בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הגירעון של בניין מרכז פרס לשלום עוד יקבור איתו את החזון

התוכנית להקמת המבנה המפואר של מרכז פרס לשלום ביפו היתה יומרנית מדי. ההוצאות תפחו הרבה מעבר למתוכנן, המשבר הכלכלי הקטין את זרם התרומות. חגיגות העשור הראוותניות ל"חנוכת הבית" הלא-גמור הגדילו את הגירעון, וההנהלה ניסתה למשכן אותו, קיצצה בפעולות הדו-קיום, סגרה מחלקות ופיטרה עובדים. השלום יצטרך לחכות

2תגובות

אוקטובר 2008. שוק המשכנתאות בארצות הברית בקריסה, כלכלת איסלנד מתמוטטת וכותרות העיתונים מדווחות על המשבר הכלכלי העולמי המעמיק. העולם כמרקחה, אבל במשרדי "מרכז פרס לשלום" בדרך השלום בתל אביב דווקא שוררת אופטימיות. בסוף אותו החודש יחגוג המרכז עשור להיווסדו והעובדים נערכים לרכבת אווירית של אילי הון, אמנים ושחקנים שיבואו מרחבי העולם להשתתף באירועים ולפתוח את כיסיהם העמוקים.

"מילאנו את בן גוריון במטוסים פרטיים", נזכרת השבוע י', עובדת לשעבר במרכז שהיתה שותפה להפקת האירוע. "כמעט כל מי שהגיע קיבל בשדה התעופה שירות וי-איי-פי, כלומר, הוא ישב בטרקלין ושתה קפה בזמן שמישהו אחר סידר את החתמת הדרכון שלו". י' מספרת גם על גחמותיהם של כמה מהאורחים, כמו למשל המאבק על הסוויטות במלון דן, שבו שוכנו רובם. "חלק מהמוזמנים אמרו שהם לא יגיעו אם לא יקבלו סוויטה ברמה מסוימת, אז הזמנו סוויטות גם בהילטון".

בערב הראשון הוזמנו מאות מהאורחים לחנוכת משכנו החדש והמפואר של מרכז פרס, הנבנה בשכונת עג'מי ביפו. הברמנים מזגו משקאות אלכוהוליים יקרים לכל דורש ומלצריות עם מגשי טאפאס הסתובבו בין שמעון פרס לנוחי דנקנר, בין דון קינג לאיילת זורר ובין אדריכל הבית מקסימיליאנו פוקסס לאילי ההון שתרמו להקמתו. אחר כך נכנסו המוזמנים לאוהל שהוקם במקום כדי להאזין לנאומים.

"זו היתה חנוכה של בניין שבכלל לא היה מוכן ובשביל האירוע זירזו את הבנייה כדי שלפחות משטח הדק בחוץ יהיה מוכן והכל יהיה נקי מבפנים", מתארת י'. "באוהל היה סיפור שלם של מי יושב ליד מי. כמובן שהכי חשוב זה מי יושב ליד פרס, כי כל התורמים רצו לשבת לידו בשולחן ובית הנשיא היה צריך לאשר את זה".

למחרת בערב הוזמנו האורחים לקונצרט במשכן לאמנויות הבמה בתל אביב, שם, אחרי שדיילות הגישו להם גביעי גלידת בן אנד ג'ריס, הופיעו לפניהם אנדריאה בוצ'לי, מרסדס סוסה, אחינועם ניני ואחרים. לא כל העובדים הרגישו בנוח עם החגיגות. "אתה נמצא באירוע של ארגון שעושה שלום וכל מה שאתה רואה זה רק כסף וכסף וכסף. היה בזה משהו פשוט דוחה. זה היה זר למה שחלק מאיתנו חשבו שהוא אופיו של המרכז", מספרת ח', עובדת אחרת.

48 שעות לפני פתיחת פסטיבל העשור צוטט בעיתונות נשיא המרכז, אורי סביר, שאמר כי "האירוע משמש הזדמנות לתורמים לתרום לפרויקטים". אבל כבר תוך כדי האירוע התברר שהציפיות של המארגנים היו מוגזמות. כעשרה מיליון שקל הושקעו בארגון החגיגות וכמו בחתונה שבה המחאות השי שמתקבלות אינן מכסות את העלויות, כך היה גם כאן: התרומות שנאספו אפילו לא הספיקו למימון המסיבות, והמרכז נאלץ להשלים את החסר מתקציבו.

"אני קיוויתי שהעשור יכניס לנו כסף, לא יעלה לנו כסף", מגלה מנכ"ל המרכז, רון פונדק. "חגיגות העשור היו הצלחה ענקית בהקשר של האירוע וכישלון טוטלי בהיבט שאנשים באו עם הדפרסיה הכלכלית". למרות הנטייה להאשים את המשבר הכלכלי בכישלון, קשה לומר שמישהו במרכז היה באמת מופתע, שכן בחודשים שקדמו לאירוע התקיימו בהנהלת המרכז דיונים ערים בשאלה אם נכון לקיים חגיגות בסדר גודל כזה בכלל - ובתקופה הזאת בפרט.

נקודת ציון כואבת

חגיגות העשור היו נקודת ציון כואבת בתולדות המרכז. אחריהן נעשו בו קיצוצים בשכר, פוטרו עובדים, נסגרו מחלקות והופסקו פרויקטים - ובאותו זמן הופנו מאמצי גיוס הכספים בעיקר למטרה אחת: הבית שנבנה ברחוב קדם ביפו. כיצד קורה שעמותת מרכז פרס, שמצליחה לגייס בכל שנה תרומות של מיליוני דולרים ומתגאה בכך שהיא "עמותת השלום" המצליחה בארץ, נקלעה למצב כזה? את התשובה כדאי להתחיל לחפש בפרויקט של פוקסס, שעובדים במרכז מספרים שעלותו הכוללת מתקרבת למאה מיליון שקל, כמעט פי ארבעה מהמתוכנן. מאז שנת 2003, שבה נחכר המגרש היקר על שפת הים כדי להקים עליו את הבניין המונומנטלי, שקוע המרכז בניסיונות לממן את הבנייה.

עשרה חודשים עברו מאז "חנוכת" בית פרס לשלום, ובצהרי יום ראשון שעבר נראו הפועלים הערבים מטייבה, העובדים עדיין על בנייתו, סקפטיים למדי. הם כבר שמעו שאם לא יהיו (שוב) שינויים של הרגע האחרון, יעברו עובדי המרכז בתוך חודשיים אל המבנה החדש.

"באוקטובר אנחנו נכנסים לבית, לא משנה מה. התחלנו בתהליך ההעברה למעשה", אומר פונדק. "היה ויכוח לגיטימי אם לעבור לבית למרות שחלקים ממנו, כמו הגן, לא יהיו גמורים עד הסוף - או לחכות עד שהכל ייגמר. הגענו להחלטה שאנחנו מכשירים את מה שאפשר, ונכנסים".

למה התעכב כל כך המעבר? פונדק מסביר ש"הבית הרבה יותר מסובך מבחינת מה שתוכנן מראש והאדריכל הוא מאוד, בוא נאמר, מקורי. הוא יצא עם תוכניות עבודה שהיה קשה מאוד לבצע ושהתבררו בדיעבד כיותר יקרות מאשר כשתוכננו. היינו צריכים לפתור הרבה בעיות הנדסיות וזה דחה ודחה, והמשברים הכלכליים והעלויות שגדלו יצרו לוחות זמנים ארוכים יחסית למה שצפינו".

מסיור בבניין נראה שלא הרבה השתנה בו מאז מאי אשתקד, אז הוזמן הציבור במסגרת אירועי "בתים מבפנים" לבחון איך מתקדמת בניית המבנה, העשוי שכבות-שכבות של פסי בטון ירקרק וזכוכית. מיקומו של הבניין המפואר בלב שכונת מצוקה ערבית, ליד בית קברות מוסלמי, מנקר את עיני התושבים המתלוננים זה שנים על הזנחה והתנכלויות מצד הרשויות. לפני חודשים ספורים הסביר פוקסס בראיון למוסף זה את חזונו: "היה לי בראש רעיון של מבנה רב-שכבתי שמבחוץ נראה כקופסה ישרה ומבפנים מעניק תחושה של השתנות. השכבות מבטאות את ההיסטוריה של שני עמים שחיו זה לצד זה באותו המקום במשך שנים כה רבות. אני רואה את השלום כאוטופיה, אי אפשר לארוז אותו בתוך עטיפה סגורה".

באופן מוזר, אף על פי שמרכיב הזכוכית בולט מאוד במבנה, אוויר צלול הוא מצרך נדיר בתוכו, שכן חלונות אין בו ורק צד אחד של הבניין, זה הפונה אל הים, פתוח. בהפסקות הקצרות ביום העבודה מחפשים הפועלים מפלט מהחום הלוהט בבניין, שבתחילת השבוע שעבר אפילו מערכת מיזוג האוויר טרם הותקנה בו.

כל אחד עם האג'נדה שלו

על פי דו"ח רשמי של העמותה, שסיכם את פעילותה לשנת 2003, פרויקט בית פרס, שהחל להתממש עם חתימת החוזה לחכירת הקרקע ותשלום המסים לעירייה (כ-5.5 מיליון שקל בסך הכל), נועד להסתיים כעבור קצת יותר משלוש שנים, בתקציב של 5.5 עד 6 מיליון דולר. אלא שמאז עבר הפרויקט תלאות רבות, שבדומה לחגיגות העשור לא היו צריכות להפתיע איש. כבר בדו"ח ועדת הביקורת של העמותה לשנת 2003 נכתב כי "נכון ליום 6.5.04 טרם הוחל בעבודות הבנייה וטרם נחתמו הסכמים לשם התחלת הבנייה".

על אף הביקורת התעכבה הבנייה וכעבור שלוש שנים נכתב בדו"ח של אותה ועדת ביקורת, כי הוועדה המייעצת, שליוותה את הבנייה, התכנסה פעם אחת במשך שנת 2006: "הביקורת ממליצה כי הוועדה תתקיים בתדירות גבוהה יותר לצורך קבלת עדכונים שוטפים אחר התקדמות הפרויקט ובעיות שצצות מעת לעת".

בדו"ח האחרון של ועדת הביקורת, המתייחס לסוגיית הבית, נקבע כי "נכון ליום 1.5.2007 עומדת ההערכה (של עלות הפרויקט) על כ-12.6 מיליון דולר". בשנת 2007 כבר הוקצה לבנייה חלק משמעותי מתקציב העמותה: רק תשלומים לבתי חולים, במסגרת פרויקט רפואי של המרכז לטיפול בפלסטינים, היו גבוהים יותר מהתשלומים לספקים, וההוצאות על הבנייה הגיעו ל-16.1 מיליון שקל. אלא שבאותה השנה נתרמו לטובת הבית רק כחצי מיליון שקל, ואילו כמחצית הסכום - 232,828 שקל - שולמה ל"גיס תרומות". בקיצור, לא היה מספיק כסף לבנייה.

בנוסף, נקלע המרכז לסכסוך על מיליוני שקלים עם חברת "קל בניין", הבונה את שלד הבית והמעטפת שלו. גונן חופשי, מנכ"ל קל בניין: "אנחנו טוענים שמגיע לנו יותר כסף בגין עבודות מסוימות והם חושבים שלא". בינתיים מונה בורר, וחלק מהכסף כבר הועבר לחברה.

עובדים במרכז מספרים, שמצבו הכלכלי היה חמור עד כדי כך שלפני חודשים ספורים ביקשה ההנהלה למשכן את הבניין, ובקרב העובדים היתה תחושה שהמשך פעילותו של המרכז אינו מובטח. "זה קצת מוגזם להגיד, כי יחסית למערכות אחרות, למרכז פרס יש שוליים רחבים יותר", אומר פונדק, אבל מאשר ש"רצינו מאוד למשכן את הבית. זה היה מקל עלי והייתי פורס את התשלומים. לצערי הרב זה בלתי אפשרי, כי אף בנק לא היה מוכן. הם טוענים שאי אפשר יהיה למכור אותו. זה אילץ אותנו להיות יותר אגרסיוויים בגיוס כספים".

ואכן, בחודשים האחרונים עיקר פעילותו של פונדק מול התורמים היא לטובת הבית, אם כי לדבריו אין אלה "תורמי שלום": "אילו הייתי הולך לבקש מהם כסף לפעילות עם הפלסטינים, הם לא היו נותנים לי אגורה שחוקה. רובם ככולם הם תורמים ספציפיים לבית, שתורמים בגלל קשריהם לפרס, אהבתם לפרס, תחושתם שצריך לייצר איזה משהו שיזכיר ויזכור אותו. כל אחד עם האג'נדה שלו. נכון שזה מסיט אותי כמנכ"ל להשיג יותר כסף לבית מאשר לפעילות, וכשאני עסוק במטלה כזאת אז בלי ספק האנרגיות שלי כמנהל הולכות למקום אחר, אבל הבית הוא קופסה פיננסית עצמאית שאנחנו לא לוקחים אליו כספים מהמרכז".

גם ההתרמה האגרסיווית לא תמיד הניבה תוצאות. פונדק מאשר שכמה תורמים פוטנציאליים סירבו להעביר כספים לבנייה, שכן לא רצו להופיע על לוח התורמים ליד שמו של מארק ריץ', שתרם לבית יותר ממיליון דולר. ריץ' הואשם ב-83' בארצות הברית בשורה של עבירות פדרליות ובכללן מרמה והתחמקות מתשלום מסים בסך 48 מיליון דולר. הוא הורשע בעבירות אך נמלט לשווייץ, ובתחילת העשור קיבל חנינה מהנשיא אז, ביל קלינטון, בין השאר בזכות פניות של בכירים ישראלים.

גם בחבר הנאמנים הבינלאומי של המרכז יש שם שלא כולם במרכז בטוחים שיש להתגאות בו. זהו הלורד מייקל לוי מבריטניה, מקורבו של ראש הממשלה לשעבר טוני בלייר, שהיה מגייס הכספים הראשי של מפלגת הלייבור. לוי נעצר ב-2006 בחשד למעורבות בפרשת "מכירה" של תוארי אצולה בתמורה לכספים שהוענקו למפלגה, אך כעבור שנה החליטה התביעה לא להעמידו לדין.

הייתכן שזו הסיבה לכך שבשבוע שעבר פנה פונדק לכל עובדי המרכז בבקשה "להקפיד, כאשר אתם נותנים לאורחים את הברושור של מרכז פרס, לא לצרף אליו את רשימת חברי הבורד הבינלאומי, אלא במקרים מיוחדים בלבד"? פונדק אומר שלא. הסיבה, לדבריו, היא ש"אנשים אומרים לי, 'אם אלה חברי הבורד שלך, למה אתה צריך אותי? שהם יתרמו'. אני מצוי בקונפליקט הזה בין הדימוי למציאות כל יום".

ואלה התורמים

את מי הצליחו בסופו של דבר להתרים לבניין? התורמים הכבדים, שהרימו כל אחד יותר ממיליון דולר, הם דניאל עמר, איש עסקים יהודי הפועל בשווייץ ובצרפת; המולטי מיליונר האמריקאי אלי ברוד; המיליונרית סוזן וון ליביג; אשת העסקים הקנדית הת'ר רייזמן והבנקאי ג'וזף ספרא.

ברשימת התורמים שתרמו סכומים קטנים יותר אפשר למצוא את רונלד לאודר, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, את קרן איי-די-בי של נוחי דנקנר, את המפיק הישראלי-הוליוודי ארנון מילצ'ן, את איש הנדל"ן אלפרד אקירוב, את איל ההון היהודי-קזחי אלכסנדר משקביץ (שתרם גם לוועידת הנשיא) ורבים אחרים.

במרכז הניחו שהתקשורת עלולה להציג שאלות בעניין העלויות הגבוהות של הפרויקט וכחודש לפני חגיגות העשור, באחת מישיבות ההנהלה, דנו בבעיה. בישיבה ניתנו פתרונות אפשריים, דוגמת הדגשת העלות של הקמת המבנה בלבד, בלי להתייחס לעלות של חכירת הקרקע, החניון, פיתוח השטח הציבורי שמהווה חלק מהפרויקט וכו'.

יואב מסר, האדריכל הישראלי המלווה את הבנייה, נכח בישיבה. השבוע אמר מסר, כי "נושא עלות של פרויקט הוא רחב יריעה. יש עלות של בנייה, עלויות נלוות, עלויות פיתוח, הצטיידות וכו'. יש לא מעט דברים שלא קשורים לבנייה. לכן המחיר של בניין הוא דבר שאני מאוד מתקשה להגדיר אותו... אני חושב שצריך להתרכז בעלויות הבניין. אם המספר שמעניין אותך זה עלויות הטוטל, לדעתי זה לא נכון".

בתשובה על שאלה בעניין, גם פונדק מתייחס תחילה רק לעלות הבנייה עצמה ומצטט את מסר האומר כי העלות למ"ר היא 2,500-3,000 דולר. כשהוא נשאל מה הסכום הכולל הוא משיב ש"זה עוד בסיכומים".

עובדים במרכז אומרים שההשקעה מתקרבת למאה מיליון שקל.

"זה מוגזם לכל הדעות, אבל עוד לא סיכמנו. בסופו של דבר זה בית לא זול".

"זה כאב לב", אומר נועם זיו, בעבר מנהל מחלקת האיי-טי (טכנולוגית מידע) במרכז. "תחשוב שכל התרומות שהלכו לבניין יכלו להיות תרומות למשחקי כדורגל למען השלום, או לתיאטרון ישראלי-פלסטיני". ג', מנהל מחלקה אחר שעזב, משווה בין המשרדים הנוכחיים בדרך השלום לבין המבנה החדש: "מרכז פרס הוא ארגון של עשייה שנעשית בסביבה מאוד לא מפוארת. בעיני זה מאוד התאים לצורת העבודה של המרכז ולאנשים שאיתם הוא עובד. אני לא בטוח שהבניין המפואר באמת הולם את הצרכים של מרכז פרס... כמובן שהבעיה היא גם בעלות שלו. חבל מאוד שזה קרה, כי אין ספק שזה מגביל מאוד את פעילות המרכז".

כמעט בלתי אפשרי למצוא עובדים במרכז פרס, או כאלה שעזבו אותו לאחרונה, שידברו בגלוי על המתרחש בו. "זה עולם קטן וקליקה קטנה. אם אתה מתכנן להמשיך בתעשיית השלום ומגלים שכביכול 'בגדת', אז נדפקת", מנסה י' להסביר זאת. עובדת אחרת מתארת את המרכז כמקום "בעל היררכיה מאוד ברורה ובמובן מסוים עם ניחוח של מערכת ביטחון".

ביום רביעי שעבר, למשל, זומנו כל העובדים לפגישת עדכון ובה דיווח להם פונדק בין השאר על "הקטסטרופה" המתרגשת על המרכז, בדמות הכתבה הצפויה במוסף "הארץ". פונדק הסביר כי ידוע שמישהו מהמרכז שוחח עם כתב "הארץ" והנחה את העובדים לא להמשיך בכך. בפגישה עמו הסביר שאינו מעוניין שעובדים ידברו על נושאים שאינם בקיאים בהם.

בתחילת השבוע פנתה דוברת המרכז, איילת מייזנר, אל העובדים, והפנתה אותם לכתבות שפורסמו באינטרנט וציטטו מחקרים שערך המרכז. מעבר לטפיחה העצמית על השכם היתה למייזנר בקשה נוספת: "אשמח אם תיכנסו לגרסאות האלקטרוניות של הכתבות ותוסיפו טוקבקים חיוביים".

אחים בצמרת

עובדים במרכז מזהים בצמרתו שתי גישות שונות. לפי התיאוריה הזאת, בעלי גישה אחת הם נשיא המרכז סביר, רעייתו עליזה, שהיא סמנכ"לית במרכז, והסמנכ"ל ערן לוי, שאותו הכיר הזוג סביר לפני שנים רבות בזמן שירותם המשותף בקונסוליה בניו יורק; מולם ניצב המנכ"ל פונדק. "רון עיצב את המרכז בשנים האחרונות כמרכז מאוד פעיל, הן ברמת השטח, בארגוני ספורט, תרבות או חינוך והן ברמות יותר גבוהות, כמו המחקרים שמחלקת הכלכלה הפיקה", מספר ג'. "אורי ניהל את המרכז בדרך שהיא יותר ראוותנית".

חגיגות העשור חשפו שוב את ההבדל בין פונדק לסביר. ח' אומרת ש"רון לא ממש נלחם בזה, למרות שהוא לא רצה את זה מראש וזה היה ידוע. בסוף הוא קיבל את ההחלטה ללכת עם זה, אבל לא עשה את זה בהתגייסות מלאה". בשיחה עמו פונדק אינו מכחיש את העובדה שלא התלהב מהאירועים, אבל מסביר שזו לא היתה סיבה מספקת מבחינתו להניח את המפתחות על השולחן.

אורי סביר גאה בהישגיו ואינו מרגיש צורך להתנצל על דבר. "הקמתי את מרכז פרס לשלום לפני 12 שנים במרתף ברחוב אבן גבירול. הוא צמח עם הזמן לאחד ממרכזי השלום החשובים והפעילים בעולם. היה ברור לכמה אנשים, בייחוד למרקיני (המיליארדר האיטלקי אלפיו מרקיני, מהתורמים העיקריים לבית, שהתעקש על שכירת שירותיו של פוקסס), שרצוי שלמרכז יהיה בית. האמת היא שחשבנו שיהיה קל יותר לאסוף את הכספים, אבל בסופו של דבר נאסוף אותם. ברור שבשוטף זה דבר שנוגס בפעילות, כי כספים הולכים לזה ולא למשהו אחר".

אנשים במרכז אומרים שהעלות של הפרויקט היא מאה מיליון שקל.

"מה פתאום? אם אני לא טועה אז המחיר הכולל הוא 16 מיליון דולר, אבל אני לא רוצה להטעות אותך. אנחנו נרים את מה שחסר ואני חושב שתוך זמן קצר כל הכספים יהיו בפנים".

אומרים גם שלך ולפונדק שתי גישות שונות - ראוותנית מול יצרנית.

"שטויות במיץ עגבניות. לא הייתי יכול לעבוד עם מנכ"ל שאיתו אני לא רואה עין בעין את מרכז פרס. רון הוא אח בשבילי, אנחנו מדברים בשפה משותפת מאז אוסלו. יש לשנינו רקורד מוכח אצל רבין ופרס בנושא אוסלו ואנחנו אנשים מאוד מעשיים. הראוותנות מעניינת אותי כקליפת השום. כל הקונספט שלי במרכז היה שיהיו שיתופי פעולה מעשיים עם הפלסטינים. הקמנו המון פרויקטים עם אלפי פרטנרים וכל מי שאומר משהו אחר לא יודע על מה הוא מדבר".

מה ביחס לחגיגות העשור?

"אנחנו מחויבים להביא לכאן את הבורד הבינלאומי של מרכז פרס ולא עשינו את זה די הרבה זמן. כשהתברר לנו שאנחנו פעילים כבר עשר שנים, היתה החלטה משותפת של רון ושלי לעשות את זה. אני מסכים שאני מאמין יותר באירוע מעין זה, שאחר כך יוצר גלים - בארץ, ברשות הפלסטינית, בעולם הערבי ובמערכת הבינלאומית. באו גדולי עולם, לאף אחד אחר לא בא קהל כזה. אני כן מאמין באירועים כאלה ומאמין שבעוד שנתיים נעשה עוד אחד. אני לא מתחרט על זה, כי מרבית ההוצאה כוסתה. נניח שיש מיליון שקל אוברדרפט, אז זה נכנס בעקיפין לפרויקטים. אתה לא יודע אם פרויקט קיבל כסף כי אנשים התלהבו מהעשור, או שהיו נותנים בכל מקרה".

עובדים אחדים במרכז מטילים ספק בכישוריה של אשתו, עליזה סביר, ומצביעים לדוגמה על פרויקט "זורה" שהיא אחראית עליו, שנועד לקדם שיתוף פעולה באינטרנט בין יוצרי קולנוע ישראלים ופלסטינים. הפרויקט נקלע לאחרונה לקשיים כלכליים לאחר שכבר הושקעו בו סכומים גדולים. סביר אומרת כי "באווירה הכלכלית ששוררת בעולם מאוד קשה לקדם פרויקטים. זה פרויקט יחסית יקר, אסטרטגי, שכולל הרבה מאוד מרכיבים. אני במאמצי גיוס כספים ועוד לא הצלחתי להקים את הפרויקט".

אורי סביר מתקומם על הרמיזות. "אשתי היא כוכב", הוא אומר. "בבניית שלום יש מעטים בארץ שכל כך מומחים כמוה. היא עבדה במשרד החוץ ועסקה ביחסי תרבות עם הפלסטינים, עשתה תיאטרון ישראלי-פלסטיני משותף, סרטים משותפים. היא שם בזכות ולא בחסד".

אם כבר מזכירים קשרי משפחה, כדאי לציין את המפיק והצלם נמרוד שנית, בנו של דן שנית, סמנכ"ל במרכז המנהל את המחלקה לבריאות ורפואה. שנית הבן הפיק בשביל המרכז, בתשלום, כמה סרטי תדמית ובאחרונה החל לעבוד על סרט נוסף בהשקעה של עשרות-אלפי שקלים. פונדק אומר כי "בזמנו עשינו מכרזון בין כמה חברות וקיבלנו ממנו מחירים אטרקטיוויים ותוצרים טובים". את העבודה הנוכחית קיבל שנית בלי מכרז (יצוין שאין חובה חוקית לקיים מכרז כזה) ופונדק מסביר מדוע: "אמרנו שזה הולך כל כך טוב, אז אפשר להמשיך באותו המחיר... זה שהוא הבן שלו לא בהכרח מחייב לא להתקשר איתו".

שניים מתוך ארבעים

את מרכז פרס לשלום הקים ב-96' שמעון פרס, חתן פרס נובל לשלום וראש הממשלה לשעבר. למרות שמו וזיהויו של המרכז בציבור עם שמעון פרס, הרי שבשנים האחרונות, מאז שחזר לשאת בתפקידים מדיניים - קודם כשר בממשלה וכיום כנשיא המדינה - ומחשש לניגוד עניינים, אסור לפרס להיות מעורב רשמית במרכז. הדבר מתבטא בכך שאל אירועים רשמיים של המרכז בא פרס כנשיא המדינה, ולא כ"מייסד המרכז". ובכל זאת, לא חסרים לנשיא קשרים בלתי פורמליים עם הבייבי שלו: בתו, צביה ולדן, היא חברת הוועד המנהל של המרכז. נשיא המרכז סביר הוא מקורבו, כמו גם חברי הוועד המנהל משה תאומים (איש פרסום שאותו מכיר פרס מילדות ושבעבר היה יועצו) והשר לשעבר רפי אדרי (שפעל לטובת פרס בהתמודדותו הראשונה על הנשיאות בשנת 2000 וייצג בישראל את איש העסקים דניאל עמר, מהתורמים הגדולים ביותר לבית ביפו).

בנוסף, עו"ד משה שליט, יו"ר ועדת הביקורת של מרכז פרס, הוא גם עורך דינו הפרטי של פרס. כך, למשל, בדיון שנערך בכנסת באוגוסט 2007, ובו נדונה בקשת פרס לאשר לו לעמוד בראש עמותות המנציחות את זכר בן גוריון, היה זה שליט שייצג את הנשיא בדיון. "יש לפרס גישה רעיונית למרכז", אומר שליט בתגובה, "אבל אין לו גישה ניהולית... ודאי שהוא מתעניין במה שנעשה וכשבאים אליו הוא מביע דעה, אבל זה כפי שהוא מביע דעה בכל נושא ציבורי".

בדף הקשר הפנימי של המרכז מופיעים גם מספרי הטלפון של לשכת הנשיא - הייצוג היחיד בדף של מוסד ממוסדות המדינה. "זו מסורת מאז הקמת המרכז", אומר פונדק. "להיכן שהוא הולך, מהאופוזיציה ועד לנשיאות, המספר של משרדו מופיע תמיד בדף הקשר. בפועל, היחיד שמדבר איתו זה אני". מצד שני, כשלאחרונה עלה רעיון לצלם את פרס לסרט תדמית של המרכז, נאמר בדיון פנימי ש"ננסה לתרום אותו, אבל לא בטוח שנצליח".

מבית הנשיא נמסר בתגובה: "ברצוננו להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי מאז כניסתו של הנשיא שמעון פרס לתפקידו הוא אינו עוסק, במישרין או בעקיפין, בניהול מרכז פרס לשלום ובהתוויית מדיניותו. כמו כן, הנשיא אינו עוסק בגיוס כספים למרכז זה. האזכור של מספרי הטלפון תמוה. מספרי הטלפון של רשויות השלטון, ובהם משרד ראש הממשלה ולשכת נשיא המדינה, הינם מידע נגיש לכל אדם, מפורסמים בכל אתר רשמי ונמצאים ברשותם של ארגונים רבים בארץ ובעולם".

על פי "חזון מרכז פרס לשלום", העמותה פועלת על יסוד ההנחה "כי המפתח לשלום מצוי בידיהם של אנשים, תושבי האזור, וכי קידום פיזי, שיתוף פעולה והבנה הדדית יביאו עמם גם קידמה ורווחה לתושביו". המרכז מקיים פעילויות רבות ומגוונות לקידום מטרותיו, החל ממפגשים בין בני נוער ישראלים ופלסטינים ופעילויות תרבות וספורט משותפות, דרך כנסים ופרויקטים המטפחים שיתוף פעולה כלכלי ופעילות הומניטרית נרחבת, בעיקר בתחום הבריאות, שבמסגרתה הופנו במשך השנים אלפי פלסטינים לקבלת טיפול רפואי בבתי חולים ישראליים.

ליחסי ציבור טובים במיוחד זוכים משחקי הכדורגל שמארגן המרכז, לעתים בהשתתפות כוכבים בינלאומיים. זכור במיוחד המשחק שהתקיים בספרד ב-2005, שבו התמודדה נבחרת משותפת של כוכבי כדורגל ישראלים ופלסטינים מול קבוצת ברצלונה. שחקן הקולנוע שון קונרי הוא שבעט את בעיטת הפתיחה של המשחק, שבו נכחו בין השאר הנשיא פרס, שר החוץ הספרדי וראשי ערים ישראלים ופלסטינים.

המחלקה הכלכלית של המרכז תומכת בקבוצת איי-אי-אקס, המאגדת כלכלנים ישראלים, פלסטינים וזרים, ושעוסקת במחקר, כתיבה והפצת ניירות עמדה. לפני כמה חודשים סיימה הקבוצה מחקר מקיף שתימחר את העלויות הכספיות של הסכם שלום בין ישראל לפלסטינים. המחקר הועבר בין השאר ליועציו הרשמיים של ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט. ראש הצוות הפלסטיני בקבוצה, סאיב במיה, לשעבר סגן שר הכלכלה הפלסטיני, אומר כי "מרכז פרס מועיל מאוד בנושא הזה ורון פונדק אישית ממלא תפקיד מרכזי בקידום העניין".

פונדק טוען כי זהו עוול לבחון את פעילות המרכז רק דרך הפריזמה של בניין פרס וחגיגות העשור, ומבקש להדגיש ש"העיקר מבחינתנו הוא העשייה". רק בשבוע שעבר, הוא מספר, "סיימנו מחזור ראשון של קייטנה בשפיה ליד זכרון, שבה השתתפו כחמישים ילדים ישראלים ופלסטינים: חציים מקרית גת וחציים מטול כרם, חברון ויריחו. מחזור שני התחיל השבוע. בשבוע שעבר סיימנו גם שני מחזורים של קייטנה אחרת שהתקיימה בדרום, שם השתתפו ילדים משדרות וירוחם עם ילדים פלסטינים, חלקם עזתים שתקועים ברמאללה. לדברי המדריכים, בזמן הפרידה עמדו כחמישים ילדים מחובקים ובוכים. נכון, זה לא יביא שלום עכשיו, אבל זה ישנה חלק ניכר ממאות הילדים והמשפחות המורחבות הקשורות אליהם. וחוץ מזה, מגיע לעזתים בני ה-13 קצת לראות עולם נורמלי ושלא כל הישראלים מטורפים.

"לפני כשבועיים", מוסיף פונדק, "היה לנו כנס מרשים ביותר בנושא 'השלום הכלכלי', שהתבסס על שני ניירות עמדה שהוצאנו. בין היתר הגיעו לכנס שר הכלכלה הפלסטיני והשר סילבן שלום. זה היה מפגש פומבי ראשון בין שר ישראלי לפלסטיני מאז הקמת הממשלה".

את כל הפעילות הזאת מבצעים בשנה האחרונה פחות עובדים. בגלל הצמצומים נסגרה מחלקת חברה אזרחית, שפעלה לטובת "שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני שמטרתו לשנות את הלכי החשיבה, לספק פלטפורמה להיכרות ולידע".

"אנחנו בתקופה כלכלית קשה", אומר פונדק, "ובלי קשר לעשור ולבניין, צריכים לעשות את הקיצוצים הנדרשים. ירדנו מארגון של 50 אנשים לארגון של 40 אנשים וזה עדיין ארגון גדול מאוד. אני חייב לומר שכאב לי על כל אחד מהעובדים שעזבו, אבל הגענו למסקנה שאין זכות קיום לפרויקטים או למחלקות שלא מצליחות להחזיק את עצמן. כשיש משבר כלכלי אז הדבר הראשון שאנשים מפסיקים זה תרומות. פרשת מיידוף, למשל, היכתה באחד מהתורמים שלנו בסדר גודל עצום ופרויקט מאוד גדול שלנו, שקשור לספורט ולחקלאות, נקטע בן לילה".

גם הנוכחות הערבית במרכז הצטמצמה מאוד עם פיטוריו של שאדי חבייב, אחד משלושת העובדים הערבים הקבועים במרכז, שהיה אחראי על הקשר עם העולם הערבי והוחלף בעובדת יהודייה. "אני מעסיק אנשים על פי היגיון וצרכים", אומר פונדק. "בסך הכל, בניגוד להרבה עמותות שהוועד המנהל זה הבן דוד והבת דודה והמשפחה, זה ארגון מאוד רציני ומפוכח שעושה המון דברים טובים, לא משהו שמתנהל בצורה שטחית ולא מקצועית".

גם אצלכם עובדת אשתו של נשיא המרכז.

"עליזה סביר היא קודם כל עובדת טובה".

פערי שכר גדולים

פעילות המרכז, שאינו מקבל תקציבים רשמיים מהמדינה, מבוססת בעיקר על תרומות. הדו"ח האחרון של העמותה שהוגש לרשם העמותות מתייחס לשנת 2007. הדו"ח לשנת 2008 יוגש בתוך כחודש ופונדק מסרב לחשוף את תוכנו או את רשימת התורמים המעודכנת.

עיון ברשימת התורמים שתרמו ב-2007 יותר מ-20 אלף שקל (שתרומותיהם, על פי הדיווח, הסתכמו ביותר מ-35 מיליון שקל) מגלה ממשלות זרות, עמותות וקרנות מישראל ומחו"ל וכן חברות ואנשי עסקים: אגודות הידידים של מרכז פרס בארצות הברית, איטליה, בריטניה וגרמניה; ממשלת קנדה, הקהילה האירופית, מחוז טוסקנה באיטליה, שגרירויות אוסטרליה, הולנד, דנמרק ויוון בישראל; קרנות דוגמת קרן ריץ', קרן ישעיהו הורוויץ, קרן פורד, הבנק העולמי ועוד.

מעניין לגלות ברשימת התורמים גם את הקרן הקיימת לישראל ואת קרן היסוד, שתרמו לעמותה מאות אלפי שקלים כל אחת. מקק"ל נמסר בתגובה: "קק"ל מעולם לא תרמה למרכז פרס לשלום. בשנת 2006, במסגרת תמיכת קק"ל במחקרי פיתוח סביבתי, החליט היו"ר הקודם לתמוך במחקר בתחום העשרת משק המים, בשיתוף מרכז פרס לשלום וגופים נוספים, לתקופה של ארבע שנים". ואילו קרן היסוד מסבירה בתגובתה כי היא "אחת הזרועות הפיננסיות של הסוכנות היהודית. לעתים קרובות אנו מתבקשים על ידי תורמינו מרחבי העולם, לייעד את התרומות למוסדות ראויים ובמסגרת זו התבקשנו להעביר תרומות גם למרכז פרס לשלום".

תרומות התקבלו גם מחברות פרטיות, מהן ידועות כאדידס (320 אלף שקל) ופז (20 אלף שקל), שנתנו חסות למשחקי כדורגל שאירגן המרכז, מהן כאלו שעל פי הרישום שלהן במסמכים שהוגשו לרשם העמותות אין כל דרך לדעת מי הן באמת, למשל חברה הרשומה בשם "אס.סי.אמ", שתרמה 2.8 מיליון שקל. שם חברה כזה לא מופיע בנתוני רשם החברות הישראלי ולא ברור אם זו חברה מקומית או זרה. רשם העמותות לשעבר, עו"ד ירון קידר, אומר על כך ש"הרישום של התורמים צריך להיות ברור יותר ולא מספיק לרשום צירוף של אותיות". פונדק, בתשובה על שאלה בעניין, אומר רק שזאת "חברה אירופאית הקשורה אלינו".

גם ערוץ 10, שבאחרונה עלה לכותרות דווקא כגוף שהפרוטה אינה מצויה בכיסו, מופיע ברשימת התורמים כמי שתרם למרכז ב-2007 291 אלף שקל ושנה קודם לכן כ-40 אלף שקל. מהערוץ נמסר כי אלו לא היו תרומות כי אם רכישת זכויות לשידור משחק כדורגל שאירגן המרכז. פונדק אישר את הדברים ומסר שתרומות והכנסות אחרות נרשמות בדו"חות המרכז באותה הצורה.

תרומות מתקבלות גם מאנשים פרטיים, כמו למשל מאיש העסקים יוסי מימן (מבעלי ערוץ 10) שתרם כמאה אלף שקל ב-2006, ומהאוליגרך רומן אברמוביץ, שתרם באותה השנה 279 אלף שקל. על פי דו"ח העמותה, עלות הפעילויות השונות שלה ב-2007 הסתכמה בכ-35 מיליון שקל, שמתוכם הוקצו למה שהוגדר "שיתוף פעולה אזורי" קרוב ל-21 מיליון שקל ולפעולות תרבות, ספורט וסדנאות יותר מ-14 מיליון שקל. הוצאות העמותה על שכר להנהלה הסתכמו ב-2007 בקרוב ל-1.9 מיליון שקל. חמשת מקבלי השכר הגבוה היו המנכ"ל פונדק, שעלות שכרו השנתי היתה כ-650 אלף שקל; הסמנכ"לים דן שנית ושמואל פוהורילס, שפרש מאז - עלות שכר של יותר מ-400 אלף שקל כל אחד; ערן לוי ועליזה סביר - כ-300 אלף שקל כל אחד.

המשכורות הגבוהות של מנהלי העמותה הוזכרו בביקורת מיוחדת שערך במרכז פרס משרד רואי החשבון ברייטמן-אלמגור, מטעם רשם העמותות, שנה קודם לכן. "המלצנו שוועדת הביקורת של העמותה תתכנס ותדון בסבירות גובה שכרם של שלושת מקבלי השכר הגבוה", נכתב בדו"ח של ברייטמן-אלמגור. בתגובת העמותה נאמר כי "החל ממאי 2003, בהתאם להחלטת הוועד המנהל, הופחת השכר (של בכירי העמותה)... ביחס לסבירות הסכומים המשולמים לבעלי תפקידים כאמור, עלינו להדגיש כי מדובר באנשים בעלי השכלה רחבה ומתקדמת (דוקטור ואף פרופסור) המבצעים תפקידים סבוכים ומורכבים, בהיקפים כספיים גדולים, תוך נשיאה באחריות רבה. העמותה על כל האורגנים שלה, סבורה כי השכר המשולם לבעלי התפקידים כאמור הנו סביר ביותר".

בשיחות עם עובדים זוטרים יותר מוזכרים שוב ושוב פערי השכר בעמותה כאחת מהנקודות היותר כאובות. העובדים הללו - ובכללם מנהלי פרויקטים המשקיעים לעתים גם עשר עד 12 שעות עבודה ביום - מקבלים שכר צנוע בהרבה, הנע בסביבות 6,000-7,000 שקל ברוטו בחודש.

"עקרונות השכר נקבעו עם הקמת הארגון לפני שנים רבות", אומר פונדק. "יש שלוש מדרגות עקרוניות: מנהלי פרויקטים, מנהלי מחלקות, והסמנכ"לים/מנכ"ל. המשכורות הנמוכות דומות לאלו שבשוק המלכ"רים. חלק ניכר מאלה שהתחילו עם משכורות נמוכות והתפתחו במרכז נמצאים היום כבר בדרג הביניים. באופן טבעי הפירמידה נעשית צרה ויש תמיד כאלה שנתקעים. בכל מקרה, מאז כניסתי הורדו משכורות הבכירים שמעל 20 אלף שקל. יותר מכך, בשמונה השנים האחרונות לא היו העלאות שכר לבכירים אלה, כולל לעצמי, ולאחרונה עשינו גם קיצוץ שכר לכל העובדים. עם פתיחת 2009 נשארנו רק עם שני עובדים ששכרם מעל 20 אלף שקל - אחד דוקטור כבן 65 שעובד במרכז מיומו הראשון, והשני דוקטור ומנכ"ל".*



רון פונדק בחגיגות העשור. גיוס הכספים לבניין גוזל ממנו זמן שאפשר היה להשקיע בפעילות


אורי סביר מימין עם קתלין טרנר ודון קינג, אוקטובר 2008. הראוותנות לא מעניינת אותי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו