון, הוא אומר, היה חוויה מטלטלת. "כמויות של נשים עומדות ברחובות, נשים נוגעות בך, מזמינות אותך, צועקות אליך. יש תחושה של חוסר מחסומים. לא הייתי בשום מקום דומה", הוא אומר. "קשה ליישב את כל המאמרים שקראתי עם התחושה שהמקום נוטע בך, תחושה של מין פתוח, של בחורות מגרות. ההגנות והתיאוריות לא משתיקות את היצר המיני. העיר מזמינה אותך. היא אומרת לך תעשה מה שאתה רוצה, יש פה בנות לשירותך, ומסביבך כולם מאשררים את ההתנהגות שחשבת כל הזמן שצריך לבקר אותה. תחשוב על אילת, עיר שלמה שכל הרחובות שלה זה בית זונות ענק. אין לך לאן לברוח אלא לתוך החדר והפנימיות שלך. אפילו כשהלכתי לקנות אוכל בקניון".

מה קרה שם?

"חשבתי שתהיה לי הפוגה. הכל שם באווירה סטרילית, אולי חוץ מהזוגות הרבים של נשים תאילנדיות ותיירים. אז ישבתי במסעדה לאכול, ושתי נשים לידי התחילו לעשות לי עיניים לאורך כל הארוחה. אפשר להגיד שגברים מוטרדים מינית בפאטאיה. שאתה יכול להבין ככה איך נשים מרגישות".

כבר ביום השני נראתה העיר מפתה פחות. ברוקר מתאר את עבודתו כמנגנון הגנה מפני תחושת הפיתוי שחש במפגש הראשון עם העיר. אולי בגלל ההגנות האלו לא היו לו חברים של ממש בשלושת החודשים באי. הוא הסתפק במכתבי דואר אלקטרוני נרגשים. "חלק ניכר מהזמן סבלתי", הוא אומר, "ימים גרועים במיוחד היו כאלה שבהם אף אחד לא הסכים להתראיין ומצאתי את עצמי מבלה זמן רב מול הטלוויזיה בחדר. אחר כך הולכים לעוד מסעדה ועוד מסעדה ואף אחד לא רוצה לדבר".

הוא הצליח לדובב את הגברים הישראלים בקלות יחסית, בשעות הצהריים במלון. אמנם רובם מיעטו לנדב פרטים כלשהם על חייהם בישראל, אך שמחו להתראיין ולהפליג בתיאור מעשיהם בפאטאיה. היו אף כאלה שניגשו אליו מיוזמתם. אוכלוסיית המרואיינים היתה מגוונת, מנער בן 17 ועד גברים בני 50 ו-60, מעובדי זבל וסטודנטים ועד לאנשי עסקים. כמה מהמרואיינים התגלו כתושבים קבועים - פנסיונרים של המשטרה או של צה"ל שרכשו דירות בעיר ונשארו לשנה-שנתיים. "הם טוענים שהמצב הכלכלי בארץ חונק אותם והנשים חונקות אותם - אין להם מין. אז בפאטאיה הם אומרים שיש להם רווחה משתי הבחינות. הם מגיעים לעיר נופש ומרגישים שהחיים כולם נראים כמו נופש".

הישראלים שפגש לא היו כעורים או כושלים במיוחד. יחד עם זאת הלינו רבים מהם על משבר בגבריותם. הם היו מאוכזבים מהמצב הכלכלי, מאובדן הנעורים, מהתרבות החומרנית, אך מעל הכל האשימו את הפמיניסטיות ואת הנשים הישראליות. ההשוואה בין נשים ישראליות לתאילנדיות היתה נושא מרכזי בשיחות.

"אני חושב שזה ההפך הגמור ממה שקורה בארץ, ששמה הבנות מחכות לשלב שבו הן בנות 150 וכבר במשך איזה 60 שנה תולעים אוכלות אותן בקבר", אמר לו אסף, רווק בן 39. "בפאטאיה הנשים משדרות: אנחנו רוצות לטרוף אותך, אנחנו מוכנות להכל איתך, סקס וגם רומנטי, ובוא נחיה למה יש הרבה מאוד נשק אטומי בעולם ואיזה אידיוט יכול ללחוץ על איזה כפתור והעולם הזה יכול ללכת קיבינימט".

"הרגשתי חתיך", אמר רן, בחור נאה בן 21 שהסתובב רוב הזמן בלי חולצה. "כל הדברים האלה שגורמים לך להרגיש מכוער בגיל צעיר, כבר מזמן הפסקתי לחשוב על כל השטויות האלו, גבות עבות וכל החארטה הזה. מזמן אני חושב שיש לי גבות יפות, אחרי שכבר 20 אלף תאילנדיות אמרו לי שזה יפה. כל הקטע הזה שאולי השיער ג'יפה, כל המחשבות המפגרות האלו שאתה חושב על עצמך: אולי זה לא יפה לי, אולי בגלל זה בחורות לא שורקות לי, אולי בגלל זה אני צריך לעבוד קשה יותר כדי להביא בחורות, להיות יותר חמוד מבפנים. אבל אתה מגיע לפה, פתאום השיער שלך הכי יפה בעולם".

ברוקר מדגיש שקורבנותיה של תיירות המין הן קודם כל הנשים, אך עם זאת מציין שגם הגברים נפלו קורבן לתרבות שאליה הם שייכים. הם סובלים לא רק מהציוויים הרווחים בסביבתם - להיות עשיר, להיות חתיך, להיות שוביניסט - אלא גם מהציווי החברתי חסר הרחמים להזדיין. "אנשים שם בכלל לא נחים אלא חשים צורך לשכב עם עוד ועוד נשים. לא אכפת להם מהעייפות שלהם, ממה שהגוף שלהם אומר להם".

יכול להיות שהסיטואציה הזאת יכולה להוביל אותם גם לדברים חיוביים, למשל למחשבה יותר ביקורתית על החיים בישראל?

"אני חושב שחלק מהגברים מאוד ביקורתיים לגבי ישראל לפני שהם מגיעים לתאילנד, והשהות בה רק מעצימה את הביקורת. הבעיה היא שכשהם מדברים על אומללות, הם תוקפים את הנשים. אם הם מתלוננים על המרכזיות של הכסף בארץ, הם ידברו בסוף על הנשים ועל הפמיניזם שהרים את ראשו. על זה שלא נותנים לגבר את מקומו".

כמו סמרטוט בשבילך

בעבודתו מתאר ברוקר בהרחבה את מקומה הגבולי, הלימינלי, של פאטאיה בעיני הגברים שנוסעים אליה, את תחושתם שהם עוזבים את העולם המוכר להם ועוברים ליקום מקביל בעל כללים שונים מאלה שחלים עליהם בישראל. האלמוניות והעדר הבקרה החברתית על מעשיהם הם שני מרכיבי מפתח בחווייתם.

"תחשוב שאני בא לארץ, אני פתאום בן אדם אחר", סיפר חיים, סוכן ביטוח, נשוי בן 54. "תחשוב, אני צריך לנתק את עצמי. אני מנתק את עצמי ממה שהיה פה, אני לא מעלה חוויות, לא מספר לאשתי. פה אני מתנתק. זה קשה כי יש לי משפחה. אני מנסה... אם היה תלוי בי לא הייתי מתקשר אף פעם לאף אחד, הייתי נעלם. אבל אני מתקשר כי יש מחויבות, מתקשר להורים שלי, מתקשר למשפחה שלי, אבל לא יותר מדי. כמה שפחות".

רבים מהגברים חושבים על פאטאיה כמקום ליברלי ופתוח, שמאפשר להם להתגבר על המחסומים שמאפיינים את היחסים המיניים במכורתם. ברוקר הופתע לגלות עד כמה רווחים תיאורי היחסיות התרבותית, שנולדו בחוגים למדעי החברה, בשיחות היומיום של התיירים וכיצד הם מיתרגמים להצדקות. "הם מגייסים את היחסיות הזאת כדי לראות פתיחות שלא באמת קיימת בתאילנד ולהצדיק בכך את מעשיהם", הוא אומר. כך למשל אמר לו יורם, בן 60, נשוי עם שני ילדים, פעם חמישית בפאטאיה: "בבודהיזם אין שום מעצור לסקס, זה לא חטא, לא עבירה, זה לא כלום, אז מראש הן נהנות. אתה נמצא עם מישהי, אתה רואה שהיא רוצה לקיים יחסי מין". ומשה, ירושלמי בן 24, הוסיף: "פה זה הכי טבעי שיש, ככה הן. הן לא מכירות שום דבר אחר. פה זה המנטליות שלהן, הן חושבות שככה זה צריך להיות. אתה מביא למלון בחורה, אף אחד לא מסתכל בעין שזה לא טוב כי זה הכי רגיל שיש".

תיאורים אלה מתעלמים כמובן מההשפלה והכאב העומדים בבסיס הזנות, כמו מהאלימות הפיזית והנפשית שמופנית כלפי הזונות. פאטאיה סובלת משיעורים גבוהים במיוחד של מעשי רצח ואלימות המסוקרים מדי יום במהדורות החדשות המקומיות, אומר ברוקר. חלק מהמרואיינים אף סיפרו לו על התנהגות בריונית כאילו היתה חלק טבעי מהיחסים בין תיירי האי לבין הזונות. "אתה מרגיש שאתה יכול לעשות כל דבר", אמר אלי, "זה כאילו אתה בא ועושה הכל, מה שאתה לא עושה עם אשתך בגלל שאתה מכבד והכל עדין, אתה מרשה לעצמך פה. למה פה הן כמו סמרטוט בשבילך. את לא רוצה - לכי הביתה. הן מתחלפות בשניות, אז אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה".

"אנחנו הראש שלנו, יש לנו פנטזיות", אמר דוד. "אנחנו את הפנטזיות רוצים לממש, ואנחנו לא יכולים לממש אותן בבית. עם התאילנדיות אתה יכול לעשות הכל. אתה יכול לדפוק אותה בתחת, היא מוצצת לך, אתה יכול גם להכניס לה את הזין לאוזן, אתה יכול להכניס לה לפה ואתה יכול גם להכניס לחור של האף. הכל אתה יכול לעשות איתה והכל אצלה זה בסדר. וזה למה, וזה למה? כי גם העובדים שלי, כשאני אומר להם 'תעשו זה זה וזה', אוי ואבוי לעובד שיגיד לא. אז גם אם היא עובדת טובה, היא קמה בבוקר, קמה לעבודה, היא צריכה לממש את הרצונות בגלל שאני משלם לה כסף".

על הרקע הזה קל להבין מה פאטאיה מוציאה מהגברים המבקרים בה. ברוקר מספר שיותר מכל חש מבוכה מיחסם של הלקוחות אל המלצריות בבית המלון. "אלו בחורות בנות 17 מלאוס שהיחס אליהן הביך אותי הרבה יותר מהרבה דברים אחרים, כי ישבתי עם הגברים שהן שירתו והייתי חלק מהם. אתה רואה מכות בתחת של המלצרית, אנשים שאומרים על איזו מלצרית שהיא טיפשה או מכוערת. ישבתי איתם בשולחן ולא אמרתי לאף אחד להפסיק, כך שהרגשתי שותף בזה הרבה יותר מאשר בדברים אחרים".

מכניס להן ציונות

חרף המרחק מישראל מביאים איתם התיירים בפאטאיה לא מעט מהבית. לא מדובר רק במלונות הישראליים ובתפריטים בעברית. "היתה חבורה של צנחנים שבאו ישר מהמילואים לאי", מספר ברוקר. "מישהו מהם סיפר שבאחד הימים לא היה לו כוח לצאת מהמלון אז הוא הזמין מישהי בטלפון. הוא אומר, 'אז התקשרתי לקצינת קישור', והתכוון לזו שמצוותת אותך לזונה".

מרואיין אחר, בן 26, תושב מצפה בצפון, הרחיק לכת אף יותר כשהסביר לברוקר על המסרים האידיאולוגיים שהוא מקפיד להעביר לזונות: "אני מכניס להן הרבה ציונות, הרבה ציונות. אני כל הזמן מדבר על ישראל, על הצבא, כמה שאני לא אוהב ערבים והם לא צריכות ללכת עם ערבים... אני אומר שהייתי בצבא צנחן, שנלחמתי בערבים ושהרגו את המפקד שלי. שבישראל יש פיגועים שעושים אותם מוסלמים קיצוניים, איכשהו לא קל להסביר להן אבל אני משתדל".

ברוקר סבור שתיירות המין הישראלית, כמו האלימות כלפי נשים ותפיסתן כנחותות, קשורה באורח ישיר לשירות הצבאי. כלוחם לשעבר ביחידת שלדג שנפצע תוך כדי השירות, וכמי שעובד היום כאנתרופולוג עבור מרכז מדעי ההתנהגות של צה"ל, הוא לא מהסס לקשור בין ההוויה הפוליטית צבאית ובין המנטליות של תייר המין שלנו. "אתה רואה שיש לנו תרבות של האדרה עצמית - להגיד מי אתה על חשבון כיבוש האחר. ככה אנשים צומחים, דרך הפיכת האחרים לפחות בני אדם. אפשר לראות את זה בחוסר הראייה שלנו של מה שקורה בעזה או בתסכול ממלחמת לבנון - היא מתסכלת כי לא הצלחנו עד הסוף, כי ההתנגדות של הזונה היתה חזקה מדי. היא אמרה יש גבול לכמה שאתה יכול לדרוך עלינו".

אחת ההבחנות המפתיעות שלו במחקר בפאטאיה היתה הרתיעה של הגברים, אותם גברים ש"יכולים לעשות איתה הכל", מהמושג זונה. רבים מהגברים שבאים לאי כלל לא מתארים את יחסיהן עם הנשים שם כזונות ויוצרים פנטזיות מורכבות על יחסים רומנטיים עם הנשים. רבים אף אינם משלמים להן ישירות על שירותי המין אלא קונים להן מתנות, מזמינים אותן למסעדות ומעבירים כסף שיסייע למשפחתן. ברוקר טוען שמדובר בפעולות של הונאה עצמית והכחשה מצד הגברים. "זה מאפשר להם להיות נוכחים פיזית, אך נפקדים ולא שייכים מבחינות אחרות".

"היא מאוד נהנית", סיפר לו קובי, רווק בן 40. "אני גם מאוד אוהב להגיד לה מלים טובות, אני אוהב ללחוש לה אותן, אני אוהב לחבק אותה אחרי הסקס, אני אוהב לפנק אותה לפני הסקס. אני עושה לה דברים שלא עשו לה אף פעם... היא יודעת להעריך את זה. זו הסיבה לדעתי שבפעם הראשונה היא לא ביקשה כסף. הסקס היה לה כל כך טוב, היא כל כך נהנתה שבאיזה מקום היא ויתרה על הכסף... הרבה פעמים היא הוציאה כסף מהכיס, אני מנעתי ממנה אפילו שאמרה לי שזה בסדר. נוח לי עדיין שהיא לא תוציא כסף ונוח לי לתת לה, בידיעה כמובן שהיא נשארת איתי והיא יודעת שהיא לא יוצאת עם אף גבר אחר".

"אני נשאר עם אותה אחת רק בגלל שהיא היחידה שלא ביקשה ממני כסף", אמר דקל. "אבל הלכתי שילמתי לה שכר דירה, קניתי לה בגדים, היא לא יכולה להגיד שאני חייב לה. אפילו שלא ביקשה... היא באה בשביל הפאן. אני משלם לה אוכל, אני קונה לה מה שהיא רוצה, דברים קטנים כמובן, לא מוגזם".

במה, אם כן, שונים יחסים כאלה מיחסים שיכולים להתקיים בין גבר ישראלי עשיר לאשה שנהנית מכספו? "המקום לא מאפשר יחסים שונים מזנות באופן בסיסי", אומר ברוקר. "המבנים החברתיים שלו אומרים לגברים בשביל מה באו ולנשים בשביל מה הן שם. המקום לא מאפשר לחשוב על זוגיות כמו שחושבים עליה בישראל".

אמנם דומה שהגברים מגייסים מנה גדושה של הונאה עצמית כשהם מדברים על הקשרים עם נשים תאילנדיות כעל קשרי אהבה, אך לא תמיד ברור מדוע מתעקש ברוקר לתייג יחסי תלות כלכלית כתיירות מין וכזנות. האם ימשיך לחשוב על התאילנדיות כזונות גם אם ישובו עם הגברים לישראל? "בשביל הרבה נשים זה באמת החלום, אבל זה כמו לזכות בטוטו, כמעט שאין סיכוי שזה באמת יקרה", הוא אומר. "אבל גם יחסים כאלה אני לא יכול לראות במנותק מהמקום שבו זה התחיל. אם יש יחסים בין מרצה לסטודנטית שהתחילו כיחסי כוח, זה יכול להגיע למקום אחר לאורך השנים. במקרה הזה אני לא רואה את זה מגיע למקום יותר שוויוני או שיתופי".

השהות בפאטאיה משנה את יחס הגברים לנשים ישראליות?

"ללא ספק. הטיולים האלה משפיעים על כל הנשים שהם פוגשים. הבוס שחוזר מפאטאיה יתנהג אחרת לעובדות שלו, לנשים שהוא פוגש במקום העבודה, בקופת חולים ובקניון. מישהו אמר לי שמאז פאטאיה, גם אם אשה תגיד לו לא הוא יודע שהיא רוצה".

היום ברוקר סבור שיש לשנות את החקיקה כך שתפעל נגד הגברים שנוסעים לטיולי מין. עד שזה יקרה, הוא מקווה שנשותיהם ימנעו מהם לנסוע. "זה גם מה שיכולה לעשות כתבה כזו", הוא אומר. "כשגבר יגיד לאשה, 'אני נוסע לשבועיים לראות נופים בתאילנד', אז לאשה יהיה הכוח להעלות את הנושאים האלה ולהגיד לו: 'אני יודעת לאן אתה נוסע, אני לא אעצום עיניים'. נשים שיקראו את זה אולי יגידו לעצמן שהן לא רוצות שהבעל שלהן יהיה אחד מאותם גברים".

העיסוק הרב בתיירות מין מסיט את תשומת הלב מצורות אחרות שבהן מנצלים את מדינות אסיה, למשל בחקלאות או תעשייה.

"תיירות מין היא הרבה יותר בוטה. זו מראה חזקה של היחס למדינות אלו. המראה הזאת לא עומדת מול העיניים שלנו כשאנחנו קונים נעליים, אבל פה אני שם זרקור שיסנוור אותנו. שנדע מי האנשים שעומדים לצדנו בפקק תנועה, מי הנוסעים שמאחורינו בצ'ק-אין בשדה התעופה. כשאני קונה נעלי נייקי שיוצרו באסיה זה נראה לי תמים, וההבנה שלי היא שצריך את הקיצוניות הזאת כדי להבין את הניצול".

היה לך קשה להסתיר מהמרואיינים את העובדה שאתה לא נוהג כמוהם?

"כן. בהתחלה הייתי יוצא איתם בלילה, ואני אוהב לשתות ואוהב לרקוד, אבל תוך כדי הריקודים מתחיל הסיפור - או שהגבר עושה עיניים לאשה והיא ישר באה ומנסה להתחרמן איתו, או שהיא נדבקת אליו בלי קשר. אם אתה בא למועדון אז די ברור שלא תצא לבד. יכולתי לרקוד עוד 10 דקות בלי לגעת באף אחת, אבל מתחילים להסתכל עליך אחרי שכולם פורשים לספות בצד או לשירותים או שיוצאים למלון. האורחים הקבועים כבר התחילו להציק לי, אמרו לי 'הומו, אימפוטנט, משוגע, תפסיק לזיין לי את השכל עם המחקר שלך, אתה אפילו לא מזיין פה'. הכוח של המחקר היה בזה שהרוב לא קבועים, כל הזמן באים אנשים חדשים שלא מכירים אותי".

במחקר עצמו דמות החוקר נראית מאוד נקייה. הגבולות בינה לבין התיירים ברורים, עד כדי כך שמתקבל הרושם שמערבי שאינו תייר מין הוא בהכרח נאור.

"אני חושב שלתצפית משתתפת יש גבולות מוסריים. אם אני משלם למלון אני מתחזק את תיירות המין, אבל יש דברים שאני לא יכול לעשות. שמתי על עצמי הגנות. אם אצא לרחוב בקיבוץ ביום בהיר והוא ייראה כמו פאטאיה, אני אסתנוור ויקח לי זמן להתמודד עם זה. מגבלות הקרבה ללקוחות, העובדה שלא נידבו את מלוא הפרטים על עצמם, הקלו עלי. הגבולות היו ברורים לשני הצדדים. זו גם נקודת תורפה של המחקר. כל הזמן הייתי צריך להיות בשליטה. פחדתי להיות איתם ופחדתי להיות כמוהם, אולי גם פחדתי מה תחשוב חברה שלי על כל זה". *



פאטאיה. כל מה שסיפרו לך זה אפס אפסים לעומת המציאות המדהימה


ברוקר. צריך להבין את הניצול



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו