גלי האלימות, הרשעות והאכזריות השוטפים את הארץ מאיצים רנסנס של תקשורת וולגרית, המנסה להפיק מהאסונות הגדולים ביותר את המיטב - ברייטינג, ביצירתיות, בסחיטת הרגשות. האם תעמדו באתגר התחרותי? התשכילו לסחוט עד תום את הלימון הצהוב-צהוב הזה, ולעשות ממנו לימונדה?

להלן 10 כללי עשה ואל-תעשה, מתוך קורס קואוצ'ינג מזורז לכתבים צעירים, הרוצים להשתלב בזמן התקשורתי הצהוב:

1. כל המשפחות הלא-מאושרות דווקא דומות זו לזו, לפחות מבחינת הכיסוי התקשורתי: החוקר המשטרתי חדד כבר ראה מקרים מזעזעים בחייו, אבל מעולם לא דבר כזה; לא, איש מהשכנים לא חשד; הוא האחרון שהיינו מאמינים; הסבא דווקא ניחש; קשה לתאר במלים; החיוך שלה. כן, כל המשפחות האסוניות דווקא דומות זו לזו בסיקור - השאלה היא רק מי יגיע קודם אל עורך הדין שלהן ו/או ישיג תמונה או קליפ שלא ישאירו עין אחת יבשה.

2. זכור: תפקידך אינו להתמקד בעובדות - אלו ממילא יהיו באינטרנט תוך רגע - אלא ללבות ולשחק ברגשות. אל תנסה לדלות עובדות מפי קציני משטרה, אנשי זק"א, מד"א או עיתונאים אחרים. אלו ממילא עשויות לנוע בין "חמישה הרוגים בפיגוע על רקע גזעי" לבין "מדובר בשני פצועים מהתפוצצות של סיר לחץ - או מנפילת פצצת אטום איראנית. מבררים".

במקום זאת, בהגיעך לזירת ההתרחשות, נסה לאתר מיד את החוליה החלשה - כלומר מישהו בסביבה שנראה כנטול שליטה על הסוגרים העליונים שלו: שכנה מוקפת חתולים זקורי-זנב, פנסיונר משועמם שמוט לסת, או חבורת ילדים. אלה יספקו לך את רוב חומרי הכתבה: "פתאום שמענו בום". "השכונה, השקטה בדרך כלל, הזדעזעה". "הוא בסדר אבל היא תמיד היתה מוזרה". "היה להם דוד בשם ביאלר שנפצע במלחמת השחרור, או אולי דוד בוילר שהתפוצץ פעם - לא זוכר בדיוק". "אבל שילמו ועד-בית בזמן". ומשהו בלבה של דנית, בת-השכנים שעולה השנה לכיתה ב', ניבא לה שדבר כזה יקרה. ורק כלבה קטנה, יחידה ותמה, עמדה ושאלה: למה?

3. התחקיר העצמאי שייך לעבר. תמורת אתנן זעום ביותר - פרסום תמונת הפספורט המוצלחת האחרונה שלו (מלפני עשור, עדיין עם קו שיער) בצמוד לידיעה - תשמע מעורך-הדין את כל הסיפור, כולל ההדלפות מהחקירה. אמנם רק בגרסת שולחו - אבל מה אתה? השופט העליון אדמונד לוי?

4. לא רק שלא מומלץ לאמץ עמדה של שופט ניטרלי, הבוחן ומביא את העובדות האובייקטיוויות כהווייתן - אלא להפך: תפוס מיד צד, על פי המרואיין המתמסר הראשון - פרקליט, קרובי משפחה, החשוד עצמו - ולך איתו באש ובמים, עד אחרי ריצוי העונש ומעבר לו. תאר את אומללותו, חרטתו, את הפרובוקציות האינסופיות שבפניהן עמד, את התייתמותו הטראומטית ממורתו הפרטית למתמטיקה. גם אחרי גזר הדין תאר את תנאי המאסר המקפחים, את המאבק למשפט חוזר.

במי תבחר כבן חסותך - ברוצח או בקורבן? הממ... עניין של טעם. או של נסיבות כאמור לעיל. טיפ מקצועי: במקרה של ספק, חכה לראות את מי מאמץ הצהובון המתחרה - ולך על ההפך.

5. לא רק שהעובדות היבשות אינן מעניינך - גם ברגשות לא די. נסה לגעת ברוחניות ולרומם את האירוע לכיוון הנסתר, הנשגב, המיסטי. מיד בהגיעך לזירת האסון - חפש ומצא הקבלות בינו למקרי אסונות אחרים: אם לא כאלה שאירעו במקום עצמו - כי אז שאירעו במשפחה בעבר; אם לא באותה משפחה - כי אז באותו תאריך; אם לא באותו תאריך - כי אז למישהו הנושא אותו שם, או הצולע באותה רגל. התחשב גם בעורך. עוד בטרם התקררה הגופה - חשוב מראש על הכותרת: "לפני חמש שנים - הסבתא-רבתא, אתמול - הנכד"; "רחוב הנשמות הטהורות: בדיוק לפני שנה נדרס הומלס באותו רחוב"; "החלימה משפעת העופות - וקיבלה גרזן בראש ביום הולדתה הלועזי".

6. היה קריאטיווי. השתדל להיות הראשון שיצמיד לנאשם/לקורבן כינוי נאה, שיידבק: "האמא המרעיבה"; "האנס המכונס"; "הפדופיל הנקרופיל"; "אמא טליבאן"; "סבתא זפטה"; "אבא (לב) אבן".

כעורך, התחשב בגודל הכותרת. האות שהיתה שמורה פעם לפרוץ מלחמה עולמית - מוקדשת היום לאירוע פלילי, ולעתים אינה מאפשרת - בגלל ענקיותה - יותר משתי מלים, שגם הן מתקצרות והולכות: "ההלם והאלם"; "השוק והאמוק"; "הזקן והדם"; "למה?!" "מי?"

7. לעומת הלקוניות של הכותרת - אל תחסוך במלים בתיאורים עצמם: התפח, נפח, פרכס, שנץ, סלסל. חזור וטחון את עיקרי הסיפור על האשה, התינוק והגרזן בכותרת, בלוגו, בפתיח, ושלוש פעמים בידיעה עצמה. הרבה בזריית שמות תואר: "מזוויע", "מחריד", "נתעב", "מזעזע", כדי שלא יחשדו שמא אתה שמח על הסיפור העסיסי (לקרייני טלוויזיה: זו ההזדמנות שלכם - במלמול "ממש מזעזע" בשולי הידיעה - להבעת דעה פובליציסטית חדה כתער).

למגישי מגזיני חדשות ברדיו: זוהי שעת הפיליבסטר הגדולה שלכם - לחזור ולטחון את פרטי המקרה במשך שעות על שעות, בקול מקונן, עם תיבול במעבר ל"מצב הפצועים" ואל "כתבנו בשטח" אשר "שב ומדווח" ו"נסכם מה שידוע עד כה"; ולחפור ולחפור ולחפור - כי אין שדר שנסוג מחפירות חייו.

8. שדרג. אל תאמר "מחלה" - אמור "מגפה"; לא "רצח" - אלא "טבח"; לא "אסון" - אלא "שואה".

9. סחט רגשות. גלה פמיליאריות. בתיאור קורבן אסון - התייחס אליו בכינויו או בשמו הפרטי בלבד. כי מעתה הוא של כולנו, וכולנו משפחה אחת. אם מעורבים ילד או ילדה - אל תשכח להצמיד לשמו/ה שוב ושוב את התואר "הקטן/ה", לבל יטעה מי לחשוב שבני החמש והתשע הם מבוגרים (כמקובל, למשל, אצל הפלסטינים).

10. קנח בביקורת עצמית. אחרי ששיחקת כדבעי בבוץ - התפלשת בעיסה הקלישאית, בזילות הרגשות, בתקריבי סחיטת הדמעות - מהר להופיע באיזו פינה אישית של "הבעת דעה", והכה על חטא: אמור באומץ ובזעם שכולנו אשמים, שהכיסוי היה פורנוגרפיה לשמה, שאיבדנו בתקשורת את הבושה וצלם אנוש. שהגיע הזמן לחשבון נפש. אבל ליתר ביטחון - שמא תחמיץ סיפור-שוס על עוד איזו התפגרות - השאר את הנייד פתוח.