בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

60 שנה לפני שפעת החזירים תקפה את ישראל מגפת הפוליו. זיכרונות משעת חירום

על בית הספר החקלאי מקוה ישראל הוטל הסגר. משרד הבריאות אסר על קיומם של טיולים ומסעות בחופשת הקיץ, והורה למנוע כניסת ילדים לבתי הקולנוע. את הילדים החולים לקחו בכפייה לבידוד, וההורים לא הורשו לבקרם. כך התמודדה מדינת ישראל הצעירה עם מגפת הפוליו, שהקדימה את שפעת החזירים ב-60 שנה

4תגובות

ב-26 ביוני 1950, ערב היציאה לחופשת הקיץ, התכנסה בתיכון בתל אביב קבוצה של הורים לאספה דחופה. על הפרק עמדה שאלת היציאה של ילדיהם למחנה עבודה של הצופים. כמה מההורים היו אחוזים פחד ותבעו לאסור על יציאת הילדים לטיול. הורים אחרים תבעו מחבריהם לא ליצור בהלה ולא לגרום להפסקת מהלך החיים הרגיל. בסופו של דבר הוחלט שהילדים יישארו בבית. אבל לא רק הם נשארו בבית. רבבות ילדים בישראל בילו את חופשת הקיץ ההיא בבתיהם. לאכזבתם, אסר אז משרד הבריאות לא רק על קיומם של טיולים ומסעות. שבועיים קודם לכן אסרו רשויות הבריאות על ביקורים של ילדים מתחת לגיל עשר בבתי קולנוע. קייטנות התקיימו רק לילדים נזקקים.

למרות האיסורים הגורפים השתדלו השלטונות של מדינת ישראל הצעירה, שחגגה זה כבר יום הולדת שני, לשמור על איפוק כדי לא לעורר פאניקה. בהודעות שהוציאו לעיתונות הכחישו את דבר קיומה של מגפה. גם כלי התקשורת שיתפו פעולה ולא שיקפו את אווירת הפחד ששררה בקרב חלקים רבים בציבור, לאחר מקרי השיתוק הרבים שהתגלו. יותר מכל הטריד את כל מי שבא במגע עם חולי הפוליו, רובם פעוטות, המחסור במידע על המגפה שגבתה גם קורבנות בנפש.

פרופ' בן ציון ורבין היה אז רופא צעיר, מנהל מחלקת ילדים בבית החולים הדסה בתל אביב. את המחלה הכיר רק מלימודי הרפואה שלו בשנות השלושים באיטליה. אז קראו לה בכלל מחלת היינה-מדין על שמם של שני רופאים שחקרו אותה לראשונה בסוף המאה ה-19. "הכרנו מחלות כמו דיפטריה, חצבת או צהבת, אבל פוליו לא היה על סדר היום", מספר ורבין, בן 97. "כשהתחילו המקרים הראשונים הלכנו לספרות הרפואית ומשם למדנו על המחלה, אבל לא ידענו מה המקור שלה, מהו סוג הווירוס, איך נדבקים. ובוודאי שחיסונים לא היו".

בשנות הארבעים אובחנו בארץ מקרים ספורים של פוליו. המספר זינק ל-128 מקרים ב-1949. "הארץ" דיווח ב-6 ביולי 1949 על שמועות בנוגע למגפת שיתוק בפתח תקוה כתוצאה מרחצה בבריכות השחייה. לשכת הבריאות המחוזית הכחישה וטענה שמגפה של שיתוק ילדים לא קיימת בישראל.

כחצי שנה אחר כך, בפברואר 1950, אחד החודשים הקרים ביותר בהיסטוריה של האקלים בארץ ישראל, ירד שלג באזורים רבים בארץ. הקור המקפיא נתן את אותותיו בעיקר במחנות העולים הרבים. באחד המחנות, בקיבוץ עין שמר, קרס גג עמוס שלג וארבעה מדיירי הבית נהרגו. בתחילתו של החודש נודע על חמישה מקרים של שיתוק ילדים במחנה של עולי תימן בראש העין. על התושבים נאסר לצאת מהמחנה. בתחילת מארס הוטל הסגר על בית הספר החקלאי מקוה ישראל בגלל כמה מקרי פוליו שהתגלו אצל תלמידים.

למחלקות הילדים בבתי החולים ברחבי הארץ נהרו מאות הורים מודאגים, שפגשו רופאים שהיו חסרי ניסיון בהתמודדות עם הנגיף הלא מוכר. גם בחו"ל החל מחקר אינטנסיבי של מחלת הפוליו רק בשנות הארבעים, עם התגלותם של מקרי פוליו בתכיפות גדלה והולכת. ב-1949 גידלו לראשונה החוקרים האמריקאים אנדרס, וולר ורובינס את שלושת הזנים השונים של הנגיף בתרביות רקמה של איברי אדם ושל כליות קופים. זו היתה ההתחלה של ייצור הנגיף בכמויות גדולות כדי להכין ממנו חיסון. על מחקרם זה זכו כעבור חמש שנים בפרס נובל לרפואה. התברר גם כי אחד משלושת הזנים של הנגיף הוא אלים במיוחד. זן זה נקרא ברונהילדה, על שם הקופה שממנה בודד לראשונה, והוא שאחראי על רוב ההתפרצויות של המגפה בעולם. המחלה, ששמה הלטיני פוליומיליטיס נקרא על שם העיוות הצורני שהיא גורמת לתאי המוח, כונתה שיתוק ילדים כי היא תוקפת לרוב ילדים עד גיל שנתיים.

מערכת הבריאות בישראל ניצבה אפוא חסרת אונים מול הנגיף המשתולל. בכנס מטפלות ארצי שנערך במאי 1950 התלוננו המטפלות על כך שהן שומעות מהרופאים "דבר והיפוכו" בכל הקשור למניעה ולטיפול בילדים החולים. באותו חודש ילדה טובה אנגל את בנה הבכור. "היה חשש גדול מהדבקה", היא מספרת. "את הרצפה והשירותים בבית שטפנו עם ליזול, לחיטוי. כשהלכתי לטייל עם הילד בעגלה, התרחקתי מסקרנים ולא נתתי לאף אחד להתקרב אליו. נמנעתי גם מללכת לטיפת חלב, שם תמיד היה תור של אמהות ותינוקות, והעדפתי ללכת לרופא ילדים פרטי, שדאג לכך שבחדר ההמתנה יהיה תמיד רק ילד אחד".

פרופ' ורבין מספר: "היתה אווירה קשה מאוד של פאניקה אצל המשפחות שהגיעו לבית החולים, כי הן ראו את התוצאות. כל ילד שהגיע עם חשש למחלה, מיד בדקתי את הנוקשות בעורף, שעלולה להעיד על אחד הסימפטומים של המחלה. יש הרבה חולים בשיתוק ילדים מבלי לפתח שיתוק. הצורה החלשה היא עייפות עם חום וחולשה. בצורה הקשה יותר מופיעים הנוקשות בעורף וגם כאבי שרירים וכאבי בטן. הצורה הכי קשה היא השיתוקים. כאשר הפגיעה היא בגשר המוח התחתון, נפגעות גם פעולות חיוניות של הגוף, כמו נשימה ובליעה, והיא עלולה להביא גם למוות. כדי לתת את האבחנה המדויקת היינו לוקחים נוזל מעמוד השדרה של הילד. זה נתן את האבחנה, אבל גם גרם לטראומה קשה מאוד אצל הילדים".

בידוד בפרדס כץ

במאי 1950 אובחנו בישראל 191 חולים בשיתוק ילדים. בכל אותה שנה התגלו 1,621 חולים, שיעור גבוה במיוחד של 12.8 חולים על כל 1,000 נפש. אף על פי כן טרח משרד הבריאות להודיע כי "כל הפרזה וכל פרסום מוגזם הוא מזיק". קריאות ההרגעה ששידרו רשויות הבריאות באותה תקופה העידו יותר מכל על השמועות שנפוצו אז בארץ. "למחלה אין קשר לתזונה", מסר מנכ"ל המשרד, ד"ר יוסף מאיר, "המקור אינו במים, בחלב או בלבן. הפתרון הוא הרמת המצב ההיגייני האישי והציבורי. יש אפשרות לתקן שרירים פגועים על ידי טיפול מתאים".

ועוד מסר אחד היה למנכ"ל, שהעיד על אחת הסברות הרווחות בציבור, שהדיפה ריח גזעני: "אין לראות את העולים החדשים כמקור למגפה". ואכן, בקרב העולים החדשים שהציפו את הארץ לא אובחנו מקרים רבים יותר של פוליו מאשר בקרב התושבים הוותיקים.

פרופ' (אמריטוס) מאירה וייס, אנתרופולוגית של המדע והרפואה, עורכת עכשיו מחקר מקיף על מגפת הפוליו בתחילת שנות החמישים. "היו אז כל מיני תיאוריות של הדבקה, שבחלקן היו עממיות ובחלקן נתמכו גם על ידי רופאים", היא אומרת. "אחת התיאוריות היתה שהמקור זה הים של תל אביב ואמרו להחזיק את הילדים בבית ולא לנסוע לים, שהיה אחד ממקומות הבילוי היחידים בארץ. אמרו שזו בעיה של היגיינה לקויה ושהעולים החדשים, שמגיעים ממקומות שביוב זורם בהם ברחובות, מחוסנים יותר מילידי הארץ ממוצא אשכנזי; עד שהמערכת עצמה טענה שזה מופרך. הפיזור של המחלה בכל הארץ 'שיגע' את המערכת. כל פעם יצאה תיאוריה חדשה על הסיבה למחלה וניסו לנקוט אמצעי מנע כנגדה, אבל התיאוריות לא החזיקו מעמד הרבה זמן. כמו במקרה הנוכחי של שפעת החזירים, לא היה גן ילדים שנדבק כולו או מחנה צופים שנדבק כולו, ולכן לא יכלו לפענח את מקורות ההדבקה".

אחד הפתרונות המיידיים שהיה צורך לנקוט היה בידודם של החולים. "איזולציה" קראו לזה אז. יואל בקר, בן 58, היה מאותם חולים שנדבקו במחלה ונשלחו לבידוד. הוא מספר שנדבק בפוליו ב-1951 בבית התינוקות במעברת האוהלים באבן יהודה, שאליה הגיע מרומניה כתינוק עם משפחתו. "הוכנסתי למיטה שגם תינוקת אחרת שהיתה בה חלתה. זה היה בגיל שלושה חודשים. הייתי חמישה ימים עם חום ולקחו אותי לבית החולים בפרדס כץ, שם החזיקו אותי במשך חמישה ימים. ככה היה עם הילדים. לקחו אותם לבידוד ולא נתנו להורים להיכנס. לעומת זאת, מחקרים בארצות הברית הראו שהרבה מהריפוי היה להיות עם המשפחה. זה לא קרה בארץ".

כדי להקל על מצוקתן של מחלקות הילדים בבתי החולים הרגילים הוסב מבנה של בית החולים בשכונת פרדס כץ בבני ברק לבית חולים עם 60 מיטות, שבו שוכנו הילדים שחלו בפוליו. עד מהרה הפך בית החולים לאימתן של משפחות רבות. "לקחו לשם ילדים בניגוד לרצון הוריהם", מספר אחד מנפגעי הפוליו, איש תקשורת ידוע שאינו רוצה להיחשף שמא ייחשב כמי שמקדם עניין אישי. "אנשים שבאו לשם אחרי כמה ימים לברר מה מצב ילדיהם שמעו שהילדים מתו. זה ממש מזכיר את פרשת ילדי תימן. היו שם דברים שמערכת מסודרת לא עושה אותם".

פרופ' וייס מכירה היטב את בית החולים בפרדס כץ. היא שמעה עליו מהוריה: "המשפחה שלי גרה אז ביד אליהו. היתה לי אחות, עופרה, צעירה ממני בשנה. היא אושפזה בבית החולים בפרדס כץ. אבא שלי סיפר לי שלקחו את אחותי והוא לא הצליח לראות אותה. הוא הסתובב במשך כמה ימים סביב בית החולים, אבל לא נתנו לו להיכנס. יום אחד הוא פרץ לשם ואחד האחים העיף אותו החוצה".

בספרה "הגוף הנבחר", העוסק ביחס של החברה הישראלית לגוף האדם, מביאה פרופ' וייס את סופו הטרגי של הסיפור, כפי שסיפר לה אביה: "ראיתי אותה לבד עצובה, וכשהיא ראתה אותי היא חייכה. ואז העיפו אותי החוצה. כשהיא ראתה אותי עוזב את החדר, היא הסתכלה עלי במבט שאמר לי שהיא מאבדת אותי לנצח ואני לעולם לא אשכח את המבט הזה".

עכשיו מספרת וייס: "את הגופה של עופרה הוא לא ראה מעולם. הוא סיפר לי על כך רק כעבור חמישים שנה. לא לפני כן. כילדה, הייתי חולמת בהקיץ על אחותי במשך שעות. בזמנו נאבקתי גם למען חשיפת פרשת ילדי תימן, בגלל התחושה החזקה שהממסד לא איפשר מגע עם הילדים".

אבל באותה נשימה מציינת וייס שצריך לזכור את הרקע של התקופה. בישראל עוד התחוללו הקרבות האחרונים של מלחמת העצמאות. המדינה התמודדה עם המון קשיים. וייס מסבירה שהיתה הפרדה של ילדים מהוריהם כי זה היה הנוהג המקובל בעולם הרפואה. "היום", היא אומרת, "מקבלים כמובן מאליו שהורים שוהים יחד עם ילדיהם. זו גישה שנובעת מצורכי השעה, כי הורים היום מטפלים במקום כוחות עזר. ילדים אז היו מאושפזים בלי ההורים".

פרופ' ורבין מגן בלהט על גישת הרופאים באותה תקופה: "ל'פרדס כץ' שניהל פרופסור אברהם רותם היו מביאים את החולים, כי הם סיכנו את החולים הרגילים. זה כמו היום, כשמבודדים את החולים בשפעת החזירים, רק אז הסכנה היתה גדולה פי כמה. החולה מסוכן לא רק בזמן המחלה עצמה, אלא גם שבועות אחריה, כי הוא עלול להפריש את הנגיף מהגרון ומהשקדים".

ורבין משווה את האווירה בשנות ה-50 לזו השוררת היום בגלל שפעת החזירים: "הכל נובע היום מפאניקת העיתונות והקהל. בפוליו היו הרבה יותר חולים והרבה יותר מקרי מוות. אז היו בארץ כמה מאות-אלפים תושבים והיום אנחנו שבעה מיליון, ועל כל קורבן חדש העיתונות מלאה 'הנה עוד אחד נפטר'. אחר כך מוסיפים לידיעה שהאיש היה חולה ממילא במחלות אחרות. יש גם תחרות בין מוסדות שונים שממהרים למצוא פתרונות ושולחים משלחות לכל רחבי העולם ולכל חור נידח כדי להאדיר את שמם. כך נוצרת מערבולת של יצרים לא אתיים שחורגים מהמקובל בעולם הרפואה".

בספטמבר 1952 הודיע משרד הבריאות כי "לרגל פניות הקהל בדבר תרופה ספציפית נגד שיתוק ילדים שבה משתמשים כביכול בחו"ל, אשר אינה עומדת לרשותם של רופאי הארץ, מודיע משרד הבריאות כי תרופה כזאת טרם הומצאה. השמועות שהופיעו גם בעיתונים משוללות כל יסוד".

עולם הרפואה הבין שהפתרון לפוליו אינו תרופה, אלא חיסון, אבל בינתיים לא נראה באופק תרכיב יעיל. במארס 1953 התארגנה בארץ תרומת דם המונית כדי להפיק חיסון "גמא גלובולין" מעשרות-אלפי מנות דם שתרם הציבור, אולם החיסון הזה נזנח כי התגלה כבלתי יעיל. בינתיים פחת במקצת מספר החולים החדשים, לכמה מאות בשנה.

האור בקצה המנהרה החל להבהב ב-1955, כשהגיעו מארצות הברית הידיעות הראשונות על ההצלחות של תרכיב הנגיפים המתים, שהפיק ד"ר יונה סאלק. באפריל אותה שנה הודיע משרד הבריאות בארץ כי הוא מתכוון לחסן מאות-אלפי ילדים בתרכיב המיובא, אבל בארצות הברית, שבה עוד לא חוסן כל הציבור, קמה מחאה ציבורית שחיסלה את הסיכוי לייצא את החיסונים לישראל.

מבצע החיסון הראשון

משרד הבריאות החליט לייצר בישראל חיסון בשיטתו של סאלק והטיל את המשימה על ד"ר נתן גולדבלום, ששירת אז בחיל הרפואה בצה"ל. גולדבלום יצר קשר לשם כך עם ד"ר תמר גוטליב (לימים רעייתו של הצייר אביגדור סטימצקי), חוקרת נגיפים ישראלית שעבדה במעבדה בעלת מוניטין בארצות הברית.

פרופ' תמר גוטליב-סטימצקי: "נתן בא למעבדה שלנו באמריקה ואמר לי: 'תמר, את יודעת לגדל נגיפים. את מוכרחה לחזור ארצה. תסעי לאנדרס ללמוד'. אני הייתי מוכנה לחזור אף על פי שהיה לי כבר מקום עבודה. באתי למעבדה של אנדרס בבוסטון בתחילת 55' וחזרתי ארצה בסוף השנה. הגעתי למעבדה שגולדבלום הקים ביפו, בבית החולים דג'אני, ויחד עם המהנדס ג'ורג' מילר התחלנו לפתח את החיסון".

התרכיב של הצוות הישראלי היה מוכן כעבור שנה. בינואר 1957 החל מבצע החיסון הראשון של פוליו בישראל. העבודה המאומצת הגיעה לשיאה עם מתן החיסון לרבבות ילדים ברחבי הארץ. צוות המחקר הקטן ביפו עקב בהתרגשות ובחשש אחרי התגובות לחיסון. הכל זכרו את האסון שפקד את ארצות הברית זמן לא רב לפני כן, כאשר מאות ילדים חלו בפוליו כתוצאה מתרכיב בעייתי שהוזרק להם. למרבה המזל, עבר מבצע החיסון הישראלי בהצלחה. כאשר ביקר ד"ר יונה סאלק בישראל בסוף שנות החמישים, ניגשה אליו נערה אלמונית בשדה התעופה והגישה לו זר פרחים. אל הזר היה מצורף פתק: "למציל האנושות בהערצה".

אבל התברר שגם החיסון הראשון של הפוליו לא היה מושלם. במאי 1955 התגלו בארצות הברית מקרי שיתוק ומוות גם אצל מי שחוסנו נגד פוליו. "הבעיה היא שנגיפים מומתים לא נותנים חיסון מוחלט", מסבירה פרופ' גוטליב-סטימצקי. גם בישראל לא פתר החיסון בשיטתו של סאלק את הבעיה. ב-1958 אירעה התפרצות נוספת של פוליו, עם כמה מאות מקרים חדשים של המחלה. חיסון שפיתח בארצות הברית אלברט סייבין, על בסיס נגיפים מוחלשים, נתן פתרון טוב לבעיה. בינתיים נסגרה המעבדה בדג'אני, אחרי שהחל יבוא מסודר של חיסונים מחו"ל. רק בתחילת שנות השישים חלה ירידה משמעותית במספר חולי הפוליו בישראל. למעט כמה התפרצויות מקומיות, לקו מאז בפוליו לאורך השנים רק חולים ספורים מדי שנה.

המאמץ להשיג חיסון לפוליו במהירות לא פתר בעיה אחרת שהתעצמה והלכה לאורך שנות החמישים: כיצד לטפל באלפי הילדים שלקו בשיתוק. מאמר שהופיע ב"הארץ" ביוני 1953, במדור "מדע וטכניקה", ידע לבשר ש"אם נשאר שיתוק חלקי לאחר המחלה, אפשר לתקן את המצב לעתים קרובות על ידי ניתוחים. אפשר להעביר שרירים חזקים שיטלו על עצמם את התפקידים של שרירים שנחלשו. אפשר להאט גידולן של עצמות או לקצר רגל על ידי ניתוח כדי להשוות את הגפיים הבריאות לגפיים שנתקצרו בגלל שיתוק ילדים".

התברר שהבשורה הזאת, שייצגה את המדיניות הרפואית באותה תקופה, הפכה לאסונם של רבים. יואל בקר, שהשתתף במאבקם של נכי הפוליו להכרה באחריותה של המדינה על הטיפול הלקוי בהם, מספר על חולים רבים שהניתוחים האורתופדיים מיררו את חייהם: "אנשים עברו ניתוחים לחינם. ניסרו לחולים את העצם הבריאה כדי שהרגל לא תגדל, כי המחקרים בתקופה הוכיחו שהרגל הפגועה לא תגדל. התברר שהבריאה נשארה באותו גודל ואילו הפגועה התארכה. נגרם נזק על נזק".

אינסטינקט אמהי

בלה צור, עובדת סוציאלית בת 56 וחברת מועצת העיר רעננה, חלתה בפוליו בגיל שנתיים. "הייתי שפן ניסיונות כי הרופאים גיששו באפלה", היא אומרת. "שתלו תקוות בילדים ובהורים שעוד ניתוח אחד יציל את המצב והורי הלכו אחריהם בעיניים עיוורות. מה שהרופא אמר אז היה קדוש. כל פעם אמרתי לעצמי שאחרי הניתוח הבא אני אקום ואוכל ללכת בלי מכשירים ואהיה בריאה. אבל אחרי כל ניתוח היתה אכזבה עם הרבה כאבים והרבה סבל. הילדות שלי עברה במשך חודשים ארוכים בגבס. אף אחד לא הדריך את ההורים שלי אז. לא עובדת סוציאלית, לא פסיכולוגית".

בקר טוען שבארצות הברית טיפלו בילדים שחלו בפוליו בשיטת "סיסטר קני", נזירה אוסטרלית שטיפלה בחולי פוליו בקומפרסים ובפיזיותרפיה ו-85 אחוז מהחולים יצאו מהמחלה עם נכויות קלות בלבד. ואילו בארץ, לדבריו, עשו ניסיונות, לעתים בניגוד להסכמת ההורים.

פרופ' וייס חקרה את הטענה שלא היו בארץ מספיק פיזיותרפיסטים לטיפול בילדים החולים. לדבריה, הפיזיותרפיה החלה להתפתח בישראל בעקבות מגפת הפוליו, אבל הגישה ברפואה היתה יותר אגרסיבית. מספר איש התקשורת: "אמא שלי, מתוך אינסטינקט אמהי, לא הסכימה שינתחו אותי. היא התעקשה לטפל בי בפיזיותרפיה ואמרה שלנתח יהיה תמיד זמן. היא הצילה את חיי, כי כעבור כמה זמן הרפלקסים התחילו לחזור. בשכונה שלנו חלו כמה ילדים. כמה מהם נותחו וקמו מהניתוח עם ה'ברזלים' על הרגליים ועד היום לא יצאו מזה".

חולי פוליו רבים התקוממו בדיעבד על הטיפול הלקוי שקיבלו ובתחילת שנות התשעים החל להתארגן מאבק למען פיצוי הולם לנפגעים. בתחילה ביקשו הנכים לנסח חוק שיכיר באחריותה של המדינה כלפי ציבור הנכים שלקו במחלה כתוצאה מהעדר תנאים סניטריים נאותים, מהעדר מדיניות חיסון מתאימה ומטיפולים רפואיים בלתי מתאימים. נוסח החוק שהתקבל ב-2007 בכנסת אינו מזכיר את אחריותה של המדינה למצבם של הנכים, אבל מבטיח להם פיצוי כספי. נכי הפוליו שאינם נהנים מחוק זה הם אלה שנולדו בארץ לפני הקמת המדינה ואלה שחלו בפוליו לפני בואם לישראל.

אברהם תשובה, מראשוני הנכים שנאבקו למען החוק, טוען כי החוק שהתקבל הוא פשרה שגרמה עוול נורא לנכי פוליו שסבלו מאותם המחדלים כשבאו לארץ, וסבלו מאותו טיפול כושל. הוא עצמו יליד לוב שעלה לארץ ב-1951 בגיל חמש, כשהוא חולה פוליו. "הטענה שלנו היא שהמדינה לא טיפלה בנו כיאות", הוא אומר. "המדינה לא דאגה לחסן בזמן את אלה שנפגעו, עשו לנו ניתוחים מיותרים שלא היו מחויבי המציאות, טיפלו בנו בדרכים לא נכונות ולא דאגו לשיקום. אני שהיתי בבתי חולים במשך עשר שנים ברציפות. לא למדתי ובגיל 13 חזרתי לשכונה שלי, רמת עמידר ברמת גן, ללא השכלה יסודית. לא היתה לי מסגרת שתממן השכלה ולא היה טיפול רפואי המשכי. לקחתי את הקביים והלכתי לשחק כדורגל בשכונה".

תשובה אומר ש"לא ידעו מה לעשות איתנו, הילדים המשותקים. אותי שלחו לבית אבות כי הייתי צריך להיות שלושה חודשים בגבס. יש לי מכתב מבית החולים שבו הם כותבים ש'הילד משתולל ולא רוצה להישאר במקום'. אז שלחו אותי הביתה כדי שאמא שלי, שטיפלה בעשרה ילדים, תטפל גם בי".

גם רופאים טועים

את פרופסור ורבין מקוממות התלונות על הטיפול בנכי הפוליו. "לגבי אי מתן חיסונים - זה שקר שאין שני לו", הוא אומר. "זו עלילת שווא. מי שאומר כך הוא פושע. לא היו לנו חיסונים בראשית המגפה. אחרי החיסון של סאלק חל שיפור מסוים ואני טוען שגם הציבור התחסן ולכן המחלה פחתה. לגבי הניתוחים - כל זמן שהילד שכב בבית החולים וכל זמן שהיו סימנים של המחלה, אסור היה לגעת בו. הטיפול היה הרפיה, מסאז'ים ופיזיותרפיה כדי להניע את הגוף, כי הגפיים היו נוקשות. הניתוחים הם קטגוריה שונה. הניתוחים של האורתופדים לא נעשו מתוך זדון, וזה תלוי ברופא המנתח. הם נעשו כדי להקל על כיפוף של כף רגל או של ברך. רופאים פעלו מתוך רצון טוב, אבל גם הם טועים לפעמים".

הילדים הנכים נותרו מצולקים לא רק מהניתוחים הרבים שעברו. רבים מהם נותרו פגועים מיחס החברה אליהם. פרופ' וייס עסקה במחקריה בתפיסות של בריאות ושל מחלה בחברה הישראלית. "המוות של אחותי בפוליו רובץ עלי ומסביר את המחקרים שלי", היא אומרת. ב-2001 יצא לאור בהוצאת סטנפורד ספרה "The Chosen Body", שעוסק בפוליטיקה של הגוף בישראל ובוחן כיצד המדינה באמצעות נציגיה - רופאים, מורים ואנשי צבא - מתייחסת לגוף האנושי.

התסריט הבסיסי, שוייס מתארת את קיומו החל מתקופת הישוב, הוא האדרת "הגוף הנבחר": זהו גוף הטרוסקסואלי, לרוב של זכר, אשכנזי, שזוף כתוצאה מעבודת אדמה, שלם ומושלם מבחינה גופנית. "כל מי שהיה פגום - מודר", אומרת וייס. "לכל שדה שתיקח את התפיסה הזאת, תראה את הביטוי שלה. למשל, בישראל יש אחוז גבוה של נטישת ילדים שאינם שלמים ומושלמים. תמיד היה כאן חוסר רצון לראות נכים במרחב הציבורי. אם יכולים למנוע את לידתם, זה עדיף, ואם לא, אז שלא נראה אותם.

"זה בלט במיוחד במקרה של הילדים הנכים עם 'הברזלים', כך קראנו להם. הם היו בכיתות של כולנו, אבל אנחנו בקושי זוכרים אותם. לחלקם נזל ריר מהפה. הם והוריהם לא קיבלו עזרה. המורים לא יכלו להתעסק איתם. חלקם נשלחו למוסדות. לא ראינו אותם ברחובות כי לא היו מתקנים עבורם והם הוזזו הצדה לגמרי".

בלה צור: "היה לי חבר שכמעט התחתנתי איתו. יצאתי איתו שנתיים וחצי, אבל ההורים שלו לא רצו אותי בגלל הנכות. לא הבנתי מה לא בסדר. הם אמרו לו: 'היא תשכב כל היום במיטה ולא תוכל ללדת ילדים'. נאלצנו להיפרד". כיום נשואה צור ויש לה ארבעה ילדים, מתוכם שלישייה. את העובדה שהצליחה להתערות בחברה הבריאה, ללמוד ולהצליח היא זוקפת לזכות הוריה.

"אמא סיפרה שכששמעו שהבת חולה, כולם ברחו כמו ממצורעים", היא אומרת. "אמי שאלה את הרופאים איך להתייחס אלי והם השיבו: כמו אל ילדה רגילה. אצל אמא פולנייה כמו שלי זה אמר שהיא היתה מושיבה אותי על הרצפה כדי לנקות פאנלים. היא היתה מורידה לי את המכשירים כדי שאוכל לשטוף את הרצפה וזה היה לי כמו פיזיותרפיה. אף פעם לא התביישו בי ותמיד הלבישו אותי בשמלות קצרות. אמא היתה לוקחת אותי מפתח תקוה על הידיים לטיפולים בזמנהוף בתל אביב. לא קל לסחוב ילד בן עשר על הידיים עם מכשירים וקביים. הכל צריך היה לעשות עבורי. כשהייתי בלי הסדים לרגליים, הייתי צריכה לזחול כדי להגיע למקלחת. זה נראה לי טבעי".

תסמונת חדשה

כמו במקרים אחרים, מי שמילא את מקומה של המדינה בתמיכה בחסרי הישע היתה עמותה של מתנדבים, שהוקמה זמן קצר אחרי פרוץ המגפה. במאי 1952 הוקם אילנשי"ל פוליו (איגוד ישראלי למען נפגעי שיתוק ילדים), שכעבור שנים שינה את שמו לאיל"ן. אברהם תשובה: "מי שטיפל בנו היו בטי דובינר, מייסדת הארגון, ואילנשי"ל פוליו, ולא המדינה. אף אחד לא הסתכל עלינו עד אז. קיבלנו ביטחון עצמי. שופר הכושר הגופני ויכולנו להשתלב בחברה".

ברמת גן הוקם מרכז הספורט של איל"ן, מרכז ספיבק. בלה צור החלה להתאמן שם בשחייה וזכתה לבסוף במדליית זהב באולימפיאדת הנכים בטורונטו ב-1973. בישראל נותרו כיום כמה מאות נכים שנפגעו בפוליו בשנות ה-50. רבים מהם מתמודדים כעת עם קושי חדש שלא היה מוכר לעולם הרפואה - תסמונת פוסט פוליו.

יואל בקר היה איש עסקים וניהל חברה עד שנות החמישים המאוחרות לחייו. "בגיל 58 תקף אותי הפוסט פוליו", הוא מספר. "השרירים הלא פגועים הזדקנו, כי השחיקה שלהם היתה יותר גדולה. הם עשו עבודה כפולה, גם עבור אלה הפגועים. תמיד הלכתי על שתי רגליים, טיפסתי מדרגות למרות הפגיעה ופתאום איבדתי ביטחון עצמי ולא יכולתי לעלות על מדרכה. זה לא עבר ואפילו החריף. היד הפגועה שתמיד הצלחתי להרים לגובה, מתה".

גם בלה צור נאלצה לעבור לכיסא גלגלים. היא, שצלחה בשחייה את הכנרת ואת ים סוף, נאלצת להתמודד עם היחלשות פתאומית של הגוף. לפני כמה שנים, אחרי שבתה השתחררה מהצבא, יצאו השתיים לטיול בהודו. צור מספרת שהיתה גאה "פעמיים": ראשית, על כך שהבת הזמינה אותה לטיול, ושנית על כך שעשתה זאת למרות הנכות של אמה. אבל כיום, היא מסבירה, "הפונקציות הולכות ונעלמות. אני מרגישה איך יום יום נחלשות הידיים החזקות שהיו לי. אני אפילו לא יכולה לפתוח בקבוק שתייה בידיים".*



נפגעים בפעילות של אילנשי'ל. איש לא הדריך את ההורים


1959: ממציא החיסון, ד'ר יונה סאלק במרכז, עם ד'ר נתן גולדבלום מימין וד'ר תמר גוטליב, שפיתחו את החיסון בישראל משמאל: מנכ'ל משרד הבריאות, ד'ר שמעון בטש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו