בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה באמת קרה שם, באסון התרסקות המטוס בקיבוץ מעגן, לפני 55 שנה?

ב-29 ביולי 1954 התרסק מטוס קל בקיבוץ מעגן לתוך קהל הצופים בטקס זיכרון לצנחן פרץ גולדשטיין שנספה בשואה. 17 אנשים נהרגו ו-25 נפצעו, בהם הטייס ונוסעו. האסון טילטל את המדינה הצעירה והכניס את הישוב כולו ואת המעורבים בפרשה למחול מטורף של טיוח, הדחקה והכחשה. 55 שנים אחרי, מספרות עדויות חדשות את הסיפור כפי שלא סופר מעולם

6תגובות

בשעות אחר הצהריים של יום שמש נאה ביולי 1954, נערך בקיבוץ מעגן שעל שפת הכנרת טקס חנוכת אנדרטה לזכרו של פרץ גולדשטיין, חבר הגרעין שהקים את הקיבוץ. גולדשטיין, לוחם הפלמ"ח, הוצנח במלחמת העולם השנייה ביוגוסלביה הכבושה בידי הנאצים, הסגיר את עצמו בהונגריה ונספה במחנה ריכוז כעבור שנה. אל הטקס הגיעו להערכת המשטרה כ-2,700 משתתפים, בהם ראש הממשלה משה שרת, מנהיגי הישוב, ותיקי הפלמ"ח, ראשי התנועה הקיבוצית וכפי שתואר בעיתוני התקופה "כמעט כל אצולת הארץ". דקות ספורות לאחר שירת ההמנון וקריאת תפילת יזכור, התרסק לתוך קהל הצופים מטוס פייפר דו-מושבי. 17 נהרגו, בהם ארבעה צנחנים שנשלחו לאירופה ושרדו, מפקד משמר הכבוד הצבאי ודניאל סרני, בנו ונצר אחרון למשפחת הצנחן אנצו סרני. 25 נפצעו, בהם הטייס ונוסע שהתלווה אליו.

"אסון מעגן" היכה את המדינה הצעירה בהלם. גודל האירוע וחשיבותו, ותוצאותיו הטרגיות, השאירו צלקת כעורה בדברי ימי הקיבוץ ופצע חשוף אצל כל המעורבים בפרשה. עד היום, 55 שנים לאחר מכן, מסרבים רבים מהם לדבר על פרטי האסון, אחרים מתכחשים לחלקם ברצף האירועים. אך מכמה מהם הזיכרונות לא מרפים, בעיקר אלה המרגישים כי בשל מסכת איומים וטיוח ממסדי לא הוסקו המסקנות כראוי והצדק מעולם לא נעשה במלואו עם האשמים. אחדים מהם מביאים כאן את עדותם המלאה בפעם הראשונה.

פרץ גולדשטיין היה הצעיר מבין 32 לוחמי הישוב העברי שהמודיעין הבריטי הסכים להצניח באירופה בזמן המלחמה. הוא נחת עם חברו, יואל פלגי, באפריל 44' ביוגוסלביה וכעבור חודשיים חצה את הגבול להונגריה, עשרה ימים בדיוק לאחר מעצרה של חברתם לשליחות, חנה סנש. מרגע שחצו השניים את הגבול, כך התברר, הם היו נתונים למעקב של המודיעין ההונגרי ומיד לכשהגיעו לבודפשט, הוכרזו כמבוקשים. הם פנו לראש הוועדה לעזרה והצלה, ד"ר ישראל קסטנר, אשר נדהם לראותם בהונגריה והזדעק עוד יותר כששמע על כוונתם לעורר מרד יהודי בנאצים. רכבת ההצלה שלו כבר כמעט עמדה ברציף ונוכחותם של השניים היתה עלולה לשבש את העסקה שרקם עם אייכמן.

קסטנר ניסה להציג את פלגי לגרמנים כנציג הישוב היהודי בארץ, שבא לשאת ולתת עמם. אך התרגיל נכשל ופלגי נעצר במפגש השני. גולדשטיין הצליח להסתתר עוד כמה ימים בגטו. הוא פגש את הוריו המופתעים ועוד כמה חברי ילדות, בדק כיצד יוכל לעזור לחבריו הכלואים אך לא הצליח ליצור קשר עם מפעיליו. בינתיים יצאה רכבת קסטנר לדרך, ועליה הוריו של גולדשטיין. אך הנאצים עצרו את הרכבת, ואיימו לבטל את העסקה אם לא יוסגר גולדשטיין לידיהם. גולדשטיין החליט להסגיר את עצמו לידי הגסטפו בתיווכו של קסטנר. מה התחולל בשיחה שנערכה בין השניים טרם ההסגרה מעולם לא נודע. יתכן כי גולדשטיין רצה להקל בכך על העינויים שעברו חבריו, סנש ופלגי, יתכן ששוכנע כי בכך יציל את הוריו ושאר נוסעי הרכבת. כך בכל אופן טען קסטנר במשפט שנקרא על שמו.

בסופו של דבר הצליח פלגי לברוח מידי הגרמנים, סנש הוצאה להורג וגולדשטיין נספה, על פי כמה עדויות, במחנה הריכוז אורניינבורג בגרמניה. עשר שנים ייחלו הוריו, רחל ויוסף גולדשטיין, שהגיעו לשווייץ עם שאר נוסעי הרכבת לאחר שהוחזקו זמן מה בברגן בלזן, לרגע שבו יוכלו להעלות על נס את גבורתו של בנם. במותו, הוא הרי קנה להם את החיים. גם חברי קיבוץ מעגן חיכו לרגע הזה. אלה היו הימים שבהם התקיים משפט הדיבה שבו הפך קסטנר בעיני הציבור מפקיד ממשלתי שביקש להגן על שמו הטוב, לנאשם. העדויות שהושמעו בו הציבו בפעם הראשונה סימני שאלה גדולים על נחיצותו ותוצאותיו של מבצע הצניחה היהודית. חברי מעגן, הקיבוץ שממנו יצאו הכי הרבה מתנדבים לשליחות באירופה, הרגישו כי זו שעתם להתייצב ולהפגין תמיכה בצנחנים ובפועלם.

מזכיר הקיבוץ, יצחק אילון המנוח (אביו של עמי אילון), לקח על עצמו את ארגון האירוע. במסמכים המתפוררים באי סדר בארכיון הקיבוץ אפשר לראות עד כמה התייחס לתפקיד ברצינות. הוא קבע בתזמון של דקות את סדר הטקס ורצף הנאומים. הוא פירט ברשימותיו את שמות בעלי התפקידים השונים: הסדרנים, השומרים, מניחי הזרים, הרצים, אנשי הקשר לעיתונאים ואפילו את שמות המטפלות שיישארו עם הילדים. ערב האסון נערך תרגול שבעקבותיו עוד הספיק להוסיף בכתב יד תיקונים אחרונים ואת שמות ארבעה חברים שיועדו למשימת חלוקתו של עלון המשק.

אילון פנה לגורמים ממלכתיים וביקשם לתת חסות לטקס. מנהל משרד ראש הממשלה, טדי קולק, נידב כמה פרוטות. קודמו בתפקיד, אהוד אבריאל, שהיה ממושכי החוטים במפא"י ובממשלת שרת, נידב לעזרת המארגנים את משה שילה, איש משרד הביטחון ומנהל ארכיון צה"ל, שהתמסר לתפקיד זה למשך שבועיים. שילה גייס מפיקוד צפון ספסלים וחבלים לגידור. מיחידת הצנחנים הצעירה הוא השיג מחלקה למשמר הכבוד. ממחנה מטכ"ל הוא הצליח לארגן את תזמורת צה"ל וחיילת צעירה לקריאת תפילת יזכור. את בקשתו לבצע מטס של חיל אוויר וצניחת ראווה בזמן הטקס, דחו בענף משטר ונוהג בצה"ל. לטענתם, קיבוץ מעגן היה קרוב מדי לגבול, והיה חשש שמישהו מהצנחנים עלול להיסחף לשטחה של סוריה.

כמה שבועות לפני מועד הטקס פורסמו בעיתונים הארציים והמקומיים מודעות המזמינות את יוצאי הפלמ"ח מהאזור, חברים לנשק ותומכים, להשתתף באירוע. 4,000 הזמנות אישיות נשלחו בדואר, בעזרת שילה ממשרד הביטחון, למנהיגי האומה, ראשי ערים, משפחות הצנחנים ולעוד מאות מכובדים. במשך שבועיים הופסקו כמה פעמים ביום שידורי הרדיו בקול ישראל, כדי לבשר על דבר האירוע. בשבועון "העולם הזה" היה מי שתמה מדוע לא עשו כך במקרים אחרים, כמו למשל בטקס חנוכת האנדרטה ללוחמי נגבה שנערך אז, שאליו הזמינו המבזקים ברדיו רק פעמיים וגם זאת רק במשך מהדורת החדשות.

גם ראש הממשלה שרת ציפה לטקס גילוי האנדרטה לזכר גולדשטיין. הביקורת על המוסדות הציוניים שעורר משפט קסטנר, בעיקר בכל הקשור למאמצי ההצלה בתקופת השואה ולחלקם במבצע ההצנחה, היתה מכוונת גם אליו, כמי שעמד בראש המחלקה המדינית של הסוכנות. שרת תיכנן לנצל את הבמה שתינתן לו בטקס כדי להשיב למתנגדיו. הוא כתב נאום מלא פאתוס, שהיה בעיקר שיר הלל לגבורתם של הצנחנים וכתב הגנה על המוסדות הציוניים.

באותו היום ובאותה השעה בדיוק, נועד להתקיים בירושלים טקס הנחת אבן הפינה לאתר ההנצחה יד ושם, במעמד נשיא המדינה יצחק בן צבי. בטקס נכחו שרים, ראשי קהילות יהודיות מהתפוצות, רבנים, נציגי תנועות עולים וכל מי שריח הגולה עלה מבגדיו. שרת בחר להשתתף בטקס במעגן. עמו הבטיחו את מקומם גם קסטנר, שמעון פרס, טדי קולק, פנחס ספיר, יגאל אלון ורבים אחרים מראשי מפא"י. מבחינת רבים, הבחירה להתייצב באחד משני הטקסים היתה הרבה יותר מסתמית. היא ייצגה נאמנות למפלגה, לאידיאולוגיה ולנקיטת צד בעת התגבשות נרטיב, בבחינת מי לגבורה ומי לשואה.

לשם העלאת המורל

גם בקלוב התעופה לישראל שמעו על הטקס המתוכנן בקיבוץ מעגן. אברהם קריל, שהיה חבר הנהלת הארגון ומנהל המשק שלו, סיפר בוועדת החקירה, שהוקמה לאחר האסון, כי "קרא על כך כנראה באחד העיתונים". הקלוב, שנוסד באמצע שנות השלושים בסיוע הסוכנות היהודית ובעידוד ההגנה, תרם רבות להתפתחותו של חיל האוויר עם קום המדינה. בוגריו היו לטייסים וגם מתקניו ומטוסיו גויסו לפרקים. אך ככל שחיל האוויר התפתח וגדל, ירד כוחו ומעמדו של קלוב התעופה בקרב הציבור ואצל מעגל מקבלי ההחלטות. משימות אוויריות בעלות אופי לאומי, כסיוע לישובים מבודדים או הטסת אח"מים, נלקחו ממנו לטובת חיל האוויר.

בחודשים שקדמו ליולי 54' הסתכמו רוב פעילויותיו האוויריות של הקלוב בהצנחת זרי פרחים מעל כנס הגדנ"ע בגבעת אולגה ומעל חגיגות היובל של זכרון יעקב, זריקת סוכריות לילדי קיבוץ גבעת ברנר ביום העצמאות והשלכת כדורגל למגרש במשחקי המכביה. אך לא רק פעולותיו האוויריות של הקלוב היו דלילות, גם קופתו היתה ריקה. בתיקי ארכיון הקלוב המאובקים עוד נמצאים קטעי עיתונות המתארים את הגירעון הגדל מדי חודש באותה השנה, בעוד הסיוע הממשלתי פוחת והולך. הנתונים מראים כי בלי שינוי מיידי, הקלוב היה נאלץ להפסיק את פעילויותיו ולמכור את נכסיו בתוך פחות מחודשיים.

אנשי הקלוב חיפשו פתרונות יצירתיים. קריל הגה את הרעיון לקחת חלק בטקס במעגן, והציע מטס ראווה של שני פייפרים מעל המשתתפים והצנחת איגרת ברכה. קריל היה פעיל מרכזי במפא"י וידע בדיוק לאן נושבת הרוח. מפגן תמיכה אווירי לעיני ראשי המדינה לא יכול להזיק לארגון המדשדש, מה גם שעלות המטס שהציע לא עלתה על 70 לירות, כסף קטן בהשוואה לגירעון הקלוב - כ-30 אלף לירות. כל חברי ההנהלה הצטרפו בהתלהבות להצעתו של קריל. לפני ועדת החקירה הוא הודה כי היוזמה נועדה בעיקר "לשם פרסומת ולשם העלאת המורל של חברי הקלוב".

בתיווך מקורבים פנה קריל אל שילה ממשרד הביטחון והציע לבצע את המטס. שילה דחה את ההצעה. בעדות שנתן לאחר האסון אמר כי "לא ראה בזה כל טעם", במיוחד לאחר סירוב שלטונות הצבא לבצע מטס כזה. שילה הוסיף, כי נטה לסרב גם מאחר שההצעה באה ימים ספורים בטרם העצרת, לאחר שכל האישורים הנדרשים כבר ניתנו. גורמים המעורבים בחקירת המשטרה מסרו לעיתוני התקופה, כי בכירים בקלוב הפעילו לחצים כבדים על שילה לשנות את עמדתו. לבסוף, יומיים בלבד לפני מועד העצרת, התרצה שילה. הוא העיד כי עשה זאת רק לאחר שהובטח לו כי המטס יצניח את איגרת נשיא המדינה, שנדרש להיות באותה השעה במעמד הנחת אבן הפינה בירושלים.

עד היום לא ברור איך בדיוק נוצרה אי ההבנה בעניין האיגרת. חברי מעגן טענו לאחר האסון כי היו בטוחים שאיגרת הנשיא תובא במטס. לחיזוק טענתם הביאו לוועדת החקירה את הקלטת הטקס, שבה נשמע בבירור קול הכרוז המבשר על בואה של איגרת הנשיא, עם התקרבות שני המטוסים. מסמכים נוספים המחזקים את עמדתם, שמעולם לא הוצגו לחוקרי המשטרה או לחברי ועדת החקירה, נמצאו מצהיבים בארכיון הקיבוץ. במכתב שהתקבל בקיבוץ שלושה ימים לפני מועד הטקס מאשר מנהל לשכת הנשיא, רענן סילבר, את בואו לאירוע עם זר פרחים. בסוף המכתב הוא מציין כי לצערו לא יוכל להביא עמו מניחי זרים וביקש כי חברי מעגן יבחרו למטרה זו שני נציגים מטעמם. למחרת היום התקבל בקיבוץ מברק שבו מודיע סילבר שבגלל "סיבות בלתי נראות מראש" הוא נאלץ לבטל את השתתפותו בטקס וכי איגרת הנשיא תישלח לקיבוץ בדואר דחוף.

המברק הועבר בדחיפות לשילה. אילון סיפר אחר כך כי חשש שאיגרת הנשיא לא תגיע בזמן. באותו היום נערכה שיחה נוספת בין קריל לשילה ובה הוסכם על ביצוע מטס קלוב התעופה ועל מינוי שני נציגים שיתאמו את הפרטים. שני אנשי הקשר העידו כי היו בטוחים שהכוונה להצנחת איגרת הנשיא; קריל וראשי הקלוב לתעופה טענו בדיעבד, כי לאורך כל הדרך היה ברור להם כי תוצנח רק איגרת מטעמם. ועדת החקירה בחרה להמעיט מחשיבות המחלוקת. המשטרה, ככל הידוע, אפילו לא נכנסה לפרטיה.

הטיסה הראשונה בחייה

"עד היום אני זוכר את בוקר יום האסון כיום מאוד חגיגי", מספר אלי קדם, בן 61, מנהל המכירות של אתר הנופש בקיבוץ מעגן. "הייתי ילד קטן ובני הגיל שלי לא נלקחו לטקס, אבל אני זוכר שהלבישו אותנו בחולצות לבנות ולקחו אותנו לטיול על עגלת טרקטור ברחבי הקיבוץ". בדפיו של המזכיר אילון מצוין כי בני שכבתו של קדם קיבלו גם ארטיק. גם עמי אילון, שהיה בן תשע, זוכר מאותו הבוקר בעיקר את החולצות הלבנות ואת ההתרגשות הכללית שאחזה בבני כיתתו.

אך לא רק זאטוטי הקיבוץ התעוררו באותו הבוקר לאווירת החג. ההתרגשות ניכרה בכל רחבי המשק. החל מהשעות המוקדמות ניקו החברים את השבילים ואת מגרש החניה. תורני האוכל שקדו על אפיית עוגות והכנת כריכים למאות המוזמנים. מנחם דניב ("אוטי"), שהתכונן לשאת את ברכת הקיבוץ, עוד הוסיף בעט על הנייר המודפס שני תיקונים אחרונים. שניהם עוסקים בהאדרת גבורתו של גולדשטיין "בארגון הגנתו והצלתו" של העם ובחידוד הקשר בין מעשיו "לעם ולארץ".

ליד האנדרטה עסק יוסף אקון, טכנאי הסאונד מפתח תקוה, בהתקנת הרמקולים. בשעה 17:00 חדלו חברי הקיבוץ ממלאכתם והלכו לחדרם ללבוש חולצות חג. ראשוני האורחים החלו להגיע אל מגרש החניה שסומן במיוחד לכבוד האירוע. האבק שהעלו מכוניותיהם התרומם ליד הדגלים המונפים. פתקים עם שמות האח"מים הונחו על הספסלים הקדמיים. לילדי כיתתו של עמי אילון נשמרה השורה החמישית. חיילי משמר הכבוד עסקו בצחצוח נעליהם.

על פי התוכנית, ילדי הגן של קדם עלו באותה העת על עגלת הטרקטור בדרכם לטיול. בדיוק באותה השעה, בשדה דב בתל אביב, עמדו שני מטוסי פייפר צהובים על מסלול ההמראה. בראשון ישב הטייס אורי גלין ומאחוריו, בכיסא הנוסע, אבשלום סטרוד, פקיד קלוב התעופה. יום קודם לכן הוא מונה על ידי קריל להיות שליח הקלוב בתיאום פרטי המטס עם מנהלת הטקס. הפרטים לא היו תפורים לגמרי וסטרוד היה היחיד מאנשי הקלוב שעוד ידע משהו מהם, לכן הועלה על המטוס ברגע האחרון. על פי התוכנית המקורית נועד לשבת בכיסאו יואב, בנו בן ה-13 של קריל. "כעסתי מאוד כשאבא ביקש ממני לא לטוס עם גלין באותו היום", הוא זוכר. "הערצתי אותו כילד. בשבילי הוא היה סוג של כוכב עליון וכשאבא אמר לי שסטרוד חייב לטוס במקומי מאוד התמרמרתי. הגורל הוביל את אבא שלי לבית כנסת לומר את ברכת הגומל".

במטוס השני ישבו ג', וחברתו ש' (שגם כעבור יותר מ-50 שנה מתעקשים לא להיחשף בשמותיהם). הוא היה בוגר אחד ממחזורי קורס הטיס הראשונים של חיל האוויר שבדיוק השתחרר מהצבא. בהמתנה לתחילת הסמסטר באוניברסיטה האירופית שאליה נרשם, הוא עבד כמדריך בגדנ"ע אוויר ונהג לבצע מדי פעם טיסות ראווה בשכר, בשביל קלוב התעופה. "כמה שעות קודם לכן פגשתי את ש' שבדיוק סיימה להדריך פעילות בגדנ"ע אוויר. היא אמרה שאין לה כל תוכניות והיא חוזרת הביתה, אז הצעתי לה להצטרף", מספר ג' על הנסיבות שהביאו אותה אל המושב האחורי של הפייפר שלו. זו היתה הטיסה הראשונה בחייה, היא אומרת, וטוענת שבהזמנה "הוא בסך הכל ניסה לעשות קצת רושם".

מטוסו של גלין המריא ראשון. הוא הוביל את המבנה הקטן לאורך חוף הים צפונה. בלי עזרת מצפן או מפה פנו שני המטוסים מעל חדרה מזרחה, לכיוון עפולה. שני הטייסים הכירו את הדרך היטב. הם שמרו על מרחק משתנה של כמה עשרות מטרים ביניהם ועל גובה קבוע של כ-3,000 רגל. מדי פעם, מישהו מהטייסים ביצע איזה תמרון מרהיב באוויר. מכשירי קשר לא היו להם וכשאחד רצה לומר דבר מה לאחר, הוא פשוט התקרב אל מטוסו וצעק אליו דרך החלון. מזג האוויר היה נעים, הראות היתה מצוינת וש' זוכרת עד היום את חוויית הטיסה כ"מרתקת ומלהיבה".

לאחר שעה וחצי של טיסה, כשהגיעו לאזור קיבוץ מעגן, הבחינו הטייסים כי הקדימו את המועד. רחבת הטקס עוד עמדה שוממה. רק מכוניות מעטות עמדו במגרש החניה ואוטובוסי חברת "אשד", שנשכרו במיוחד להובלת מאות משתתפים בקו מיוחד מטבריה, עוד לא נראו באופק. סטרוד, נוסעו של גלין, היה מוכן למקרה כזה. בהיותו האחראי על תיאום המפגן מול כוחות הקרקע הוא נועד בטלפון יום קודם לכן עם סרן משה מץ, קצין מאגף משטר ונוהג במטכ"ל, אשר מונה על ידי שילה לסגור את הקצוות. השניים הסכימו כי במקרה של עיכוב ימשיכו המטוסים לחוג בשמים בהמתנה לסימן לבן בצורת האות T, שיניחו על האדמה מארגני הטקס, כמה דקות לפני מועד ההצנחה המבוקש.

הקהל עצר את נשימתו

בזמן ההמתנה לאות המיוחל יצאו שני המטוסים לטיול קצר באזור. גלין השתדל לבדוק מדי פעם איך מתקדם הטקס ואילו ג' פנה להראות לש' את נופי הכנרת מעל קיבוץ דגניה. כשגלין זיהה כי הונחה האות T הלבנה הוא סימן לג' בנענוע כנפיים שיתקרב. בעוד ג' טס בגובה רב לאזור העצרת, נכנס גלין לתמרון זריקת האיגרת, שהוכנסה לצינור מתכת שאליו הוצמד מצנח קטן. בניגוד לתקנות התעופה האזרחית הוא הנמיך לגובה של כמה עשרות מטרים מעל הקרקע, אחז בצינור המתכת, הידק אליו את המצנח המקופל והשליכו מעל רחבת הטקס דרך חלון המטוס השמאלי.

זו היתה צריכה להיות זריקה פשוטה בשבילו. כמה שעות קודם לכן הוא תירגל בדיוק את אותו התמרון בשדה דב. בעיתוני התקופה מסופר כי בשעות הבוקר הוא אף לקח פייפר אחד לביצוע תרגיל דומה בזריקת אבנים על תחנת הכוח ברדינג. חוץ מזה, גלין היה אלוף הארץ בזריקת דיסקוס. הוא ייצג את ישראל שנתיים קודם לכן באולימפיאדת הלסינקי והחזיק בשיא הישראלי בענף קרוב לעשר שנים.

יוסף, אביו של פרץ גולדשטיין, בדיוק גמר להסיר את הלוט מעל אובליסק האבן כשמטוסו של גלין התקרב מכיוון הכנרת, כשהוא מנמיך את מעופו. במערכת ההגברה נשמעה ההכרזה כי הוא נושא את איגרת הנשיא. הטקס הופסק ועיני הכל נישאו לשמים. המטוס התקרב. לדעת כמה עדים הוא ירד לגובה של כשלושים או ארבעים מטר. "הקהל עצר את נשימתו כשנזרקה החבילה מחלון המטוס", תיארו למחרת כמה מעיתוני התקופה את הרגע, וציינו את אנחת האכזבה שעברה מיד בקהל.

גלין נכשל בזריקה. המצנח נפתח בטרם עת ומיתריו נתפסו בגלגל השמאלי, וצינור הברזל עם האיגרת נגרר אחריו באוויר. כעבור כמה שניות הבינו מארגני הטקס כי אירעה תקלה והזמינו את שליש הנשיא, סגן-אלוף יוסי כרמל, לקרוא את האיגרת שחיכתה כל העת בכיסו. כמה מבאי העצרת המשיכו לעקוב במבטם אחרי מטוסו של גלין, שהסתובב וחזר לטוס מעל הכנרת. הם תיארו לעיתונאים כיצד בתחילה הוא הושיט יד מחוץ לחלון ולאחר שנראה כי אינו מגיע אל המצנח הוציא את כל פלג גופו העליון. סטרוד העיד בוועדת החקירה כי גלין ביצע את התרגיל האקרובטי הזה ארבע פעמים, כל פעם בצורה נועזת יותר מקודמתה; וכשנשאל מה הוא עשה באותו הזמן, סיפר כי החזיק את הגה המטוס. הוא טען כי גלין צעק לו לעשות זאת ולאחר שהביע את מחאתו וענה שאינו טייס גלין צעק בחזרה "פשוט תחזיק ישר".

מטוסו של ג' המשיך לחוג בגובה רב מעל רחבת הטקס. הוא זוכר כיצד ראה את גלין "מגביה טיפה את המטוס בחזרה, מיישר את כנפיו ומוציא את פלג גופו החוצה". בתחילה, ג' לא הבין מה קרה. מגובהו לא היה מסוגל לראות את המצנח משתלשל מגלגל המטוס שמתחתיו. אך כעבור כמה תמרונים הצליח להבין מה כוונתו של גלין. "'מה אתה עושה, משוגע!?' צעקתי לו. 'מה אתה עושה, תיכנס פנימה ותתפוס את ההגה', צעקתי בכל הכוח לאוויר. הייתי בגובה של אלפיים, אולי שלושת-אלפים רגל, ממרחק כזה לא היה סיכוי שישמע אותי בכלל, אבל מה כבר יכולתי לעשות", הוא מספר בסערת רגשות, כאילו חווה מחדש אותן דקות לפני 55 שנים.

גם ש' זוכרת באופן דומה את אותם הרגעים. "ג' צעק כמו משוגע, הוא פשוט נכנס להיסטריה כשראה את גלין מוציא חצי גוף מהמטוס. גם אני ראיתי את זה אבל לא הבנתי בדיוק מה מתרחש. ג' צעק לי שהוא פוחד שגלין יישאב החוצה". חיים סולומון, פקיד בנק ישראל באותם הימים וקצין משטרה לשעבר, היה אחד הצופים בטקס. במשפט שנערך כעבור כמה חודשים לגלין העיד סולומון, כי "בניסיון האחרון גלין הושיט את מרב חלקו העליון של גופו והושיט ידיו עד לגלגל, באופן שאפשר היה לראות את כל גבו, כולל חלק מהמכנסיים, מחוץ למטוס".

לבסוף הצליח גלין לשחרר את המצנח. הוא החליט לנסות להשליך שוב את האיגרת מעל רחבת הטקס. לאחר מעשה סיפר כי בשלב הזה היה מטוסו בגובה כ-30 מטר מעל פני הקרקע ובמרחק של כמה עשרות מטרים מהאנדרטה. גלין הוציא את פלג גופו העליון מחוץ למטוס והתכונן להטלה. סטרוד אחז בהגאים. עדי ראייה מהקרקע סיפרו כי בשלב הזה טיסתם היתה אטית ונמוכה. סולומון העריך שהמטוס היה בגובה של לא יותר מ-15 מטר. גלין התכופף מבעד לפתח המטוס, שלדברי העדים החל לנטות שמאלה, והשליך את האיגרת.

הפעם הוא הצליח. הוא סיפר כי המשיך לעקוב בעיניו אחר המצנח היורד מטה, אך ברגע שהחזיר את מבטו לפנים הוא גילה שהוא טס בגובה התרנים ולפני שהספיק לעשות משהו, התרסק המטוס. ראשון פגעה כנף המטוס בקצין הצנחנים שמחה לוי, מפקד משמר הכבוד. משם המשיך המטוס אל הקהל, דילג מעל יושבי שלושת הספסלים הראשונים ונחת על יושבי השורה החמישית. "דממת מוות עטפה את המגרש", העידו כמה מהנוכחים בראיונות שהעניקו לעיתוני יום המחרת.

אחד מחיילי משמר הכבוד קפץ אל המיקרופון וצעק לכולם לברוח. החשש היה שהמטוס יתפוצץ. רבים נסו, נתקלים בריצתם בגדרות החבלים, בספסלים הפוכים ובחלקי גוף אדם שהוטחו לכל עבר. "הרוטור קצר אנשים", העיד אחד הצופים. ג', שהמשיך לחוג מעל, מספר שראה את גלין "מבצע פנייה חזקה שמאלה, מתיישר טיפה מעל אזור הטקס ונוחת ישר לתוך הקהל. בשניות הראשונות זה נראה כאילו מישהו דורך על קן נמלים. הייתי כל כך גבוה שכל מה שראיתי היה נקודות שחורות רצות בבהלה לכל עבר".

מיטב בניה של הארץ

כעבור כמה דקות התעשתו כוחות ההצלה במקום והחלו בפינוי ובטיפול בפצועים. מספר החובשים היה קטן מכדי להושיע. גופות מבותרות היו זרוקות בין תיקים, כובעים וקרעי בגדים. קולות הפצועים נשמעו מכל פינה. מותם של 15 אנשים נקבע במקום. פצועים נישאו אל מגרש החניה על גבי ספסלים שהפכו אלונקות. שיירה בהולה יצאה לכיוון טבריה. אמבולנסים הוזעקו מכל רחבי האזור. חדר המיון בבית החולים שווייצר התמלא עד אפס מקום. ברדיו נקטעו השידורים ומתנדבים נקראו לבוא ולתרום מנות דם. גופות הנספים המתינו בשטח למשאית המשטרה, עד לשעת לילה מאוחרת.

גלין יצא ראשון מהמטוס. הוא נחבל באופן קל מאוד במצח. סטרוד איבד את ההכרה בהתרסקות. גלין התיר את חגורת הבטיחות של סטרוד והוציאו מהמטוס שהחל להתלקח. עדים סיפרו כי לאחר מכן התיישב גלין על הרצפה והחל להתייפח. היו שטענו כי שמעו אותו אומר "תביאו לי רובה. אני רוצה להרוג את עצמי". אחרים סיפרו כי הוא שוטט בין השברים אחוז הלם. היו שהעידו כי הוא עזר בחילוץ הפצועים עד שפונה מהמקום בעצמו.

סטרוד וגלין שוחררו למחרת היום מבית החולים עם חבלות קלות בלבד. ג' לא נשאר הרבה זמן מעל אזור האסון. "לא היה לי מה לחפש שם יותר, טסתי מיד לשדה התעופה הצבאי ברמת דוד והודעתי על ההתרסקות למגדל הפיקוח. ביקשתי שישלחו אמבולנסים וכוחות הצלה. משם המראתי בחזרה לשדה דב".

כשנחת ג' בתל אביב, דבר האסון כבר היה ידוע לרשויות התעופה האזרחית. מיד אחרי שירד מהמטוס הוא נשלח עם ש' לחקירת משטרה בשדה התעופה. "אחריה הייתי בכזה מצב רגשי שלא יכולתי ללכת הביתה", הוא מספר. "הלכתי עם ש' לשפת הים. ישבנו על החול ודיברנו כמעט כל הלילה. לא יכולנו לצאת מזה. רק בבוקר שמענו ברדיו את הפרטים על האסון".

ראש הממשלה שרת, שמטוסו הצולל של גלין חלף במרחק מטרים ספורים מראשו, אסר על פרסום דבר האסון ברדיו עד לשעות הבוקר שלמחרת, בנימוק שכך יימנעו שעות של דאגה מיותרת ממשפחות כל המוזמנים לטקס. עיתוני הבוקר הביאו את הפרטים המלאים ואת שמות הפצועים וההרוגים, שאותם הגדירו כותבי הטורים "מיטב בניה של הארץ". על שמחה לוי, ראשון ההרוגים, נכתב ב"הארץ" כי היה "סגן צעיר ותמיר, זקוף כברוש ומתוח כמיתר, שעמד בשעת הטקס בראש קבוצת הצנחנים עמידת דום כפי שתיאר הצילום האחרון שלו. בן 27, הוא נולד במונקאטש אשר בהונגריה. היה כלוא במחנה ריכוז נאצי. ב-47' עלה לישראל באונייה ונתפס על ידי הבריטים. בטרם נשלחה האונייה למחנה הסגר בקפריסין הוא קפץ למים ושחה לחוף ניצנים. שהה בקיבוץ שער העמקים ובעוד קיבוצים, נלחם בשורות חטיבת גבעתי במלחמת העצמאות".

עוד הוזכרו שמות ארבעת צנחני הישוב שהצליחו לשוב משליחותם המסוכנת באירופה - אריה אורני, שלום פינצ'י, יהודה אחישור וסא"ל דב הררי, שהיה ממייסדי חיל הצנחנים. עם ההרוגים נמנו גם דניאל סרני (בנו של הצנחן אנצו סרני, שנתפס והוצא להורג בגרמניה בנובמבר 44') ואשתו עפרה (שהיתה בהריון), ובן ציון ישראלי, שהיה ממייסדי קבוצת כנרת ומראשי תנועת העבודה. חברי כנסת, שרים ועוד אלפים ממוקירי זכרו באו לחלוק לו כבוד אחרון בבית הקברות של כנרת. אפילו דוד בן גוריון הטריח את עצמו במיוחד משדה בוקר כדי לעמוד כמה שניות בדממה מול ארונו. לוי אשכול נשא הספד על קברו, שנכרה סמוך לזה של ברל כצנלסון. באותו היום הובאו למנוחות עוד שבעה הרוגים בבתי קברות שונים בעמק.

הפגנה חסרת טעם

יום לאחר האסון, כשחזרה ש' לביתה בשעות אחר הצהריים, עצרו אותה בחדר המדרגות שני זרים. הם איימו עליה שאם תספר כל פרט הידוע לה בעניין אסון מעגן, הם יכו אותה "מכות רצח". גם ג' קיבל שיחת הבהרה דומה. "התקשר אלמוני ואיים שלא כדאי לי להגיד מלה על האסון. הוא אמר שיטפלו בי אם אפתח את הפה". ג' מעולם לא גילה מי היה האלמוני שהתקשר לבית הוריו. ש' לעומת זאת פגשה בו במקרה כעבור שנתיים. האיש, ששמו שמור במערכת, מת לפני שנים רבות, אך באותה התקופה הוא כיהן בתפקידי ניהול בכירים מאוד בקלוב התעופה ובמפא"י. הוא היה מאלה שיזמו את המטס ומאלה שלחצו על שילה ממשרד הביטחון לבצעו. לאורך השנים הוא היה מידידיו הקרובים של גלין. צאצאיו מעידים כי לאחר האסון הוא אימץ את גלין כבן.

ש' נחקרה במשטרה. היום היא מודה שהאיום השפיע עליה. "אמרתי שאני לא יודעת ולא זוכרת כלום". גם ג' השמיט בעדותו פרטים רבים. הוא לא סיפר שטיסתו של גלין נראתה לו מסוכנת מאוד ולא הציג את הסברו לתאונה כצופה מומחה, שהיה בעברו מדריך טיסה. לפי סברתו של ג', שעדויות נוספות מחזקות אותה, סטרוד, שאחז בהגה המטוס, נבהל מאיבוד הגובה הפתאומי. לדעתו של ג', אדם שאינו טייס מקצועי מגיב למצב זה באופן אינסטינקטיבי במשיכת הגאים. תגובה זו יכולה להביא להזדקרות המטוס, לאיבוד מהירות ולנחיתה הרכה יחסית, שהוציאה את סטרוד וגלין בפציעות קלות בלבד.

בחקירתו הראשונה במשטרה טען גלין כי אינו יודע מה הוביל לאסון. הוא סיפר כי כמה שניות בטרם ההתרסקות הוא הרגיש את המטוס נופל לפתע למטה. הוא טען כי לדעתו זה היה "כיס אוויר" והיה ביכולתו לצאת ממצב הביש הזה לולא כשל ברגע האמת גם המנוע. הוא סיפר לחוקריו כי כמה שניות לפני ההתרסקות הוא שמע רעש חזק מכיוון המנוע.

למחרת האסון מינה ראש הממשלה שרת ועדת חקירה לבדיקת האירועים, בראשות ח"כ יזהר הררי. שותפיו לוועדה היו עמנואל צור, מראשוני הטייסים בארץ ומנהלו של שדה התעופה בלוד ויצחק פונדק, ממפקדי צה"ל הבכירים במלחמת העצמאות וממקימי הנח"ל. ישיבת הוועדה הראשונה נערכה ביום מינויה. למחרת עלו חבריה לצפון כדי לראות את שרידי הפייפר ולהתרשם מהמקום. בימים הבאים שמעו חברי הוועדה עדויות והקלטות וצפו בקטעים מיומני כרמל שתיעדו חלקים מהטקס ומהאסון. עוד ביצעה הוועדה כמה ניסויים במטוס דומה בבסיס חיל האוויר.

כעבור חמישה ימים הגישה הוועדה את ממצאיה לראש הממשלה. "קשה למצוא מקרה מדאיב יותר של אסון ללא טעם וללא תכלית, אשר שרשרת הנסיבות שקדמו לו מוכיחה, שכל מי שטיפל בארגון העצרת מראשית ועד התרסקות המטוס נהג בפזיזות, בקלות ראש ובחוסר אחריות, אשר אילו הושם לב אליהן די היה במניעת אחת מהן כדי למנוע את האסון כולו", כתבה הוועדה בסיכום הדברים. היא מצאה כשלים בהתנהלות כל המעורבים. התברר כי בניגוד לנהלים, לא היה קשר רדיו בין המטוס לקרקע וכי לטיסה לא היה אישור או רישיון מאגף התעופה האזרחית. עוד התברר שגלין החליף מטוס ברגע האחרון ולא דיווח על כך ושבמטוסו של ג' לא היה המצפן תקין.

הוועדה מתחה ביקורת חריפה על כל המעורבים בתיאום הטיסה, במיוחד על אנשי הקלוב לתעופה. בעניינו המליצה הוועדה להקים ועדה נוספת שתבחן את אופן תפקודו "ולהסיק מסקנות אם יש מקום להכניס שינויים מרחיקי לכת בפעולותיו בעתיד". עוד נכתב בדו"ח ש"הוועדה מדגישה כי רבים במדינה היו מעוניינים בעריכת העצרת והיתה נכונות רבה בחוגים רחבים לעזור. אולם, רבו העוסקים בכך ונעדרה יד מרכזת ואחראית אשר תדע לארגן את ההכנות ולהחליט בפרטי התוכנית".

על הצנחת האיגרת כתבו חברי הוועדה כי "היתה בזה הפגנה חסרת טעם וחסרת משקל לגבי הקהל שהיה נוכח בעצרת". הוועדה הוסיפה כי הסמכויות וההוראות שניתנו לה היו לברר את סיבת האסון ונסיבותיו בלבד וכי לא הוטל עליה למצוא אשם או לברר את מידת אשמתם של האחראים, אולם הוועדה החליטה בכל זאת להטיל אחריות לאסון על כמה אנשים. ראשית הטילה הוועדה "אחריות כבדה על הטייס אורי גלין שלא נהג לפי כללי הטיס המקובלים"; על שילה ממשרד הביטחון "שקיבל על עצמו אחריות רבה שחרגה מתפקידו לארגון הצניחה"; ועל סרן מץ מהמטכ"ל ואבשלום סטרוד "שנטלו על עצמם אחריות לקבוע את כל פרטי וסידורי הטיסה וההצנחה יום אחד בלבד לפני ביצועה, ללא כל ניסיון בהצנחת איגרות, כשהם נטולי ידיעה מספקת על תנאי המקום".

הוועדה גם דחתה את טענת גלין על קלקול במנוע. מומחי הטיס הבכירים ביותר הוזמנו להעיד לפניה וכולם טענו כי המטוס היה תקין לחלוטין עד התרסקותו.

כתב האישום בוטל

פרסום המסקנות לא השקיט את דעת הקהל. ביקורת נמתחה על ראש הממשלה, שבחר למנות לוועדה שני חברים בעלי עניין. עמנואל צור היה מדריכו הישיר של גלין בקורס מדריכי טיסה, עד זמן קצר בטרם האסון. גם על מינויו של יצחק פונדק הובעה ביקורת. בהיותו מפקד גדוד במלחמת העצמאות נהרגו עשרות מלוחמיו, קצתם מאש כוחותינו. הוא העיד ברבות הימים כי בשל כך הרגיש שותפות-גורל עם גלין.

בימים שלאחר פרסום מסקנות הוועדה החלו להופיע בעיתונים האשמות ישירות נגד גלין. עיתונאים בדקו את עברו התעופתי ומצאו כי פעם, בשל טיסה בגובה נמוך מדי, הוא גרם למתרחצים בחוף בת ים לשכב על הקרקע. ועוד פורסם כי הוא הושעה פעם לאחר שביצע טיסה אקרובטית מסוכנת מעל גגות תל אביב ובפעם אחרת כמעט הביא להתרסקותו של שלמה שמיר, מפקד חיל האוויר וחיל הים לשעבר. "חבריו סיפרו כי בימי הקרבות הוא הפר פקודות", נכתב עוד. "למפקדו שנזף בו: 'אנחנו צבא', השיב גלין בגאווה: 'אנחנו פלמ"ח!'"

דמותו של גלין ריתקה את הציבור. הוא היה אתלט מצטיין, צבר, יפה בלורית ותואר. בגיל 16 הוא יצא לשמור בשדות על גבה של סוסה, ובן 17 כבר היה לוחם בפלמ"ח. הוא כתב שירים, נחשב למחזר נלהב וידע לנגן היטב במנדולינה. טרם גיוסו לצבא ניסה גלין להתקבל לקורס הטיס הראשון של חיל האוויר ונדחה. הוא שירת כמקלען אווירי. את הכשרתו כטייס רכש לאחר שהשתחרר מהצבא, ובמסגרת החוג לתעופה צבר מאות שעות טיסה. חודשיים לפני האסון הוא הוסמך להיות אחד משלושת מדריכי הטיסה של המועדון, כשמאחוריו 735 שעות על פייפר.

כותבי הטורים באותה התקופה נחלקו בדעותיהם ביחס אליו. כמעט כולם הסכימו כי רשלנותו של גלין ואופיו המרדני והנמהר היו מהגורמים שהובילו לאסון, אך רבים מהם תמכו בגישה שגלין היה רק החוליה האחרונה בשרשרת של מחדלים. העיתון היחיד שהתייצב להגנת גלין היה "העולם הזה". השבועון ייחד לו כמה כתבות, כולן בעלות אופי תומך ללא סייג. "הוא היה אחד משלנו", מספר אורי אבנרי על מניעיו כעורך. "מולו עמד הממסד הישן שנתפס בעינינו כרקוב. גלין מבחינתנו היה הגיבור הטרגי שהתגלגל לתוך הסיפור הזה בטעות".

חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, החליט על הגשת כתב אישום נגד גלין בסעיף הריגה שלא בכוונה. המשפט החל ב-16 במאי 55'. קו ההגנה של עו"ד מיכאל שצ'ופק, שייצג את גלין, היה שאופן טיסתו לא היה מסוכן וכי המטוס התרסק בשל משטר רוחות לא צפוי וכיס אוויר. לראיה, סיפרו בבית המשפט כמה עדי הגנה, אפילו ג' הרגיש באותו כיס אוויר. לחיזוק טענתם הם אף סיפרו כי ש' הרגישה ברע בשל תנאי מזג האוויר ובשל כך הקיאה רבות במשך הטיסה.

"לא דובים ולא יער", דוחה ג' את הטענות הללו. "לא ברור לי מאיפה הם הביאו את העובדות האלו. אני כבר לא הייתי בארץ ואף אחד לא טרח לשאול אותי. הטיסה היתה קלה, מזג האוויר היה טוב וש' לא הקיאה". גם ש' מכחישה בכל תוקף כי הרגישה רע בזמן הטיסה. היא גם פוסלת את העדות שניתנה בבית המשפט ולפיה זו היתה טיסתה הרביעית, עדות שנועדה כנראה לחזק את הטיעון שהטיסה ביום האסון היתה קשה במיוחד.

לאורך כל המשפט התעמת הסנגור שצ'ופק עם השופט והתביעה. לטענתם הוא ניסה להסיט את המשפט מדיון פרטני במעשיו של גלין לדיון ציבורי במעורבות כל השותפים האחרים לארגון הטקס. לאחר כמעט שנה, שבה נערכו 43 ימי דיונים, נשמעו 39 עדים ונכתבו יותר מ-700 עמודי פרוטוקול, החליט היועץ משפטי לבטל את כתב האישום. במשך כמה שבועות לא נודעה הסיבה לכך, עד ששרת נדרש כראש ממשלה להשיב על שאלה בנדון. היועץ המשפטי לממשלה, אמר שרת, החליט שאין אפשרות להוכיח כוונה פלילית במעשיו של גלין.

מעולם לא הרגיש אשם

כמה חודשים לאחר האסון החלו ברחבה שבה התרחש עבודות ההקמה של בית הצנחן - אתר הנצחה למבצע הצניחה היהודית באירופה. "זה המבנה הציבורי האחרון שעוד נשאר כאן אחרי ההפרטה", אומרת ארנונה בן יוסף, מנהלת הבית, כשהיא מצביעה על המבנה השומם מחופה האבן, הניצב על שפת הכנרת. "חדר האוכל כבר מזמן הפך לפיל לבן. לא מזמן היו טענות שגם הבית הזה הוא פיל לבן ושאולי הגיע הזמן לסגור גם אותו, אבל זה אפילו לא עולה על הדעת, כל עוד אני בחיים זה לא יקרה".

בן יוסף, בת 72, מנהלת את המקום כעשור. היא החליפה את יונה רוזן, שהיה אחד מצנחני הישוב. מאז מותו היא באה להשקות את העציצים ולטאטא את הרצפה לפחות פעמיים בשבוע. במקום יש אולם הנצחה צנוע, ארכיון קטן, כמה מוצגים ותמונות מהווי הצנחנים וקיר זיכרון עם פורטרטים של מתי הקיבוץ. רק בפינה נסתרת נמצא לוח מתכת להנצחת נספי האסון. בן יוסף מספרת כי אתר ההנצחה מארח מדי שנה בממוצע לא יותר מעשר קבוצות מבקרים. גם צאצאי הצנחנים ומשפחותיהם אינם מפגינים הרבה עניין במקום. חברי הקיבוץ מעדיפים להתעלם ממנו בכלל. בחגיגות ה-60 לקיבוץ, שנחגגו לאחרונה, האסון לא הוזכר כלל ובספר שהודפס במיוחד לכבוד היובל הוא מופיע כהערת שוליים כרונולוגית בלבד.

אווירת הנכאים שנפלה על הקיבוץ בעקבות האסון נמשכה לדברי קדם כמה שנים. "תייגו אותנו באופן כמעט אוטומטי עם הטרגדיה הזאת", הוא אומר. "שם הקיבוץ היה כל כך מקושר לסיפור עד שהמזכיר אילון תמיד היה מדגיש כי לא מדובר באסון מעגן, אלא באסון שהתרחש במעגן". מסקנות ועדת החקירה שלפיהן מארגני הטקס היו מהאחראים לאסון, לא הרפו מאילון. בנו עמי זוכר כי "המועקה הזאת ישבה לו על הכתפיים במשך שנים רבות עד מותו".

שנתיים לאחר האסון יצאה ש' ללימודים באירופה. היא חזרה כעבור כמה שנים וכיום היא מתגוררת עם בעלה בצפון הארץ. ג' עזב את ישראל כמה חודשים לאחר האסון, ומאחוריו קריירה משגשגת כרופא בארצות הברית; כיום הוא פנסיונר הבא מדי כמה שנים לביקור משפחה בארץ.

את הקלוב לתעופה הביא אסון מעגן כמעט לכדי כליה. פרופ' נפתלי קדמון, שהיה רכז ההדרכה הראשי של הקלוב, זוכר עד היום את "האווירה הקשה שהשתררה בו". בהוראת שר התחבורה נעצרה כל פעילות אווירית של הקלוב למשך כמה חודשים. בדצמבר 54' פתחו עובדי קלוב התעופה בשביתה, כי משכורתם לא שולמה במשך שלושה חודשים. כעבור שלוש שנים הגיע גירעון הארגון ל-70 אלף לירות. משרד הביטחון הבטיח את התערבותו, אחרי שחילט את כל המטוסים של הקלוב. כיום בונים אלפי חניכיו של הקלוב טיסני בלזה ונציגים שלו מתמודדים בכבוד באולימפיאדות טיסנים בכל העולם.

שנה לאחר האסון עברו אבשלום סטרוד ואשתו צביה לקיבוץ כנרת. עד היום היא זוכרת איך אשתו של הרוג האסון, בן ציון ישראלי, התנפלה על אבשלום "וקיבלה את פנינו כאילו היינו רוצחי בעלה". לאחר זמן הם עברו לדגניה א'. בעלה שמר על קשר רופף עם גלין ולדעתה של צביה "למרות שהוא מעולם לא הרגיש אשם, האסון הזה לא עזב אותו כל החיים. זו היתה נקודה כואבת שהוא העדיף להדחיק". חברים מהקיבוץ מספרים כי סטרוד הבטיח לאורך השנים כי יספר בבוא הזמן את גרסתו המלאה לאירוע. הוא מת ב-90' ולא ידוע אם מימש את הבטחתו.

כמה חודשים לאחר ביטול משפטו עזב אורי גלין את הארץ. הוא נסע לאנגליה ואחר כך לארצות הברית, שם עבד כמאבטח בקונסוליה הישראלית, למד רפואה והתחתן. הוא חזר לישראל סופית באמצע שנות השמונים, עבד כמה שנים בבתי חולים שונים ובמכון וינגייט. הוא מתגורר כיום בפתח תקוה ובאתר הפלמ"ח מצוין כי הוא מכהן כיו"ר עמותת שוחרי האתלטיקה הקלה בישראל, יו"ר איגוד האולימפיאנים הישראלי, ויו"ר המועצה הישראלית לספורט ותיקים. בראיון שנתן ל"ידיעות אחרונות" ב-2002 הוא סיפר כי מעולם לא ביקר יותר באזור האסון וכי אין לו כל רגש אשמה בעניין. "המצפון אינו מייסר אותי. אף פעם לא הרגשתי צורך לבקש סליחה". גלין לא הסכים להתראיין לכתבה או להגיב.

ומה באשר למשפחות הפצועים וההרוגים? לאלה שילמה הממשלה פיצוי חד פעמי, 160 אלף לירות בסך הכל, שאותו הגדיר שר האוצר "תשלום חסד".*



מזכיר מפא'י, ח'כ יונה כסה במרכז, ממושקף, רגעים אחרי ההתרסקות שבה נהרגה אשתו ציפורה. רבים נפגעו ממדחף המטוס


למעלה: יצחק אילון. המועקה הכבידה עליו עד מותו. למטה: גלין. חילץ מן המטוס את אבשלום סטרוד. צילומים באדיבות יחיאל בן יוסף, קיבוץ מעגן, צילום: יצחק ברז



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו