עיון בכותרות העיתונים השבוע, עלול היה להוביל למסקנה המוטעית שהמהפיכה כבר התרחשה. הפיכה באיראן היא תקווה ישראלית ישנה. ייתכן שבמבט ישראלי, בהפלת משטר האייתוללות יהיה משום תיקון מאוחר להפלת שלטונו הידידותי של השאה, לפני 30 שנה. חשוב יותר: היא טומנת בחובה תקווה, לא בכרח מבוססת, שיש דרך לבלום את תוכנית הגרעין האיראנית מבלי שהדבר יהיה כרוך במתקפה אווירית, ישראלית או אמריקאית. כבר לפני שש שנים, בראיון ל"הארץ" ב-2003, טען הרמטכ"ל אז, משה (בוגי) יעלון, ש"הבשילו התנאים להפיכה באיראן". השבוע נדמה היה לראשונה שמדובר בתרחיש אפשרי, גם אם הסיכויים למימושו נראים עדיין קלושים.

קשה עדיין לצפות כיצד יסתיים גל המהומות ששוטף את איראן בעקבות הטענות על זיופי ענק בבחירות לנשיאות, שבהן ניצח הנשיא המכהן מחמוד אחמדינג'אד. רוב המומחים, אקדמאים כאנשי מודיעין, אינם ממהרים להסתכן בתחזיות. היחידי שהעז היה ראש המוסד, מאיר דגן, שפסק ביום שלישי, בנחרצות אופיינית, שהמהומות יסתיימו בתוך ימים אחדים. בין הגופים השונים בקהילת המודיעין הישראלית קיימים פערי השקפות, אבל קשה כרגע למצוא מומחה שיסתכן בהימור שההתנגשות תסתיים בהפלת המשטר הנוכחי. ספק אם האיראנים עצמם יודעים כיצד זה ייגמר. "עמים", מעיר גורם מודיעיני ישראלי, "אינם מתנהגים בצורה ליניארית".

מהסקירות שקיבלה ועדת החוץ והביטחון השבוע, עלתה הערכת המודיעין שהמשטר חזק דיו כדי לשרוד את הטלטלה הנוכחית. הבחירות היו כרוכות בזיופים, אך ייתכן שלא בהיקף המתואר בכלי התקשורת המערביים. דגן אפילו טען, להפתעת מאזיניו, ששיעור הזיופים אינו שונה מאשר בבחירות בדמוקרטיות ליברליות. לפי שעה, אף גוף מודיעין במערב אינו מחזיק בהוכחה ודאית בדבר היקף הזיופים.

הסכמת המשטר לקיים ספירה מחודשת של הקולות בחלק מאזורי הבחירות, נתפשת כצעד פשרני שנועד להרוויח זמן ולהרגיע את הרוחות, לא ככניעה של ממש. אנשי משמרות המהפיכה, אחת המשענות העיקריות של אחמדינג'אד, עוד לא הוכנסו למערכה בשיא הכוח. אולם כבר כעת פועלים כוחות הביטחון לדיכוי אלים של חלק מהעצרות.

האלוף (מיל') אהרן זאבי-פרקש, ראש אמ"ן לשעבר, אמר השבוע שהמנהיג הרוחני האיראני עלי אכבר חמינאי, שגה בהערכת-חסר של גודל המהומה שתתעורר. השלטונות, הוסיף זאבי-פרקש, יידרשו לבצע "תיקונים משמעותיים" כדי לצמצם את הנזק. מנגד, לאייתוללות ואנשיהם ניסיון של שנים בדיכוי יעיל להפליא, שלא לדבר על יתרון מובנה: הם יודעים בדיוק איך נראים הדברים מצדו השני של קו העימות. המהפיכה הקודמת באיראן היתה מעשה ידיהם.

המשטר, שמעו הח"כים, נמצא במצב מאוד לא נוח, אך הוא רחוק מהתמוטטות. החלטתו של אחמדינג'אד לצאת לביקור במוסקווה באמצע השבוע, חרף הפגנות הענק של תומכי המועמד המתון יותר, חוסיין מוסאווי, מתפרשת כניסיון להפגין שליטה במצב, אבל לנשיא היו סוגיות חשובות לקדם אצל מארחיו הרוסים. אחת מהן היתה, כנראה, ניסיון לשכנע את מוסקווה לבצע את העסקה, שסוכמה עקרונית כבר לפני כמה שנים, בדבר אספקת סוללות טילי נ"מ מתקדמים מדגם אס-אי-300 לאיראנים.

כרגע לא נרשמת דעיכה, להיפך, גל המחאה פשט ברחבי המדינה, תוך הפגנות ברוב הערים המרכזיות. הצעד האמיץ של שחקני נבחרת הכדורגל של איראן, שעלו למשחק מול דרום קוריאה, כשהם עונדים סרטי יד ירוקים (הצבע המזוהה עם האופוזיציה), הפיח חיים במאבק וסיפק לו דימוי ויזואלי דרמתי. האגף השמרני-המתון, לצד הרפורמיסטים, מנסה למשוך בחוטים מאחורי הקלעים. מוסאווי ועמו הנשיאים לשעבר מחמוד חאתמי והאשמי רפסנג'אני, מעורבים במאמץ לתרגם את גל הזעם לתוצאות פוליטיות.

לרפסנג'אני גם יש עניין אישי במאבק: הניסיון לחזור לעמדת השפעה שממנה הורחק ביוזמת חמינאי ואנשיו. חברי המחנה המתון יותר, שהיו שמחים לראות את אחמדינג'אד מפנה את השלטון, נזהרים כעת מהתנגשות פומבית עם המנהיג הרוחני חמינאי ומתמקדים בדרישה לקיים בחירות חוזרות. מנגד נערכים הגורמים השמרניים והאולטרה-שמרניים מאחורי אחמדינג'אד, גם אם לא כולם תומכים בו בהכרח בלב שלם.

על איכות התחזיות הישראליות באשר למתרחש באיראן עלולה להעיב מתיחות קשה שפרצה לא מזמן בין המוסד לאגף המודיעין במטכ"ל, בשל מחלוקת מקצועית בתחום אחר. הרמטכ"ל, גבי אשכנזי, וראש המוסד דגן נפגשו באחרונה כדי ללבן את המחלוקת ולנסות להפיג את המתח. ככל הידוע, המהלך הסתיים בהצלחה יחסית, ככל ששמדובר בתקשורת בין אשכנזי לדגן, אך לא כשיורדים דרג אחד נמוך יותר בצה"ל, בערוץ שבין ראש המוסד לראש אמ"ן, האלוף עמוס ידלין.

לעקור בחרב

לא רק המודיעין המערבי הופתע מעוצמת המחאה, אלא גם המשטר האיראני עצמו, אף שבכיריו עסקו באחרונה באובססיוויות, בחששם מפני "מהפכת קטיפה" בנוסח צ'כיה או אוקראינה.

ביום שלישי זימן אליו חמינאי את ארבעת המתמודדים בבחירות וקרא לאחדות לאומית. מעבר לניסיון להרגיע את הרוחות, הוא אותת במפגש כי "כולם היו בניו" ובעצם בניה של המהפיכה. יורשו של חומייני מאז 1989, חכם ההלכה שעל פיו יישק דבר באיראן, הודיע שהורה לבדוק את הטענות בדבר זיופים. גם כך, אפשר להניח בבטחה שהמשטר לא יפרסם תוצאות חדשות הקובעות שאחמדינג'אד הפסיד. השאלה היא אם מוסאווי מסוגל להוליך מהלך שיביא להפלת המשטר מעבר למחאה הנוכחית. זה לא רק עניין של יחסי כוחות: מוסאווי הוא בשר מבשרה של הרפובליקה האיסלאמית.

בהשוואה למהפכת 1979, חסרה כיום למחנה ה"מורד", הרפורמיסטי, דמות כריזמטית בסדר הגודל של חומייני, שקרא תיגר במפורש על שלטון השאה. ביום רביעי עשה מוסאווי צעד חשוב, כשקרא בפומבי לקיים הפגנות. כשהחלו ההפגנות נגד השאה, כשנה לפני ההפיכה, איש לא האמין שהדברים יסתיימו בהנהגת משטר איסלאמי. השאה היסס תחילה אם להפעיל כוח רב וכשהחליט, איחר את המועד. הפעם, אין כמעט ספק שהשלטונות מוכנים להפעיל יד קשה לנוכח תחושה של סכנה לעתיד המשטר. האייתוללה מצבאח יזדי, איש דת המקורב לאחמדינג'אד, כבר אמר בעת ההפגנות של 1999 כי "האיסלאם אינה דת סלחנית ופייסנית". יזדי קרא אז לעקור את "העשבים השוטים בחרב".

באיראן של 1979 היו הלוויות הרוגי ההפגנות למוקד של תסיסה, שבעקבותיו נפלו חללים נוספים ופרצו עוד מחאות אלימות. נראה שהמשטר הנוכחי הפנים את הלקח והוא משתדל למנוע הלוויות המוניות. הרפורמיסטים מסתפקים בעצרות אבל סמליות. "בסופו של דבר, מנהיגי ההפגנות היום הם ילדי המהפיכה האיסלאמית", אומר פרופ' דוד מנשרי מאוניברסיטת תל אביב. "הם מחפשים דרך אחרת, אך לא את הפלת המשטר הקיים. אלה בעיות בתוך המשפחה. צריך גם לזכור שחומייני שמר את עצמו מעל הפלגנות והמחנאות. ההנהגה הנוכחית נגועה במחלות הללו. חמינאי מזוהה עם אחמדינג'אד, רפסנג'אני עם מוסאווי. הבעיה של הרפורמיסטים, שרבים מהם הם חלק ממוסדות השלטון, היא שתנועת הנגד חזקה יותר ממנהיגה מוסאווי".

לצד מחאת הכדורגלנים, ההיבט התקשורתי הבולט של המחאה הוא המאמץ להפעיל טכנולוגיה עוקפת שלטון. המהפיכה אינה משודרת בטלוויזיה, אבל היא מפיצה את עצמה בטוויטר. המשטר יכול לרסן את אמצעי התקשורת מבית ולאסור על עיתונאים זרים לשוטט ברחובות, אך מאמציו לעצור העברת מסרים באס-אם-אס, ולחסום בלוגים ואתרי אינטרנט המזוהים עם הרפורמיסטים נוחלים רק הצלחה חלקית.

הצנטריפוגות ממשיכות להסתובב

מנקודת מבט ישראלית, יש חשיבות מיוחדת להשפעת המשבר על פרויקט הגרעין האיראני. אם יצליח המשטר להתגבר על המחאה, יוכל לנצלה כתירוץ לעיכוב הדיאלוג עם ארצות הברית, והזמן שאיראן תרוויח עשוי להיות קריטי להתקדמות תוכנית הגרעין. מנגד, המשך המהומות שוחק את שארית הלגיטימציה של המשטר בקהילה הבינלאומית. השילוב של חשד לזיוף הבחירות עם דיכוי אלים של המחאה, מקטין את הסובלנות של אירופה וארה"ב. בנסיבות יוצאות דופן, הדבר יכול להביא לקו מתון יותר של טהראן בשאלת הגרעין, אבל בכל תרחיש ובכל משטר, קשה לראות את האיראנים מוותרים על מה שהם מגדירים כיעד אסטרטגי.

גם החלק השני של דברי ראש המוסד בכנסת השבוע עורר תגובות רבות. דגן דיבר על תאריך יעד חדש לגרעין האיראני - 2014, ושוב ספג ביקורת על זיגזג מודיעיני. בפועל, כפי שנכתב כאן לפני כחודשיים, הפערים בין הערכות המודיעין הישראליות והאמריקאיות פחות גדולים ממה שנדמה, והם נובעים בעיקר מהבדל בהגדרות. ארה"ב בחרה להדגיש את המועד המאוחר (יכולת להתקין ראש נפץ גרעיני על טיל המסוגל לפגוע ביעד מרוחק - 2015) וישראל התמקדה בתאריך המוקדם (יכולת לפוצץ מתקן גרעיני - 2010-2011). השינוי בהערכה הישראלית קשור בבחירה להדגיש כעת את היעד המרוחק יותר.

דברי דגן משתלבים בקו המפוכח והזהיר ביחס לאיראן, ששידר ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו באוניברסיטת בר-אילן. שתי ההצהרות הן תוצאה של מסרים ברורים שמקבלת ישראל מהממשל האמריקאי: הדבר האחרון שהמחנה הרפורמיסטי באיראן צריך כעת הוא קריאות עידוד פומביות, מירושלים או מוואשינגטון. הנשיא אובמה עצמו מקפיד על כך. השבוע הזכיר את התקדים ההיסטורי (הפלת ממשלת מוסאדק בעזרת הסי-איי-אי באיראן ב-1953), כדי לנמק את הצורך בגישה מאופקת.

אם ישראל יכולה להבין את מדיניותו של הנשיא בעניין איראן, היא מתקשה לעשות זאת באשר לצפון קוריאה. זאבי-פרקש תיאר זאת השבוע, כ"חוסר אונים מוחלט". לדבריו, שנאמרו בדיון במכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, יש "משמעות אדירה לכישלונו של אובמה", גם בהקשר של הגרעין האיראני. סימה שיין, בכירה לשעבר במועצה לביטחון לאומי ובמוסד, אמרה בדיון כי האיראנים "מצפצפים על כולם, לא נסוגו ולא ויתרו על דבר. טהראן למעשה מבהירה לאובמה: על הגרעין כלל לא נדבר בדיאלוג אתך".

תומכי אחמדינג'אד בהפגנה בטהראן, השבוע. כרגע קשה למצוא מומחה שיסתכן בהימור שההתנגשות תסתיים בהפלת המשטר הנוכחי