בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אלים ומפלצות

תגובות

התדהמה הנדהמת שבה קיבלה המדינה כולה את פני גל האלימות ששטף אותה בשבועות האחרונים, גל שהגיע לשיאו עם הרצח ("לינץ'", החליטו, משום מה, לכנות את העניין) של ליאונרד קרפ בחוף תל ברוך, היא, ככל הנראה, הדבר המדהים ביותר בכל העניין האלים הזה של גל האלימות.

על מה קמה הצעקה הגדולה? איפה כאן החדשות, בעצם? מהרו והסבירו נא לי, קוראים יקרים, מכיוון שאינני מצליח להבין במה שונה גל האלימות האחרון מחיינו כאן בישראל - בעשור האחרון, נאמר? בכך שהוא מזעזע יותר? בכך שתיאור האלימות בכלי התקשורת גרפי יותר? בכך שהרצח של ליאונרד קרפ אירע במקום שבו מעשים אלימים כאלה אינם אמורים לכאורה להתרחש?

בכך שהסיפור משלב בין ישראל הישנה - זו היפה, של בני זוג שלווים שהולכים לטיול בטיילת אחרי ארוחת שישי - לבין ישראל החדשה, שבה בני מיעוטים מג'לג'וליה מחליטים להתנחל, שתויים, על ספסל סמוך למשפחת קרפ, מלווים בשתי נערות יהודיות? האם זה הזעזוע? האם זו השבירה של הנרטיב שהכתה את כל המדינה בהלם כה עמוק?

מוזר, לתומי חשבתי - ואזרח ישראלי אני מיום שבו נשמתי אוויר לראשונה - כי האלימות אינה מכת מדינה חדשה מהקיץ האחרון, כי אם עניין שבשגרה, אקלים מקומי שגור למדי בקרב הבריות, שכולנו למדנו להתנהל לצדו זה מכבר. האם ילדותי, למשל, היתה אידילית, שלווה וטובלת בביטחון? לא במיוחד, אם להיות ישר.

למען האמת, אף שגדלתי במה שנחשבת שכונה טובה, האלימות בבית הספר, למשל, צרובה בתודעתי כחלק בלתי נפרד מתקופת עלומיי. הפחד מאותם "ילדים עבריינים" (פעם היה שמם פושטקים, אחר כך עודכן לערסים, כיום הם מכונים בפשטות מפלצות) רדף אותי בכל בוקר בכניסה לשערי בית הספר. בעיקר זכורה לי תמונה אחת מכיתה ו', כמדומני, עת תלמיד כיתה ז' העז להתקוטט עם אחד מאותם "ילדים עבריינים".

היה זה במהלך שיעור אנגלית כאשר אותו ילד, מלווה בכמה נערים, חמושים בשרשראות אופניים, במוטות ובמיני ברזלים, שלף את בר הפלוגתא שלו ממושבו לעיניה הנדהמות של המורה לאנגלית, והתחיל בצוותא חדא תוססת במיוחד להכות בילד האחר.

המורה, מעולפת כמעט מבהלה, הפליטה איזו צעקה, אבל עד שהספיקה לזכור מה מספר הטלפון של המשטרה הספיקו "הילדים העבריינים" לגרור את הילד הסורר לחצר, שם המשיכו להפליא מכותיהם בו, מבלי לפסוח על סעיף אחד ועל אביזר אחד מהציוד שגררו עמם לצורך יישוב הסכסוך.

כיצד הסתיים העניין מבלי שאותו ילד (בן 13 להזכירכם), לא נהרג, תוצאה של אותו "לינץ'"- לא אדע. אגב, לא אדע לומר גם מדוע לא נכתבה על העניין מלה אחת בעיתונים של אותם ימים.

מקרה אחר שראו עיני הילד הבתולות שלי היה בפעם ההיא, ברחובות אותה שכונה מצוינת שלי ברמת גן, שבה שלושה גברים כעוסים במיוחד נעצרו בחטף בפינת רחוב והתחילו רצים. לא היה מדובר באימון כושר בלתי מתוכנן, כי אם במרדף שהחליטו לערוך, באמצעו של היום, בלבו של רחוב הומה אנשים, אחרי גבר רביעי. מה לו ולהם? לא יודע.

אולם דבר אחד אני כן יודע לומר: כשסגרה עליו החבורה, הפיל אחד מהשלושה את הגבר על הרצפה והתחיל בועט בו בכל חלקי גופו, כששני רעיו לפעילות זו מצטרפים אליו בחפץ לב בגדול. והכל רואים את הכל, כי הכל מתרחש לאורה הנעים והמלטף של השמש הישראלית המפורסמת שלנו. אפשר שאחד מילט איזו קריאת "תעזבו אותו!" לעברם, רק כדי להיות מגורש משם בקללה מאיימת. והכל לנגד עיניי הרואות.

אה, והפעם ההיא, לפני עשור בערך, כשנסעתי עם חבריי לחוף הים ויהודי מצוין אחד חמק לתוך מקום החנייה שהקדמנו לתפוס, מקום לא מרוחק במיוחד מהמקום שבו נרצח ליאונרד קרפ, וכשהתקוממנו על מעשיו הלם בשמשת המכונית של חברי באבן שהרים ואיים לשבור לשלושתנו את הפרצוף אם לא נסתלק. ולא היתה בדבריו כל נימה של הלצה. והסתלקנו. ולא כתבו עלינו בעיתון, כי לא קרה כלום. סתם, דיאלוג בין ישראלים.

והפעם ההיא, שבה הייתי מדריך בקייטנה שנה לפני גיוסי, וחבר לצוות ההדרכה הגיע לקייטנה עם תחבושת גדולה על צווארו. כששאלתי לפשר האירועים שהובילו אותו להתקשט בעיטור נאה זה, הוא לימד אותי כי ערב קודם לכן הותקף בשבר בקבוק על ידי נער שהתקוטט אתו בדוכן הטוטו השכונתי וזה דקר אותו בצווארו ורק בנס לא גרם למותו.

ויש עוד מקרים רבים, באמת רבים, ששכחתי או שהיריעה קצרה מלספר בטור צנוע אחד, של אלימות קשה שלה הייתי עד. ועוד מקרים רבים לאינספור של אלימות בכביש שבה נתקלתי, של אלימות מילולית פראית שהופנתה נגדי בתגובות שהושארו בתחתית של מאמריי. ועוד אלימות שבה נתקלתי בחצרות המשחקים שאליהם אני הולך לעתים עם ילדיי. ועוד אלימות ועוד אלימות ועוד, בכל אשר תפנה בישראל. אלימות היא המלכה.

אז על מה יצא ואל מי יצא לבנו בשבועות האחרונים? קרה לנו איזה סיפור חדש, שונה במשהו מכל אחד ממקרי האלימות שאליהם נחשף כל ישראלי יום-יום ושעה-שעה בהולכו, בשוכבו, בקומו, בצאתו, בבואו, ברצותו ושלא ברצותו? מה חדש הפעם תחת השמש? אתמה.

וקטנה לסיום

וג'ים מוריסון אמר: "אלימות אינה בהכרח דבר מרושע. מה שמרושע הוא ההיקסמות שלנו ממנה".



איור: אילה טל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו