יש הבדל עמוק בין יצירה שנוצרה להיות קישוט או בידור לבין יצירה שהיא מעשה אמנות. הקישוט נועד להיות יפה. הוא בא להנות את החושים, להוסיף צבע לשימושי, וכשהוא בידור - הוא בא ליצור נעימות של צחוק טוב או דמעה קלה. מעשה האמנות לא נועד להיות יפה. הוא מגדיר את היפה מחדש. קורע אותו כדי לומר דרכו משהו חדש על גורל האדם. היופי שבאמנות פועל כיופי הארוטי; הוא מטריד ומושך כדי ליצור זיווג; מפגש עם זולת שיוליד משמעות.

יש יצירות שנוצרו כאמנות והוצגו כאמנות והן ריקות ונפוחות ואינן אומרות דבר, ויש יצירות שהן בגדר קישוט ובידור והן פנינים של חן והמצאה והן יקרות ומעניינות להפליא. העניין אינו במין רצף של איכות, שבו הבידור המצטיין זוכה לעטרת האמנות, אלא במהות השונה ובתפקיד התרבותי הנבדל. האמנות מדברת ברצינות. גם אם היא קומית. היא מתכוונת באמת לגעת בחיים. להתבונן בהם מחדש. הקישוט אינו מדבר ברצינות. הוא מספק בילוי. הוא לא רוצה יותר מכסף. אולי קצת כבוד. האמנות רוצה להשאיר משהו.

ויש גם יצירות מתחפשות: אמנות המתחפשת לבידור ("אופרה בגרוש") או בידור המתחפש לאמנות (שירי נתן יונתן). יש המייחדים את המלה העתיקה אמנות למלאכה ואת המלה החדשה אמנות (המבוססת על המלה העתיקה עוד יותר, התנ"כית - אמן) למה שאינו קישוט. אולי יש תועלת במשחק המלים הזה. ויש הטוענים כי אין עוד הבדל בין קישוט ובידור לבין אמנות. הם טועים.

אבל יש לפעמים שמישהו בא לקשט ומה שעשה גילה שהוא אמן. כך הם זרי הצמחים המקיפים את ציור התקרה של רפאל בלוג'יה של וילה פרנזינה ברומא, מעשה ידיו של ג'ובני דה-אודינה - צייר שעבד בסדנתו של רפאל והיה ממונה על קישוטי-קיר בנוסח הרומאי העתיק ("גרוטסקות" בלשון האמנות של הדור ההוא). זרי הצמחים הללו אינם אלא מסגרת לעיקר - לציור "סעודת האלים" - אבל מי שיביט בהם יראה שהם עיקר אחר: אלה ציורי ירקות ופירות ועשבי-בר המעמיקים להביט בחיי הצמחים באורח נדיר והם ערוכים בקומפוזיציות מפתיעות החורגות מכל שגרה קישוטית. הזרים הללו יוצאים מידי פשוטם כקישוט ומתחילים לדבר ברצינות. מה שהושקע בהם הוא הרבה יותר ממלאכה שנעשתה היטב. הם מזעזעים. הם אינם מוכנים להיאלם אחרי שוך תפקידם במסגרת. ג'ובני מאודינה נתן בהם רוח חיים מתוך מעמקי נפשו. הוא היה אמן גדול, גם אם עבד כקשט.

אלה פיצג'רלד ואום כלת'ום שרו בתוך מעגלי הבידור, אבל שירתן יצרה עולם של אמנות צרופה. שתיהן ידעו זאת בסופו של דבר. שתי הזמרות המופלאות האלו מלמדות על התנועה; על אפשריותה של זרימה בין הספרות של האמנות והבידור, ולא פחות מכך: על ההבדל הנחרץ ביניהן.

אדית סמואל עשתה בובות. למדתי על אודותיה בהרצאה מרתקת של אליק מישורי על בובות ה"פולקלור" הישראליות. בתוך שלל ה"צברים" המומצאים הזדהרו פתאום בובות שלא היו "פולקלור" ולא תעמולה מתחנחנת אלא דיוקני אנשים וילדים עטופי יגון ומבוכה. היו אלה בובות שאפילו מהותן כבובה השתתפה בהבעתן המורכבת. היו אלה מעשי אמנות בלתי נשכחים.

יש מקומות שבהם שמעו על האפשרות שעשיית בובות היא ענף של אמנות הפיסול. בגרמניה, בין מלחמות העולם, צמחה עשיית הבובות לענף אמנות מובהק. הנס בלמר הוא הנודע בין אמני הבובות הגרמניים - שבובותיו הביעו מחאה על אידיאל האדם הנאצי. הוא ברח לצרפת והיה אחד מחשובי הקבוצה הסוריאליסטית. בישראל, בעידן הציוני, היו הבובות משחק לילדים או אביזר קישוט בורגני ותו לא. במקרה הרציני ביותר - הן שימשו כלי לתעמולה ציונית מתקתקה: בובות של חלוצים, של צברים או תימנים ושאר דימויי הגאולה (בובות כאלו נמכרות כמזכרות לתיירים עד היום). אדית סמואל (1907, אסן, גרמניה - 1964, ראשון לציון) היתה אמנית-בובות בגרמניה - יוצרת דיוקנים מעודנת, בעלת סגנון מובהק ויכולת הבעה רבת-כוח. בבואה לארץ-ישראל ב-1939 באה לעולם שלא היה לו עניין ביצירותיה. איש לא יכול כאן באותם הימים לייחס לבובה ערך של מעשה אמנות. בעוניה נאלצה סמואל ליצור בובות של "פולקלור" ציוני וליצור אפילו בובות שראשיהן נעשו בשכפול תעשייתי ורק הגוף והבגדים נעשו ביד.

"כאשר באוגוסט 1939 הגעתי לפלסטינה חרב עלי עולמי, כך נותקתי מכל מה שנשא משמעות בחיי", אמרה אדית סמואל. "נסענו בדרך מתפתלת בתוך הישוב ויצאנו אל שטח חולי. שאלתי אם זה המדבר. עצרנו ועמדנו מול קבוצת עצי ברוש ואורן שקווי המתאר שלהם הזכירו לי את 'אי המתים' של בקלין".* מי שמכיר את ציורו המפורסם של בקלין יבין מיד מה פשר ההיזכרות הזאת. מתוך המעט שראיתי וקראתי אודותיה, ובעיקר למראה דיוקנה בסדנת הבובות שלה, אפשר היה לחוש את ישותה הנפלית; את בדידותה היסודית והתהומית. אין זה קשור דווקא בהיותה מהגרת מגרמניה (למרות שהצביון ה"ייקי" נותן בה תו חזק) אלא ביסוד עז של הסתגרות ובדידות שהיה בה כבר בגרמניה; בדידות הקשורה באיזו ילדותיות נוקשה המעורבת בתחושת נחיתות נשית, תחושה של מבוכה ופגיעות, זרות וכאב. סמואל היתה ערירית כל ימיה.

בחודשים האחרונים התקיימה תערוכה של כמה מיצירותיה בגלריה העירונית לאמנות בראשון לציון, לצד עבודות-מיצבים של האמנית דבורה מורג שרבות מהן מתייחסות ליצירתה ולדמותה של סמואל. מורג גם אצרה את התערוכה הרגישה הזאת וליוותה אותה בהסברים מרתקים. היו בה כמה בובות גדולות (30-50 ס"מ) שנוצרו עוד בגרמניה, מעין סצנה המתרחשת ב"טיפת-חלב" בארץ-ישראל של קיבוץ הגלויות, ועוד כמה בובות "ישראליות". והיו גם כמה דיוקני ילדים המפוסלים בחומר, בצד כמה חלקי בובות שנותרו בסדנתה במותה. כל בובותיה של סמואל, ואפילו אלו שראשיהן שוכפלו, נושאות איזה תו של חיים והבעה המנער מעליו את קיפאון הבובה וכל שגרה קישוטית או תעמולתית. אבל המרגשות ביותר, הנציגות השלמות של אמנותה, הן הבובות הגדולות שהובאו מגרמניה - בובות שנעשו כדיוקן של ילדים מסוימים. תמצית חריפה של אינדיווידואליות מזוגה בהן בתוך יסוד הבובה, הנותן להן נוכחות עצובה של ילד נצחי, קפוא, שנמלט מן החלוף, ובו-בזמן - של אדם שנכלא בתוך הוויה צעצועית המאירה מן המסתור את תנועותיו. וכל בובה היא שיעור חדש על מסתורין הבובה. יצורי האריגים והצמר האלה אינם קישוט ואינם שוליים לדבר. הם מיצירות הפיסול המעניינות ביותר בין היצירות השמורות בארץ הזאת.

בין הבובות הללו גם דמות דיוקנה של אדית סמואל הצעירה עצמה. זהו דיוקן נוקב. שיעור מאלף על שימוש מקסימלי במדיום; כיצד עצם יצירת הבובה פועל על הדמות. אתה רואה את מעשה ההשתקה שיש בהפיכת אדם לפסל, ולא פחות מכך - את הגאולה שבהתבוננות הזאת מבחוץ על ה"אני". וכמה הבנה בדבר יאוש, מבוכה ובדידות יש בבובה הזאת וכמה התעלות מעל כל זה.

---

* מתוך המאמר "הר הדברים האבודים" מאת דבורה מורג ואפי גן בקטלוג התערוכה בראשון לציון.

דיוקן עצמי. בובה של אדית סמואל