בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסען של 17 הנשים הבדואיות הראשונות מהנגב שסיימו את לימודי התואר הראשון

ד"ר סראב אבורביעה-קווידר, בתו של הרופא הבדואי הראשון בישראל, היא הבדואית הראשונה בישראל שקיבלה תואר דוקטור. עכשיו היא מפרסמת מחקר על 17 פורצות הדרך, הבדואיות האקדמאיות הראשונות מהנגב. זה לא נהיה קל יותר עם השנים. אמאל אבו-סעד, למשל, סיימה עכשיו דוקטורט על ההתמודדות עם בעיות הגנטיקה בשבטים הבדואים, ועשתה זאת בבית בלי חשמל, מטופלת בשלושה ילדים קטנים

תגובות

מאז שהיתה ילדה קטנה אהבה נור לקרוא. בכפר שלה אין חשמל ובלילה היתה קוראת לאור עששית הנפט. אמה חששה לעיניה של הילדה. בחצות היתה ניגשת למיטה, מכבה את האור ואומרת "מספיק להיום". לפעמים, כשרועה הצאן היה נעלם, היתה נור צריכה לקום מוקדם, בחמש בבוקר, ולהוציא את העזים למרעה. תמיד היתה לוקחת איתה ספר לימוד או סיפור. בעשרה לשמונה אמה היתה באה להחליף אותה ומביאה לה את בגדי בית הספר. נור היתה מתלבשת במהירות ורצה לכיתה.

בכיתה שלה בתיכון בתל שבע היו ארבע בנות ועשרים בנים. נור היתה הראשונה מבנות הכפר שהחליטה ללמוד באוניברסיטה. אביה לא הסכים, הוא רצה שתלך לסמינר למורות. נור נרשמה בסתר לאוניברסיטת בן גוריון וסיפרה שם על התנגדותם של הוריה. אחד הפרופסורים בא בערב לביתה ודיבר על לבו של אביה. לבסוף הוא הסכים, בתנאי שאחד האחים ייקח אותה לאוניברסיטה ויחזיר אותה לפני רדת החשיכה.

נור, הרועה מהכפר הבדואי הבלתי מוכר, היא אחת מ-17 הנשים הבדואיות הראשונות מהנגב שסיימו את לימודי התואר הראשון במוסדות להשכלה גבוהה בישראל. הן פתחו את שערי ההשכלה לפני בנות מכל קצווי המדבר, אך לעתים שכר הלימוד שנאלצו לשלם היה כבד מנשוא. סיפורה של נור לקוח מתוך ספרה-מחקרה של סראב אבורביעה-קווידר, "מודרות ואהובות - סיפוריהן של נשים בדואיות משכילות" (הוצאת מאגנס), שראיינה את 17 החלוצות. סראב, בת 33, בתו של ד"ר יונס אבורביעה, הרופא הבדואי הראשון, היא חלוצה בעצמה: היא האשה הבדואית הראשונה בישראל שקיבלה תואר דוקטור (בפילוסופיה).

בחודש שעבר קיבלה אשה בדואית שנייה תואר אקדמי שלישי. בטקס הענקת התארים סיפר פרופ' רמי ברושטיין, דיקן בית הספר קרייטמן לתלמידי מחקר באוניברסיטת בן גוריון, כי התוודע לראשונה לאמאל אבו-סעד כשביקש לברר מדוע סיום הדוקטורט שלה מתעכב. היא התנצלה והסבירה שבשובה הביתה מבית הספר התיכון או ממכללת קיי, שם היא מלמדת, עליה לטפל בשלושת ילדיה הקטנים ואין ביכולתה להשתמש במחשב, מאחר שבביתה אין חשמל. "כששאלתי מדוע אינה משתמשת במחשב נייד אמרה לי בהיסוס שידה אינה משגת לקנות אחד", המשיך הדיקן. "מה שאמאל לא סיפרה לי הוא, שזמן קצר לפני כן היא נהפכה לאם חד-הורית לאחר שבעלה נפטר בפתאומיות ושכתוצאה מההלם נמחק מזיכרונה כל הידע הקשור לעבודת הדוקטורט".

בשמלה מסורתית ומטפחת ראש

הפגישה עם ד"ר אמאל אבו-סעד התקיימה במשרדה של פרופ' שפרה שגיא, ראש התוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן גוריון. בשנים האחרונות לימדה שגיא וליוותה באדיקות מספר גדול של סטודנטיות בדואיות. אבו-סעד, לבושה בשמלה בדואית מסורתית, ראשה עטוף בקפידה במטפחת צבעונית, התנצלה על כך שלא הזמינה אותי להתארח בכפרה. המשפחה וגם השכנים, אמרה, לא יראו בעין יפה ביקור של גבר זר בביתה של אלמנה.

דוקטורט בגנטיקה לחוד ומסורת לחוד. הדרך היחידה של אבו-סעד, היום בת 36, להיחלץ מחיים של בדידות היא להינשא לאחד מאחיו הנשואים של בעלה המנוח ולהסתפק במעמד של "אשה שנייה". אם תינשא מחוץ למשפחה, ילדיה יילקחו ממנה ויועברו לחזקתם של החותנים. כן, היא אומרת ומעלה חיוך מבויש על פניה, המנהג הזה, שהילדים הולכים למשפחת הגבר, מקובל עליה בהחלט והיא לא תפר אותו לעולם. "כבוד האשה וגורלם של הילדים הם הדבר הכי חשוב בעיני". המלה "כבוד" חזרה שוב ושוב בכל הראיונות עם הנשים המשכילות, כמו גם בספרה של אבורביעה-קווידר.

השיחה קולחת בעברית. הלימודים הגבוהים דחקו אצלה את השפה הערבית למקום השלישי, אחרי האנגלית. כשהכינה חוברת הסברה לתלמידי תיכון ערבים היא כתבה אותה בעברית ומסרה לתרגום לערבית. מאז לימודי התואר הראשון שלה, אבו-סעד עוסקת בפיתוח תוכניות לימוד והדרכה לבדואים על מחלות גנטיות ועל חשיבותן של בדיקות טרום לידה כדי למנוע בעיות גנטיות הנובעות מנישואי קרובים. עבודת הדוקטורט שלה, שנעשתה במסגרת בין תחומית של הוראת מדעים וטכנולוגיה והפקולטה לרפואה, עוסקת בדרכים להגברת מודעות בקרב בני נוער לבדיקות גנטיות לפני לידה. באחרונה היא היתה יועצת לסרט התיעודי "שבלול במדבר", שמספר על שבט בדואי שרוב בניו לוקים בחירשות בגלל נישואי בני דודים.

עבודת התואר השני שלה עסקה בהוראת מערכות ביולוגיות לתלמידים בדואים, באמצעות גוף הגמל - "חשבתי שהגמל ידבר אל לבם יותר מאשר דיבור על זבובים". חוברת אחרת שחיברה מקנה מושגי יסוד בגנטיקה באמצעות סיפור על בני דודים שנישאים ותמהים מדוע, אף שהם בריאים לחלוטין, נולד להם ילד חולה. "כשנולד ילד פגום ההורים נוהגים לומר 'הכל מאללה', אבל אין זה נכון שהדת שלנו מעודדת נישואי קרובים", מסבירה ד"ר אבו-סעד. "כבר בתקופתו של הנביא מוחמד אמרו שנישואים בתוך המשפחה גורמים להולדת צאצאים חלשים. למרבה הצער, המנהג והיתרונות השבטיים והכלכליים שנלווים אליו חזקים יותר מהדת".

אל השיחה בחדרה הקטן של פרופ' שגיא מצטרפת שרה אבו-כף, דוקטורנטית בת 32 בחוג לפסיכולוגיה, אם לחמישה ילדים "והשישי בדרך". גם היא עטופה מכף רגל עד ראש ומשתפת אותנו בשמחה בסיפור ההצלחה שלה לדלג על שדה המוקשים שבו נולדה וגדלה ולצבור תארים אקדמיים. הוריה דלי השכלה ובכפר שלה, אום בטין, גם אין חשמל. כמו אמאל אבו-סעד, אחרי שהיא מפזרת את הילדים בבית הספר וגן הילדים, היא מבלה את שעות היום בחדר המחשבים ובספריית האוניברסיטה. אמה וחמותה עוזרות לטפל בילדים. בעלה אדריכל, ולא, הוא אינו משתתף בעבודות הבית וכך צריך להיות, היא אומרת, אבל הוא מעודד אותה להתמיד בלימודים גבוהים. "בעלי מאמין בי יותר משאני מאמינה בעצמי".

עבודת הדוקטורט שהגישה אבו-כף לפני חודשים אחדים חוקרת תופעות דיכאוניות בקרב סטודנטים בדואים ויהודים. היא גילתה אצל הבדואים מצבי מצוקה קשים. לסטודנטים הבדואים קשה לשתף את הסביבה במצוקותיהם, ולכן הם גם אינם זוכים לתמיכה. במקרים רבים ההורים אינם משכילים ואינם יודעים כיצד לסייע לבנים ולבנות. קושי רגשי מתפרש בחברה הבדואית כחולשה, וצעירים חוששים שחשיפת קשייהם תרחיק מהם את הסביבה. אחת ההמלצות המרכזיות בדוקטורט של אבו-כף היא לפתח תוכניות התערבות שילמדו את הסטודנטים הבדואים להיות יותר אקטיוויים ולא להיכנע למצוקותיהם.

נור, שאותה ריאיינה סראב אבורביעה למחקרה, לא נכנעה למצוקה. "כל יום שהייתי באה לאוניברסיטה זו (היתה) מלחמה בפני עצמה עם אבי", היא סיפרה לחוקרת. "היו באים אנשים לשיג (מקום ישיבת הגברים) ואומרים 'הבת שלך יוצאת לאוניברסיטה', ו'הבת שלך מסתובבת', ו'הבת שלך לובשת ככה', והבת שלך והבת שלך". לשמועות הרעות לא היו רגליים, אבל אביה היה אוסר עליה לצאת העירה. "רק אחרי שנים רבות הוא הרגיש שאני מביאה לו כבוד, אך באותה תקופה היה קשה לו וכל הקשיים שהיה סופג מהחברה - היה משליך אותם עלי".

אחרי שלוש שנים, לקראת סיום התואר הראשון, בא אביה לאוניברסיטה כדי לראות את נור מציגה את פרויקט הגמר. "הרגשתי שהחזרתי לו משהו", סיפרה נור. "לאחר מכן התחיל קשר טוב ביני לבינו". קולה של נור, כותבת אבורביעה, לא נשמע עד כה בספרות המחקרית.

אילו הייתי במקומן

פרופ' שגיא מספרת שבעשור האחרון גדל בהדרגה מספרן של תלמידות בדואיות שבאות ללמוד באוניברסיטת בן גוריון. היא מסבירה זאת בנכונותן של כמה מחלקות להגמיש בשבילן את אמות המידה המקובלות ולהעמיד לרשותן שיעורי עזר, מתוך הבנה שהנתונים הראשוניים שלהן הם תוצאה של מערכת חינוך מקופחת, שאינה מאפשרת להגיע להישגים הנדרשים כתנאי קבלה לאקדמיה. אחת הסטודנטיות שהשתתפה במחקר של אבורביעה סיפרה כי בימיה הראשונים באוניברסיטה היא חשה כבוגרת כיתה ז' בין בוגרי תיכון. הפער מתחיל להיסגר במשך שנת הלימודים השנייה.

שגיא מייחסת לעיקשותן של הסטודנטיות את הצלחתן להדביק את הפער. כפאח, שהשתתפה במחקר של אבורביעה, סיפרה כי בבית היתה מתפנה ללימודים רק אחרי תשע בערב. "את צריכה לעזור לאם ולעסק הזה של העדרים", הסבירה. "זאת אומרת, אני צריכה לעזור בכל, ורק אחר כך להתפנות לשטויות שלי, ללימודים. קראו לזה שטויות, כי זה לקח מהזמן שלי".

ועם זאת, שגיא מצביעה על שינוי הדרגתי בנכונותה של הקהילה הבדואית בנגב לשלוח את בנותיה לרכוש השכלה. "זו מהפכה שקטה שמזכירה את מהפכת הנשים הלומדות בחברה החרדית", אומרת שגיא. "הסטודנטית הבדואית אינה מורדת ולא שוברת את הכללים, רובן ככולן מקפידות על הלבוש המסורתי, על כללי התנהגות בין גברים לנשים ועל מגורים במשפחה גם כשהמרחק משם גדול מאוד". מהשיחות שהיא מקיימת עם הסטודנטיות התרשמה שגיא שהן ערות לצעדים הקטנים והקשים שהן עושות, אך אינן מבחינות בשינויים מרחיקי הלכת שהן מחוללות.

פרופ' שגיא הבחינה במבוכה ואף בלבול כלשהו ביחס לזהותן של רבות מהנשים הלומדות, בעקבות המפגש עם החברה היהודית. הן מתמודדות עם הקושי הזה על ידי דבקות בכללי החברה המסורתית שלהן. "ההיצמדות הזאת מאפשרת להן לחיות בשני העולמות הקרובים כל כך פיזית, אך רחוקים מאוד בהשקפת העולם, בערכים ובכללי ההתנהגות. בכך הן מבטיחות גם את המשך התמיכה בהן בבית. מעטות שמנסות להפר את הכללים הנוקשים נענשות על כך בחומרה".

רכילות או חשד, בדרך כלל לא מבוסס, להפרת הכללים, מביאים לאיסור היציאה מהכפר, להטרדות ואף למעשי אלימות ולנישואים כפויים שמחזירים את "הסוררת" אל מאחורי הצאן והסירים. מרואיינת אחרת מבין הבוגרות סיפרה שלא אחת היא שאלה עצמה אם לא מוטב היה אילו היתה נוהגת כרוב הנשים בכפר, "שמה מטפחת על הראש, מתפללת וצמה ועושה חאג' ארבע פעמים, וזהו".

הסטודנטיות הבדואיות הן מיעוט בחברה מסורתית, שהיא מיעוט בחברה הערבית, שהיא מיעוט מקופח בחברה הישראלית. בנוסף לכל הסבך הזה, ההשכלה הגבוהה מעוררת אצלן מתח בין ערכי המודרנה, דוגמת אינדיווידואליזם וחופש בחירה, לבין תפיסות עולם שמרניות, ציות למנהגי השבט ודיכוי נטיות הלב. המתח הזה חוצה מעמדות ומטשטש את ההבדלים בין בנות כפר דלות לבין עירוניות בעלות אמצעים. הגבולות בין סראב אבורביעה, בתם הבאר-שבעית של רופא ומפקחת בכירה במשרד החינוך, לבין נור, רועת הצאן הכפרית, היטשטשו כבר בתחילת המפגש ביניהן בקפטריה של האוניברסיטה.

אבורביעה למדה בבית ספר תיכון יהודי בבאר שבע ומתגוררת עכשיו בעיר עם בעלה (רואה חשבון) ושלושת ילדיהם, בדירה רחבת ידיים בקומה ה-16 של בית דירות חדש ברחוב יוהנה ז'בוטינסקי, על שפת המדבר. התעקשותה להינשא ל"גבר זר", שאינו מבני שבט אבורביעה, הסעירה אז את הנגב, אבל בניגוד למקובל עמדו הוריה כל העת לצדה.

"לאחר שרכשתי השכלה אקדמית, וכמוני נשים בדואיות רבות בנות גילי ודורי", היא כתבה בספרה, "מצאתי את עצמי נאבקת באיסור שמטילה החברה הבדואית על בחירה חופשית של בן זוג מחוץ לגבולות השבטיים. המאבקים וכל מה שהיה כרוך בהם יצרו בקרבי קונפליקט עז: מצד אחד המשכתי להשתייך מבחינה תרבותית-חברתית לחברה הבדואית בנגב. וכך, רכישת ההשכלה הגבוהה אמנם תרמה לקידומי המקצועי, אך בו בזמן גם יצרה פער עמוק בין חיי המקצועיים לחיי האישיים, כיוון שיכולתי לממש את רצוני לבחור במקצוע, אבל לא הייתי חופשייה לבחור בן זוג".

החוויה הקשה של התמודדות עם כוחות שבטיים שביקשו לקבוע את גורלה, הטביעה חותם עז על אישיותה ועל זהותה. "את הכאב הרב על חוסר הצדק המשווע, על חוסר ההתחשבות ברגשות הפרט ועל חוסר האונים מול כוחות שבטיים, הפכתי לפרק מפרקי המאבק של חיי", כתבה בספר. "וכך ניהלתי מאבק אישי ולבסוף גם זכיתי. אך המאבק האישי לא נותר בגדר ניצחון אישי בלבד: הפכתי אותו לתזה מחקרית שבאמצעותה רציתי לחשוף את המתרחש בחייהן של נשים בדואיות משכילות אחרי שסיימו את לימודיהן". שיחות העומק עם הנשים שהשתתפו במחקרה הציבו לפניה מראה. "ראיתי מה יכול היה לקרות אילו הייתי במקומן, אילו הייתי חיה את החיים הבדואיים".

בפגישה המחקרית עם אחת הנשים לא הצליחה אבורביעה לשמור על הריחוק האקדמי המתבקש. האשה סיפרה לה כי לאחר שוויתרה על בחיר לבה, שנחשב בעיני הוריה בן למשפחה "נחותה", ונישאה לגבר שהם בחרו בשבילה, היא לקתה בדיכאון ממושך וחזרה ללבוש את הבגד המסורתי. "מרוב שהייתי רוויה כולי רגשית בסיפור שלה, לא יכולתי להתאפק ומהמלה הראשונה פרצו דמעותי", מספרת אבורביעה. "חשתי שהמפגש האישי של שתינו, שנבע מהמפגש המחקרי, העצים את שתינו כנשים בנות התרבות הבדואית". האשה יעצה לחוקרת לנהוג כפי שהיא עצמה לא העזה: "תיראי תמיד טוב, אל תראי לאף אחד מהחברה שאת מקופחת, אל תראי להם שהם ניצחו".

נשים אחדות שהשתתפו במחקר נקלעו לאחר סיום הלימודים בבתיהן לחיי נישואים אלימים שהיציאה מהם הותירה אותן "חריגות", נשים הראויות להינשא רק לגבר שאינו פנוי. אחת מבוגרות האוניברסיטה סיפרה שהיתה מוכנה לממש את אהבתה לבחור מחוץ לגבולות השבטיים המותרים, ולברוח עם אהובה, אך חזרה בה לבסוף. היא חששה שהמעשה לא רק יכתים את שמם של בני משפחתה, אלא יגרום לכך שגברי השבט ימנעו מחברותיה לרכוש השכלה.

הבנות מוצלחות יותר

סראב אבורביעה ואחותה ספא, הצעירה ממנה בשנתיים, אם לילדה ודוקטורנטית בחוג למזרח התיכון העורכת מחקר על הנכבה, זכו להיוולד להורים שרואים בהשכלת נשים ערך שאינו נופל בחשיבותו מהשכלת גברים. הן נהנו מיתרונות החינוך התיכון בבית ספר ממלכתי בבאר שבע. מאז נישואיהן, האחיות אבורביעה (הן שומרות בקנאות על שם הנעורים) מתגוררות בבאר שבע והתרחקו מתכתיבי המסורת הבדואית השבטית. תחת זאת הן נפגשו בזו אחר זו עם החיים בתפר הגס שבין יהודים לערבים וגם עם המפגש הצורב בין היהודי הגזען לבין בנות המיעוט הפלסטיני.

סראב מספרת שכאשר הוריה עברו לשכונה חדשה בבאר שבע, שבה מתגוררים תושבים ערבים נוספים, המכוניות של כולם רוססו בכתובות "מוות לערבים". למחרת היום שבו נכנסו היא ובעלה לדירתם החדשה, הם מצאו במעלית כרזת ברכה בנוסח "זהירות, חמאס בבניין". ספא אינה מצליחה להשתחרר מחוויות הבילוי במקלט בימי מבצע "עופרת יצוקה". בצד החרדה מפני הטילים ששוגרו מעזה היא נאלצה להתמודד עם הזעם על מכרים יהודים שדיברו בשבח ההפצצות הכבדות על שכונות מגורים בעזה. היא חוששת מאוד שילדיה יגדלו באווירה של שנאת האחר.

סראב מעירה: "בכל העולם יש שונאי מוסלמים. כמו כל מיעוט, גם אנחנו צריכים להיאבק על חלקנו בעוגה. אני אחשל את הילדים שלי ואלמד אותם לעמוד על הזהות שלהם". מבחינתה להיות בדואית זה אורח חיים שהתפתח במדבר, ואילו הזהות שלה היא פלסטינית. "אין לי ארץ אחרת. במשך חצי שנה חיינו בשלווה הנפלאה של אוקספורד, כאשר השלמתי שם את הפוסט דוקטורט שלי. כאשה בדואית-פלסטינית משכילה שמצטיירת כגיבורה, זכיתי שם לאהבה ולפינוק, אבל בשום אופן לא הייתי יכולה לגדל את ילדי באווירת הניכור והפליטות של הגלות".

האחיות אבורביעה אינן שוכחות להודות לאוניברסיטת הנגב על התמיכה והעידוד שהעניקה להן, אבל הן מתפוצצות מכעס כל אימת שהן שומעות את המשפט "נו, גם במדינות ערב הייתן נעשות דוקטוריות?" בישראל יש עד היום שתי בדואיות עם דוקטורט במדעי הרוח ועוד דוקטור אחת לרפואה. בירדן יש מאות.

ד"ר יונס אבורביעה שלח ארבע בנות לבתי ספר עבריים ועודד אותן לרכוש השכלה גבוהה (הבת השלישית עורכת דין והרביעית מפקחת במשרד החינוך). ואולם, הוא עמד על כך שאת שנות הלימוד הראשונות הן יעשו עם בנות השבט בבית הספר היסודי בתל שבע. "כבדואי שלמד בבית ספר נוצרי בנצרת, הייתי מודע לקשיים שמצפים להן. היו לי לא מעט פחדים: האם בנות שחונכו על פי הכללים הבדואיים יוכלו להשתלב בבית ספר יהודי? איך החברה הערבית תתייחס לבת ערבייה בבית ספר יהודי? גבר בדואי ששולח את הבנות שלו ללמוד נמצא כל הזמן תחת מיקרוסקופ".

המרשם שהרופא מבאר שבע מציע לנשים בדואיות שמבקשות ליהנות משני העולמות, הוא שילוב של חוכמת ההישרדות והכרת הגבולות. "אני התחתנתי עם ערבייה מנצרת שאינה בדואית", אומר אבורביעה. "כרופא יש לי הנחות". לדבריו, החברה הבדואית מצויה בשלב מעבר, שמקרב אותה למצבם של הכפריים הערבים בישראל. "כשאני למדתי בכיתה א', לא היו בכלל בנות בבית הספר. היום בחברה שלנו מבינים שהשכלה היא מנגנון ההגנה הטוב ביותר של הבנות ושאדם משכיל יכול ליצור חברה טובה יותר". את פריצתן של הנשים הבדואיות לאקדמיה מייחס אבורביעה במידה רבה לסיוע שאוניברסיטת בן גוריון והמכללות מציעים להן, כולל הסעות מרוכזות ושיעורי עזר, בעיקר באמצעות המרכז לחקר החברה הבדואית.

"יהיו ודאי חברים שיכעסו עלי", הוא אומר, "אבל אני יכול לומר בביטחון מלא שהבנות הבדואיות מוצלחות יותר מהבנים. הן יודעות שהשכלה גבוהה היא המפלט האחרון שלהן. במשך הזמן גם הגברים הבינו שהשכלה היא מכשיר עבודה ואמצעי הכנסה למשפחה". הוא מאמין שהזמן יעשה את שלו גם ביחס לחירותן של הנשים הבדואיות לבחור בבני זוגן. "גם אצלכם עד לפני כמה שנים אשכנזים עשו את המוות לבנות שלהם שרצו להתחתן עם מרוקאי".

*

ד"ר סראב אבורביעה תעזוב בקרוב את הדירה בבית המשותף ותעבור עם משפחתה לבית משלה. אחותה ספא מקווה לצרף בשנה הקרובה עוד תואר דוקטור לאוסף המשפחתי. ד"ר אמאל אבו-סעד ממתינה להצעות עבודה ושרה אבו-כף מצפה לילד שישי ולתואר שלישי. פרופ' שגיא מייחלת לכך שפריצת הדרך של הנשים הבדואיות אל פסגות ההשכלה תתרום משהו להכרה של החברה הישראלית-היהודית את האחרים החיים בקרבתה ובתוכה ותפתח מעט יותר סובלנות כלפיהם. *

eldar@haaretz.co.il



אמאל אבו-סעד בטקס קבלת תואר הדוקטור, יולי 2009. אין זה נכון שהדת שלנו מעודדת נישואי קרובים


ד'ר סראב אבורביעה-קווידר משמאל, עם אחותה ספא. יכולתי לבחור במקצוע, אבל לא הייתי חופשייה לבחור בן זוג ? צילום: אלכס ליבק



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו