בכל שנה בסתיו, חצי שעה לפני הישיבה החגיגית של פתיחת מושב החורף של הכנסת, מתכנסים ראשי המדינה בלשכת יו"ר הכנסת למשקה וכיבוד קל: הנשיא, היו"ר, ראש הממשלה וראש האופוזיציה, שהם גם ארבעת הנואמים בדיון. מאז ומעולם התאפיין האירוע באווירה קלילה, נעימה ומבודחת. כולם הרי מנוסים ויודעים לשחק את המשחק. לא הפעם. לא כשראש האופוזיציה היא ציפי לבני, וראש הממשלה הוא בנימין נתניהו.

לבני הגיעה למפגש באיחור מופגן, בקושי החליפה מלה עם נתניהו ויצאה משם כנשוכת נחש ברגע שהמארח, רובי ריבלין, ביקש להודות לאורחיו. העוינות שזרמה מכיוונה לעבר נתניהו, שניסה, על פי עדויות שונות, להיות סימפתי, היתה כה בולטת עד שריבלין גרר הצדה את הנשיא, שמעון פרס, ולחש על אוזנו: "תראה מה קורה ביניהם. חייבים לעשות משהו, חייבים להוריד את הלהבות".

ריבלין ופרס לא ידעו מה מצפה להם במליאה. לבני, שהיתה אחרונת הנואמים, התנפלה על ביבי בציפורניים שלופות, בשפה בוטה, לעתים נמוכה. היא צלפה בו במשך כ-30 דקות בטון מריר, נרגן, כשהיא משתמשת פעמים רבות בביטויים כמו "לצאת פראייר" ו"לרוץ לספר לחבר'ה". כשנתניהו ירד מהדוכן, ולבני עלתה, הם חלפו זו על פני זה כמו זרים בלילה. ללא לחיצת יד, ללא החלפת מבטים. בתום הדיון יצאו פרס וריבלין מהאולם, המומים. ריבלין שוב אמר לפרס: "ראית מה קרה שם? אני לא יכול לפשר ביניהם, רק אתה תוכל לעשות זאת. תגיד להם שיש גבול לרמת העוינות". פרס הינהן: "כן", אמר, "צריך לראות מה אפשר לעשות".

בעשור החולף, שבו התחלפו לא מעט ראשי ממשלה וראשי אופוזיציה, לא היתה תופעה כזו. פרס ונתניהו, אהוד ברק ואריאל שרון, שרון ופרס, שרון ויוסי שריד או אולמרט ונתניהו - חלק מן הצמדים הללו היו יריבים פוליטיים, שסחבו על גבם עשרות שנים מטענים עמוסי רוגז ושנאה. אבל כראשי ממשלה וראשי אופוזיציה, הם ידעו לקיים מערכת של יחסי עבודה ואפילו מערכת יחסים אישית תקינה. בתחילת העשור, בכהונתו הראשונה של אריאל שרון כראש ממשלה, הוא וראש האופוזיציה יוסי שריד היו נפגשים בקביעות, אחת לחודש, כפי שהחוק מחייב. השיחות ביניהם היו פתוחות וידידותיות. שרון מצא בשריד בן שיח כלבבו: ציניקן מרושע, ארסי. הוא נהנה מכך שהדברים ששיתף בהם את שריד לא זלגו לעיתונות. הם היו מדברים גם על בני משפחה ומרכלים על פוליטיקאים אחרים. כה נהנה שרון מן המפגשים הללו, עד שפעם אמר לשריד: "מה דעתך שנעבור על החוק וניפגש יותר מפעם לחודש?"

או אולמרט ונתניהו. איזו יריבות אישית, מרה, שררה ביניהם בשנותיהם המשותפות בליכוד. אבל מרגע שאולמרט הפך לראש הממשלה, הם פיתחו מערכת יחסים קרובה - הרבה יותר מכפי שהיה ידוע. הם הרבו להיפגש. אולמרט שיתף את ראש האופוזיציה נתניהו בכל. היחסים שהתפתחו בצמד הזה השאירו פיות פעורים במערכת הפוליטית, ביניהם זה של לבני.

הבוץ והרפש

נתניהו לא פגש את לבני לשיחת עדכון חודשית, כמתחייב מ"חוק ראש האופוזיציה", כבר ארבעה חודשים. שלשום, חצי שעה לאחר שהגשנו ללשכת ראש הממשלה שאילתה בעניין, התקשרה "מיטל מלשכת ראש הממשלה" ללשכתה של לבני, וביקשה לקבוע פגישה עם ראש הממשלה (שנקבעה ל-26 בחודש). זוהי עוד דוגמה להתנהלות החובבנית והמגושמת של לשכת נתניהו.

למתבונן מהצד נראה שלבני היא זו שאינה מסוגלת לשאת את נתניהו. היא רוחשת לו טינה אישית עמוקה ועזה, שלא ברור מה מקורה. אחרי הכל, הם היו שנים באותה מפלגה. ב-1996 הוא מינה אותה ליו"ר רשות החברות הממשלתיות. הם מעולם לא התמודדו זה מול זו, מעולם לא התעמתו ולא הסתכסכו. הם בוודאי לא צברו שנות יריבות ואיבה כמו שריד ושרון, למשל. ובכל זאת, הנתק ביניהם טוטלי. נאומיה של לבני במליאה מאז תחילת הקדנציה הם נאומים רוויי אמוציות, מהסוג שהטבלואידים היו מכנים "העלבון והזעם". לבני, כך נראה, פשוט אינה מסוגלת לסלוח לנתניהו על שהוא ראש הממשלה ולא היא. היא מתייחסת אליו כאילו חמס ממנה את השלטון. זה אומר לא מעט על הסיכוי לשיתוף פעולה עתידי ביניהם. סיכוי אפסי.

לבני ויתרה על הממלכתיות. בשלוש שנותיו באופוזיציה נתניהו היה סופר-ממלכתי. את העבודה השחורה הוא השאיר לצעירי סיעתו: גלעד ארדן, גדעון סער, יובל שטייניץ. אצל לבני זה בדיוק הפוך: היא טובלת את ידיה בבוץ ומטיחה אותו בפניו של נתניהו. פעם אחר פעם. כשאומרים לה: תהיי ממלכתית כמו ביבי, תראי לאן הוא הגיע, היא מנפנפת את האומרים בזעף. מבחינתה צריך להגיד שהמלך הוא עירום, והיא תאמר זאת, בלשונה ובסגנונה, גם אם זה לא מקובל.

נכון שביבי היה ממלכתי, אומרים אנשי לבני, אבל הוא היה ראש אופוזיציה בתקופה של שתי מלחמות. ונכון שהיא משתמשת בסגנון לא שגרתי, אבל זו דרכה לתקשר אתו. הוא הרי לא מזמין אותה לפגישות. היא יכולה להסתדר גם ללא העדכונים של ביבי, אומרים אנשי לבני, אבל היא נפגשת עם כל מנהיג זר שמגיע לכאן וחשוב שהיא תהיה מעודכנת בעמדת הממשלה. העניין הוא שביבי מתעב אותה, הם אומרים. וזה עוד לא הכל. לטענת מקורביה של ראש האופוזיציה, לבני שומעת מדי פעם ממנהיגים זרים שנתניהו אומר להם: אני רוצה להתקדם בתהליך השלום, אבל קשה לי עם הליכוד מכאן ועם אביגדור ליברמן משם. תבואו בטענות ללבני, שדחתה את הזמנתי להצטרף לממשלה. לבני שומעת ורותחת: פתאום היא אשמה בקיפאון המדיני? זו עוד סיבה שהיא מתהפכת עליו בכנסת.

אצל נתניהו מכחישים. ראש הממשלה מתעב את ציפי? הוא הרי מתבטא כלפיה במכובדות ובממלכתיות בכל פורום, אומרים בסביבת נתניהו. היא זו שמשתלחת בו, בכל הזדמנות, בצורה ילדותית ובחוסר כבוד. היא זו שמערבת רגשות שלא ממן העניין. ראש הממשלה, אומרים בסביבתו, מעולם לא טען באוזני מנהיגים זרים שקשה לו עם הליכוד ועם ליברמן, להיפך. הוא אינו רואה, לא באלה ולא בזה, מכשול לשום דבר. דווקא ליברמן מתפקד בקואליציה באחריות רבה. הדברים שהוא אומר בדיוני השביעייה הפוכים מכפי שמייחסים לו. ליברמן, טוענים אנשי נתניהו אינו מגבלה קואליציונית, אלא יתרון קואליציוני מובהק. ממש נכס לכל ראש ממשלה רודף שלום.

תשכחו את פאריס

"תמיד תהיה לנו פאריס", לוחש האמפרי בוגארט לאהובתו המתרחקת, אינגריד ברגמן, בסיומו של הסרט הקלאסי "קזבלנקה". בהכירנו את אהוד ברק, אדם שהומור עצמי אינו זר לו, הוא בהחלט עשוי ללחוש בקולו הצרוד את המלים בנות האלמוות הללו לדליה איציק כשייפגשו בשבוע הבא במסדרונות הכנסת.

ברק ואיציק גדלו שניהם בתנאי עוני. ברק בקיבוץ משמר השרון, בדירה קטנה, הרבה לפני שהקיבוצים הפכו לסמלי העושר. איציק בירושלים, במשפחה מרובת ילדים עם אב שיכור שלא פירנס את משפחתו. איש לא מצפה מהם שידגמנו גם היום, במילניום הנוכחי, צניעות כזאת, "עוני נורא" שכזה, כדברי קרן מור במערכון הנודע של החמישייה הקאמרית. לכל דבר יש גבול. אבל מתי הפכו שניהם לסמלים של נהנתנות חסרת גבולות על חשבון הציבור? עליהם בוודאי אי אפשר לומר שהם רגילים לזה מהבית.

בסיפור על איציק, שפורסם השבוע בערוץ 2, תפס את תשומת הלב פרט אחד: מנכ"ל הכנסת אז, אבי בלשניקוב, סעד את לבו מדי בוקר, תמורת מאה יורו, במלון "בריסטול" (המלון שאליו דרשה איציק לעבור אחרי שהראשון לא נשא חן בעיניה). כמה חביתות אפשר לטחון ב-500 שקלים?

אבל זו היתה כנראה רוח המפקדת, כפי שרוחו המלכותית של ברק ריחפה מעל ביקור משלחת משרד הביטחון בסלון האווירי בפאריס בקיץ האחרון. ברק נוהג להסתובב בעולם מלווה בפמליות שמנות. בחודש האחרון הוא היה בארה"ב, בבריטניה, בצ'כיה, בפולין. בקרוב ימריא לרומא. לשם השוואה, שר החוץ ליברמן, שגם הוא מתאפיין בדימוי אוליגרכי, לוקח עמו למסעותיו צוות קטן הרבה יותר.

שר אחד, לאו דווקא ממפלגתו של ברק, נסע לאחרונה לאירופה לנסיעת עבודה. התלוו אליו רעייתו ויועץ אחד. לפני הנסיעה שיגרה השגרירות המקומית לרעיית השר רשימה של מלונות. איזה מלון ניקח, שאלה הרעיה את בעלה. את הכי זול, הוא השיב. ממילא לא נהיה שם הרבה ואם נרצה לארח, בשביל זה יש לובי בבתי מלון. יש גם כאלה.

דווקא השבוע עשה הקיסר ברק תרגיל מכוער לשר ממפלגתו, יצחק הרצוג, שגורש על ידו מוועדת השרים לכללי אתיקה. ברק חשד שהרצוג סידר לעצמו את החברות בוועדה מאחורי גבו - מה שלא היה נכון. אבל מילא, זו עסקנות בגרוש. מה שמצחיק זה שברק מינה את עצמו לחבר הוועדה. הוא כבר ידע מה עומד להתרגש עליו בדו"ח המבקר. אולי חשב שכצאר האתיקה ייקל עליו להדוף את הטענות כלפיו המופיעות בדו"ח.

עוד חוק שעולה בעשן

כשאהוד אולמרט נכנס ללשכת ראש הממשלה במאי 2006, הוא החליט להיפרד מחבריו הוותיקים והאהובים: הסיגרים. כל עוד אני ראש ממשלה, נדר אולמרט, לא אעשן סיגרים בלשכה. ודאי שלא בישיבות. הבטיח וקיים. בחצי השנה האחרונה, חצי שנה ושבועיים ליתר דיוק, עשן הסיגרים שוב מתאבך לו בלשכת ראש הממשלה. ולא רק כשראש הממשלה לבדו, מתחבט בבעיות האומה. קחו למשל את פורום "השביעייה", המטבחון הביטחוני-המדיני שמתכנס בתדירות גבוהה בחדר ישיבות הקבינט, ובו שותפים ראש הממשלה, שר הביטחון, שר החוץ והשרים אלי ישי, משה (בוגי) יעלון, בני בגין ודן מרידור (ובנוסף להם הפקידים הבכירים בלשכת ראש הממשלה, במשרד החוץ ובמשרד הביטחון).

בתחילת כל ישיבה בפורום הזה, כך מעידים אנשים שמשתתפים בו בקביעות, מוצתים שלושה סיגרים. נתניהו נותן את האות, ואחריו ברק וליברמן. "מועדון היונקים", כינה זאת אחד מהמשתתפים. שלושת הג'נטלמנים הללו יושבים שם, ומתענגים ממושכות על הסיגרים. חלל החדר מוצף עשן סמיך. ארבעת השרים שאינם מעשנים, כמו גם הפקידים, סובלים בשקט. כשמחפשים את הסיבה ליחסים המופתיים בטריו נתניהו-ברק-ליברמן ב-28 השבועות האחרונים - יחסי עבודה הרמוניים שלא זכורים כמותם בין ראש ממשלה, שר חוץ ושר ביטחון משלוש מפלגות יריבות - אולי זוהי הסיבה: כששלושה גברים-גברים שכאלה יודעים להעריך סיגר טוב בצוותא, הם חייבים להיות בסט פרנדס.

"בהתחלה הם תמיד שואלים אם למישהו זה מפריע", מספר אחד הפקידים (נו, באמת, מי יעז להגיד מלה). על פי לשון החוק מדובר בעבירה שדינה קנס. "חוק העישון", סעיף 15, קובע כי העישון אסור במקום העבודה, "למעט חלק ממנו שהוא חדר או אולם, שהעישון בו הותר במפורש בידי האחראי במקום... ובלבד שבחדר העישון אין עובדים או נמצאים אנשים שהם או חלק מהם, אינם מעשנים". מילא החוק. יש מקומות ואנשים שהם מעבר לחוק. אבל מה עם הנימוס? שלושה סיגרים בחדר סגור נטול חלונות, זו צחנה רצינית ומועקה גדולה למי שאינו מעשן.

שאלתי את בני בגין, האיש שהכי לא ניתן לחבר בינו לבין סיגר, אם העשן לא מציק לו, אם אי פעם ביקש מהמעשנים להשאיר את הסיגר בכיס. "לא, לא ולא", אמר בגין. בכל זאת? שאלתי, זו בוודאי חוויה לא נעימה למי שאינו מעשן. "תראה", הוא אמר, "הם מתבדחים על זה, אנחנו מתבדחים על זה, נוצר מן הווי של מחלקה סביב הסיגרים". אתה באמת מקבל את זה בכזאת קלות? "למה לא", הוא אמר, "זה מוסיף ניחוח בריטי לדיונים, אצילי כזה".

נתניהו ולבני בפתיחת מושב החורף של הכנסת, ביום שני. נתק טוטלי


תצלום: אוליבייה פיטוסי / ג'יני וגטי אימג'ס