בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אריאל הירשפלד | מבט נדיר על חיי הערבים בחברה הישראלית בסרט עג'מי

מבט נדיר על חיי הערבים בחברה הישראלית, מתוך כבוד מפוכח והיכרות אינטימית ובלי אף שמץ של אוריינטליזם

תגובות

"עג'מי". בימוי ותסריט: סכנדר קובטי וירון שני

הסרט הזה זכה כבר השנה בפרס וולג'ין של פסטיבל הסרטים בירושלים ולציון לשבח בפסטיבל קאן, אבל הכיבודים האלה אינם פוטרים מלנסות לתאר את מה שנעשה בו ולהתריע על חשיבותו הבלתי רגילה כמעשה של אמנות בתוך החיים כאן. "עג'מי" הוא פקעת סיפורים השזורים זה בזה, ההולכים ונכרכים זה בזה וננעלים זה בתוך זה עד חנק.

במרכז הסיפור - נסרי, נער חכם וברוך כישרון, שגדל בשכונת עג'מי שביפו ועוסק בציורי קומיקס של האירועים המקיפים אותו. הוא התודעה האוספת בתוכה את פקעת הסיפורים: אחיו הגדול עומר נאלץ להשיג סכום כסף ענק כדי לגאול את משפחתו מאימתה של נקמת-דם, משום שדודו ירה בפושע שפרץ לבית הקפה שלו, פושע שהיה בן למשפחה בדואית נשואת-פנים. ה"סנדק" של שכונת עג'מי, אבו אליאס, מלמד את עומר על מצב העניינים; הוא המקושר לרשת המשפחות הערביות (ישראליות, פלסטיניות ובדואיות) וגם דואג לפרנסתו של קרוב משפחה עני משכם, מאלק בן ה-16, המנסה להשיג מימון לניתוח להצלתה של אמו ממוות קרוב. מאלק, השוהה הבלתי חוקי בתחום הקו הירוק, ישן בקונטיינר במסעדה של אבו אליאס, שבה הוא עובד.

בין בתו היפה של ה"סנדק" לבין עומר נרקם סיפור אהבה חשאי וחסר סיכוי. פער המעמדות ובעיקר - פער הדתות (עומר הוא מוסלמי ואילו אבו אליאס נוצרי) מפריד ביניהם. בינז', בן השכונה, מנהל רומן עם אשה יהודייה וחולם על חיים משותפים בנוה צדק. חבריו רואים בו בוגד. דנדו, שוטר העובד ביפו במצוד סיזיפי אחר הפושעים של שכונת עג'מי, שרוי במתח עמוק ובצער: אחיו הצעיר, החייל, נעדר ובהמשך - נמצא הרוג במערה בשטחים. אלה רק החוטים העיקריים בפקעת.

אני מונה בקפידה את החוטים הסיפוריים הללו כי האופן שבו הם נשזרו זה בזה הוא מורכב ומעניין ביותר. קטעי הסיפורים אינם באים ברצף כרונולוגי אלא בהבלחות המזגזגות בין מאוחר ומוקדם וכך הן יוצרות אפקט פוליפוני - מעין פוגה סיפורית. זימונם המסוכסך של קטעי הסיפורים לא בא כדי לבלבל אלא כדי להובילם לנקודה שתשלב אותם בסיפור המקביל, ומרגע מסוים אתה כמו שומע את מסלולי העלילה זורמים יחד והמתח ביניהם יוצר רעש גובר והולך.

כל סיפור בפני עצמו הוא פשוט ואפילו פשטני: סחיטה הבאה מגאולת-דם; אם חולה הנוטה למות וזקוקה לניתוח דחוף; חייל ישראלי נחטף על ידי פלסטינים; אוהבים שהדת והמעמד מפרידים ביניהם וכו'. אבל הפשטות הזאת פועלת כאן ככוח. אלה סיפורי-יסוד, כשם שההוויה של בני האדם המיוצגים בסרט היא הוויית יסוד: המצוקה לוחצת אותם אל תחתית הקיום, אל הסף התחתון של ההישרדות. ומצד אחר: רק הפשטות הזאת יכולה לאפשר את השתזרותם היעילה בפוליפוניה בלי לטבוע בערפל.

אחד מהישגיו הנדירים של "עג'מי" הוא טיפולו המיוחד במתחים הפוליטיים הישראליים (והם אינם מצטמצמים כלל במתח היהודי-ערבי, והוא מוסיף לו שלל מתחים בין-ערביים); המתחים הללו אינם נוכחים כאן כאידיאולוגיות אלא כזהויות נפשיות כמעט בלתי מודעות וכמצב-נפש העובר מאדם לאדם. כל אדם בסיפור שרוי במתח עצום שעל סף משבר או מעבר לו. "המצב הישראלי" מוחש כאן כהוויה נפשית לחלוטין, ובמובן הזה "עג'מי" נבדל הבדל עמוק מהטיפולים הדוקומנטריים והעלילתיים הקיימים למצב הזה. "עג'מי" אינו מאמר שנפרש לסרט ולא ניתוח שכלתני של ה"מצב". הוא עמוק וזריז הרבה יותר. מבנה ה"פקעת" הסיפורי מובילו להתבוננות רבת-כיוונים ואינטימית בעת ובעונה אחת.

בסרט הזה פועם לב גדול, וההתבוננות בחיי האנשים שבו עשויה, לפני כל דבר אחר, כבוד ואהבה עמוקים. ומתוך כך הוא יוצר מבט נדיר מאוד על חיי הערבים בחברה הישראלית. נדמה לי שכאן, לראשונה כמעט, ניתנת תמונה אפית, סמלית ורבת מעוף של חיי הערבים בישראל-פלסטין, בלי אף שמץ של אוריינטליזם, מתוך כבוד מפוכח והיכרות אינטימית. והעימות עם החברה הישראלית (המסומל בנוכחותה הקשה של המשטרה, המכונה בסלנג המקומי "הממשלה") אינו עסוק בהוקעת האחד על חשבון האחר או באיזו "הבנה" כוללת. למרות האלימות השפוכה על העולם הזה והאיבה המפעמת בו, הן אינן הכוח היחיד הפועל בו ובעיקר: במבט הבונה את הסרט אין אף שמץ של איבה ואלימות. גם בסצנות האלימות ביותר המבט הוא של אוהב מבוהל ואין בהן מן השמחה לאיד וסקרנות הקרקס שיש בקולנוע האלים ה"קומיקסי" העוסק בדור האחרון ב"שכונות אלימות" ושוטרים מסובכים בפשע (הרמיזה לז'אנר הקולנועי הזה בציוריו של נסרי הנער היא רמיזה ניגודית הבאה להתריע על הבדל ולא על דמיון!).

לשונו של הסרט היא הערבית-עברית המשמשת את הערבים הישראליים. התרכובת המוזרה הזאת, העשויה מעימות בין לשון התרבות הישראלית השלטת לבין הערבית המקומית, מלמדת בשימושה החי על מצב עשיר הרבה יותר מאשר שליטה וכניעה. סייד קשוע החל לטפל בה בסדרת הטלוויזיה "עבודה ערבית", וזו היתה נקודת החוזק של הסדרה. יש בה עורמה רבה ואירוניה ולא פעם היא מופנית בגיחוך סאטירי אל עבר הישראליות המקיפה אותה. ב"עג'מי" היא מצטרפת לעושר המבט ונושאת עמה גם עדינות רבה ולא מעט ממשקלה של הטרגדיה. נוכחותה המרגשת של הלשון ב"עג'מי" קשורה כמובן בעבודת השחקנים (הלא מקצועיים) שטבעיותם הגמורה יוצרת רושם של חדירה למקום שאינו יודע כלל על היותו נראה מבחוץ.

במישור אחד מגיע הסרט לרמה של וירטואוזיות הנדירה בכל קנה מידה - בעיצוב של סצנות "התלקחות": סצנות העוברות ממצב נינוח למריבה ותגרה הגוררת את כל הנוכחים לתוך פקעת של מכות וצעקות, אימה ופאניקה. הסצנות הללו בנויות כקרשנדו מדויק - מן השקט הטעון אל כניסתו השקטה, הבלתי מורגשת בתחילה, של יסוד הקרב, אל העלייה הנערמת בזינוקים של רעש ופחד ואל הפורקן הנורא שסופו החטוף הוא שקט, גופה ודם (בין הסצנות האלו אני מונה גם סצנה עוצרת נשימה של משפט המתרחש בין חמולות בדואיות). הסצנות האלו הן שיעורים בדרמה קולנועית תמציתית ומעמיקה. מנין בא היסוד המסעיר תגרה? היכן הוא מתחיל באמת? האם יש כאן "סיבתיות"?

כבר בצפייה ראשונה אתה חש כי הסצנות הללו אינן אלא שיקוף מוקטן של הסרט כולו ושל ההוויה שאותה הוא מתאר. הסרט כולו נבנה כקרשנדו אדיר לקראת התגרה שבסיומו, שברגעים המעטים הבאים אחריה נחשף עומקה הנורא של הטרגדיה. זהו סיום חטוף, חרישי, קטוע, המותיר אותך פעור ואילם.

"עג'מי" הוא סרט צפוף ואתלטי ואין עליו כזית שומן. אין כאן תמונות "סמליות" הבאות להרחיב ולפרש את העולם. הכל נישא על כתפי הפעולה ותנועת העלילה. זהו ריאליזם סימבולי מן המעלה הגבוהה ביותר. היפה באמת אינו הנגלה לעין, גם כשהוא חזותי. היפה הוא היעיל. היודע להניע בתנועות מעטות שמים וארץ. וכאן - תנועה אחת נוגעת בלב ובשכל, ביפו ובארץ כולה, בערבים וביהודים, בהווה המוחלט וגם בעבר הנסתר הניבט בכל מעשה.



מתוך 'עג'מי'. שיעור בעיצובה של דרמה קולנועית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו