הסיפור החדשותי הכי חשוב של קיץ 2009 אפילו לא הוזכר בכותרות, ולא זכה לדיונים סוערים באולפנים ובמליאת הכנסת. זהו השקט הביטחוני, שלא היה כמוהו זה עשר שנים. ביומני המבצעים "אין מה לדווח". וכמו בכל פעם שהסכסוך הישראלי-הערבי נעלם ברקע, גם הקיץ מתחממת הגזרה שבין החרדים לחילונים, אמני-על מחו"ל באים להופיע בישראל ומשכם ומרמאללה מדווחים על בתי קפה חדשים ועל תוכניות פיתוח בתחום הנדל"ן.

הפעם האחרונה שבה נרשם כאן שקט ביטחוני כזה היתה בקיץ 1999, עם בחירתו של אהוד ברק לראשות הממשלה. מאז היו רק דם ודמעות, פיגועים ורקטות ופעולות מלחמתיות. והשנה כלום. מדי פעם צצים אזהרה ביטחונית על מתיחות בלבנון, או איום פלסטיני בחידוש האינתיפאדה, אבל רק מעטים מקשיבים. וכן, גלעד שליט עדיין בשבי, אך הממשלה אינה מתרגשת והלחץ הציבורי להחזרתו דועך. מתרגלים.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מאמין שהשקט הזה בזכותו. הוא הזהיר שכל ירי על ישראל, "בגשם של טילים, בטפטוף של טילים או בבודדת" ייענה בתקיפות, והאויב מפחד. גם בקדנציה הקודמת שלו היו פחות פעולות טרור מכפי שהיו לפניו ואחריו. אחרים יטענו שהעולם הערבי נהנה מחיזוריו של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, מצפה שאמריקה תסלק את ישראל מהשטחים וחושש לקלקל את המסיבה בעוד סיבוב אלימות. ואולי זו ההרתעה הישראלית ששוקמה במבצע "עופרת יצוקה". או שילוב של כולם.

והנה הסבר אפשרי נוסף: ישראל פועלת להרגעת החזיתות המשניות, לפני התקיפה של מתקני הגרעין האיראניים בסוף השנה או באביב הבא. הערכה זו תואמת לאסטרטגיה של נתניהו, שמציבה את ההתמודדות מול איראן בראש סדר העדיפויות. הצד השני נערך מנגד בצבירת אמצעי מלחמה שיאיימו על העורף הישראלי למקרה שאיראן תותקף ולכן נמנע עכשיו מחימום הגבולות בצפון ובדרום.

יהיו הסיבות אשר יהיו, ישראל מצליחה לשמור על שקט בגבולות בלי ויתורים מדיניים, ותוך הרחבה בלתי-פוסקת של ההתנחלויות בגדה וההתיישבות היהודית במזרח ירושלים. האינתיפאדה, פיגועי ההתאבדות וירי הקסאמים הסתיימו בתבוסה פלסטינית: עזה שוחררה מנוכחות ישראלית, אבל עודנה תחת מצור ובידוד, ובגדה ריסקה ישראל את ההתנגדות. מאזן ההרתעה - חיל האוויר נגד הרקטות - פועל בצפון מול חיזבאללה ובדרום מול חמאס. הפרדת הכוחות בגולן יציבה, אחרי מבחנים לא פשוטים בכהונתו של אהוד אולמרט, ובגדה מתנהל שיתוף פעולה ביטחוני וכלכלי עם ממשלת הפתח ברמאללה.

כאן המקום להערת האזהרה המובנת מאליה: השקט הוא על תנאי, ובכל רגע יכולה להתפרץ האלימות. זה קרה פעמים כה רבות בעבר, שההימור על סיבוב לחימה נוסף נראה כמעט בטוח. ובכל זאת, אין להתעלם מההשלכות המדיניות של הרגיעה הביטחונית, קודם כל ברמת המנהיגות. ממשלת נתניהו יכולה לקבל החלטות בלי הלחץ שאיפיין את קודמתה, ולעסוק בענייני פנים. עד עכשיו, נתניהו לא נדרש להתמודד עם שום משבר ביטחוני מפתיע ולכנס ישיבות קבינט בהולות. יש לו זמן להתכונן לשיחות עם השליח האמריקאי למזרח התיכון ג'ורג' מיטשל ולתכנן קומבינות בקואליציה.

אך ההשלכה החשובה ביותר של השקט הביטחוני היא חיזוק האדישות הציבורית ביחס לתהליך השלום. דיבוריו של נתניהו על "שתי מדינות לשני עמים", ולחציו של אובמה להקפאת ההתנחלויות, עוררו עניין דל בציבור. הישראלים רצו שקט, וקיבלו אותו גם בלי מו"מ והסדר. הצלקות של תקוות העבר שהתנפצו בהסכמי אוסלו ובהתנתקות מעזה עודן טריות, וקשה לפתות את הישראלים בדיבורים על שלום.

השבוע אכלתי ארוחת צהריים עם דיפלומט אירופאי בכיר. שוחחנו על יוזמתו הצפויה של אובמה לחידוש התהליך המדיני. הצבעתי על עוברת אורח מחוץ למסעדה, ושאלתי את בן שיחי: מה ייצא לה מזה? איך תשכנע אותה לתמוך בעוד מאמץ שלום? מה זאת אומרת, השיב האירופאי, החברה הפלסטינית תעבור שינוי, תהיה מדינה פלסטינית. אז מה, הקשיתי עליו, רוב הישראלים לא פגשו פלסטינים ולא מתעניינים בהם. לא יהיה טרור, הבטיח הדיפלומט. נו באמת, אמרתי, רוב הישראלים יגידו לך "הפצצנו את עזה ומאז יש שקט. אם יחזרו לירות, נפציץ אותם שוב". לא היתה לו תשובה טובה. מילמלנו משהו על הבעיה הדמוגרפית, ועברנו נושא.

מסקנתי מהשיחה היתה ש"הקהילה הבינלאומית" רואה את השלום ואת סיום הכיבוש כערכים מובנים מאליהם, שאפילו לא צריך לשווק. אבל זה לא המצב בישראל. כאן צריך להסביר לציבור מדוע כדאי לו לתמוך בתהליך שלום שממשלתו מסתייגת ממנו, אחרי כישלונות העבר המדממים. רוב הישראלים אינם מתעניינים בהתנחלויות או ב"זכותם של יהודים לגור בכל מקום", אבל הם גם לא משתוקקים לטוס באל-על מעל סעודיה, או לבקר במשרד האינטרסים של מרוקו. זה פשוט לא מעניין אותם. אבל אם יצטרכו לעמוד בפקקים בגלל הפגנות המתנחלים, לממן במסיהם את פינוי בית-אל, עפרה ומעלה לבונה, או להסתכן בקרע פנימי אלים - הם יתעצבנו.

זה האתגר של אובמה, שרוצה לכפות על הצדדים הסרבנים את חידוש שיחות השלום. הקמפיין התקשורתי שהוא מתכנן כדי לשווק את יוזמתו, יצטרך להשיב קודם כל לשאלה מה ייצא מזה לציבור בשני הצדדים. כי המצב מול הפלסטינים מתחיל להזכיר את המצב בערוץ הסורי: הסטטוס-קוו נוח וזול לכולם, וחבל לערער אותו בעוד הרפתקה מדינית שסיכוייה לא גדולים וסיכוניה מאיימים. עדיף ליהנות מהשקט.

שלוות הנוער הפלסטיני בחוף הים של רצועת עזה. הסבר אפשרי: ישראל מרגיעה את החזיתות המשניות לקראת התקיפה החשובה - באיראן