בלשכת ראש הממשלה נערכים לקראת 9 ביולי, יום חמישי הבא, שבו נציין כולנו, או חלקנו, את מאה הימים הראשונים לממשלת בנימין נתניהו. מה שמכונה בעגה הפוליטית הרווחת: "תום ימי החסד". נתניהו, אם שואלים אותו, לא חושב שהוא זכה לימי חסד מן התקשורת. לעניות דעתו הקובעת, הוא חווה כתישה בלתי פוסקת כמעט מיומו הראשון בתפקיד. אבל, הוא מציין, הכתישה פסקה אחרי נאום בר-אילן שלו, שבו הביע לראשונה, באיחור רב, את הסכמתו העקרונית להקמת מדינה פלסטינית מפורזת.

בדיונים בלשכתו בעניין ציון מאה הימים הראשונים, הוא אומר לאנשיו את הדברים הבאים: קודם כל הבאנו שקט. אין טילים, כמעט באופן מוחלט מאז שנכנסתי לתפקיד, וזה אינו מקרי. קבעתי מדיניות: על כל ירי - תבוא מיד תגובה חריפה.

בתחום המדיני נתניהו משתבח בהצלחתו לייצב את מה שהוא מכנה "הקונסנסוס הישראלי": הישראלים, הוא מודה, אכן מחפשים ראש ממשלה שמעניק להם אופק מדיני. אבל לא כזה שמוציא אותם פראיירים. הנוסחה שלו היא הנוסחה של שרון: נכונות לוויתורים, אבל עמידה על העניינים הביטחוניים.

חוץ מזה, הוא אומר ברגע של כעס ובתחושה של קוזק נגזל, מה עשה אהוד אולמרט במאה הימים הראשונים? מה עשה אריאל שרון במאה הימים הראשונים? למה רק אלי באים בטענות? נתניהו משוכנע שבמבחן ההשוואתי, אין לו מה להתבייש. הוא גאה בכך שדבר אינו דולף מן הדיונים שהוא מקיים, בין אם בנושא גלעד שליט או בעניין האיראני. הוא מצליח לשמור על רמה הולמת של מידור וחשאיות.

בתחום הכלכלי הוא העביר תקציב דו-שנתי, שאמנם התכווץ לשנה וחצי, אבל גם זה משהו. והוא צועד קדימה עם הרפורמות במינהל מקרקעי ישראל, בנמלים ובמשק החשמל. והוא הכריע בעניין בנק ישראל וקבע כי האוצר יפקח על משכורות עובדי הבנק. והוא הוביל עסקת חבילה בין האוצר, המעסיקים וההסתדרות. בסך הכל, אומר נתניהו בשיחות פרטיות, בשביל מאה ימים ראשונים זה לא רע. נכון שהיו גם מעידות, נכון שהתקציב לא עבר חלק, נכון שבלשכת ראש הממשלה התקיים תהליך שידוד מערכות, שתרם לחיכוכים ולבעיות בתפקוד, אבל לאט לאט גם זה מסתדר.

אז נכון שנתניהו לא בוחר לציין בהזדמנות חגיגית זו את הממשלה המנופחת להחריד, את תפקידי סגני השרים שחילק לח"כים בנדיבות אין קץ, את הצינה שנושבת מברק אובמה, את הנזיפות בעניין ההתנחלויות ששמע בביקורו האחרון באירופה מידידיו הטובים סילוויו ברלוסקוני וניקולא סרקוזי, את מבוכת איווט ליברמן שאילצה אותו לפרסם הודעת הערכה לשר החוץ שלו, את כניעתו לעופר עיני בדיוני התקציב ואת המריבה עם יו"ר הכנסת, ראובן ריבלין, וגם את הקמתה של לשכה מהאייטיס, לשכה לא רלוונטית ל-2009 ולעידן אובמה. גם זה, צריך להודות, קציר לא מבוטל למאה ימים. וזה עוד לפני העימות המדיני שאולי צפוי בין ישראל לארצות הברית, לאחר שאובמה יפרסם את תוכניתו המדינית. בסך הכל, נתניהו לא רווה ימים רבים של נחת מאז ליל 31 במארס, שבו הושבעה ממשלתו בכנסת בקצב הטורבו, רק כדי שלא תירשם בהיסטוריה כממשלת 1 באפריל, יום השוטים.

הכעס והביקורת שמוטחים בו בגלל ערימת החוקים שהחליט לדחוף לגרונה של הכנסת, אינם מזיזים לו. שקדימה תצווח כמה שהיא רוצה. אכן, הוא מעוניין שתהיה לו אופציה להרחיב את ממשלתו. לכן הוא דוחף את "חוק מופז", שיקל לפלג את קדימה. הם רוצים להפיל אותי ואני רוצה לחזק אותי, הוא אומר בשיחות סגורות. זה טבעי לגמרי.

ביום שני השבוע הוא בא במצב רוח קרבי לישיבת סיעת הליכוד. מירי רגב וציפי חוטובלי העלו לו את הסעיף. האחת הודיעה שבכוונתה להצביע נגד הטלת מע"מ על פירות וירקות. השנייה הודיעה שהיא בעד הענקת הוצאות טיפול בילדים. "אל תהיו חכפ"שים (ח"כים פשוטים), תהיו מנהיגים", נזף נתניהו בשתי הח"כיות. "אתן רוצות להצביע נגד עמדת הקואליציה, אז תביאו תקציב חליפי. עשרים שנה אני בכנסת ורק פעם אחת הצבעתי נגד עמדת הליכוד, ב-1991, בחוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. אני מרשה לכן להצביע נגד המפלגה, אבל רק בעוד עשרים שנים".

שלשום, ביום רביעי, הוא עשה ג'סטה יפה, לא אופיינית, כשפינה שעה בסדר יומו העמוס והגיע לכנסת להיפרד מחיים רמון. הוא ישב שעה לבדו ליד שולחן הממשלה והאזין להספדים שנשאו ריבלין, דליה איציק ועמיר פרץ. אחר כך קם מכיסאו והעניק חיבוק חם לרמון. חיבוק כפול. לפני 11 שנים רמון, כמעט במבצע יחיד, הפיל את ממשלת נתניהו הראשונה. עכשיו המופל, מעמדת כוח, בא לעשות שאפו למפיל.

ב-1991, אז נתניהו הצביע בעד אותו חוק לבחירה ישירה (והעביר את החוק בקולו, י"ו), שלח לו רמון פתק בזו הלשון: "אתה הגבר היחיד במשכן הזה". שלשום, בעודם מתגפפים על רצפת המליאה, אמר נתניהו לרמון שהפתק הזה עדיין שמור אצלו. כמה ישראלי. כמה גבר גבר.

נותנים צ'אנס

עם ישראל, מסתבר, חי בשלום עם הממשלה הזאת. הישראלים אינם מתעלפים מהתלהבות ממנה, אבל גם לא שוטמים אותה. הם נותנים לה צ'אנס. מבחינתם זה מה יש ועם זה צריך להסתדר. נתניהו יכול להיות מרוצה מסקר "הארץ - דיאלוג" בפיקוחו של הפרופ' קמיל פוקס מהחוג לסטטיסטיקה באוניברסיטת תל אביב, שנערך במיוחד לכבוד מאה הימים.

ממשלתו של נתניהו זוכה לציון עובר, כמעט. הוא עצמו נהנה מאחוזי שביעות רצון יפים. המאזן בין התומכים בו למסתייגים ממנו חיובי. הוא עדיין חי על האדים מנאום בר-אילן שלו, שאחריו זינקה התמיכה בו זינוק רציני ולא ירדה מאז.

מספרם של אלה החושבים שממשלת נתניהו טובה מממשלת אולמרט גדול ממספרם של החושבים ההיפך. אבל יש כמעט תיקו בין הסבורים שהממשלה הזאת מובילה את ישראל בכיוון הלא נכון לבין אלה הגורסים ההיפך מכך. התיקו הזה קיים גם בשאלת המשך הבנייה בהתנחלויות וגם ביחסו של הציבור לעצתו של הנשיא סרקוזי לנתניהו: תעיף את ליברמן, תכניס את ציפי לבני. בסך הכל זהו נתון חיובי מאוד מבחינת איווט. עם מחצית העם מאחוריו, כולל אלמנטים במרכז ובשמאל, הוא בהחלט יכול להודות לסרקוזי על השירות.

אצל מצביעי קדימה אין תיקו ואין נעליים: 70% ממצביעי לבני, לא פחות, תומכים ברעיון החילופים. מזה אפשר להסיק מסקנה אחת: ש-70% ממצביעי קדימה בעצם רוצים שמפלגתם תיכנס לממשלה. נתון כזה הוא כשמן בעצמותיו של שאול מופז, שישתמש בו כדי לשוב ולהצהיר, כמו קאטו הזקן, שעל קדימה להצטרף לממשלה בהזדמנות הראשונה. מופז הוא תעודת הביטוח של נתניהו. אם ישראל ביתנו תעזוב את הממשלה, נתניהו סומך על מופז שיביא לו את קדימה, או שליש ממנה. ביום שני השבוע הם נפגשו במקרה בכנסת. חיוך רחב הופיע על פניו של נתניהו. גם על פניו של מופז. ביבי הניח את זרועו על כתפו של שאול והם פסעו, חבוקים, לתוך המליאה. רק כינורות ופתיתי קונפטי חסרו שם.

במאה הימים הללו נתניהו פתח פער גדול על לבני בשאלת ההתאמה לראשות ממשלה. 52% מול 34% לטובתו. ערב הבחירות לכנסת הפער ביניהם היה קטן הרבה יותר. הנתון הזה חייב להדאיג את לבני: כרבע ממצביעי מפלגתה חושבים שנתניהו מתאים יותר ממנה לראשות הממשלה.

נראה שברמה האישית, האופוזיציה אינה מיטיבה עם לבני. היא לא לגמרי מצאה את מקומה. היא גם מסרבת לשחק את המשחק על פי הכללים הנהוגים. למשל, בתחילת השבוע נערך מגה-אירוע פוליטי באולם שמחות בירושלים - שבע ברכות לרגל חתונת נכדתו של הרב עובדיה. כל ראשי הממשלה הכשירים, בהווה ובעבר, היו שם: אהוד ברק, נתניהו ואולמרט (שמעון פרס היה בחו"ל, אבל השתתף בחתונה עצמה). לבני הוזמנה ולא באה. היא ביקשה לאותת שאינה חלק מחבורת הפוליטיקאים שמזדרזת, בפקודה, להסתופף תחת כנפי המר"ן.

אולמרט, אגב, הגיע בין הראשונים, עוד לפני הסבא הגאה, וזכה לקבלת פנים חמה מהסוג השמור בעיקר לפוליטיקאים מזן מסוים: כאלה שפרשו.

שר הביטחון, שהיה אסקופה נדרסת בממשלת אולמרט, מתבלט בממשלת נתניהו כשר הפופולרי ביותר. ההסבר הרווח הוא שברק מצטייר כפרסונה השקולה, כ"מבוגר האחראי", פניה המתונים של ממשלת ישראל בעולם. אבל מן הסקר עולה שגם מצביעי הימין מתפעלים ממנו. כמה מוזר. זה אותו ברק - עדיין לא סימפטי, עדיין לא טרנדי, עם אותם הכישורים ואותם החסרונות. אבל מרגע שהתפאורה סביבו התחלפה, אולמרט עזב ובא נתניהו, ברק הפך ליקיר האומה.

ליברמן עדיין אינו מרשים את הציבור כשר חוץ. גם לא יובל שטייניץ כשר האוצר, אם כי המאזן השלילי שלו פחת בחצי. לפני כחודש וחצי הוא היה במינוס של 30%. היום הוא רק במינוס 14%. שר החינוך, גדעון סער, הוא הפופולרי בין השרים, אחרי ברק. בשורה התחתונה, כדברי ליברמן: גן עדן. מה רע.

שישה תיקים מפתים

המערכת הפוליטית מבעבעת משמועות בנוגע למועד שבו יומלץ להגיש כתב אישום נגד איווט ליברמן. זה יקרה בטווח שבין שבועיים לחודשיים, אומרים, ואז יהיו הכנות לשימוע, שימוע, החלטות, ואולי, עד סוף השנה, יישב במשרד החוץ שר חדש. האם לשר החוץ הזה יקראו שאול מופז? ככל שזה תלוי בליברמן, לא ולא. מקור פוליטי ששוחח עמו, שמע ממנו כי אם ייאלץ לפרוש מהממשלה בעקבות כתב אישום, הוא יעמוד על כך שתיק החוץ יופקד בידי נתניהו ושסגן שר החוץ, דני אילון, איש ישראל ביתנו, יישאר במשרד וינהל אותו בפועל. תגובתו של צחי משה, דובר שר החוץ: "הדבר מעיד על דמיונו המפותח ועל כושר ההמצאה של הכתב".

ליברמן כעס על נתניהו השבוע. גם מכיוון שלא סיפר לו מה שמע מסרקוזי, גם מפני שלא הגיב תגובה ציונית הולמת וזקופת קומה בתקרית עצמה. הוא החליט לכבוש את כעסו. הוא מכיר את נתניהו מספיק טוב בשביל לדעת, שלא כל מה שקורה לו נובע מכוונות זדון. מאז הם שוחחו לא מעט בטלפון וגם נפגשו.

האמת, מה ליברמן יכול לעולל לנתניהו? איזה מנוף יש לו עליו? אם יוציא את ישראל ביתנו מקואליציית נתניהו, סביר להניח שקדימה, או חלקה, תצטרף ותשלים את החסר. כמו נתניהו, ליברמן קולט היטב את האיתותים הפומביים התכופים שמשדר מופז באשר לנכונותו להצטרף לממשלה. לשם כך חייבים להתפנות כמה תיקים.

עזיבת ישראל ביתנו תשחרר חמישה תיקים ביצועיים - בהם החוץ, ביטחון הפנים והתשתיות. בהזדמנות הזאת נתניהו יוכל לבקש משר המשפטים, יעקב נאמן, לפנות את תיקו - למען האחדות, או מה שלא יהיה. שישה תיקים זה לא צחוק, זה פיתוי רציני מאוד. הפיתוי כל כך גדול, שלליברמן יש סיבה טובה מאוד להשאיר את מפלגתו דבוקה למושבי עור הצבי בממשלה. גם אם הוא ייאלץ להיפרד מהם לטובת ספסלי העץ באולמות בית המשפט.

סרקוזי והחבר'ה

המהומה העסיסית סביב סאגת סרקוזי-ליברמן-נתניהו הסיטה את תשומת הלב מפרט תמוה: נוכחותם של שלושה פוליטיקאים במפגש שקיימו ראש ממשלת ישראל ונשיא צרפת לפני כשבוע. בהתוועדות הזאת השתתפו, לצדם של נתניהו, השגריר דני שק וראש המועצה לביטחון לאומי, עוזי ארד, גם שר האוצר שטייניץ והשר להגנת הסביבה גלעד ארדן מהליכוד, וח"כ דניאל בן סימון מהעבודה.

מה בדיוק הם עשו שם? וממתי ראש ממשלה ישראלי שנוסע לשיחה מדינית עם אחד מחמשת המנהיגים החשובים בעולם, מפגש ראשון בתפקידו החדש, מביא אתו את החבר'ה מהקואליציה ומושיב אותם סביב השולחן? חסרים היו שם רק כמה חברי מרכז הליכוד, שהיו פוצחים בשירה בציבור. יש כאן זילות מסוימת של העשייה המדינית.

אין הכוונה לרמוז שמישהו מהפוליטיקאים הדליף את סיפור ההתבטאות של סרקוזי לערוץ 2. זה בכלל לא העניין. העניין הוא, כנראה, שבקדנציה השנייה שלו נתניהו כל כך מבוהל מכך שעמיתיו יגידו שראש הממשלה לא התנהג אליהם יפה, שהוא מעדיף לצרף אותם לפורום רב חשיבות שבו אין להם מה לחפש או מי לחפש. בעצם, זה לא לגמרי מדויק. "שאלתי איפה קרלה", דיווח בן סימון לאחר המפגש. "אמרו לי שהם ערב נסיעה ושהיא אורזת".