מוזר. מוזר שהמוזיאון היהודי בברלין החליט להציג תערוכה שבמבט שטחי נדמה שהיא עולה על הגל הגואה של הצגת הגרמנים כקורבנות המשטר הנאצי. מוזר, כמעט בלתי מתקבל על הדעת, לראות הפגנה נגד מוסד יהודי בגרמניה, ועוד נגד המוזיאון היהודי. מוזר לגלות שמי שהוביל ההפגנה אינו גוף אנטישמי או תנועת ימין קיצונית. עוד יותר מוזר לגלות שההפגנה מובלת על ידי ישראלי. אבל החלק הכי מוזר בסיפור הוא שהישראלי שמפגין נגד התערוכה, מסכים עם רוב הטענות שהיא מעלה ולמעשה הוא ממש בעדה, מפני שהיא מקדמת רעיון שהוא נלחם עליו מרבית חייו הבוגרים.

חגי אביאל (משמאל) מפגין מול המוזיאון היהודי בברלין (באמצע). הפסיכיאטרים, הוא אומר, הם שסללו את הדרך לפתרון הסופי תצלומים: פטריק סטרטנר

כל המהומה - בשלב מסוים אפילו המשטרה התערבה - החלה כשחגי אביאל, ממייסדי העמותה הישראלית למאבק בכפייה פסיכיאטרית, הציע למוזיאון את עזרתו בארגון התערוכה - בתנאי שאוצריה יקשיבו לו ויקבלו את דעתו, שהנושא שבו היא עוסקת אינו המשטר הנאצי, אלא הפסיכיאטריה.

הפסיכיאטרים, טען אביאל, הם אלה שסללו את הדרך לפתרון הסופי. אם התערוכה, תחת הכותרת "רפואה קטלנית - יצירת הגזע העליון", לא תיתחם בשנים 1933-1945, ואם המוזיאון יודה שהרפואה הקטלנית נמשכה עוד ארבע שנים אחרי נפילת המשטר הנאצי, עד שנת 1949, וגבתה באותן שנים 20 אלף קורבנות, ייעשה צדק גדול יותר עם כולם - הוא עצמו, המוזיאון, גרמניה, ישראל וכמובן, הקורבנות.

יצירת גזע עליון לא היתה רעיון נאצי מקורי. הדרוויניזם החברתי היה רעיון שקרם עור וגידים כבר באמצע המאה ה-19. לקראת סוף המאה תמכו מדינות מסוימות (ארצות הברית, שווייץ, שוודיה ועוד) במדיניות שנועדה ליצור גזע עליון ואף פעלו לממש אותה באמצעות עיקור של חולי נפש ואנשים אחרים שנחשבו לא מועילים.

הרעיון חילחל לגרמניה לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה. אדולף היטלר שילב אותו בספרו "מיין קמפף", לאחר שהתוודע אליו כשישב בכלא ב-1924. בעקבות המשבר הכלכלי הקשה של 1929, עלה בהדרגה מספרם של התומכים בהעלמת אלמנטים לא פרודוקטיוויים מהאוכלוסייה וביצירה של חברת-על. עלייתה של המפלגה הנאצית לשלטון נתנה לרעיון גושפנקה רשמית.

האליטה של הממסד הפסיכיאטרי בגרמניה הקימה ב-1933 מוסד שכונה בית הדין לבריאות גנטית, ובו הואשמו בני אדם בעבירות כמו מאניה-דיפרסיה וסכיזופרניה. בין 1933 ל-1939 עוקרו בגרמניה 400 אלף בני אדם שאובחנו כאנשים שאינם תורמים למפלגה, למדינה או למדע. רבים מהם מתו. עוקרו גם אנשים שסבלו מממחלות ומהתמכרויות. יהודים וצוענים הוגדרו גזע נחות.

ב-1939, במסמך היחיד שמקשר בינו לבין רצח המוני ובתיאום עם החלטתו לפתוח במלחמה, חתם היטלר על הוראה שקראה לרצח שיטתי והמוני של אלו שאינם שווים חיים (המבצע שבו יושמה ההוראה כונה טי-4, על שם המקום שבו פעל מטה המבצע - רחוב טירגארטן 4 בברלין, בית שהיה שייך למשפחה יהודית והוחרם אחרי חוקי נירנברג). בעקבות ההוראה נפתחו במוסדות פסיכיאטריים ברחבי הרייך שישה מרכזי הריגה ובשנתיים שבהן היא היתה בתוקף נרצחו 70 אלף גרמנים, רובם בתאי גזים. לאחר שהוחלט כי ההוראה אינה תקפה עוד, יוצאו מומחי הרצח שפעלו במרכזים הפסיכיאטריים למחנות במזרח אירופה, כדי להשתמש במיומנות שרכשו להשמדת יהודים.

אביאל וחבריו, וגם המוזיאון, מסכימים שגם בשנים 1945-1949 מתו במוסדות הפסיכיאטריים 20 אלף בני אדם. לטענת אביאל, באותן שנים נמשך הרצח השיטתי. המוזיאון היהודי בברלין, מצדו, טוען שהם מתו בגלל התנאים ששררו במוסדות באותה תקופה.

הזכות לזכויות

לאביאל, בן 51, יש חשבון ארוך עם האשפוז הפסיכיאטרי. אמו הביאה לאשפוזו עוד כשהיה קטין וכשהיה בן 27 היא ניסתה שוב לאשפז אותו. אביאל התנגד ובילה 15 ימים במעצר. אחרי שסניגורו ביקש שיישלח להסתכלות פסיכיאטרית, הוא שוחרר. מתוך רצון לסייע לאחרים במצבו, הוא הקים עם שותפים את העמותה הישראלית למאבק בכפייה פסיכיאטרית. כשפנו לחפש שותפים בעולם, מצאו הוא וחבריו פעילים בגרמניה, שנאבקו נגד הכוח הרב שבידי המערכת הפסיכיאטרית ולמען זכויותיהם של המאושפזים.

אביאל מחלק לבאי המוזיאון פליירים המתארים את המאבק ועל החולצה שהוא לובש כתוב "כל האמת". החולצה מציינת את ארבע השנים שעל אזכורן הוא נלחם, את הקורבנות, ואת תמיכתו בקיומה של תערוכה, ובלבד שהמוזיאון יתייחס גם לשנים הללו, שאחרי המלחמה.

בינתיים נאסר עליו להיכנס לשטח המוזיאון, ושוטרים עומדים הכן כדי לאכוף את קיום ההוראה. "כל מה שאסור לעשות לבן אדם רגיל, מותר לעשות למי שהפסיכיאטר קבע שזה מותר", אומר אביאל. "גם היום פסיכיאטרים יכולים לקבוע למי יש זכות לזכויות בסיסיות ולמי אין". מנגד אומר פרופסור אריה שלו, מנהל המחלקה לפסיכיאטריה בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים ומרצה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית, ש"יש הרבה נקודות ביקורת לפני שמאשפזים אדם בבית חולים פסיכיאטרי. יכול לבוא אלי אדם ולהגיד לי שהוא איבד את החשק לחיות, אבל אני רואה שהוא נורמלי ומתפקד. אסור לי לאשפז אנשים כאלו, גם אם ברור לי שהם הולכים להתאבד. זה מאוד קשה.

"פסיכיאטרים עוסקים בהחלטות מאוד קריטיות, של חיים ומוות, ולכן יש הרבה ויכוחים אם הם, או שופטים, צריכים להיות אחראים להחלטות כאלו. בשורה התחתונה, צריך להבין שפסיכיאטריה עובדת, שהיא מצילה אנשים, שהיא עוזרת לאנשים רבים להחלים ממחלות נפש ולחזור לחברה. אין לנו רצון לשלול את החירות של המאושפז, אלא לטפל בו, אבל אני גם מאוד שמח שיש פיקוח ציבורי עלי, כי זה עושה אותי שליח של החברה. טוב לי להיות מוגבל".

אביאל מתקשה לקבל את הטיעונים האלה כפשוטם ועומד על הקשר שבין הפסיכיאטריה לפתרון הסופי, סוגיה שלדבריו, איש בישראל אינו מעז ללמד. בתחילת העשור הנוכחי נודע לאביאל ולחבריו לעמותה, שמוזיאון השואה בוואשינגטון עומד להציג את התערוכה "רפואה קטלנית". הם יצרו קשר עם האוצרת, סוזן בכרך, הציעו את עזרתם וניסו להסביר לה כי יש לשנות את טווח השנים שאליו מתייחסת התערוכה. בכרך דחתה אותם על הסף.

ב-2006 נדדה התערוכה למוזיאון ההיגיינה בדרזדן, אחד המוזיאונים החשובים העוסקים בתורת הגזע הגרמנית. חברי העמותה יצרו קשר עם המוזיאון והביעו נכונות לעזור בארגון התערוכה. גם הפעם התשובה היתה צוננת. הם אירגנו הפגנה בדרזדן, שמשכה תשומת לב, אבל לא השיגו את השינוי המיוחל מבחינתם.

עוד שלט אחד

נראה שגם בברלין נכשלו אביאל וחבריו, אך הם ממשיכים במחאה. מדי יום הם מתייצבים בשערי המוזיאון היהודי, חולצות לבנות ענקיות מעל לבגדיהם, ומחלקים פליירים למבקרים. אוצרת התערוכה, מרגרט קמפמאייר, אומרת שרוב המסמכים והמוצגים הנכללים בה הם מברלין ומסביבתה, וזו הסיבה העיקרית להצגתה. קמפמאייר ועמיתיה העניקו עדיפות למסמכים והוסיפו עדויות של ניצולים ואת סיפורי חייהם של הרופאים הפסיכיאטרים אחרי המלחמה. התערוכה תינעל בסוף יולי.

אביאל מכיר בכך שלארצות הברית אין אינטרס לקבל את הדרישה העיקרית שלו ושל חבריו (האמריקאים שיחררו את אירופה ומבחינתם הכל נגמר ב-1945), וגם לא לגרמניה (הנאצים רצחו את המאושפזים והם סולקו ב-1945), אבל הוא מתקשה להבין את ההסתייגות של המוזיאונים. "חשוב שמוזיאון יהודי מציג תערוכה כזאת", הוא אומר. "זה מועיל לישראל מבחינה פוליטית, כי ברגע שיהודים הם רק קבוצה אחת של קורבנות, נשמטת הקרקע מתחת לרגליהם של מכחישי שואה שמונעים על ידי אנטישמיות. אבל אני חושב שארגונים יהודיים לא נותנים לנו גב, מפני שישראל והיהודים רוצים מונופול על השואה, גם אם המחיר הוא שילדים לא לומדים את האבולוציה של הפתרון הסופי".

ואולי הכל עניין של אסוציאציות וסמלים. בצומת שלפני המוזיאון עומד שלט הכוונה משולש: 400 מטר ימינה, המוזיאון היהודי. 800 מטר שמאלה, תחנת הגבול "צ'רלי". 19.8 קילומטר לפנים, ואנזה. "אם הייתי מתחילה הכל מחדש", אומרת קמפמאייר, "הייתי מוסיפה שלט אחד, אולי האחרון בתצוגה, לציין שאחרי שנגמרה המלחמה היו עוד 20 אלף מתים".