הלם וזעזוע היכו השבוע בירושלים. ואשינגטון הרשעה: כאילו לא די בהתעלמות ממשל אובמה מההבנות שהשיגה ישראל עם ממשל בוש בדבר המשך הגידול הטבעי בגושי ההתנחלויות, עכשיו נראה שאפילו על המאחזים אין עוד הסכמה. פשרת רייס-וייסגלס, שגרסה פינוי של 26 מאחזים שהוקמו בגדה אחרי השבעת ממשלת שרון במארס 2001 (בינתיים הצטמצם מספרם ל-23), כבר אינה מקובלת על האמריקאים. כעת, פורסם ב"מעריב", תובעת ארה"ב את פינוים של יותר ממאה מאחזים הכלולים ברישומי האו"ם ובדו"ח ישראלי מקביל, שחיברה עורכת הדין טליה ששון. אין ספק: לא נותר לנו על מי לסמוך. ישראל, שעמדה כידוע בכל התחייבויותיה התכופות לפינוי המאחזים, עומדת נדהמת מול הפכפכנותה של ארצות הברית.

מאחורי העיקשות האמריקאית, המנומסת אך האטומה, עומדת הבנה בסיסית של המציאות. ארה"ב מתעללת קצת בישראל פשוט כי היא יכולה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אינו חביב על הנשיא, ברק אובמה. הלחץ שמפעיל הממשל להקפאת הבנייה בהתנחלויות, מניב לו אהדה מסוימת במדינות ערב, בלא תשלום אמיתי מן העבר השני. שום ארגון יהודי בוואשינגטון לא ייצא כנגד הנשיא בסוגיה זו. לפיכך, הממשל החדש בועט באבחנות הישנות. הקו הרשמי שלו גורס כי הכל - התנחלויות בתוך הגושים ומחוצה להם, משני צדי הגדר, מאחזים שהוקמו אחרי 2001 ולפניה - צריך לעצור (ובמקרה של המאחזים כולם, גם לרדת).

בהיבט אחד לפחות, אפשר למצוא היגיון בגישה האמריקאית הנוכחית. המאחזים הם המשך ההתנחלויות באמצעים אחרים. האבחנה החדה ביניהם מלאכותית. כל מאחז מוקם תוך קשר ישיר להתנחלות האם, במטרה ברורה להרחיב את ההשתלטות על השטח ולהבטיח אחיזה ישראלית בגוש רחב יותר. הבנייה במאחזים משתלבת בתוכנית הכוללת של מפעל ההתיישבות ונעשית במקביל לתפיסת קרקעות נוספות בהתנחלויות ובקרבתן. אם ייחתם אי-פעם הסדר קבע, האבחנה הקובעת לצורך פינוי לא תהיה כרונולוגית (מתי הוקם?) או מילונית (מאחז או התנחלות?) אלא גיאוגרפית - מיקומו של יישוב בתוך גוש התנחלויות גדול, או ממערב לגדר ההפרדה, יגדיל את סיכוייו להישאר במקומו.

סיור השבוע בכמה התנחלויות ומאחזים שממזרח לגדר - עלי ובנותיה, עפרה, מיגרון, פסגות, אדם, ענתות וקידר - מעלה מסקנות מעניינות. הראשונה מביניהן היא שהתנופה האמיתית במאחזים נקטעה כבר לפני כמה שנים. ההבדל משתקף בפער בין גדול המאחזים, מיגרון (כ-60 קרוואנים, שני בתי קבע) לבין "הצריף של אובמה", כמה קילומטרים משם, בעלייה לכוכב-יעקב.

הצריף הוא מיזם מקרטע של כמה בני נוער מחסידי דניאלה וייס. מיגרון מוקף גדר, מאובטח ומחובר לתשתיות המים והחשמל הדרושות. עלייתו לקרקע, אף שמדובר באדמה פלסטינית פרטית ואף שנעשתה תוך תרגילי הטעיה, קיבלה גיבוי ותמיכה מעשיים מהמדינה. הצהרת מערכת הביטחון בבג"ץ השבוע, כי תידרש יותר משנה כדי להוציא לדרך את הפשרה שבמסגרתה יפונו דיירי מיגרון להתנחלות הסמוכה, אדם, מעידה שהגיבוי הזה עדיין עומד בעינו. לעומתו, מאחזי-דמה חדשים כמו שבות-עמי, עולים ויורדים מדי שבוע, בלא להשאיר רושם ניכר, לבד מכאב ראש קבוע לצה"ל.

מאמצי הממסד המתנחלי מופנים כיום לכיוונים אחרים - בנייה בהתנחלויות ובמאחזים הוותיקים (לעתים, תוך הברחת חלקי קרוואנים משום שהמינהל האזרחי מונע שינוע קרוואנים שלמים) והשתלטות על אדמות חקלאיות, שחלקן בבעלות פלסטינית פרטית. יתרונה של השיטה השנייה הוא שבכך מושג מקסימום שטח, בהשקעה כספית נסבלת ובפרופיל נמוך. דרכי עפר נפרצות, כרמים ניטעים ושטחן המעשי של ההתנחלויות גדל, דונם אחר דונם.

דבר מזה לא נעשה במקרה. מאחורי כל מעשה התיישבותי עומד מוח מתכנן וחושב, שיש לו גישה למאגר המידע והמפות של המדינה ושנעזר בקצינים אוהדים המשרתים בנקודות מפתח בצה"ל ובמינהל האזרחי. תיאורה של הגדה כמערב פרוע חוטא לאמת. הסיפור אינו טמון בפראותם של מתנחלים, אף שגם זו קיימת בחלק מהגבעות, אלא בבחירתה המודעת של המדינה למעט באכיפה.

רוב המאחזים הוקמו בשתי תקופות: 1997-1999, ששיאה בקריאת שר החוץ אריאל שרון, בשובו מוועידת וואי, להיאחז בגבעות; ומאוחר יותר, בין 2001 ל-2003. אלה היו שנים איומות, של פיגועי ירי פלסטיניים בדרכי הגדה המערבית וחדירות רצחניות לצורך מעשי טבח בהתנחלויות. באותן שנים ממש, גדל שטח היישובים עצמם. הסימביוזה בין הצבא למתנחלים בגדה היתה אז בשיאה. שני המחנות ראו אלה באלה שותפים במאבק. על רבים מהפיגועים באה "תגובה ציונית הולמת" בעידוד הצבא: הקמת מאחז חדש או הרחקת הגדר של יישוב קיים.

מהלכי המתנחלים נתמכו במצלמות אבטחה, בדרכי ביטחון, בשומרים ולעתים בהכרזת "שטח ביטחוני מיוחד" (שב"מ). האינטרסים השתלבו זה בזה. לנוכח צורך ביטחוני למנוע חדירות, הורחב שטח היישובים ונמנעה התקרבות פלסטינים מהכפרים השכנים. אבל באותה נשימה נוצלו המהלכים למטרה ארוכת טווח, השתלטות ובנייה על קרקעות, רבות מהן פרטיות.

זה קרוב ל-12 שנים שאני מסקר לפרקים את המאחזים, כנגזרת מהעיסוק בתחום הצבאי. צה"ל, רשמית, אינו רואה את ההקשר. בנייה בהתנחלויות היא לכאורה עניין לכתבי התיישבות ולפעילים חטטנים מ"שלום עכשיו". בפועל, הקשר בין מערכת הביטחון למתנחלים עומד בבסיס מפעל ההתיישבות. במארס 1998, בסיור עם מפקד החטיבה המרחבית שומרון, הסביר המח"ט, כבדרך אגב, שמאחזי הגדעונים ליד איתמר אמנם הוקמו בלא היתר, אבל משרד הביטחון פועל "להלבין" אותם. בשטח סייר באותו יום גם עוזר שר הביטחון להתיישבות, אלי כהן. שאילתות למשרד הביטחון נענו בהתחמקות, אבל עד מהרה חוברו המאחזים באזור לכל התשתית הנדרשת.

חמש שנים מאוחר יותר, בעיצומה של תקופת שרון, התנדב קצין בכיר שלא מכבר השתחרר מהשירות בשטחים, להסביר לעמיתי גיא קוטב ולי את עובדות החיים. בסבלנות הנשמרת בדרך כלל לילדים קשי תפישה, שאל אותנו אם אנחנו באמת סבורים שהמאחזים עולים לקרקע בלא ידיעת הרשויות. הוא סיפר שמזכ"ל "אמנה", זאב חבר (זמביש), בא בלילות לבית ראש הממשלה כדי לעבור עם שרון על המפות. "ואחר כך אתם מצפים שלא ניתן להם שומרים ולא נחבר אותם לרשת המים?" תהה.

אטקס מתחרט

דרור אטקס מכה על חטא. בדיעבד, הוא אומר, יש לו חלק בהסטת קשב מוגזמת אל המאחזים, על חשבון המתרחש בהתנחלויות. לפני כמה שבועות תיאר כאן אלוף בן את אטקס, בעבר איש "שלום עכשיו" וכיום חבר בארגון "יש דין", כאדם השנוא ביותר בהתנחלויות. דו"חות המעקב שלו על הבנייה מגיעים לתקשורת ומעוררים עניין גם אצל האמריקאים, למורת רוחם של אנשי יש"ע. אטקס בן ה-41 הוא בוגר תיכון דתי בירושלים, שהוריד מזמן את הכיפה, אבל עדיין יש לו קרובי משפחה בהתנחלויות. לפחות שלוש פעמים בשבוע הוא נוסע לשטח, ברכב 4 על 4, בדרכים לא דרכים, מתעד, מצלם וממהר לנתק מגע.

כמו איש שמאל אחר, אלוף-משנה במילואים שאול אריאלי, המתמחה בכבישים ובגדר ההפרדה, אטקס יורד לחייה של המערכת באמצעות הכלים שלה. הוא מהראשונים שעמדו על יתרונותיו של חוק חופש המידע, שבעזרתו בנה מאגר מידע רחב על מעמדן של הקרקעות בגדה. ניתוח המידע מאפשר לראשונה לפענח את הדרכים המתוחכמות שבהן עובד מנגנון הסיפוח.

כפי שאריאלי הצליח, באמצעים משפטיים, להטות את תוואי הגדר בכמה מקומות כדי לצמצם נזק לתושבים פלסטינים, כך פעל אטקס בתחום המאחזים. עתירות שבהן היה מעורב הביאו להתנגשות הגדולה בין הממשלה למתנחלים סביב הרס תשעה בתים בעמונה ב-2006, למהלך הנוכחי של המדינה לפינוי מיגרון, להזזת תחנת כיבוי אש בכוכב-יעקב מקרקע פרטית פלסטינית ובאחרונה, להקפאת בנייתו של מתקן לטיהור שפכים בעפרה, שהוקם בעלות של 7.8 מיליון שקל (מכספי המדינה) על אדמה פרטית.

הפרויקט האחרון של אטקס עוסק במובלעות, חלקות פלסטיניות שנבלעו בתוך גדרות ההתנחלויות והגישה אליהן נמנעה מבעליהן. כש"מלבישים" בהדמיה ממוחשבת את שכבת הנתונים של המינהל בדבר בעלות הקרקע, על תצלומי האוויר מההתנחלויות, מתקבלת תמונה מפתיעה. לעתים, מדובר במובלעות גדולות. אין קושי גדול לזהותן בשטח, משום שברוב המקרים לא בונים עליהן בתים פרטיים. תושב התנחלות לא ירצה להסתכן בכך שרכושו יעמוד על קרקע פרטית פלסטינית.

ביישובים כמו פסגות, אדם וענתות, אפשר להבחין במובלעות פלסטיניות שהפכו למגרשים נטושים. בחלק מהן עדיין נראות טרסות שבורות. לא פעם נבנה עליהן מבנה ציבור (באדם זהו בית כנסת). אם תתעורר פעם המדינה ותחליט לפנותו, איש, חוץ מהאוצר, לא יפסיד על כך כסף. בד בבד, התנחלויות ותיקות ומבוססות מספחות אליהן בפועל שטחים מחוץ לגדר. כך, למשל, צצו בשנים האחרונות באורח פלא כרמים שניטעו מסביב לפסגות, על אדמה פלסטינית.

עם האולטימטום של ממשל אובמה נתקלים המתנחלים, לראשונה זה שנים, ביריב משמעותי למפעלם. התלות הישראלית הגוברת בארה"ב, כמו התקפלותו המהירה של נתניהו בשאלת פתרון שתי המדינות, משקפות זאת. הכרזות המתנחלים, מהנהגתם ועד קנאי הגבעות, על כוונתם להתנגד לכל פינוי, מעידות שהם עדיין אינם בטוחים שההתיישבות כולה היא בבחינת מעשה בלתי הפיך. גורל התנחלויות ומאחזים ממזרח לגדר עודנו עומד בסימן שאלה, למרות התרחבותו הפיסית של המפעל בשני העשורים האחרונים.

ב-16 שנות המשא ומתן של תהליך אוסלו, גדל מספר הישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק מ-110 אלף לכ-300 אלף (לא כולל מזרח ירושלים). מספר התחלות הבנייה בגדה ב-2008 היה גדול ב-40% משיעורן בשנה שקדמה לה. וזה עוד קרה בתקופת אהוד אולמרט, שמכר לישראלים מציאות מדומה, שלפיה הוא עומד כל העת במרחק של סנטימטרים מהסכם קבע עם הפלסטינים, הסכם שעם השגתו שוב לא יהיה כל טעם במאבק על כל גבעה.

פרדוקס לסיום

אי-אפשר לסייר בהתנחלויות ובמאחזים בלי לתהות על פרדוקס נורמטיווי הכרוך ברבות מהן. ההשתלטות על קניין פרטי של בן העם השכן היא תופעה רווחת בגדה, גם בשנים האחרונות. לא מדובר כאן על דברים שנעשו עוד ב-1948. אפשר, כמובן, לתאר את המהלכים הללו כחלק הכרחי ממאבק לחיים ולמוות המתנהל בין שני העמים, שבשמו כמעט כל האמצעים כשרים.

אחת המסקנות הבולטות בכל ביקור היא עד כמה דברים נעשים באופן מתוכנן, עד היום. קשה להחמיץ את הטרסות השבורות בהתנחלות אדם או את מראה הביוב שזורם מקרבת ההתנחלות פסגות, שם שוכנת המועצה האזורית בנימין, הישר לתוך הוואדי שמסריח את אל-בירה הסמוכה. אבל באותם יישובים ממש חיים אנשים נורמטיוויים, שלא יעזו לרמות את בעל המכולת בעשר אגורות וייצאו באישון לילה כדי לסייע לשכן שנתקע בכביש חשוך.

"מיטב הנוער" אינו דיבור סרק. במאחזים מתגוררים עשרות קצינים בצה"ל, בקבע ובמילואים, המשרתים ביחידות עילית וזוכים לעיטורים על אומץ לבם. בה בעת, לפי נתונים רשמיים של המדינה, רבים מביניהם הקימו את בית חלומותיהם, קרוואן צנוע או וילה מהודרת יותר, על אדמה שנגזלה בכוח ממישהו אחר.

ההתנחלות אדם מצפון לירושלים, בחודש שעבר. ביישוב, כמו גם בהתנחלויות רבות אחרות, אפשר להבחין במובלעות פלסטיניות שנהפכו למגרשים נטושים, בחלקן עדיין נראות טרסות שבורות


הילד חוסיין ג'ומעה רועה את כבשיו בקרבת ההתנחלות אדם, בחודש שעבר. מספר התחלות הבנייה בגדה ב-2008 היה גדול ב-40% מב-2007