בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

200 כפרים בגדה המערבית לא מחוברים לצינור. כך מייבשת ישראל את תושבי הרשות

מי ברז הם מוצר מותרות בגדה המערבית: בקרואת בני-זיד מביאים מים ממעיין על גב חמור, כפרי עקרבה והסביבה מחכים שעות ארוכות למילויה של מכלית ואפילו ברמאללה המשגשגת מוזרמים מים לבתים רק יומיים בשבוע. יותר ממאה פרויקטים פלסטיניים לשיפור רשת המים עדיין ממתינים לאישור. כך מייבשת ישראל את תושבי הרשות

תגובות

רבים מהתושבים המתהלכים ברחובות הכפר קרואת בני-זיד עסוקים במים, ובעיקר בחסרונם. ג'בר וסברי עראר יושבים בבית ומזמינים בטלפון מכלית בשביל שכן שאין לו האמצעים לשלם על הובלת מים מכפר מרוחק. "אני וסברי קומוניסטים", מסביר ג'בר, "אנחנו לא יכולים לשתות כשהשכן שלנו מתייבש". מופיד חמדאן, בן 48, מכניס לביתו את ארבעת מכלי הפלסטיק שהביא בנו על גב חמור, ממעיין קרוב. משאיות מובילות מכלי מים מהכפרים השכנים בורקין וא-דיכ - 300 שקל למכל של 8 קוב המספק את צרכיה המינימליים של משפחה לשלושה שבועות.

כמות המים שדרושה לתושבי קרואת בני-זיד וארבעת הכפרים הקרובים אליו דומה לכמות המשמשת להשקיית מדשאותיה של נתניה בעונה זו. בעיר השרון מפתחים אט-אט פתרונות יצירתיים לצמצום כמויות המים שצורך הדשא (לאחרונה הוצע לצבוע אותו בצבע מאכל ירוק) ובכפר סבא החל מאבק ציבורי נגד הקיצוב באספקת המים להשקיית גינות פרטיות. בה בעת, המדיניות של רשות המים הישראלית כופה על תושבי קרואת בני-זיד משטר קיצוני של חיסכון במים.

מחברת מקורות, המספקת את המים לכפרי האזור, נמסר שהבעיה אינה מוכרת לה, אבל חברי מועצת הכפר מספרים שמדי חודש יוני, בחמש השנים האחרונות, נפסקת כמעט לחלוטין אספקת המים אליו: בברזי הבתים הנמוכים זורמים מים אחת לכמה ימים, אבל תושבי הבתים הגבוהים יותר אינם זוכים לראות טיפת מים בברזיהם במשך כל חודשי הקיץ. חברי המועצה מספרים שהשנה, שהיא שנת בצורת שלישית ברציפות, הוקדמו גזירות המים. כבר באפריל הגיעו מים אל הכפר רק יום בשבוע - כמות שמספיקה ל-15 אחוז מתושביו, ואילו ביוני רק אחת לעשרה ימים, בכמות שמספיקה לחמישה אחוזים מהתושבים.

בכל אחד מבתי הכפר מחזיקים התושבים דליים מלאים במים, שמחליפים את הברזים. האספקה המוגבלת מחייבת אותם לנקוט אמצעי חיסכון מרחיקי לכת: לוותר על גידולים חקלאיים וחיות משק שמספקים להם פרנסה חיונית, להמעיט במקלחות גם בעיצומו של הקיץ ולשטוף את רצפת הבית בחצי בקבוק מים.

מצוקת המים באזור מפתיעה במיוחד בהתחשב במקומו של הכפר, 17 ק"מ ממזרח לראש העין, מעל אקוויפר ההר המערבי, מצבור מי תהום שופע שמשותף לישראל ולרשות הפלסטינית. מקורם של מי המאגר בגשם שיורד בשטחי הרשות הפלסטינית, מחלחל אל הקרקע והמים נצברים מתחתיה משני עברי הקו הירוק. עד כה הטילה רשות המים הישראלית וטו על האפשרות שפלסטינים ישאבו מים מהמאגר שמשתרע בין הרי הגדה המערבית לאזור ראש העין במערב, מעבר לכמות המזערית שאותה הם שואבים מבארות שנחפרו לפני החתימה על הסכמי אוסלו.

חלוקת המאגרים המשותפים בין ישראל לפלסטינים רחוקה מלהיות שויונית. כך, בעוד שישראל רשאית לשאוב מהם לפי הסכמי אוסלו 443 מיליון קוב, הפלסטינים רשאים לשאוב מהם רק 64 מיליון קוב מים. בסך הכל, המים שמקורם במאגרים המשותפים לישראל ולפלסטינים מהווים כשליש מהמים השפירים הנצרכים בישראל. במלים אחרות: אחת מכל שלוש טיפות מים שמטפטפות מברז שנפתח בישראל, היתה טיפת גשם שירדה בשטחי הגדה המערבית.

"אנחנו גרים מעל כנרת תת קרקעית", אומר ג'בר עראר, "ים של מים, אבל אין לנו מה לשתות. כנראה שזו מדיניות ישראלית לחנוק את מי שגר פה". עראר ותושבים אחרים בכפר מתמקדים בפעילות ציבורית שנועדה למחות על אי הצדק בחלוקת המים. בסוף השבוע הזה הם מארגנים, בשיתוף ארגוני שמאל ישראליים, שיירה שתביא מים לכפר. ואולם, לתושבים אחרים באזור סבלנות מעטה יותר לחוסר הצדק בחלוקת המשאבים.

"זה דבר פשוט וקר", אומר תושב אחד הכפרים הקרובים לקרואת בני-זיד, "כל אחד יכול לראות את ההבדלים בין הכפרים כאן לבין ההתנחלויות - רואים מכאן את העצים הירוקים בחלמיש, ואת אלה שיבשים אצלנו, את האנשים שנהנים ממערכת מים כשאצלנו צריך לשלם על מכליות. אם המצב ימשיך ככה, לא תהיה ברירה, נהיה חייבים לחתוך את הצינורות הראשיים שמביאים מים לנו ולמתנחלים, שירגישו את מה שאנחנו מרגישים עכשיו. אם אומרים לנו שיש מחסור במים, אז שיהיה מחסור לכל התושבים, לא רק לנו".

נדבר בשנה הבאה

מצבם של תושבי קרואת בני-זיד והסביבה אינו יוצא דופן בגדה המערבית. ישובים פלסטיניים רבים אחרים סובלים ממצוקת מים ו-200 כפרים בגדה אינם מחוברים כלל לרשת המים. אפילו ברמאללה, עיר הבירה שנהנית משגשוג יחסי ומצויה בראש סדר העדיפויות של הרשות הפלסטינית, זורמים מים אל הבתים רק יומיים בשבוע. רוב התושבים אינם חשים בכך הודות למכלי מים שהתקינו על הגגות ומספקים את צורכיהם בימים שבהם אין אספקה.

בכפרים שבאזור עקרבה, ממזרח לשכם, אין רשת מים כלל והתושבים כולם תלויים במים שמקורם בשתי תחנות מילוי בכפרים חווארה וקוצרה. בשבת בצהריים, בתחנת המילוי של קוצרה המשרתת 3,000 בני אדם בכפרים שבסביבה, ממתין אחמד חסן בן ה-18 למילויה האטי של מכלית בעלת תכולה של 8 קוב, שמספיקה למשפחה אחת למשך חודש בקיץ. חבורת נערים, גם הם בעסקי המים, ממתינה בסבלנות בתור עד למילוי המכלית שאורך שעות רבות. חברת מקורות הרכיבה על הצינור "רדיוסר" - התקן שמגביל את זרימת המים. במשך יום שלם, מצליחים הנערים למלא רק שתי מכליות. לכל אחד מהנערים פנקס ובו רשימת העומדים בתור לקבל מכלית - המעוניינים נרשמים כמה ימים מראש. יחד עם זאת, הכמות רחוקה מלהספיק לכל תושבי הכפרים; השאר נאלצים לקנות מים במחיר יקר יותר מאזורים מרוחקים.

חברת מקורות טוענת, כי היא רק הגוף המבצע: "הקצאת המים לרשות הפלסטינית נקבעת על ידי רשות המים הישראלית בהתאם להסכמים המדיניים. מקורות פועלת על פי הנחיותיה של רשות המים ומעבירה כמויות מים בהתאם". את המים, טוענת מקורות, היא "מספקת לרשות המים הפלסטינית ואינה אחראית לחלוקה הפנימית בישובים השונים בשטחי הגדה; על כך אחראית רשות המים הפלסטינית". למרות הממצאים בשטח, מקורות טוענת כי אספקת המים לקוצרה לא נפגעה: "ממדידות שלנו בקוצרה, כמות המים היומית שסופקה במהלך יולי 2009 היתה כ-650 קוב ליום, כלומר כ-30 קוב לשעה. 'מגביל הספיקה' (רדיוסר) הוא אמצעי שגרתי שבו משתמשות חברות בכל העולם על מנת לאפשר את ויסות המים בין הצרכנים השונים ולמנוע אובדן מים - כך לגבי צרכנים ישראלים וכך לגבי הרשות הפלסטינית".

ג'ודת בני ג'בר, ראש מועצת עקרבה, שאחראית גם על הכפרים השכנים, מספר כי בחודשי הקיץ ישנם שיבושים שונים באספקת המים, ולפעמים היא נפסקת כליל בשעות היום. יחד עם זאת, הוא מספר כי בקרוב צפוי שיפור משמעותי באספקת המים הודות להפעלתם של באר ושני מאגרי מים בכפר רוג'יב הקרוב.

בתגובה אומר ראש רשות המים, פרופ' אורי שני, כי "בנושאים הומניטריים שדאד עתילי (מקבילו הפלסטיני) יכול להתקשר אלי. בקטע ההומניטרי יש פתיחות גבוהה". על כך משיב עתילי: "אילו הייתי מתקשר אל שני בכל בעיה הומניטרית, הטלפון שלו היה מצלצל 24 שעות ביממה, 365 ימים בשנה. בכל רחבי הגדה יש מקרים הומניטריים".

מחמד ג'אאסי, שהיה ראש מחלקת המים של הגדה המערבית עד ראשית 2009, מספר כי התלונות הפלסטיניות על מצוקת מים קשה בכפרים שאינם מחוברים לרשת, מטופלות באטיות יוצאת דופן: "בראשית השנה שעברה הכנו לרשות המים הישראלית רשימה של אזורים שסובלים ממצוקת מים. הטיפול ברשימה הזאת ארך עד לסוף הקיץ, והם אמרו שיקחו את הרשימה בחשבון ב-2009. קרלוס (פרסיה, מהנדס מרחב המרכז במקורות) אמר לנו, אין לנו מים השנה, נדבר על זה בשנה הבאה".

באפריל השנה קיימו הפלסטינים פגישה בעניין עם נציגי רשות המים בבסיס המינהל האזרחי בבית אל. "נפגשנו ברבע לשלוש בצהריים ובשלוש ועשרים אמרו לנו 'אם אתם לא תעזבו החיילים יסגרו את השער ואתם לא תוכלו לעזוב', אז הפסקנו את הפגישה", אומר ג'אאסי. "הישראלים ביטלו פגישה שקבענו ל-24 ביוני, ועכשיו נקבעה פגישה לתחילת אוגוסט שבה נדון ברשימה שהכנו בראשית 2008, אולי הם יקחו אותה בחשבון ב-2010".

בפגישות של ועדת המים המשותפת, מספר פקיד ברשות המים הפלסטינית, פרסיה חוזר ואומר לפלסטינים שאין לו מים מיותרים להעניק להם: "לאחרונה הוא אומר 'אין לי מים, אבל אם אתם צריכים - זה יהיה על חשבון על לקוחות קיימים', שזה בעיקר מתנחלים, אז אורי שני לא יגיד לו 'תנו להם ותיצרו מחסור בהתנחלויות'. אבל כשיש עליו לחץ מברוך נגר (הממונה על הגדה המערבית במקורות), הוא נותן מים, כשיש לחץ מנתניהו, הוא מוצא את המים". פרסיה אומר בתגובה: "מחמד יודע שהסמכות היא לא של מקורות ולא שלי, אלא כפי שנקבע בהסכמים".

מסמך פנימי של המינהל האזרחי, שכותרתו "תמונת מצב תשתיות בערי וכפרי איו"ש", ותוכנו מעודכן לשנה שעברה, מגלה כי תושביהם של עשרות כפרים בגדה נאלצים להמתין למכליות מים כדי להרוות את צימאונם. כך, בגזרת ג'נין - 24 מתוך 78 כפרים וישובים רשומים מקבלים מים רק במכליות; בגזרת טול כרם - 3 מתוך 35; בגזרת קלקיליה - 5 מתוך 56; בגזרת שכם - 21 מתוך 58; בגזרת בית לחם - 2 מתוך 40; בגזרת חברון - 7 מתוך 82; בגזרת יריחו - אחד מתוך 21.

דו"ח של הבנק העולמי שפורסם באפריל קובע כי כרבע מתושבי הגדה המחוברים לרשת המים מקבלים פחות מ-50 ליטר ביום, חצי מהכמות הנחוצה להם לפי הערכת הבנק. יש בהם המקבלים אף פחות מ-15 ליטר ביום (למקלחת זריזה דרושים כ-50 ליטר מים ולשטיפת האסלה כ-9 ליטר). אנשי רשות המים הישראלית מערערים בתוקף על נתוני הבנק העולמי ומציעים נתונים אופטימיים הרבה יותר. עם זאת, גם הם אינם מכחישים את העובדה שבגדה המערבית שוררת מצוקת מים קשה.

רשות המים הישראלית מדגישה שמצוקת המים מורגשת גם בישראל ונובעת בראש ובראשונה מתנאי מזג האוויר. ואולם אחרים גורסים שהמצוקה, כמו גם החלוקה הבלתי-שווה, נובעת ממדיניות שיטתית של ישראל. "התפיסה הישראלית היא שכל המים הם שלנו ואנחנו לא צריכים להתחלק בהם עם אף אחד", אומר גדעון ברומברג, יו"ר ארגון "ידידי כדור הארץ" שמשותף לישראל, לירדן ולפלסטינים. כך הוא התרשם בין היתר משיחה עם מנהל רשות המים. "שני בא ואומר לנו, אני רוצה להיראות כמו סקוטלנד, עם גינות ודשא, אני רוצה לגדל פירות טרופיים ולקיים חקלאות משגשגת שמשתמשת בהרבה מים. כשאנחנו אומרים שישראל צריכה להיות דוגמה לחיסכון במים ולניצול מינימלי, הוא אומר שזו לא איכות החיים שהוא רוצה לקדם, שהוא רואה חיסכון במים כפגיעה באיכות החיים".

לא רק שרשות המים אינה פועלת להקטין את הצריכה הביתית, טוען ברומברג, אלא שהיא פועלת לשמר אותה לפחות בממדיה הנוכחיים, כדי לייצר מי ביוב שיטוהרו ויופנו לחקלאות. "במקום להתחלק באופן צודק יותר במים שישנם באזור ולצמצם את השימוש בהם, אנחנו משתמשים במים שישנם ומייצרים עוד מים בהתפלה, באמצעות שריפה של אנרגיה שפוגעת בסביבה".

שני טוען כי דבריו סולפו. "ברומברג חושב שמדינה שחיה במדבר צריכה להיות חרבה. אני חושב שצריך נוף מקסים וירוק, אבל מושקה בצורה חכמה וחסכונית. כשאתה נוסע באופניים בשבת אתה רוצה לראות כרם שמושקה באופן חכם".

גם כשיש מחסור במים לצריכה ביתית?

"ולכן קיצצנו במים לחקלאות".

שני אומר שמצוקת המים בגדה מכאיבה לו, אך מאשים בה את הרשות הפלסטינית. "אילו הפלסטינים היו מחלקים את המים ביעילות שמתקרבת לזאת שלנו, מצבם היה סביר, אבל יותר משליש מהאספקה שלהם אובד בצנרת, והחקלאות תלויה במים שפירים ולא בשפכים מטוהרים".

בכל זאת הם מקבלים כמות קטנה יחסית, למה לא לחלק את המים באופן שוויוני?

"ישראל מקפידה על ההסכם בצורה מלאה ואני אומר באחריות שבנושא המים הפלסטינים לא מקופחים מאוד, רוב הקיפוח נובע מחוסר יעילות. ההגדרה של שווה קשה ומסובכת, אם תחשב את כל הפרמטרים תגלה שהחלוקה שווה".

ככה הם עובדים

בשטחי הגדה המערבית ישנם שלושה מאגרי מים תת קרקעיים. שניים מהם, המערבי והצפון-מזרחי, חוצים את הקו הירוק ולכן משותפים לישראל ולפלסטינים, ואילו האקוויפר המזרחי נמצא כולו בשטח הגדה. מי הירדן משותפים אף הם, תיאורטית, אך בפועל חוסמת ישראל את מוצא הנהר מהכנרת, ואינה מאפשרת לפלסטינים גישה אל המים המעטים שזורמים בנהר, שגדתו המערבית מוכרזת שטח צבאי סגור.

לקראת חתימת הסכם אוסלו ניסו הישראלים והפלסטינים למפות את צורכי המים של המשק הפלסטיני ולחלק בהתאם את משאבי המים המשותפים. האחראים על משק המים הפלסטיני, כמו גם מומחים בינלאומיים שעוסקים בחלוקת המשאבים בין הצדדים, תמימי דעים כיום כי זה היה הסכם גרוע לפלסטינים. מקור ברשות הפלסטינית סיפר, כי נציגי הפלסטינים שנשאו ונתנו על ההסכם הכירו בעצם, בדיעבד, בכך שהוא פוגע באינטרסים שלהם. לפי ההסכם, הפלסטינים אינם רשאים לשאוב מים נוספים מהאקוויפרים המשותפים לרשות ולישראל. נקבע כי עליהם להשיג את כל המים הדרושים להם באמצעות מיצוי האקוויפר המזרחי, שנמצא כולו בשטחי הגדה המערבית. כותבי ההסכם העריכו כי ניתן לשאוב עוד 70-80 מיליון קוב מים בשנה מאקוויפר זה. על אף שהסכמי הביניים היו מיועדים לתקופה שהסתיימה ב-1999-2000 הם משמשים בסיס לחלוקת המים גם בתשע השנים שחלפו מאז, בהן גדלה האוכלוסייה הפלסטינית.

במשך כמה חודשים, מאז שהחלו השיחות בקיץ 95', לא הצליחו המשלחות להסכים אפילו על פסקה אחת בהסכם. סלע המחלוקת היה ההתעקשות הפלסטינית על כך שישראל תכיר ב"זכויות המים" שלהם. ראש הצוות הישראלי, נח כנרתי, איש אמונו של יצחק רבין, סירב בכל תוקף. לבסוף התקבלה הסכמה על הכרה כללית בזכויות המים, אך כשהחלו לדון בפרטים החליט ערפאת שהעיכוב עלול לסכן את ההסכם כולו. הוא פירק את המשלחת הפלסטינית והותיר ליד שולחן הדיונים רק את מקורבו, נביל שריף, לשעבר שגריר אש"ף בקולומביה, אשר לא התמצא בסוגיות המים ואף לא במצב הכללי בגדה.

מול שריף התייצב צוות ישראלי מיומן שהיה מצויד בנתונים, תרשימים ותוכניות לחלוקת המים בין שני הצדדים. אחד ממומחי המים הפלסטינים אמר בראיון לחוקר הבריטי יאן סלבי (שציטט אותו בספרו "Water, Power and Politics in the Middle East") כי צוות המשא ומתן הפלסטיני "אפילו לא קרא את הסכם המים לפני חתימתו, אחרת הם לא היו מסכימים לו... המומחים הטכניים לא חתמו על שום מסמך, רק פוליטיקאים חתמו, וכך גם נראתה התוצאה".

כנרתי הוא כיום יועץ ראשי למנהל רשות המים, אורי שני. בשיחה עם "הארץ" הוא מתאר שוב ושוב את הפלסטינים כשקרנים. תיאורו את המשא ומתן חושף אולי טפח מהשקפת מנסחיו הישראלים של הסכם המים: "התחלתי להיפגש עם הערבים, בהתחלה זה היה עם הירדנים, ב-80', בירמוך", הוא מספר. "אצלי אין דבר כזה לשקר בנתונים. בוויכוחים הגדולים עם הערבים תמיד אמרתי את הנתונים ובאתי עם הצעות לפתרון. זה היה כל כך קשה, כי באמת אין מים. הנתונים היו כל כך קשים שהם היו קופצים וחושבים 'איזה מזימות ציוניות'. הייתי אומר להם, 'יש לכם נתונים אחרים? תביאו ונבדוק את זה ביחד. אם זה נכון, אני הולך על הנתונים שלכם'. בסוף הם תמיד היו מקבלים את הנתונים שלנו ואת העמדות וההצעות שלנו... הפלסטינים רוצים לחיות על הגב שלנו".

כנרתי גורס כי ב-15 השנים האחרונות הפלסטינים "משקרים כל הזמן בנתונים ועוסקים רק בפוליטיקה". לדבריו, הם "מסתובבים בעולם ומפיצים שקרים ועובדות לא נכונות על כמות המים, על הכל".

הפלסטינים טוענים שיש מצוקת מים חריפה.

"שקרנים. יש להם מספיק מים לשתות... אין דבר כזה, מכליות מים יש גם בעמאן ובדמשק. ככה הם עובדים. נתנו להם בהסכם הביניים לפתח 70-80 מיליון קוב מים באקוויפר המזרחי. הם לא עשו כלום. הם רוצים שאנחנו נביא להם מים ולחיות על חשבוננו. הם רוצים את הכנרת, את מישור החוף, מה הם לא רוצים?... אישרנו להם לקדוח באקוויפר המזרחי, יש שם מים, אז קיבינימט, שיקדחו. למה הם לא קודחים? ככה. כי יותר נוח לבכות. אכפת להם מהעם שלהם? הם רוצים להיות מסכנים".

מה יוצא להם מזה?

"לא יודע. חצי מהכסף (מהמדינות התורמות) הם גונבים. אולי היום פחות, אבל הם היו גונבים את הכסף".

לכנרתי יש הסבר יצירתי אף יותר למצוקות המים הפלסטיניות. בראיון שערך איתו סלבי ב-1998 ולא פורסם עד כה, טען שהפלסטינים אינם זקוקים לכמות מים שווה לזאת שצורכים הישראלים. "הם לא יכולים לבוא ולבכות על כך שישראל מפעילה לחץ או משהו", הסביר כנרתי לסלבי. "אני אומר להם 'גם אם אתן לכם מיליארד קוב, כל אדם ימשיך להשתמש ב-30, 35 ליטר ליום'. זה סוג של תרבות, אני לא יודע. זו עובדה... לפעמים היינו טובים מאוד אליהם והבאנו צינור מים לכפר פלסטיני בגדה המערבית. לפני שהיה הצינור הם היו צריכים ללכת למעיין, הנשים, עם כד על הראש שלהן, להביא מים לבתים... אחרי שהבאנו להם מים, הכנסנו צינור קטן לכל חצר. אז אתה מצפה שהם יחגגו, יכניסו שירותים עם מים זורמים, מקלחות ודברים כאלה, אבל לא, הם ממלאים את הכד עם הצינור ומגישים את המים ממנו".

מנסים לגרש אותנו

בבקעת הירדן בולט במיוחד חוסר השוויון בחלוקת משאבי המים בין ישראלים לפלסטינים. בנסיעה לאורך כביש הבקעה יחד עם פתחי חדיראת, מנהל בסוכנות הפיתוח הפלסטינית מען, אפשר לראות בריכות מים גדולות מוקפות בגדר, שמשמשות את החקלאים היהודים בבקעת הירדן להשקיה. לפי נתונים שאסף ארגון בצלם, מתנחלי הבקעה, שמטפחים חקלאות עתירה במים, נהנים מהקצאה של יותר מ-1,000 ליטר מים ביום לאדם - כולם ממימי האקוויפר המזרחי, שמצוי כולו בשטחי הגדה המערבית ולפי המשפט הבינלאומי אין לישראל כל זכות בו.

חדיראת, שנולד בעיירה ברדלה שבצפון הבקעה ועדיין מתגורר בה, עוצר את ג'יפ השטח שלו ליד ישוב ובו כ-350 בדואים באזור הג'יפתליכ. החום שיכול להגיע בבקעה ל-48 מעלות מכה מיד, קירות הבתים לוהטים עד כדי כך שאי אפשר להניח עליהם אצבע ליותר מכמה שניות. בעל הבית, עבד אל-רחמן סמיראת, פותח לעינינו את ברזי המים בבית. טיפה לא יוצאת מהם. המים זורמים בברזי המשפחה רק אחת לשבוע ובשאר הזמן הם תלויים באספקה יקרה ממכליות.

משפחתו של סמיראת, כמו גם משפחות אחרות בסביבה הצחיחה, חוסכת כל טיפה של מים, גם בעיצומו של הקיץ. כך, משפחה שבה שבע נפשות המגדלת יותר מ-20 כבשים נאלצת להסתפק בכמות זעומה של 500 ליטר ביום כדי לספק את כל צרכיה. הכסף שהם מוציאים על אספקה זו - 80 שקל למכל של 3 קוב - מצטבר ליותר מ-30 אחוז מהכנסתם הכוללת.

חדיראת, שהיה ראש מועצת ברדלה בין 1995 ל-2006, מתאר את המדיניות כ"טיהור אתני לא ישיר" שנועד לפנות ממקומם את התושבים של אזורי סי בבקעה: "הם מאפשרים לתושבי יריחו וחמישה כפרים שמקבלים אספקה סבירה לפתח מקורות מים, ואת התושבים האחרים הם מנסים לגרש באמצעות עצירת זרם המים".

לדברי חדיראת, המדיניות אף מצליחה במקרים רבים. הקושי בהשגת מים, ומחירם העצום, דוחפים משפחות רבות לעזוב את אזור הג'יפתליכ, בעיקר בחודשי הקיץ, ליריחו ולכפרי הבקעה. יש משפחות שחוזרות לבתיהן בחורף, ואילו אחרות אינן שבות כלל. "אין לי מה להגיד להם", אומר חדיראת. "אני יכול לנסות לעזור בהשגת מכלי מים, או לשכנע ארגונים בינלאומיים לתת להם מכלים בחינם, אבל אני לא יכול להגיד להם לא לעזוב".

מאז החתימה על הסכמי אוסלו, הגוף שאחראי על אישור תוכניות מים חדשות לפלסטינים ולמתנחלים בגדה המערבית הוא ועדת המים המשותפת, שבראשה עומדים שני מהצד הישראלי, וראש רשות המים הפלסטינית, ד"ר שדאד עתילי. נציגי הוועדה נועדו בתחילת ימי אוסלו אחת לכמה חודשים, וכיום פעם בשנה בערך, בנוה אילן, ביד השמונה או במשרדי מקורות ברמלה.

מחמד ג'אאסי, שהיה עד ראשית 2009 ראש מחלקת המים של הגדה המערבית, מספר בשיחה ברמאללה כי האווירה בפגישות טובה בדרך כלל, אך הן נוטות להיות קצרות למדי ביחס לרשימת הפרויקטים הארוכה. "הפגישה אמורה להתחיל בעשר", הוא מספר, "אז בדרך כלל שותים קפה בהתחלה ומתחילים באיחור. בסביבות אחת מוגשת ארוחת צהריים, ואז אחד הנציגים הישראלים צריך לחזור למקורות, אחר לאוניברסיטה, והפגישה מתפזרת".

חרף האווירה החיובית, הישגיה של הוועדה בפיתוח משאבי המים הפלסטיניים מוגבלים למדי. לפי דו"ח הבנק העולמי, הפלסטינים מקבלים כיום נגישות רק ל-20 אחוז ממאגרי המים שמשותפים להם ולישראל. כמו כן נטען כי חרף הגידול באוכלוסייה הפלסטינית, כמות המים הכוללת שעומדת לרשותם ירדה מ-118 מיליון קוב ב-95' ל-113 מיליון ב-2007. מספר בארות המים שעומדות לרשות הפלסטינים ירד מ-774 ב-67' ל-328 ב-2006. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית, כל שאיבות המים החדשות מאז אוסלו הניבו רק 20.3 מיליון קוב מים, במקום 70-80 מיליון שהובטחו לפלסטינים (ישנן הערכות נמוכות יותר). ישראל מגשרת על חלק מהפער על ידי הגדלת כמויות המים שמקורות מוכרת לרשות מ-28.6 מיליון קוב שהיא חייבת לספק לה לפי אוסלו, לכ-50 מיליון קוב. כך גדלה אף יותר תלותו של משק המים הפלסטיני בישראל.

קלמנס מסרשמיט, הידרולוג גרמני המתגורר ברמאללה ומייעץ לארגונים בינלאומיים ופלסטיניים, משווה את הוועדה למפגש בין שלטונות מדינה לבין צ'יף אינדיאני: "הגישה של ישראל היא 'מה ששלנו שלנו, מה שמשותף שלנו ומה ששלכם משותף'. מבחינת משק המים הפלסטיני זה סיוט".

למסרשמיט ניסיון עשיר בהתמודדות עם הקשיים הביורוקרטיים שמערימים המינהל האזרחי ורשות המים. "הישראלים מבקשים מהפלסטינים להביא לאישור תוכניות בתוך הערים הפלסטיניות - זה כמו שתבקש רשות לתקן פנצ'ר באוטו שלך. מובן ששינויים בתוכניות בתוך ההתנחלויות הם לא מביאים לאישור בוועדה המשותפת". חשוב יותר, ישראל אף אינה מבקשת אישור לשאיבה מתוך מקורות המים המשותפים לה ולפלסטינים, במשאבות שממוקמות ממערב לקו הירוק.

ועדת שומרי הסודות

הפרוטוקולים של ועדת המים המשותפת ושל ועדות המשנה הטכניות שלה הם חשאיים, וחלק ניכר מהלחצים הפוליטיים המופעלים במסגרתן אינו נחשף. יותר מכך, מעורבותם של נציגי הרשות הפלסטינית באישור תוכניות המים של ההתנחלויות היא עניין פוליטי רגיש ביותר, ולכן גם הפלסטינים אינם ממהרים לחשוף את תוכנם של דיוני הוועדה.

מחמד ג'אאסי, שהשתתף מתוקף תפקידו בכל דיוני הוועדה בשנים האחרונות, מספר כי התנהלותה רחוקה מאידיליית שיתוף הפעולה ששורטטה באוסלו: "אמרו שההסכם צריך להיות מיושם ברצון טוב של שני הצדדים, והרצון הטוב הוא חשוב מאוד". ג'אאסי נוכח לדעת כי לאחר שנתיים לפעילות הוועדה אזלה במהירות מידת הרצון הטוב של הנציגים הישראלים. "הם עדיין חושבים על הארץ הזאת ככבושה, ועל כל המים כשייכים להם", הוא אומר.

הדבר מתבטא בחוסר נכונות לאשר פרויקטים פלסטיניים, ובמכשולים רבים שישראל מציבה בפניהם. בשנים האחרונות אף הצטמצם מספר הישיבות של הוועדה המשותפת, מפגישה אחת בכמה חודשים, לפגישה אחת בשנה. אחרי עליית חמאס לשלטון ב-2006, הופסקו כל פגישות הוועדה לשנה וחצי, והפרויקטים הפלסטיניים נערמו על השולחן בעת שהיצע המים בגדה המערבית רק הצטמצם והלך. גם הפלסטינים ביטלו פגישות של הוועדה - בתחילת האינתיפאדה, אז היה צה"ל נכנס לערים הפלסטיניות, וגם בזמן המלחמה בעזה.

"בדרך כלל דנים בפגישה כזאת בארבעה פרויקטים פלסטיניים", מספר ג'אאסי, "ואז הישראלים אומרים: 'נפסיק, עכשיו נעבור לפרויקט שלנו' ומציגים תוכנית שקשורה לאספקת המים בהתנחלויות. אם אנחנו לא מאשרים פרויקט ישראלי זה שוק. הם לא נותנים משהו בחינם, אומרים לנו 'אתם חושבים שנדון רק בפרויקטים שלכם?' אם אנחנו לא מאשרים הפגישה מסתיימת, הפרוטוקולים לא נחתמים, ואנחנו צריכים להציג מחדש אפילו את הפרויקטים שאושרו".

ג'אאסי מספר כי בשלושה מקרים הציגו הישראלים פרויקטים גדולים במיוחד בהתנחלויות, והוא חשש לאשרם בו-במקום וביקש להתייעץ עם ראש רשות המים הפלסטינית. אפילו במקרים הללו, הוא אומר, הפסיקו הישראלים את הפגישה והקפיאו את אישור הפרויקטים הפלסטיניים. אורי שני, אומר שכיום אין נוהגים כך ואילו קודמו בתפקיד, שמעון טל, מסר כי הדברים אינם זכורים לו.

ד"ר עתילי, ראש רשות המים הפלסטינית, קובל על כך שחברי הוועדה הישראלים מסרבים לדון בבקשות פלסטיניות לקדוח באקוויפרים המשותפים לרשות ולישראל, כדי לספק כך את כמויות המים המינימליות הדרושות לפלסטינים. כיום מעריכה רשות המים הפלסטינית כי כמות המים שאפשר להפיק מהאקוויפר המזרחי קרובה יותר ל-40 מיליון קוב, רק חצי מהצרכים הפלסטיניים שהוערכו באוסלו.

קידוחים שעשו הפלסטינים באזור הרודיון שליד בית לחם הראו לטענתם כי תנובתו של האקוויפר המזרחי מאכזבת ביחס לציפיות. תפוקת בארות המים היתה נמוכה כל כך, עד שחפירתן לא היתה סבירה מבחינה כלכלית, קצתן יבשו כעבור כמה חודשים של שימוש ואילו באחרות המים היו מלוחים ובלתי ראויים לשתייה. סלבי חושף בספרו כי אפילו חברת תה"ל, שמהנדסיה יוסי גוטמן וזאב גולני סיפקו את הנתונים על האקוויפר המזרחי להסכם אוסלו, העריכה כי אפשר לשאוב מהאקוויפר רק 100 מיליון קוב בשנה מבלי לפגוע בו, ולא 178 מיליון כפי שטענו המומחים הישראלים בשיחות אוסלו.

יוסי גוטמן מסביר עכשיו, כי החישוב המקובל - לפיו הפלסטינים יכולים לנצל 70-80 מיליון קוב נוספים - מטעה. "בטח שאי-אפשר לקחת את מלוא הפוטנציאל של המאגר ולתרגם אותו לצריכה", הוא אומר, וזאת בין השאר מחשש לייבוש מעיינות בגלל שאיבת כל מי התהום. הטבע, לדבריו, "הוא צרכן לכל דבר וצריך לקחת בחשבון זרימה עודפת של מים". סלבי, למשל, מצטט בספרו הערות כי 20 מיליון קוב מתוך הכמות נחוצים למעיינות.

בעיה נוספת בהערכה היא העובדה שחלק ממי התהום סופגים מליחות בזרימתם מזרחה לכיוון ים המלח, ולכן אינם ניתנים לשתייה בלי טיפול. גוטמן אינו רואה בכך בעיה: "אף אחד לא אמר בכל מהלך ההסכם שכל המים צריכים להיות מתוקים", הוא מסביר. יחד עם זאת, כיום הוא מעריך שניתן לשאוב חלק ניכר מהמים, אם לא את כולם, לפני שהם זורמים לכיוון ים המלח ומומלחים.

במשך 13 השנים שבהן פועלת הוועדה המשותפת היא אישרה לפלסטינים לקדוח 36 בארות, מתוכן רק 18 פועלות (שתיים מחכות לאישור המינהל האזרחי והשאר מושבתות מסיבות שונות). הוועדה לא אישרה עד כה 102 בקשות לשיקום בארות חקלאיות. לפי נתוני הבנק העולמי, מתוך פרויקטים בשווי 121 מיליון דולר, אישרה הוועדה בשנים 2001-2008 פרויקטים בשווי מחצית מהסכום.

רשות המים טענה במסמך תגובה לבנק העולמי כי אושרו 70 בארות, אך גם אחרי כמה פניות לא העבירה ל"הארץ" את רשימת הבארות הללו. שני מסר כי הבקשות לשיקום בארות חקלאיות אינן מוכרות לו.

יותר חזק משר הביטחון

בדומה לבקעת הירדן, גם בדרום הר חברון יש פער משמעותי בין אספקה לערים לבין האספקה לתושבים בשטחי סי, במה שנראה כניסיון להפעיל עליהם לחץ לעקור לערים. כך מקבלים 23 אלף התושבים של העיירה בני נעים אספקה ממוצעת של כ-70 ליטר לאדם ליום - 20 ליטר יותר מהממוצע בשטחי הרשות, אך 30 פחות מהמינימום הנחוץ לצריכה ביתית על פי קביעת הבנק העולמי. תושבי העיירה נאלצים להמעיט לפיכך בגידולים חקלאיים הדורשים השקיה.

בנסיעה באזור אל חירבת א-טאונה בולטים לעין הגידולים החקלאיים של המתנחלים - למשל כרמי הענבים המוריקים והמשתלות בסוסיא. המצב בחירבת א-טאונה שונה מאוד. תושבי הכפר, שמנהלים כבר שנים מאבק נגד הצבא והמינהל האזרחי על המשך המגורים במקום, משתמשים בבאר מים רדודה לצורכיהם הביתיים המידיים. ילדים ונערים בכפר ממלאים ממנה ג'ריקנים, בכמות המצטברת לשמונה עד עשרה ליטרים לתושב ביום. תושבים שיכולים להרשות זאת לעצמם מביאים מים במכליות מהעיירה יאטה תמורת 30 שקל לקוב מים. כמו כן, יש בכפר בור מים לצרכים משותפים, כמו בית הספר או המרפאה, ולתושבים שסובלים במיוחד ממחסור.

ראש מועצת א-טאונה, סאבר אל-הריני, טוען שהמינהל האזרחי מנסה לפנות את התושבים מהמקום באמצעות פגיעה באספקת המים שלהם. כך, לפני חמישה חודשים הוציא המינהל צו הריסה על בור המים של הכפר. אל-הריני ביקש מהמינהל ב-2004 לחבר את הכפר לרשת המים, אך עד היום לא קיבל תשובה. בינתיים, כלי הרכב הבולטים ביותר בכבישי האזור הם מכליות המים שמפעילים ארגונים בינלאומיים. משפחות רבות באזור, שלהן אין חיבור למים או נגישות לבאר, מקבלות את רוב מי השתייה והשימושים הביתיים שלהן ממשאיות אלו.

פרופ' יוסף (יוסקה) מורין, חוקר קרקעות בגמלאות שמסייר יחד עם ארגוני זכויות אדם בדרום הר חברון, מציין כי לפחות בשני מקרים היה עד להתנכלות של עובדי מקורות לתושבים הפלסטינים באזור. כך, ב-24 ביוני אשתקד ראה מורין עובד של מקורות סוגר את ברז המים הראשי ליאטה. כששאל מדוע הוא עושה זאת, השיב העובד כי לא מגיעים מים להתנחלויות פני חבר ובית חגי.

ממקורות נמסר בתגובה, כי "מערכות המים של החברה מהוות מדי יום מטרות לחבלה על ידי הפלסטינים, גם כאשר מדובר בקווי הולכה משותפים לאוכלוסייה יהודית ופלסטינית. חבלות אלו, יחד עם תופעה נרחבת של גניבות מים מהקווים על ידי פלסטינים, גורמות לפגיעה קשה באמינות אספקת המים ליהודים ולפלסטינים גם יחד". לטענת מקורות, גם הקו ליאטה והאזור סובל מאותן סיבות: "לצורך תיקון התקלות בקו נסגר באופן זמני החיבור ליאטה ולכמה ישובים יהודיים, כאשר הסגירה מתואמת מראש".

במקרה נוסף, טוען מורין, האחראי על מרחב הדרום במקורות, אריה יהודה, סגר ב-1 ביולי אשתקד את הברז שמספק מים לשבט הג'הלין שליד יאטה. לדברי מורין, האחראי נימק זאת בתואנה שהם משתמשים ביותר מדי מים ושילכו מפה לירדן. בסופו של דבר, לאחר התערבות ארגונים לזכויות אדם, פתח יהודה את הזרם מחדש, בקצב של 10 קוב לשעה. אנו מכחישים את הדברים שיוחסו לאריה יהודה לפי עדות שמיעה מלפני שנה", נמסר ממקורות בתגובה. "המים מסופקים לרשות המים הפלסטינית באזור הישוב כרמל בהתאם להנחיות רשות המים הישראלית".

העדרן של תשתיות מים בשטחי סי בכל רחבי הגדה אינו רק תוצאה של הסכמי אוסלו ושל אופן פעולת ועדת המים המשותפת, אלא גם של מדיניות המינהל האזרחי. מתברר כי אישור של ועדת המים המשותפת אינו סוף פסוק: כדי להתחיל בביצוע, התוכניות המאושרות בשטחי סי זקוקות גם לאישור המינהל האזרחי. עדויות מצטברות של מקורות ישראליים, פלסטיניים ובינלאומיים מראות כי פקידי המינהל אינם מזדרזים לשפר את אספקת המים לתושבים בשטחים אלה.

קצין בכיר ביותר לשעבר בתיאום הפעולות בשטחים אומר כי באופן כללי "יש צרה צרורה עם מים בגדה, כי יש מחסור עצום, ביחוד בחודשי הקיץ ובעיקר באזור הר חברון והפריפריה שם ובגוש ערורה. בחברון יש בעיה בגלל שיש שם חקלאות, צאן ועדרים והרבה בדואים מסתובבים בשטח. בנוסף זה אזור שחון ללא גשמים ומשקעים. באופן כללי אנחנו מקפידים שלמתנחלים יהיו מים בשפע ולפלסטינים לא. למתנחלים יש כמויות מחושבות לבן אדם - פי שניים מהפלסטינים. זה מביך וזה מביש וכבר נאמרו בעבר הערות גזעניות על זה שהערבים מתקלחים או לא וכמה הם צריכים או לא צריכים. המצב המביש הזה גורם לגניבות מים עצומות ולקידוחים בלתי חוקיים".

לדברי הקצין, המנגנון הפקידותי במינהל האזרחי מפעיל מדיניות נוקשה במיוחד כלפי הפלסטינים. כוחו של המנגנון גדול כל כך, לטענת הקצין, עד שגם בכירי היחידה אינם מצליחים לזרז את מתן האישורים לפיתוח מקורות המים הפלסטיניים. מייצגו הבולט ביותר של מנגנון זה, אומר הקצין, הוא שלמה מושקוביץ, מנהל לשכת התכנון במינהל האזרחי. "מושקוביץ מציק לפלסטינים ודורש דרישות לא הגיוניות שהם לא יכולים לעמוד בהן", אומר הקצין. "הוא איש עם כיפה שלא מאמין בהסכמים, במסירת שטחים או בעצמאות פלסטינית".

מקור פלסטיני בכיר, העוסק בתכנון אזרחי ברשות, מאשר את הדברים: "הבעיה היא שלמה מושקוביץ, הוא יותר חזק משר הביטחון. הוא יעכב את מתן האישורים על כל אחד מהפרטים בתוכנית, וצריך לחכות עד שהוא עונה. בתכנון בגדה הוא המלך". בכירים במינהל טוענים שמושקוביץ הוא פשוט פקיד קפדן, שמקפיד באותה מידה עם המתנחלים. אבל לפחות במקרה אחד זה לא היה כך. לפני שלוש שנים פורסם ב"הארץ" כי מושקוביץ, פקיד של משרד הפנים ש"מושאל" למינהל האזרחי, סיפק להתנחלות מודיעין עילית היתרי בנייה בניגוד לחוק ונימק זאת בצורך "לקבוע עובדות בשטח".

במסמך התגובה של רשות המים הישראלית על הדו"ח של הבנק העולמי היא הדגישה את הסחבת שנוקטים הפלסטינים בהקמת מתקנים לטיהור שפכים ובכך מזהמים את מי התהום ומאבדים מים. הפלסטינים אכן אינם מזרזים, בלשון המעטה, את הקמת המתקנים, אך טוענים כי חלק מקשייהם נובע מדרישות המינהל האזרחי. כך, המינהל דרש רמת טיפול גבוהה ביותר בשפכים (10/10), שאינה מקובלת במערב אירופה וגבוהה מהאיכות שדורשת ישראל ממתקני הטיהור שלה בתוך שטחה. רשות המים הפלסטינית טוענת, שבגלל הדרישה הזאת איבדו תורמים אירופיים עניין בפרויקטים. המינהל הסכים להנמיך את הרמה הנדרשת, אך עדיין התעקש על הגשת תוכנית-שלבים שבשלב האחרון שלה תושג איכות כזאת. ראש ענף תשתיות במינהל האזרחי, סא"ל אמנון כהן, מציין כי מדובר בחזון עתידי שאינו פוגע במימוש התוכניות.

ב-24 ביוני 2008 שלח ראש המינהל האזרחי מכתב לרשות המים הפלסטינית ובו הערותיו על פרויקט לטיהור שפכים באזור ביתוניה. בין היתר כתב: "על התוכניות לקחת בחשבון אפשרות לחיבור הישוב בית חורון למתקן". כמובן, הדרישה שהפלסטינים יטהרו במתקניהם את שפכי ההתנחלויות טומנת בחובה מוקש פוליטי המעמיד בספק את הפרויקט כולו.

לפלסטינים דוגמאות רבות לפרויקטים שמתמהמהים תקופות ארוכות במסדרונות המינהל. כבר לפני שלוש שנים, למשל, אישרה ועדת המים המשותפת פרויקט לשיקום רשת המים בג'יפתליכ שבבקעת הירדן, בהשקעה של 100 אלף שקל. הפלסטינים העבירו את התוכנית למינהל האזרחי, שהפיץ אותה במשרדיו השונים. קצין שממונה על ארכיאולוגיה ביקש לבצע במקום חקירה ארכיאולוגית. המינהל ביקש מהרשות הפלסטינית שתממן את החקירה, בהוצאה של 37 אלף שקל. משרד האוצר הפלסטיני העביר תקציב מיוחד לשם כך, אך בתום החקירה ביקש המינהל האזרחי תקציב נוסף, 47 אלף שקל, לביצוע חקירה נוספת. הרשות הפלסטינית לא העבירה את התקציב הנוסף, ורשת המים לא שוקמה עד היום.

סא"ל כהן מהמינהל טוען שהדרישה אינה בעייתית. "אני שם ארכיאולוג שילווה את הפרויקט, צריך לשלם לו. בכל רשות המים קשה למצוא סכום כזה?"

ראוי שהארכיאולוגיה תעלה בסדרי העדיפויות על מים לשתייה?

"זה לא קשור לסדר עדיפויות - יש חקיקה שמחייבת להגן על עתיקות".

סא"ל כהן אומר שהמינהל פועל ביעילות לקדם את הפרויקטים הפלסטיניים. "אין מדיניות או כוונה לא למזמז, לא למסמס ולא להשהות. אנחנו לא עושים שום פעולה שלילית לפרויקטים הפלסטיניים". כראיה, הוא אומר, מתוך 39 פרויקטים בשטח סי שקיבלו את אישור הוועדה המשותפת מאז 2001, המינהל אישר 21, ארבעה נמצאים בעבודת מטה ו-11 עוד לא הוגשו למינהל.

בדיקה של נתוני המינהל עצמו מגלה מציאות שונה. מתוך 21 הפרויקטים שאושרו, 11 חיכו לאישור המינהל יותר משנה. בכמה מהמקרים קשה להבין את מקור העיכוב. הפלסטינים ביקשו לחפור באר מים בחיזמא שמצפון לירושלים. המינהל דחה ארבעה אתרים שונים שהציעו, והפלסטינים נדרשו להמתין לכינוס הוועדה המשותפת כדי לאשר אתרים חדשים. הבקשה הראשונה, אגב, הוגשה כבר באוקטובר 2000, ועד היום לא אושרה.*



הובלת מים על חמור בקרואת בני-זיד. שוטפים את הרצפה בחצי בקבוק מים


אשה שואבת מים מבאר בכפר סוסיא שבדרום הר חברון. למתנחלים באזור יש מים בשפע



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו