בעידן הנכונות-הפוליטית אנו מצווים להישמר מפני הטבעת חותם והדבקת כינויים; אך הפעם - משיקולים הומניים של העדפת טובת הכלל על טובת הפרט - בחרנו להזהיר מראש, כבר בכותרת, שלפנינו ראיון עם אדם לא-נורמטיבי (אם לנקוט אנדרסטייטמנט). אולי בכך נצליח לרכך את המהלומה הצפויה לקורא נוכח דבריו הבלתי שגרתיים.

בן שיחנו הוא אדם במיטב שנותיו - משפטן, דעתן מקצועי וגינקולוג חובב. לבושו אלגנטי ונימוסיו מאופקים. שום דבר בהופעתו לא רימז מראש על איזו אנומליה, אולי מלבד טיק של מצמוץ בעינו השמאלית - לא בלתי דומה לזה של צ'יף אינספקטור דרייפוס בסדרת סרטי "הפנתר הוורוד"; טיק חמקמק, המתעורר רק למשמע מלים מסוימות, כגון "קלוזו", או "ליברמן". אבל למי מאיתנו אין טיק כזה או אחר?

שיחתנו התנהלה בתחילה על מי מנוחות: דנו בשאלה מדוע ארגון "לתת" אינו נחלץ לעזרתו של לב לבייב; סקרנו - בשבריר השנייה שבין הפלת הסוכרזית לנגיעתה בקפה - את הישגי מדיניות החוץ של הממשלה; התווינו אופציות דמיוניות למסלולים שבהם יוכלו שרי הביטחון ואלופי צה"ל לנוע בביטחה בחו"ל מבלי להיעצר (לקפריסין - בחסקה; משם - מתחת לברזנט - בספינת דייגים ליוון, וממנה - עם שפם מודבק, על גבי פרדות בשבילי כפרים - לצפון הבלקן).

לא מצאנו רמז כלשהו לחריגות בבן שיחנו, עד הרגע שבו הציץ בשעונו, וכאשר - בתשובה על שאלתנו אם גם הוא ממהר הביתה לטלוויזיה, לעקוב כמו כולם אחר מסע הקלטת - השיב בזו הלשון:

- "איזה מסע קלטת?"

- "הקלטת, נו. של גלעד. הקלטת שעושה את דרכה".

- "עושה את דרכה? קלטת?"

בתחילה חשבנו שהוא מתלוצץ, אך במבטו היתה תמיהה אמיתית. וזו גברה והלכה ככל שסיפרנו לו בהתרגשות על הפרוצדורה החגיגית, שבה תעבור הקלטת מידי המתווך הגרמני לידי חגי הדס הישראלי, והלה יצעד עמה קוממיות אל בנייני הממשלה, יסתגר עמה עם ראש הממשלה ויועציו, שיעבירו אותה לידי שר הביטחון, שיצטלם עמה, ומשם תועבר לידי ראש אכ"א שיטוס עמה במסוק מיוחד לבית המשפחה שבגליל.

- "רגע", סח בן שיחנו, "מדובר באמת בקלטת?"

- "קוראים לזה ככה, אולי מתוך הרגל, למרות שבעצם מדובר בקובץ וידיאו".

- "אז למה ראש אכ"א צריך מסוק מיוחד כדי להטיס דיסק און-קי? וחוץ מזה - לא היה פשוט יותר לשלוח את זה במייל?"

בשלב זה כבר קשה היה לעצור בבן שיחנו. ניסינו להסביר לו שצה"ל אינו חוסך באמצעים כשמדובר בעניין כה רגיש - ומכאן הטיפול ההומניטרי והמתחשב בקובץ. וגם אין לזלזל במשמעות הטקסית: לפחות מביאים משהו פיזי מהשבוי. מה עוד שזה שנים סובבת כל מדיניות החוץ והביטחון של ישראל סביב אותו חייל אומלל, שחטיפתו מתבררת והולכת כאחד האירועים המכוננים בתולדות המדינה: היא מהווה את סדר היום המרכזי של ישראל זה שלוש שנים, היא תקבע את הלגיטימיות או האי-לגיטימיות של חמאס, היא תתווה את המהלכים העתידיים באזור, ובעקיפין אולי גם את פני המשטרים באזור ובוודאי את פני המלחמה הבאה. החזרתו בכל מחיר הפכה לאידיאולוגיה בפני עצמה: היא מניעה גופים שלמים, היא משמשת מצע רעיוני לתנועות נוער...

בן שיחנו רכן קדימה, ושאל בנועם: "ומה היה לפני זה? ומה יהיה אחרי זה?"

מול מצבים קליניים מסוימים מוטב לפעמים לשתוק. בעיקר כשאינך יודע מה להשיב. אבל ידידנו תבע תשובה. כשזאת התמהמהה, השיב בעצמו: "אז אני אגיד לך: מה שהיה הוא שיהיה. ואני אומר שהעשור השני של המאה העשרים ואחת יעמוד כולו, מבחינתה של ישראל, בסימן חפץ-חיים קלופס".

- "מי?"

- "קלופס. או מי שזה לא יהיה. החייל המטאפורי הבא שייחטף או ייפול בשבי, אולי במכפלה של כמה. מאות ואלפים ייהרגו במלחמות הבאות בגלל איזה עיקרון או פיסת קרקע שהם מבחינתנו ייהרג ובל יעבור - אבל תמיד יהיה מישהו או משהו שיישאר מאחור, ואשר עבורו נהיה מוכנים לוותר על הדבר שלמענו יצאנו למלחמה מלכתחילה".

כאן מחינו, וניסינו להשתבח בפני ידידנו בכוחנו המוסרי, בקדושת חיי האדם, בערבות ההדדית - אבל בן שיחנו כבר הפליג למחוזות אחרים: "ואני אגיד לך עוד משהו: תמיד נחיה בצל התרפקות על איזו היעדרות-רבתי, שתמלא את כל התודעה. שתסיח את דעתנו מהצורך לעשות דברים. ומרוב שהתרגלנו לכך - יש כמעט ציפייה פסיבית להיעדרות הבאה".

- "רגע, אתה רוצה להגיד שבכוונה... מעכבים, דוחים..."

- "לא באופן מודע, אבל אולי בתת ההכרה; אולי זה משהו בגנים שלנו: הציפייה הפסיבית לאיזו שיבה רבתי, גואלת. אם זה לא אליהו הנביא בשולחן הסדר - כי אז זה העלייה מרוסיה; ואם לא העלייה מרוסיה - כי אז זה רון ארד, או פולארד, או הנעדרים, השבויים... תמיד יש 'כס אל דומי'; תמיד יש מישהו שמחכים ונכספים לו. אף פעם אין תוכנית אקטיבית לעתיד - אלא זו תמיד ההמתנה. לא סתם ההמנון הלאומי שלנו היה ונשאר 'נפש יהודי הומייה' גם כשאנחנו כבר בארץ. אבל אני שואל: עד מתי נהמה, אה? עד מתי?"

- "רגע, אז מה אתה אומר בעצם? לשכוח מהשבויים? להפסיק את המאמצים להחזרת גלעד?"

- "אל תוציא אותי משוגע לגמרי", סח ידידנו כאשר טיק רבתי מעוות את חצי פניו, "אני לא אומר להפסיק את המאמצים, אלא להפסיק את הציפייה כתחליף לעשייה. מבלי שנשים לב - ישראל בעצם כבר לא מתפקדת כמדינה: הדבר היחיד שמניע אותה הוא אינסטינקטים של קהילה, של כאילו-משפחה: לא האינטרס - אלא הערגה, הרגש הקמאי, האינסטינקט השבטי. החרדה למישהו שנשמט מעבר לקיר הגטו, כיסופים לגוזל שנפל מהקן אל מעבר לגדר... אבל רק מדינות שאיבדו כל כיוון וחוט שדרה מצטנפות לתנוחה העוברית המשפחתית".

- "ובעצם, מה רע בכך", שאלנו כאשר מצאנו את לשוננו, "מה רע בכך שכולנו משפחה אחת?"

- "תסלח לי, אבל אנחנו לא משפחה", אמר ידידנו וקם ללכת, "אנחנו אולי מאותו עם - אבל תכניסו לעצמכם לראש - אנחנו לא מאותה משפחה! אפילו לא קוזינות רחוקות".

- "ותודה לאל על כך", מילמלנו חרש.

אחד כזה - יכולנו להישבע - ודאי לא השתתף השבוע בפסטיבל המחולות, בפסטיבל התמר וגם לא בהפעלות הפפריקה בדרום. מה לעשות, בכל משפחה יש אחד כזה.

איור: ערן וולקובסקי