בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצלם תמיר להב-רדלמסר מצלם עירום גברי, כולל שלו עצמו

כבר יותר מעשרים שנה שתמיר להב-רדלמסר מצלם עירום גברי. אחרי שמיצה את מעגל חבריו ומכריו, הוא המשיך לחפש את הדוגמנים שלו באינטרנט, ומכל הבא ליד. 144 מהם מככבים עכשיו באלבום קבוצתי של הגבר הישראלי

תגובות

הפתעה ואולי אף הלם קל צפויים למי שנכנס בפעם הראשונה לדירתו התל-אביבית של תמיר להב-רדלמסר, באחד העם פינת נחמני. על הקיר מימין תלוי תצלום ענק בשחור-לבן, בגודל 125 ס"מ על 125 ס"מ, של האמן הלבוש במכנסיו ולרגליו נעליים שחורות אך חולצתו פתוחה לרווחה כשגבר עירום כבן 20 מצטנף בחיקו בתנוחה של עולל בן יומו, טומן את פניו בחזהו ויונק בשקיקה.

התמונה הזאת, שצולמה ב-96', מופיעה גם בספרו החדש והמפואר של להב-רדלמסר "גוף שני רבים" (אלבום בכריכה קשה, הוצאת חרגול). הספר מציג מבחר מקיף מעבודותיו מראשית דרכו, כשהחל לצלם עירום גברי בשנות השמונים, ועד היום. לצד 144 הצילומים כולל הספר שמונה מסות פרי עטו של ידידו, אריאל הירשפלד, שאצלו למד בזמנו שירה בסדנת כתיבה. במסותיו מנתח הירשפלד את מבטו של האמן ואת מעשה הצילום שלו כמהלך של התבוננות חדשה ואחרת בגבריות.

"פתאום גברים נעשו למושאי תשוקה", אומר להב-רדלמסר. "למשל, הפרסומת למים מינרליים שנראה בה גבר חשוף חזה ששותה ישר מן הבקבוק והמים ניגרים על חזהו. מהפרסומות לא תמיד ברור אם הן פונות לנשים או לגברים או לשניהם. לפני כעשרים שנה, הגברים לטשו עיניים באופן חופשי במשתזפות, אבל כשגבר בא לחוף הים לבוש בסליפ, בגד ים קטן, נשים הציצו לעברו מקצה העין. אם היום כבר מותר לגבר להסתכל על גבר, ומותר לנשים להסתכל על הגברים כמושאי תשוקה וכאובייקט אסתטי, זו התקדמות שנובעת מתהליכים חברתיים".

וזה בעצם מה שאתה עושה?

"אני לא הולך לים, אז אני עושה את זה בבית שלי. תחילה אני מסתכל על הקפל בבטן שלי ואומר שזה לא כל כך נורא, ואני מצלם את זה. אחת לחודש בערך אני מצלם את עצמי בעירום, וכך במשך השנים הללו אני עוקב אחר ההשתנות של הגוף, ואחר הדינמיקה של השינויים, שמרתקת אותי הרבה יותר מגופות מושלמים שאני רואה בפרסומות לג'ינס. רוב הגברים שבספר שלי הם לא מושלמים. כמה מהם מאוד לא מושלמים".

מי הם הדוגמנים שלך?

"התחלתי עם חוג החברים שלי וביקשתי שיתרמו את גופם. בהמשך זה התרחב למעגל שני ושלישי. ביקשתי למשל מעוזר הבית שלי שיצטלם. לאחר שמיציתי את החברים והמכרים פניתי לאנשים שאני לא מכיר, למלצר שאני פוגש במסעדה או לשליח שמגיע לכאן. המצולמים אינם הומואים. בפירוש לא. אני לא בוחר אותם, לכן אפשר לראות בספר צעירים ומבוגרים, רזים ומלאים. מאז שיש רשתות חברתיות באינטרנט, כמו אטרף ופייסבוק, אני מוצא אנשים גם שם. אנשים מפתיעים אותי בהיענות שלהם. אני לא רואה אותם מראש ואני לא יודע מי הם מלבד הפרטים הכי בסיסיים".

איך זה מתבצע?

"אני רואה מישהו ברשת ואני מציג את עצמי כצלם. יש שמתעלמים ויש ששואלים שאלות כדי להבין במה מדובר. אני לא עושה סלקציה, כי זה מרתק אותי לראות אנשים שונים בעירום. יש לי פנטזיה שאוכל לצלם יום אחד את כל הגברים מגיל 18 עד גיל 100 המתגוררים ברחוב שלי, רחוב אחד העם, ממספר 1 עד סופו. כולם ראויים לצילום בעירום. לא בהכרח עם זקפה. מי שיעמוד לו, לא אגיד לו לא. הנקודה היא שכל אדם באשר הוא ראוי להערכה וראוי להסתכלות".

ואז האדם דופק בדלת?

"במבט ראשון הבית נראה להם קצת בוטה ובמיוחד הצילום הגדול שבו רואים אותי מערסל צעיר עירום. או צילום אחר שתלוי כאן, של הברון הגרמני וילהלם פון גלודן, הומו מוצהר שחי בסיציליה וצילם גברים צעירים בחיק הטבע והעניק להם מראה של תום בתולי. בביקור השני בדירתי, מה שתלוי על הקירות כמעט שלא נראה נורא. בביקור השלישי שלהם הם כבר מתעניינים מה רואים בצילום זה או אחר. בביקור השישי זה נראה להם הצילום הכי יפה בעולם. אני לא רוצה להגיד שאני מחנך מישהו, כי אני לא. אני מציע לצופה להתעמת עם מה שהוא חווה נוכח הצילומים שלי. אמנות היא קודם כל עניין של חוויה וכל חוויה טובה לי. גם חוויה של דחייה היא חוויה".

את הדוגמנים שלו הוא מצלם על רקע ניטרלי. "צילום בעירום מנטרל כל רמז של שייכות או מעמד חברתי", הוא מסביר, "אני מנסה להפוך אותם לעל-זמניים". הרקע בדרך כלל הוא של הספרייה הגדולה בחדר האורחים שלו ולפעמים מסך מכסה חלק מהספרייה ומותיר רק את הקצוות שלה גלויים. "זה נותן רמז לספרייה וזה בא לומר שיש כאן אשליה של צילום. זה סטודיו, אבל זה לא ממש סטודיו. אני נותן להם תנאים של בית אבל מצלם אותם כמו בסטודיו. אני מתייחס למפגש הזה כאל סוג של דיאלוג. אני רוצה שהמודל ירגיש נוח ויהיה איתי. כשאדם בא אליך הביתה אין לו תחושה שהוא בא לעבוד. הם באים אלי כדי לשתף עמי פעולה".

ואיך אתה מרגיש?

"כשמישהו יושב כאן עירום ואני ממוקם בצד השני של המצלמה, אני פחות מרוכז במה שאני מרגיש ואני מרוכז יותר במה שהמודל מרגיש. הוא עירום מול אדם זר ולפעמים אני מבקש שיישב או שיעמוד, וזה עלול להביך אותו. יש אקסהיביציוניסטים, ויש כאלה שבאים לפה כמו לפני קפיצת באנג'י, כדי לבדוק גבולות. יש מופנמים ויש ששפת הגוף שלהם משוחררת יותר. אני מבקש מהמודל שלי שיבטא את מה שהוא בדיוק מרגיש. אם הוא מדוכדך או מופתע או נבוך, זה בסדר. אם הוא מרגיש ארוטי, שיהיה כמו שהוא. יש אנשים שאני מצלם אותם במשך שנים ובכל פעם התחושה היא אחרת, וזה ניכר בצילום. יש גבר שאני מצלם אותו מגיל 18 והיום הוא כבן 35 והוא נמצא בספר וצולם כשהוא היה בתהליכי המעבר שלו לאשה. בכל צילום שלו הוא אדם אחר".

זה מה יש

להב-רדלמסר, אמן רב תחומי בן 56, הוא גם משורר שכתב חמישה ספרי שירה (השישי בדרך) ושני ספרי ילדים והוא מתפרנס מעבודתו כמעצב גרפי. מדפי הספרייה שבדירתו עמוסים בכמה מאות ספרים שעיצב במשך השנים. הוא האמן היחיד בארץ שמצלם עירום גברי באופן מובהק לאורך כל שנות עבודתו, אם כי, כפי שהוא מעיר, "בכל סדרה של עירום גברי יש גם תמונה של אשה", ובספר כלולות שתי תמונות של נשים עירומות.

באלבום מוצגים גברים עירומים בגילים שונים, שיושבים או עומדים מול מצלמתו של להב-רדלמסר ומישירים אליה מבט. הספר בנוי סדרות סדרות, ולכל סדרה נלווה טקסט של הירשפלד. בסדרה "האמן והמודל" להב-רדלמסר והדוגמנים משתפים פעולה וטרודים למשל במלאכות הבית. הם מנקים ומגהצים ועושים ספונג'ה ותוך כדי המלאכה צומחת לדוגמן זקפה כשרדלמסר הלבוש נותר אדיש לכאורה ופניו רציניות. בחלק ניכר של התמונות בספר איברי הזכרות של הגברים זקורים והירשפלד נמצא שם כדי להזכיר לנו, הקוראים, שהזקפה בצילומים כמעט תמיד תלושה מהקשרה המיני הרגיל.

"הצילומים הללו מחייבים התבוננות עזה", אומר להב-רדלמסר. "צריך להסתכל. אי אפשר לחמוק מזה. אני לא מייפה ואני לא עושה את זה נוח לצופה. אני אומר שזה מה-יש ובואו נסתכל על זה. לך אולי לא נוח עם תמונה מסוימת ובעיני מישהו אחר היא תמצא חן. אחי פתח את הספר ומיד סגר אותו ואמר שהוא לא יפתח אותו יותר לעולם, וזה בסדר".

איך ולמה התחלת להתמקד בעירום גברי מלא?

"זה החל מהרצון שלי לבדוק את תפיסת הגוף שלי. אני חי בשלום עם גופי, בין היתר בזכות זה שאני מצלם אותו במשך כ-25 שנה. זה תהליך תרפויטי. אוהב, לא אוהב, אלה מושגים שאני לא משתמש בהם בהקשר של הגוף שלי, או בכלל. אני חותר תחת כל המושגים של יפה, לא יפה, מה ראוי לאהבה ומה לא, ריבועים בבטן, שעיר, לא שעיר, ועוד. אני חותר תחת השאלות נוסח מה אנחנו אוהבים ומה לא. אני לא עומד מול המראה ואומר לעצמי מה יפית או מה התכערת. כשאני אומר שאני חי בשלום עם הגוף שלי זה אומר שנפטרתי מהמדידות הללו. היום אני מרשה לעצמי להעלות כמה קילוגרמים ולא לעשות מזה עניין".

כשצילמת את עצמך, איך זה נתפס בעיניך?

"לא היה ברור לי איך אני נראה. זה בטח לא ענה על שום סטריאוטיפ של יופי גברי שהכרתי מעבודתי כארט דיירקטור במשרד פרסום שבחר דוגמנים ודוגמניות למודעות שעיצבתי עבור רשת אופנה מובילה או עבור בנק מרכזי. היה ברור לי מה נחשב אז ליפה ולמושך. חיפשו סוג של שלמות ופרופורציה על פי טעם שהיה אז רלוונטי. יופי זה הרי עניין של טרנדים. אני לא בטוח שבר רפאלי היתה נחשבת בשנים ההן ליפה בארץ. אז בראשית הדרך רציתי בעצם לבדוק ולנסות לנסח מחדש מונחים של יופי".

האם זה היה קשור להיותך הומו?

"ממש לא. הייתי גיי שנים רבות קודם לכן. הצילום ההומוסקסואלי הרי עסוק בהיקסמות מהגוף הגברי ובהצגתו כמושא של תשוקה, ובדיוק נגד זה אני יוצא. מצד אחר, בעבודה שלי כמעצב גרפי במשרדי פרסום שיתפתי בזמנו פעולה עם הסגידה הזאת. היום ברור לי שהחלוקות של גברי ונשי, מושך לא מושך, סטרייט או גיי, אינן רלוונטיות ובצילומים שלי אני מנסה לטשטש את הגבולות ולומר שאלו חלוקות מלאכותיות, לא תקפות, שמשטיחות את הפרסונות של האנשים. אני רוצה להתייחס לפרסונה של האדם. המארז שלה פחות מהותי בעיני".

מי קבע את הכללים

ב-75' ויתר להב-רדלמסר, שצייר משחר ילדותו, על חלומו להיות צייר והחל ללמוד בבצלאל במגמה לעיצוב גרפי, לאחר שנעתר ללחצי אביו שילמד מקצוע ("אי אפשר לחיות מאמנות", אמר האב). אבל בבצלאל הוא נמשך אל הצילום ובארבע שנות לימודיו שם לא החמיץ ולו שיעור צילום אחד. מוריו היו צלמים כחנן לסקין ויוסף כהן. בתום הלימודים, על אף שהוצע לו להציג את עבודות הגמר שלו בגלריה לצילום בתל אביב, הוא הניח את המצלמה בצד ונבלע בתוך עבודתו כארט דיירקטור במשרדי פרסום. בו-בזמן היתה לו מערכת יחסים זוגית עם העיתונאי איציק יושע וחלפו כשבע שנים מרגע שסיים את לימודיו עד שנטל לידיו שוב את המצלמה שלו.

זה היה ב-86'. "צילמתי את עצמי בעירום ובמקביל צילמתי גם אנשים אחרים", הוא אומר. "אלו היו שנים של חיפוש. ידעתי שאני רוצה לצלם עירום גברי, אבל לא רציתי להביא עירום במובנים הקלאסיים ולא בהקשרים הפורנוגרפיים ובטח שלא הייתי מעוניין בעירום קישוטי או סנטימנטלי. לא רציתי להיכנס לתוך מסורת זו או אחרת של צילום. חיפשתי מה מרתק אותי ולקח לי זמן להבין שאני מרתק את עצמי. כלומר התמקדתי בדימויים של הגוף הגברי, אבל קודם כל בגופי. רציתי לבדוק את עצמי במראה הזאת, כי הרגשתי שהדימוי של הגוף הגברי מקופח. בכל עיתון ובכל תוכנית טלוויזיה ובכל סרט, העירום הנשי היה נוכח ואילו עירום גברי נעדר".

בתחילת הדרך, כשצילם עירום גברי, הוא נתקל בתגובות בנוסח "אה, זה כמו מייפלתורפ?" - וזה הרגיז אותו. "זה היה המעט שידעו בארץ על עירום גברי ואני הרי הפוך ממנו. מקומו של מייפלתורפ הוא בקודש הקודשים של הצילום, אבל לטעמי גם כשהוא מצלם דיוקנים הוא לא מתעניין בבני אדם. הוא צלם של ארכיטקטורה. הוא מצלם גלילים וקוביות, פירמידות וכדורים שבמקרה מורכבים על אותו אדם שקשה לפתח יחס כלפיו, כי לא מובע כל רגש בפניו. הוא מייצר אייקונים".

הרתיעה שלו מצילומיו של מייפלתורפ מעוררת בו זיכרון של ימים אחרים, שבהם גם הוא הוקסם והושפע מצילומיו של הצלם האמריקאי הנודע. כשלהב-רדלמסר היה סטודנט בבצלאל הוא ראה במדריך גלריות של מגזין צילום צרפתי תצלום קטנטן של מייפלתורפ לצד מעט מידע על תערוכה שלו בגלריה באמסטרדם. הוא גזר את הקטע ובנסיעה הראשונה שלו לניו יורק קנה את הקטלוג. "הבאתי אותו כדי להראותו לחברי לכיתה בבצלאל", הוא מספר. "'יש כאן צלם ענק', בישרתי להם. הייתי גם ה'יבואן' הראשון שהביא לחבריו קטלוג של האמן דיוויד הוקני. השניים השפיעו עלי מאוד באותן שנים, כי הבנתי שאפשר לצלם מה שרוצים. הוקני צייר את חבריו ישנים ולמדתי ממנו שמותר באמנות להתמקד ביום-יום ולא רק בנשגב".

ב-92' הציג להב-רדלמסר בגלריה של קמרה אובסקורה 40 צילומים של עירום גברי (אצרה מיכל היימן). השבוע הוא נזכר שכבר אז רצה להפשיט את הגוף הגברי מהטאבואים שאפפו אותו, כדי להסתכל בו כמות שהוא. "אני שואל למה גברים מסתירים את גופם, בחליפות למשל. נשים יכולות ללבוש חולצות סטרפלס ומיני עד שהן כמעט עירומות, וזה נחשב יפה. מי קבע את הכללים ומי סימן שאלה יהיו התפקידים המסורתיים בחברה? בשלב האחרון בספר אני מכניס את עצמי לצילום יחד עם המודל, ואנחנו עסוקים בעבודות הבית. זו דוגמה נפלאה להסתכלות על הגוף הגברי מבלי להיבהל ממנו, בלי להגיד פיכס, הומואים, וכדומה. למודל בצילומים יש זקפה והוא מרוכז בעבודות הבית ומבחינתי זה כמו חילון של הגוף. אפילו הזקפה היא בסך הכל עוד איבר בגוף שיש לו חיים משל עצמו, חיים שמופרדים מעניינים כמו סקס או תשוקה".

מי מקבל זקפה כשהוא מנקה אבק?

"אני עושה כאן סימולציה ומציע התבוננות בגוף הגברי במידה של הומור. התמונה שבה המודל מטאטא ויש לו זקפה, ואני סוחט סמרטוט רצפה, מצחיקה אותי עד מוות. באמנות אין בדרך כלל הומור. לרעיון הספציפי הזה הגענו תוך כדי עבודה. הצעתי למודל, בוא נעשה סצנה כמו בקולנוע וזה התפתח לזה".

נשיקה ממשה דיין

הביוגרפיה של להב-רדלמסר - החל מחוויות הילדות שלו, דרך הופעתה המתעתעת של המיניות שלו וכלה בשיאה הטראומטי במלחמת יום כיפור, שבה נהרגו רבים מחבריו בסיני - קיבלה ביטוי בספרי השירה שלו, כמו למשל ב"תמונת מחזור" מ-2003 ("ספרתי שלושה-עשר. רק מתים קרובים ספרתי - לא העזתי לספור רחוקים..."), או בספרו "גילוי נאות" מהשנה שעברה, שבו כל שיר משרטט תחנה בחייו.

אביו, קרול רישרד רדלמסר, נולד ב-1931 בז'שוב, פולין, בן יחיד לאם שנטשה אותו עוד כשהיה פעוט. "כשפרצה המלחמה", הוא מספר, "סבי - אביו של אבי - היה מגויס לצבא הפולני ואחיו, דודו של אבי, לקח את הילד איתו כשהוא ברח לכיוון מזרח. בדרך הם נפגשו עם סבי, שנרצח בהמשך על ידי אוקראינים מול עיניו של אבי. אבא הגיע ארצה לבדו ב-1946 וכעבור כשנה נשלח ללמוד טיסה בצרפת ועם שובו הוא שירת בחיל האוויר כטייס תובלה".

בארץ שינה האב את שמו לקלמן להב והצטרף לקיבוץ רמת יוחנן. שם הכיר את בת שבע, ילידת הארץ (1932), אחת מעשרת הילדים של אב יליד תימן ואם שנולדה בטורקיה. הם נישאו ונולדו להם שלושה ילדים. תמיר, שנולד במאי 1953, הוא הבכור. כשהוא היה כבן שלוש והמשפחה התגוררה בגבעת שאול בירושלים, היה שם מסלול נחיתה למטוסים קלים. הימים היו ימי מלחמת סיני ובאחד הימים נחת מטוס והילדים רצו לראות מי נוחת. זה היה הרמטכ"ל משה דיין, שבחר להניף את תמיר הקטן ולנשק אותו על הלחי, כשכל הילדים צווחים "גם אני, גם אני". בערבי חג הוא הלך עם סבו שלום לבית הכנסת להתפלל בניגון תימני.

חייה של סבתו מצד אביו יכולים להחזיק רומן. מריה ביאלנסקה היה שמה והיא נולדה ב-1907 בפולין. עד מלחמת העולם השנייה הספיקה להינשא לשלושה. הראשון היה זיגמונד רדלמסר, שאותו השאירה עם תינוק ונטשה כדי להינשא למורה לא יהודי, שאותו עזבה בתורו לטובת טייס, גם הוא לא יהודי, שנהרג במלחמה בשירות חיל האוויר הבריטי.

היא היתה שחקנית תיאטרון יפה ופמיניסטית שהקדימה את זמנה, אומר נכדה תמיר. בזמן המלחמה, הוא מספר, בזכות קשרים שהיו לה עם בכירים מימיה כשחקנית, למרות יהדותה לא נשלחה להשמדה והיתה כלואה כאסירה פוליטית. בשנת 54' התבשרה שבנה חי בישראל. עד שהגיעה לכאן היא היתה סגנית שר התרבות הפולני והפיקה פסטיבלי נוער ותחרויות שופן. בישראל הכירה גבר נשוי שזנח את אשתו ועבר לחיות איתה עד יום מותו.

"כשאמו הופיעה כאן בשנת 56' אבי הסכים לראות אותה", מספר להב-רדלמסר. "שאלתי איך הוא היה מסוגל לסלוח לה לאחר שנטשה אותו וגם לא טרחה לחפש אותו בתום המלחמה. הוא אמר שזו אמו והוא צריך לתת לה יחס שנותנים לאמא. הכל היה לפי הספר". את נכדה תמיר היא אהבה וגם קראה לו "פושקין". "היו לי פאות לחיים ארוכות, הייתי מתולתל-אפרו ונראיתי לה שחור למחצה", הוא אומר. היא זיהתה שיש לו "טאלנט" ועודדה אותו ליצור וגם הורישה לו את כל רכושה.

לא ידעתי שיש ארון

בערך בגיל עשר בערך הוא כבר עמד על זהותו המינית, ובגיל 13 נהג להתקלח עם חבר ששמו נסים ותחת המים הזורמים נסים לימד אותו לאונן. "חשבתי שזה בסדר. לא ידעתי שיש לזה שם בהגדרה הזהותית של האדם". לדבריו הוא אף פעם לא יצא מהארון. "לא ידעתי שיש ארון. ידעתי שזה מה שאני וכל השנים שיחקתי בין זה לבין נשים. כשהזדמנה אשה הייתי עם אשה וכשהזדמן גבר, הייתי עם גבר".

כשהיה בכיתה י' והמשפחה התגוררה בהרצליה, הוא בילה חלק ניכר מהזמן באולפנים של מרגוט קלאוזנר. כשיצא פעם החוצה להפסקת סיגריה, עיתונאי ידוע חפן את אחוריו ואמר "כמה אתה יפה", מה שהבריח את הנער מהמקום כמו טיל. אבל כשהיה בן 16 הוא הכיר שני בחורים בטיסה מציריך ללונדון. "שלושתנו סבלנו מחסרון כיס, ישנו במיטה אחת, תחת שמיכה אחת", כתב בשיר.

בשנים שבהן שירת בצה"ל, עד שהשתחרר בפברואר 75', "המין היה מת", הוא אומר. "אני לא זוכר שום רגש מיני במהלך השירות". "הרגנו, השמדנו, כבשנו וחזרנו", כתב באחד השירים על מלחמת יום כיפור. אחרי השחרור הוא נסע לפאריס ובמשך כשנה וחצי עבד בחצי משרה בשירות המדינה.

"הייתי בן 22 ובעבודה שהשתיקה יפה לה אסרו עלי לאהוב. פעם בחודש קראו לי ופקדו עלי להיפרד ממנה. 'היא גויה והיא כושית' נימקו והתעקשו על התקנות", כתב בשיר שהתפרסם בספר "גילוי נאות". השחורה היתה אמריקאית מניו יורק שישנה במיטתו שלושה לילות בשבוע, ובשאר הלילות ישן בה אמריקאי ממסצ'וסטס. טאקר קראו לו, הוא היה סטרייט והשניים ישנו עירומים באותה מיטה. "כמות האנרגיה שהייתי צריך להשקיע כדי להתאפק, אבל הייתי גבר מסיירת שריון והרגתי את הפנטזיות באבן", הוא אומר.

כשחזר ארצה הוא החל ללמוד בבצלאל עיצוב גרפי. מי שגילתה לו את עושרו של עולם הצילום היתה טלי אמיתי-טביב, שהיתה חברתו בגיל 16, ועכשיו לימדה שם צילום. השניים, חברים טובים, החליטו להביא ילד לעולם, ולא במעבדה. בנובמבר 90' נולד בנם נמרוד.

מעולם לא צילמתי את אמי

"הכתיבה שלי היא אוטוביוגרפית", הוא אומר. "משפחה, מלחמה, נסיעות, אהבות, פרידות - הצילום אינו יכול לעקוב באופן מובהק אחר הנושאים הללו מבלי להפוך ל'אילוסטרציה'. מעולם לא צילמתי את אמי, למשל, או אף אחד אחר מן המשפחה. זה היה הופך לסוג של 'אלבום משפחתי' קונקרטי, וככזה - פרטי באופן שאינו מעניין את הזולת הזר. השירה מאפשרת לי לכתוב על המקרה הפרטי שלי באופן כזה שהיא הופכת לאוניברסלית ועל כן מובנת ונוגעת ברבים. כך לפחות אני מבין מתגובות הקוראים".

ב-96' הציג להב-רדלמסר ב"הגלריה לעיצוב" תערוכת צילומים תחת הכותרת "גברים נותנים שתן", שאותם צילם בביתו. "זו היתה עוד דרך לעשות דיוקן של בני אדם", הוא אומר. "לגברים יש טקס השתנה. מגיל הגן ועד הצבא אנחנו עושים את זה בקבוצה ובפרהסיה. לנשים יש סיפור אחר, של 'תשמרי לי' ו'נעשה מאחורי השיח' והתורים האינסופיים בתיאטרון. שלא לדבר על זה שכשגברים משתינים הם בשליטה, עומדים זקופים וצופים אם מתקרבת סכנה, ואילו אשה, בזמן שהיא כורעת היא חלשה ולא יציבה".

כעבור שנתיים, ב-98', הציג להב-רדלמסר בגלריה "לימבוס" את התערוכה "שארו כסותו עונתו": 129 שקיות ובהן תלתלי ערוות של גברים ושל אשה אחת הוצגו לצד צילומים של 30 גברים ישנים. "שיער הערווה הוא עוגיית מדלן של אהבה", כתב הירשפלד במאמר בקטלוג. התלתלים נלקחו מגברים שקצתם היו אהוביו של האמן והשאר זרים. היום האוסף הזה מקיף כ-500 שקיות והוא מוצג במוזיאון היהודי בוינה, לשם הגיע לאחר שהוצג בברלין ובשיקגו. מוינה תנדוד התערוכה למוזיאון היהודי במינכן.

"כל מי שאני פוגש, אני מבקש ממנו דגימה", אומר האמן. "יש כאן שאלה של זיכרון ולהשאיר מזכרת, וישנו האספקט הארוטי, שאתה לוקח מזכרות מהערווה שהיא המקום הכי אינטימי והכי מייצג של האדם, במובן של מזכרת פיזית שלוקחים מאהוב. מבין 500 השקיות אין אחת שדומה לאחרת. הצבעוניות שונה. העובי ומידת הקרזול שונים. בהמשך הבנתי שהבקשה שלי מתחברת לדברים אחרים באישיות שלי: למיון ולקטלוג, לשימור ולאובססיה שלי לסדר ולתיוק. המוזיאון היהודי בברלין הציג את האוסף, כי התוצאה כבר מזמן נפרדה מהצד הארוטי והפכה להיות נושא כמו בימי המלחמה, כשהנאצים ערמו ערימות של נעליים ומשקפיים של יהודים שנשלחו להשמדה".

אתה גר ממש ליד מועדון בר-נוער, שבו היה הרצח. בעקבות האסון הזה, איך אתה רואה את תרבות הגייז בארץ?

"שמעתי את הצעקות אחרי הרצח, זה היה נורא. את תרבות הגייז אני לא מכיר באופן פעיל. אני לא הולך לברים ולא למסיבות או לרייבים ואף פעם לא הלכתי. שדות הציד הללו לא מוכרים לי. בחיים לא הייתי בגן העצמאות, מלבד פעם אחת כשהייתי חייל ואיבטחנו ביום העצמאות מפגן צניחה. בגן החשמל על אחת כמה וכמה, שלא לדבר על בתי שימוש ציבוריים. לא. ואני לא מגנה את מי שהולך לכל המקומות שהזכרתי. בתחילת שנות התשעים הייתי פעיל באגודה וכעבור כשלוש שנים החלטתי שמספיק. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה. היום אני תורם לקהילה בדרכי. אני כותב את הספרים ומצלם".*


בחורינו המצוינים כבר בשנות העשרים צילמו כאן גברים עירומים

"ייצוגי עירום גברי, חלקי ומלא, זוכים לאחרונה לפריחה חסרת תקדים בעולם", אומר שגיא רפאל, שאצר לפני כחודשיים בגלריה גל-און את התערוכה הקבוצתית "ז-ב-ע: עירום גברי באמנות ישראלית עכשווית". אולם בחברה הישראלית, טוען רפאל, העירום הגברי עדיין מתקבל כ"הומוסקסואלי", מה שבדרך כלל גורם להסתרתו.

שמעון קורבמן היה קרוב לוודאי הראשון בארץ שצילם, כבר בסוף שנות העשרים, גברים עירומים בחוף תל אביב. הצילומים הללו נחשפו לראשונה ברטרוספקטיבה של עבודותיו שאצרה בתיה כרמיאל ב-2004 במוזיאון ארץ-ישראל. שמחה שירמן החל בעיסוקו רב השנים בצילום עירום עצמי אמנותי כבר בתחילת שנות ה-70. "העירום כעירום הוא נושא מרכזי בעבודתי מהיום שהתחלתי לצלם בניו יורק", אומר שירמן. המהלך הזה לקח אותי לכל מיני מקומות, כמו למרחב הפוליטי, לגוף כטריטוריה, לפגיעות שלו, לחשיפה שלו ולפסיכולוגיה שלו".

הצלם בועז טל סיפר השבוע שהוא החל לצלם עירום גברי בסוף שנות ה-70 כחלק מפרויקט "גבר-אשה": "יחסי שוויון בין גבר לאשה העסיקו אותי עוד מימי הגרעין של השומר הצעיר בקיבוץ סאסא. כשנעשיתי אב העסיק אותי לא פחות הנושא של חלוקת התפקידים בין אשה לבעל, בין אב לאם. יש לי מאות צילומי עירום שלי ושל רעייתי זהבה, כאשר אנחנו מחליפים בינינו תפקידים בפוזות הנחשבות נשיות וגבריות. בתערוכה שאצר נסים פרץ במוזיאון ישראל ב-87' הצגתי עירום גברי, אך האיבר הזכרי היה מוסתר".

רפאל מאזכר את יעקב מישורי ויהודה פורבוכראי, שלקראת סוף שנות ה-70 החלו להציג דימויים אנדרוגניים דרך דיוקנם העצמי המאופר, הנשי (וללא הצגת איבר המין). "לצד אלה, בולט תמיר להב-רדלמסר כאמן הישראלי היחיד אשר לב יצירתו האמנותית הוא צילום הגוף הגברי בעירומו המלא - באופן סדרתי ולאורך כשלושה עשורים".



תמיר להב-רדלמסר, דיוקן עצמי 2001. אני לא עומד מול המראה ואומר לעצמי מה יפית או מה התכערת, נפטרתי מהמדידות הללו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו