בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מדענים מנסים להציל את כדור הארץ מסכנות ההתחממות הגלובלית, אבל אולי כל זה כבר מאוחר מדי

הכישלון המתמשך בהתמודדות עם ההתחממות הגלובלית גרם למדענים ומהנדסים ברחבי העולם להציע פתרונות קיצוניים במיוחד: זריעת אלפי טונות ברזל במי האוקיינוסים, שיגור של מיליון דסקיות בדקה לחלל במשך כ-30 שנה, הצבת משטח זכוכית במשקל 100 מיליון טון על הירח - אלה רק מקצת מההצעות שגיבשו. אם ועידת קופנהגן הקרבה לא תביא לשינוי מהותי, ייתכן שביישום רעיונות אלה תלוי עתיד המין האנושי

תגובות

נחיל של טריליוני דסקיות מתכתיות יחוג במרחק 1.5 מיליון ק"מ מכדור הארץ, בנקודת שיווי המשקל בין כוח המשיכה שלו לבין זה של השמש. הדסקיות המעופפות, עשויות מחומרים שמקורם באסטרואידים, כל אחת מהן בקוטר 50 ס"מ, יחזירו את הקרינה מהשמש בחזרה לחלל וימנעו את התחממותו העקבית של כדור הארץ ואת שינויי האקלים הנובעים ממנה. חרף הדמיון לספרי ז'ול ורן, התוכנית להניח שמשיית ענק בחלל לא הופיעה ביצירת מדע בדיוני אלא במאמר מדעי שפורסם בשנת 2002. מפתיע עוד יותר, שצוותי חשיבה - אמריקאים בעיקר - החלו בשנים האחרונות להתייחס ברצינות יתרה להצעות מסוג זה, שמטרתן להציל את כדור הארץ מהסכנות האקולוגיות שנשקפות לו מהתיעוש המואץ, ובעיקר מפליטת פחמן דו-חמצני לאטמוספרה - הגורם העיקרי לאפקט החממה ולהתחממות העולם.

נתונים שמצטברים באחרונה מראים כי תוצאותיו של הקמפיין האקולוגי של השנים האחרונות היו דלות ביותר. חרף הדיון התקשורתי והפוליטי חסר התקדים במשבר הסביבתי, קצב הפליטה של פחמן דו-חמצני (CO2) עלה לא רק בסין, בהודו ובארצות הברית של ממשל בוש, שהעדיף להתעלם מבעיית ההתחממות העולמית, אלא גם בנורווגיה, שהיתה המדינה הראשונה שהטילה קנס על פליטת CO2 כבר ב-91'.

ועידת האקלים בקופנהגן, שתיפתח ב-7 בדצמבר, עשויה להיות אחת ההזדמנויות האחרונות לשנות את המגמה. ואולם, השיחות המקדימות שתמו בשבוע שעבר בבנגקוק הראו כי ממשלות העולם רחוקות מתמיד מהסכמה על יעדים משותפים לקיצוץ בפליטת ה-CO2. גז זה נשאר באטמוספרה במשך מאות שנים, ותגובותיה של מערכת האקלים על השפעותיו הן אטיות וממושכות ביותר. חלק ניכר מהתחממות העולמית של ימינו הוא תוצאה ישירה של גזים שנפלטו לאוויר לפני עשרות שנים. לכן, אף אם פליטת הגזים תצטמצם בשנים הקרובות, מומחי אקלים אינם מצליחים להציע תרחיש סביר לכך שטמפרטורת כדור הארץ תגיע לשיא ותתחיל לרדת עוד במאה ה-21.

צוות מדענים של החברה המלכותית (האקדמיה הבריטית למדעים) פירסם לפני כחודש דו"ח מסכם שבו הוא מעריך את הפתרונות השונים לפי אמות מידה של יעילות, מהירות, עלות כספית וסכנות סביבתיות. כמה מן ההצעות האחרות שבחן הצוות היו פיזור ברזל באוקיינוסים כדי לעודד גידול אצות שיספגו את הפחמן דו-חמצני (CO2) מהאוויר; כיסוי מדבריות בשכבת פוליאתילן-אלומיניום שתחזיר את הקרינה בחזרה לאטמוספרה לפני שהיא נספגת בקרקע; או צביעת הגגות והרחובות של ערים שלמות בלבן.

שיטות אלו לתכנון מחדש של כדור הארץ והסביבה הקרובה, או גיאו-הנדסה (Geoengineering), אינן חדשות. כבר ב-65', כשמדענים החלו להזהיר מפני התחממותו של כדור הארץ בעקבות העלייה בפליטת פחמן דו-חמצני לאטמוספרה, הפתרון היחיד שהציעה קבוצת מדענים חוקרי אקלים לנשיא ארצות הברית לינדון ג'ונסון, היה גיאו-הנדסי. "שינויי האקלים שנגרמים כתוצאה מעליית רמת ה-CO2 עלולים להיות מזיקים", כתבו המדענים. "לכן יש לבחון ברצינות את האפשרויות לשינוי מכוון באקלים". הצוות הציע לג'ונסון לפזר כמות עצומה של חלקיקים מחזירי אור מעל האוקיינוסים, כדי להחזיר קרינה תרמית לחלל לפני שהיא מגיעה אל המים ומחממת אותם.

עד השנים האחרונות, רק מימון זעום הוקצב לפיתוחן של טכנולוגיות אלה, ומדענים מעטים העזו לדבר עליהן ברצינות כפתרון להתחממות הגלובלית. הרוב בקהילת החוקרים והארגונים הסביבתיים, כמו גם המוסדות הפוליטיים שעוקבים אחר שינויי האקלים, מסכימים כיום כי לא רק שהפתרונות עדיין רחוקים מלהיות מעשיים או יעילים, אלא שאינם מחליפים את הדבר העיקרי שעל האנושות לעשות בהקדם: לצמצם את השימוש בדלק מאובנים (בראשם פחם ונפט), ששריפתו משחררת את גזי החממה לאוויר.

לפי דו"ח של הפאנל הבין-ממשלתי לשינוי אקלים (IPCC), שפורסם לפני כשנתיים, ריכוזי ה-CO2 באטמוספרה עלו מאז המהפכה התעשייתית ב-35 אחוז. על פי מדידות שנערכו בגלעיני קרח, ריכוזים של גזי חממה אלה גבוהים כיום באופן ניכר מאלה שהיו ב-600 אלף השנים האחרונות. שריפת דלק (פחם, נפט, גז טבעי), שמביאה לפליטה של כ-26 מיליארד טון פחמן דו-חמצני בכל שנה, היא הגורם המרכזי להתחממות. הגורם השני בהשפעתו הוא השינוי בשימושי קרקע ובעיקר כריתת יערות, שצמחייתם סופגת פחמן דו-חמצני מהאוויר.

גלי חום קיצוניים

מאז המהפכה התעשייתית עלתה הטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ ב-0.8 מעלות. עלייה זו באה לביטוי בירידה בכיסוי השלג בהרים, בשטחי כיפות הקרח ובעלייה במפלס המים באוקיינוסים. מדעני אקלים מעריכים כי יש קשר ישיר בין ההתחממות העולמית לבין שינויים מרחיקי לכת במזג האוויר בעולם: מקרי בצורת, גשמים בעוצמה גבוהה, גלי חום (כפי שהיו באירופה בשנים האחרונות) וסופות טרופיות. בישראל, למשל, הטמפרטורה הממוצעת בחודשי הקיץ עולה באופן עקבי בשנים האחרונות.

אך שינויים אלה מחווירים לעומת השינויים שצופים המדענים באקלים כדור הארץ כבר בשנים הקרובות. הפאנל לשינוי אקלים בחן כמה תרחישים, ברמות שונות של פסימיות, לשינויי אקלים בהתאם לקצב פליטת גזי החממה. לפי אחד מתרחישי הביניים, ריכוז הפחמן הדו-החמצני באטמוספרה יגיע עד סוף המאה הנוכחית ל-200 אחוז יותר מריכוזו לפני המהפכה התעשייתית. במקרה זה, ההתחממות הממוצעת תהיה של 2.8 מעלות. זו עלולה לגרום שנות בצורת שיפגעו בפרנסתם של מאות מיליונים, לעלייה נוספת בתכיפות של הסופות הטרופיות ולהשפעות בלתי צפויות על צמחים ובעלי חיים.

ההתחממות לא תהיה אחידה: יבשות יתחממו יותר מאוקיינוסים, וחלק מהשטחים היבשתיים יתחממו יותר מאחרים. "אירועים של גלי חום קיצוניים יהיו הרבה יותר תכופים", אומר ד"ר אלון אנגרט, מומחה למדעי כדור הארץ מהאוניברסיטה העברית. "גל החום שפרץ באירופה של 2003, שממנו מתו יותר מ-35 אלף בני אדם, היה פעם אירוע שקורה אחת למאה-מאתיים שנה. בעקבות ההתחממות, צפויים אירועים כאלה מדי כמה שנים".

תוצאה אפשרית ודרמטית אף יותר היא קריסה של מדפי הקרח, "בעיקר מדפים כמו במערב אנטארקטיקה וגרינלנד, שהם בלתי יציבים מראש", הוא אומר. "ברור שהתחממות כמו זו שיש היום תביא לכך בסופו של דבר, אך קשה לומר אם זה יקרה במאה ה-21 או מאוחר יותר. קריסה כזו תביא לעלייה של חמישה מטרים במפלס הימים, תוצאה הרת אסון עבור 70 אחוז מאוכלוסיית העולם, שמתגוררת באזורים חופיים".

לדברי אנגרט, שינויים בדפוסי האקלים ובפיזור הגשמים ישנו את המציאות הפוליטית בעולם: בעקבות שינויי האקלים ינועו מדי כמה שנים גלים של נוודים ופליטים, שלא יוכלו עוד להתקיים באזורי מגוריהם.

אפשר לחשוב על כך כמחיר מתחייב של הקדמה, ולהשקיע את עיקר המשאבים בהתאמה לשינויים אלה.

"ברור שהתאמה חייבת להיות חלק מהפתרון, כי קשה להאמין שנחזור לריכוזי ה-CO2 שהיו לפני המהפכה התעשייתית. מצד שני, התאמה לא תיתן מענה לתסריטים החמורים ביותר, כמו שינויי אקלים מהירים שלא יהיה זמן להיערך לקראתם, וקריסת מדפי הקרח. בנוסף, ההתאמה עשויה להיות יקרה מאוד, וכלל לא ברור שתהיה זולה יותר מצמצום פליטת הגזים".

בתנאים אלה, מעריכים כמה מדענים, רובם מצפון אמריקה ובריטניה, עולה הסבירות שלא תהיה ברירה אלא להשתמש בהתערבויות גיאו-הנדסיות לצינון האקלים. זאת, אף שאין הוכחות מוצקות ליעילותן, וחמור יותר, המוצלחות שבהן אמנם יעילות לטיפול בסימפטומים של המשבר האקולוגי - עליית הטמפרטורה בעולם - אך לא בבעיה עצמה, שמקורה בעליית ריכוזו של פחמן דו-חמצני באטמוספרה.

"הסיכויים שגיאו-הנדסה תהיה הכרחית גדלים והולכים", אומר פרופ' דיוויד קית', ראש המכון לאנרגיה ומערכות סביבתיות באוניברסיטת קלגארי בקנדה, שמפתח, בשלב זה באופן תיאורטי, טכנולוגיות גיאו-הנדסיות. "ממשלות עשו עד כה עבודה גרועה ביותר בצמצום פליטת ה-CO2 ואנחנו מגלים כיום שמערכת האקלים רגישה יותר ממה שחשבנו. כתוצאה מכך, ההשפעות של פליטת הגזים הנוכחית בעולם עלולות להיות גרועות אף יותר ממה שחזינו.

"אם מתייחסים לכל זה ברצינות", מוסיף קית', "מבינים שאנחנו עלולים לעמוד מול משבר שבו האקלים משתנה מהר, אנחנו לא נהיה מסוגלים למנוע תוצאות מסוכנות במיוחד באמצעות צמצום הפליטה בלבד, וניאלץ לבחון אופציות אחרות. באנלוגיה לרפואה, האפשרויות הללו נמצאות מחוץ לתחום הרפואה הרגילה ולעיקרון 'ראשית, אל תזיקו', אלא ברפואה של שדה קרב, שבה אתה עושה פעולות רדיקליות כדי להתמודד עם תופעות רדיקליות, ובכך מרוויח מעט זמן".

ההתעניינות הגוברת בגיאו-הנדסה היא פרי מאמץ מכוון של השנים האחרונות, שבו שותפים מדענים שייחדו את מחקרם לטכנולוגיות אלו. אליהם מצטרפים מומחי סביבה שמודאגים מהאסונות האקלימיים שעלולים להתפרץ כבר בעשורים הקרובים, אך גם חברות שרואות את הפוטנציאל העסקי שבפיתוח אמצעים כאלה. מתנגדי הגיאו-הנדסה הצליחו להראות כי התאגידים המזהמים עצמם, שאחראים למשבר האקולוגי ומודאגים מירידה אפשרית ברווחיהם, מקדמים אף הם את הגיאו-הנדסה כתחליף לצמצום פליטת הגזים.

מגדלים באוויר

כל התוכניות הגיאו-הנדסיות מנסות לשנות את שיווי המשקל בין קרינת הגלים הקצרים (אור נראה ואולטרה-סגול) שחודרת אל תוך כדור הארץ ונספגת בו, לבין קרינת הגלים הארוכים (קרינה תרמית אינפרה-אדומה) שנפלטת ממנו. חלק מהקרינה קצרת הגל (יותר מ-30 אחוז) מוחזר אל החלל, ואילו הקרינה שנקלטת בכדור הארץ מחממת אותו וגורמת לפליטת קרינה ארוכת גל. גזי החממה, ובראשם ה-CO2, מונעים את יציאת הגלים הארוכים לחלל, ובכך מפרים את האיזון בין הקרינה הנכנסת לכדור לבין זו היוצאת.

הפתרונות הגיאו-הנדסיים שקיימים כיום נחלקים לשתי גישות: אחת מתבססת על "ניקוי" כדור הארץ מ-CO2 באופן ישיר. הורדת ריכוזו של הגז באטמוספרה תאפשר יציאת קרינה רבה יותר אל מחוץ לכדור, וכתוצאה מכך תביא לצינונו. הצעות שמתבססות על הגישה השנייה אינן מתערבות בריכוזי הפחמן הדו-חמצני אלא מבקשות רק להקטין את כמות הקרינה קצרת-הגל הנכנסת מהחלל אל הכדור, ובכך להוריד את הטמפרטורה.

יישומה של כל אחת מהגישות יכול להתבצע באמצעות טכנולוגיות ברמות שונות של תחכום, שקצתן פשוטות ביותר לביצוע. כך, למשל, הגדלת שטחי היערות ונטיעת עצים יגדילו באופן ישיר את ספיגת הפחמן הדו-חמצני ויקטינו את ריכוזו באוויר. עם זאת, המדענים הבריטים מעריכים כי השפעתם של ניסיונות אלה על האקלים לא תהיה גדולה.

פתרון מורכב יותר ל"ניקוי" הגזים מהאטמוספרה הוא בניית מגדלים לקליטת CO2 מן האוויר ("עצים מלאכותיים"), טיהורו בריאקציות כימיות וקבורתו באדמה. המדענים העריכו את התוכניות לפתרון זה כיקרות ומורכבות, אך בעלות פוטנציאל להיות יעילות ביותר. אבל המגדלים המאסיוויים יבלטו מאוד בנוף ועלולים להיות מפגע חזותי.

צורה שלישית להפחית את שיעורי ה-CO2 באטמוספרה היא לעודד את צמיחת האצות באוקיינוסים באמצעות הזנה מלאכותית שלהן, למשל בברזל או בחנקן שאותם הן צורכות. האצות מחוללות תהליך אטי, שבסופו נאגרים עודפים של פחמן דו-חמצני במעמקי האוקיינוס: בתהליך הפוטוסינתזה הן מקבעות את הפחמן שבאטמוספרה בתוך חומרים אורגניים ששוקעים במי האוקיינוס (פסולת ושלדי אצות). חומרים אלה משמשים מזון לבקטריות ואורגניזמים אחרים שחיים במעמקים. אלה פולטים שם מחדש את הפחמן הדו-חמצני, אבל זה אינו משתחרר לאוויר אלא נצבר במעמקים.

שיטה זו היא אחת היחידות שנבדקו בשיטתיות, במסגרת מחקרים על צורות חיים ימיות. לפי ניסויים בתנאי מעבדה, כל טון ברזל שמוסיפים לאוקיינוס עשוי להביא לנטרול 30-110 אלף טון פחמן דו-חמצני מהאוויר. מודלים אקלימיים מראים שזריעת ברזל באופן זה בכל מימי האוקיינוס הדרומי, שמקיף את אנטארקטיקה והתנאים בו מתאימים לגידול אצות, תביא לניקוי של מיליארד עד שני מיליארד טון פחמן דו-חמצני בשנה, שהם 10-25 אחוז מסך הפליטה בכדור הארץ. יחד עם זאת, הניסויים שבוצעו מראים שהשיטה יעילה פחות מחוץ למעבדה. מתוך 12 ניסויים שבוצעו, ובהם פיזרו ברזל מאוניות, רק בשלושה התקבלו עדויות לקליטת פחמן דו-חמצני מהאוויר, וגם בהם הכמות שנקלטה היתה קטנה באופן משמעותי מהמצופה - רק אלף טון פחמן דו-חמצני לכל אלף טון ברזל. כמו כן, מדענים רבים גורסים כי זריעת הברזל וגידול האצות עלולים לשבש את שרשרת המזון באוקיינוס, וכי פירוק תוצרי האצות שישקעו עלול להביא ליצירת גזי חממה חדשים. לכן, המדינות החתומות על האמנה למניעת זיהום הימים (ועידת לונדון), החליטו לאסור על זריעת מתכת באוקיינוסים שלא למטרות מחקר מדעי.

ארובת גופרית בגובה 10 ק"מ

השיטות הגיאו-הנדסיות שמעוררות את תשומת הלב והמחלוקת הרבות ביותר, הן אלו שמכוונות אך ורק להחזרת הקרינה שמחממת את הכדור, ולא להפחתת ריכוז ה-CO2, שהוא בעל השפעות מזיקות אחרות (למשל, העלייה בחומציותם של מי האוקיינוסים, שעלולה לפגוע קשות בשוניות האלמוגים וגם בסוגי פלנקטון מסוימים). הדרך הפשוטה ביותר לעשות זאת היא, למשל, צביעת גגות ורחובות רבים בלבן, שמחזיר קרינה רבה יותר מצבעים כהים. מדענים אחרים הציעו לכסות שטחי מדבר עצומים בחומר מחזיר קרינה, או להשקיע בגידולים חקלאיים בהירים יותר. עד כה, לא הוכח שפתרונות אלה יכולים להביא לצמצום משמעותי בקרינה, וכמה מהם יקרים ביותר. העלות של צביעת אחוז אחד משטח כדור הארץ בלבן היא על פי חישוביהם 300 מיליארד דולר בשנה.

עצירת הקרינה והחזרתה בגובה העננים עשויה להביא לתוצאות מבטיחות יותר בתוך זמן קצר יחסית. אחת השיטות לעשות זאת היא ריסוס טיפות מי ים ממטוסים או מאוניות. טיפות אלו עשויות להחזיר קרינה, או להיקלט בעננים, להבהיר אותם ובכך להעלות את שיעור הקרינה שהם מחזירים.

ישנן גם הצעות לרסס גופרית בגובה רב, ובכך ליצור שכבה של החומר אשר תחזיר את הקרינה שמגיעה לאטמוספרה אל החלל. המצדדים בגישות אלו מסתמכים על השפעתם של הרי געש, אשר בהתפרצותם שיחררו לאוויר חלקיקי גופרית רבים והביאו להפחתה מהירה של הטמפרטורה בכדור הארץ. התפרצות הר הגעש פינטובו באי לוזון שבפיליפינים ב-91', ששיחררה 20 מיליון טון של גופרית דו-חמצנית (SO2) לסטרטוספרה, הביאה לירידה ממוצעת של חצי מעלה בכל כדור הארץ למשך כשנתיים.

לפי חישוביהם של חוקרים מאוניברסיטת ראטגרס בארצות הברית, יש לשחרר כמות דומה של גופרית לאוויר מדי ארבע עד שמונה שנים כדי להפסיק את ההתחממות הגלובלית או אף להפחית את הטמפרטורה בכדור הארץ. החוקרים אף בדקו את מחירן של שיטות שונות שהוצעו לפיזור הגופרית באטמוספרה. למשל, יידרשו 167 מטוסי F15C, שכל אחד מהם יטוס שלוש פעמים ביום, כדי לפזר מיליון טון גופרית בשנה: עלות הטיסות היא 4.175 מיליארד דולר בשנה. הצעה אחרת היתה לירות את הגופרית לאטמוספרה בפגזי תותחים. כדי לפזר מיליון טון בשנה, צריך לירות 8,000 פגזים בכל יום (פגז כל 10 שניות), שעלותם 30 מיליארד דולר בשנה. כמו כן, אפשר לעשות זאת גם בשיגור 37 אלף בלונים פורחים בכל יום אל הסטרטוספרה (21-30 מיליארד דולר). הצוות אף בחן רעיונות דמיוניים יותר, כמו בניית מגדל שגובהו יותר מ-10 ק"מ, שיפלוט את הגופרית באופן קבוע. אמנם כיום המגדל הגבוה בעולם (תחנת ממסר בצפון דקוטה), מתנשא לגובה 628 מטר, אך לטענתם אין מניעה טכנית לבנות מגדל בגובה הדרוש.

צוות המדענים האמריקאים מזהיר כי לזריעת הגופרית עלולות להיות השפעות בלתי צפויות רבות, כמו פגיעה בשכבת האוזון המגנה על כדור הארץ מפני קרינה אולטרה-סגולה (הגורמת סרטן עור). צילומי לוויין שנעשו אחרי ההתפרצויות של הר הגעש פינטובו והר הגעש האדסון בצ'ילה ב-91' הצביעו אכן על ירידה זמנית של 15-20 אחוז בריכוז שכבת האוזון בגובה רב, ואיבוד של יותר מ-50 אחוז מהשכבה מעל אנטארקטיקה.

במאמר שפירסמו במאי השנה, על האפשרות לפזר גופרית בסטרטוספרה, מונים המדענים האמריקאים 17 חסרונות שונים של השיטה: היא עלולה להביא לשינויים במחזור המים שיגרמו בצורת באפריקה ובאסיה, ולשנות את צבעם של השמים, כך שלעולם לא יהיו כחולים שוב. חסרונות נוספים הם הסכנה להתחממות מואצת, אם פיזור הגופרית יופסק כתוצאה מהחלטה או מתקלה במערכת, ירידה ביעילותן של מערכות להפקת אנרגיה סולרית התלויות בקרני השמש ואף שיבוש אמצעים לתצפיות אסטרונומיות על פני כדור הארץ כתוצאה ממיסוך השמים.

ההצעה הרדיקלית ביותר לגיאו-הנדסה של הכדור, היא הטסתן של טריליוני דסקיות מחזירות אור לחלל, כדי שיטו את הקרינה שעושה את דרכה אל כדור הארץ, כך שלא תפגע בו. שיטה זו, שעשויה להיות יעילה ביותר לצינון הכדור, היא גם יקרה מאוד ופריסת הדסקיות עשויה להיות ממושכת. כך, למשל, לפי מחקר שפורסם ב-2006, כדי להשיג ירידה מספקת בחום כדור הארץ, צריך יהיה לשגר לחלל בכל דקה מיליון דסקיות בקוטר 60 ס"מ, וזאת במשך כ-30 שנה. שיטה אחרת, אף היא מורכבת מאוד לביצוע, מציעה להציב על הירח משטח שיהיה עשוי מ-100 מיליון טון זכוכית שמקורה בירח.

מבקרי הפיתוח הגיאו-הנדסי מזהירים מהשלכות הרסניות ביותר של שיטות לצינון מלאכותי של האקלים, בשעה שריכוזי פחמן דו-חמצני ממשיכים לעלות. ריכוזים אלה מביאים לעלייה מתמשכת בחומציות של מי האוקיינוסים וכתוצאה מכך להכחדת המינים שחיים בתוכם, אשר מספקים את פרנסתם של כ-100 מיליון בני אדם. בנוסף על כך, במקרה שבו מערכת להחזרת קרינה תפסיק לפעול, או שמדינה תפסיק להפעיל אותה, צפוי אפקט בומרנג מואץ: הגזים שהצטברו באטמוספרה בזמן הפעלת המערכת, יביאו להתחממות מהירה ביותר של כדור הארץ.

הימור נואש בסוף הדרך

פרופ' קן קלדירה מאוניברסיטת סטנפורד, שעוסק בפיתוח טכנולוגיות להסטת קרינה, אומר שיש סיכון לא מבוטל בהעמקת התלות בגיאו-הנדסה: "כל עוד ממשיכים את התוכניות האלה, והן עובדות, אתה מכוסה. אבל אם תפסיק, תראה תוצאה מהירה מאוד: תהליכים שמתרחשים לאורך מאה שנים, יקרו בעשר שנים. אם יש מעט גזי חממה ומעט הגנה, יש מעט בעיות, אבל ככל שנצבור יותר גזים ונעשה יותר גיאו-הנדסה, אתה יכול להיות בטוח שיהיו השפעות סביבתיות שליליות, בעיקר אם תדמיין מצב שבו הגיאו-הנדסה פועלת ואנשים יגידו לעצמם 'אפשר להירגע, יש לנו הגנה'. יש נקודה שמעבר לה לא תוכל להמשיך להנדס".

יותר מכך, רבים חוששים מהאפשרות שגיאו-הנדסה תחליף את התוכניות הרגילות וההכרחיות לצמצום פליטת CO2. אפשרות זו אינה תאורטית בלבד. כמה מהתומכים הנלהבים של התוכניות להנדסה סביבתית הם התאגידים שמרוויחים מזיהום כדור הארץ, ומנסים לעמעם ולערפל את הדיון על צמצום פליטת ה-CO2. אלכס סטפן, סופר ומרצה אמריקאי שעומד בראש הארגון הסביבתי "וורלד צ'יינג'ינג", הצביע במאמר שכתב באפריל על כמה דוגמאות לקשרים שבין החברות המזהמות לבין הלובי הפוליטי של הגיאו-הנדסה. כך, למשל, כמה מתומכי הגיאו-הנדסה שייכים ל"מכון היזמות האמריקאי" (AEI) שמקבל מימון של כ-2 מיליון דולר מחברת הנפט "אקסון מוביל".

"התומכים בגיאו-הנדסה הם לא כמה אנשים שיושבים במשרד, לא כמה יח"צנים של חברות נפט, אלא קבוצות שזוכות למימון נדיב ביותר, שיש להן קשר לפוליטיקאים ולתקשורת, וראינו בשנים האחרונות את היכולת שלהם להסיט מדיניות. מה שחשוב להבין", אומר סטפן, "שחלקם אינם אנשים שהסתכלו על שינויי האקלים ואמרו בחוסר רצון 'דרושים פתרונות רציניים'. אלה אותם אנשים שאמרו ששינוי האקלים לא קיים, ושלא צריך לעשות שום דבר".

אבל חלק מהתומכים בתוכניות האלה הם מדענים בעלי רקורד של פעילות סביבתית. לא נחוצה תוכנית ב' למקרה של הידרדרות מהירה?

"הרעיון שיש תוכנית ב' הוא ספין. זה לא פתרון, כי אנחנו לא יודעים אם זה יעבוד, ורוב ההצעות שעלו הן רעיונות תיאורטיים לגמרי, בלי ניסויים ובלי מודלים. זו לא תוכנית, לכל היותר זה הימור נואש בסוף הדרך, מחשבה אובדנית. הבעיה היא שאנשים, בעיקר בארצות הברית, חיים בהכחשה לגבי מה שצריך לעשות. ברור שצריך לצמצם את צריכת הדלק בארצות הברית ב-90 אחוז - מה שיגרום לכמה אנשים להרוויח כסף, ולאחרים להפסיד. התאגידים שיפסידו נאבקים כדי להמשיך להרוויח כסף".

מה יכול להשתבש?

"מאחר שאין לנו הבנה של הקשר בין מערכת האקלים למערכת האקולוגית היבשתית, יכולים לקרות שינויים גרועים ומהירים מאוד, כפי שקרה בעבר בכל הזדמנות שניסינו לשלוט במערכות אקולוגיות".

אף אחד לא יודע מה יקרה

הדוגמה הקלאסית שמביא סטפן לתכנון אקולוגי שחצני היא פרויקט "ביוספרה 2", הניסיון ליישב בני אדם במבנה זכוכית עצום שהוקם באריזונה, שנועד לדמות מערכת אקולוגית שלמה ועצמאית. המערכת נבנתה בשנים 87'-91', ואוישה פעמיים: בצוות של שמונה אנשים בשנים 91'-93', ושבעה אנשים בין מארס לספטמבר 94'. אנשי הצוות הפחיתו את צריכת המזון שלהם ואימצו דיאטה שעליה המליץ אחד מהם, הרופא רוי וולפורד, שחקר את השפעתה של הגבלת צריכת המזון על הארכת תוחלת החיים.

התוצאות לא היו מעודדות: שינויים תכופים ברמות הפחמן הדו-חמצני במערכת הביאו להכחדת מרבית המינים בעלי החוליות, ולעלייה תלולה במספר המקקים. ירידה מסוכנת בכמות החמצן הביאה לתופעות של דום נשימה בזמן השינה אצל כמה מחברי הצוות, ואילצו את המפעילים להזרים חמצן אל המערכת.

"אם מישהו ינסה את השיטות הגיאו-הנדסיות", אומר סטפן, "זה יהיה ביוספרה 2, מונומנט ליכולת האנושות להשלות את עצמה". עם זאת, לדעת סטפן סביר יותר כי התוכניות לא יתממשו כלל. "זה דבר שנסתכל עליו בעוד עשרים שנה כמו שהסתכלו על הרעיון ליישב את קרקעיות האוקיינוסים", הוא אומר. "פעם דיברו ברצינות על ערים תת-ימיות. אני לא יודע מה איתך, אבל אני עוד לא הייתי בעיר תת-ימית".

אמנם גישתו של סטפן ביקורתית במיוחד, אך גם הגיאו-מהנדסים עצמם מודים כי ידוע להם רק מעט על השפעות המערכות שהם מעצבים, וההפתעות שהן צופנות. "העניין הוא שאף אחד לא יודע מה יקרה", מסביר קית'. "גיאו-הנדסה זו אפשרות מעניינת, כי במערכת האקלים יש מינוף חזק מאוד. זו הסיבה לכך שאנחנו בבלגן הזה של התחממות עולמית מלכתחילה - כמות קטנה יחסית של גזים יוצרת אפקט גדול. להתערבויות מלאכותיות תהיה השפעה חזקה לא פחות, זה יכול לשנות מונסונים ומדבריות, זה יכול להשפיע על דפוסי אקלים". לכן, אומר קית', מדובר באמצעי חירום בלבד: "המערכות להטיית הקרינה משכו את רוב תשומת הלב של המדענים, כי הן מבטיחות שינויים חזקים ומהירים - אפשר לפזר חלקיקי גופרית ותהיה להן השפעה כמעט מיידית על האקלים. לכן זה מעניין כאסטרטגיית חירום".

אתה לא חושב שעצם קיומן של האופציות הללו מגדיל את הסבירות שישתמשו בהן - בוודאי מרגע שהושקע כסף בפיתוחן ותיווצר מראית עין של פתרון זמין?

"כמובן שקיומה של האפשרות מגדיל את הסיכוי שישתמשו בה, יש כאלה שדואגים שאם ממשלות יידעו שהאפשרות קיימות הן יתאמצו פחות לצמצם את פליטת הגזים. העמדה שלי היא הפוכה, ברגע שאנשים יראו מה צריך לעשות כדי לאזן את ההשפעות של פליטת הגזים, הם יבינו איזו עבודה גרועה עשינו. אנחנו מדברים על אופציות מפחידות מאוד, אנחנו הופכים את כדור הארץ לגן חיות, ואם האנושות מתחילה לחשוב על עצמה כך, היא תבין עד כמה המצב גרוע".

פרופ' דיוויד ויקטור, משפטן מאוניברסיטת סטנפורד שכתב על ההיבטים הפוליטיים והמשפטיים של גיאו-הנדסה, מבקר את "ההסכמה הנימוסית", כדבריו, בקרב האליטות המדעיות שלא לדבר על התחום: "זה נכון שאם יש אנשים שעוסקים בזה עולה הסיכוי שישתמשו בזה, וירצו להשתמש ויעשו לובי פוליטי לזה. אני מסכים שזאת עובדה, אבל אני לא חושב שזאת סיבה לא לעשות את זה. יש אנשים שמפתחים מערכות להגנה משריפה, ואני מניח שכמה מהם הציתו מבנים, אבל אני לא חושב שזה המקרה השכיח".

אימפריאליזם אקלימי

השפעתן הבלתי אחידה של ההתערבויות ההנדסיות בכדור הארץ מבטיחה כי לגיאו-הנדסה יהיו מפסידים ומרוויחים. כך, לא רק שצינון הטמפרטורה הכללית של כדור הארץ עלולה להשפיע לרעה על תושבי ארצות קרות מהממוצע, אלא שכמה מהמודלים לבחינת השפעות הסטת הקרינה מראים, כי עלולות להיות לה השפעות הרסניות על דפוסי המשקעים בעולם. יותר מכך, הקשיים המרובים שמעיבים על הניסיונות הנוכחיים להשיג הסכמות בינלאומיות בעניינים אקולוגיים אינם מבשרים טובות לניסיונות עתידיים לשיתוף פעולה בפרויקטים גיאו-הנדסיים.

לי ליין, מדען שעמד בראש המרכז האמריקאי למדיניות אקלים, מספר כי כמה מהמודלים שנבדקו להתערבויות אקלימיות הראו שהסטת הקרינה עשויה לצמצם או להפסיק לחלוטין את המונסונים בהודו ובאפריקה. "זה לא אומר שמשתמשים באזורים האלה כמזבלה", אומר ליין, "אבל יש סיכון שתגרום תוצאה לא מתוכננת באזורים אלה. הדאגה האמיתית היא לאפשרות שהמונסון לא יופיע במשך כמה שנים כתוצאה מהתערבות באקלים. זה עלול להיות מזיק מאוד והרסני".

סטפן גורס כי תופעות אפשריות אלו עשויות להמשיך את מה שהוא מכנה "האימפריאליזם האקלימי" של המדינות המפותחות. "העולם המפותח הוא זה שיצר את הבעיה של פליטת הגזים - שליש מה-CO2 בעולם הוא אמריקאי, וחצי מזה שנפלט בסין בא ממפעלים בבעלות אמריקאית. הבעיה הזאת, שהעולם המפותח יצר, תגרום את ההשפעה הכבדה ביותר על האזורים העניים ביותר בעולם. אם יממשו את הפתרונות המטורפים האלה, זה רק יתעצם - המחשבה על הקטנת כמות המשקעים באזור שמדרום לסהרה כדי להגן על מיאמי, היא לא ממש בסדר".*


מה לעשות? כמה דרכים אפשריות לבלימת ההתחממות

מדעני הגיאו-הנדסה מציעים פתרונות מרחיקי לכת, ולדעת רבים אף מסוכנים או נואשים, להתחממות הגלובלית. ברובם המכריע, חוקרי הגיאו-הנדסה אינם חולקים על הקביעה כי הצעד החשוב ביותר לבלימת ההתחממות הוא צמצום הפליטה של גזי החממה (ובראשם פחמן דו-חמצני) לאוויר. הנה כמה דרכים אפשריות לעשות זאת:

* לצמצם את צריכת החשמל - 60 אחוז מהחשמל שמיוצר בעולם משמש מבנים פרטיים ומסחריים. אפשר לצמצם צריכה זו באופן משמעותי, באמצעות הפחתת השימוש בחשמל ובחירה בטכנולוגיות יעילות יותר בבתים, משרדים וחנויות.

* להפיק חשמל ממקורות מתחדשים ומגז - עליית מחיריהם של הגז והנפט הופכת את הפחם למקור זול יחסית להפקת אנרגיה. ואולם, תחנת כוח שמבוססת על פחם פולטת כמות כפולה של פחמן דו-חמצני מתחנת כוח שמבוססת על גז ומפיקה כמות זהה של חשמל. תחנות שמפיקות אנרגיה מקרינת השמש, מזרמי נהרות ומרוח, אינן מזהמות כלל. ב-50 השנים הבאות צפויה בנייתן של אלפי תחנות כוח גדולות בעולם, שמייצרות חשמל מפחם; החלטה לבנות במקום רבות מהן תחנות שמשתמשות באנרגיה מתחדשת ובגז תהיה בעלת השפעה מכרעת על שיעורי פליטת הפחמן הדו-חמצני.

* לקלוט מזהמים בארובות - אפשר להמשיך להשתמש בתחנות שמבוססות על פחם, ולצמצם את חלקן בעליית ריכוזי הפחמן הדו-חמצני באוויר, אם יהיו מצוידות באמצעים לקליטת הגז.

* להפחית את השימוש במכוניות - יותר מעשרה אחוזים מכמות הדלק שנשרפת בעולם מניעים כלי רכב ממונעים. שימוש בתחבורה ציבורית, באופניים, ונסיעה משותפת במכוניות תפחית את כמות הפחמן הדו-חמצני שכלי הרכב פולטים.

* לטוס פחות - כלי טיס פולטים לאוויר שלושה עד תשעה אחוזים מהפחמן הדו-חמצני שנפלט משריפת דלק. אפשר להפחית כמות זו בהקטנת מספר הטיסות, ובשימוש במטוסים בעלי צריכת דלק יעילה יותר.

* לתכנן בתים אקולוגיים - תכנון מבנים שיאפשרו להשתמש בפחות אנרגיה: לבודדם טוב יותר (כדי לצמצם את הצורך לחמם/לקרר), להתקין בהם קולטי שמש שינצלו אנרגיה מתחדשת, ולהגדיל את כמות האור הטבעי שחודר אליהם כדי להפחית את הצורך בתאורה. תכנון אקולוגי עשוי להיות מורכב, שכן הוא דורש איזון בין צרכים שונים. חלונות גדולים, למשל, יספקו אור טבעי אך עלולים להגביר את השימוש בקירור בקיץ.

* לבלום את כריתת היערות - עצים (וצמחייה בכלל) מספקים את השיטה הפשוטה ביותר לטיהור פחמן דו-חמצני מהאטמוספרה, שכן הם קולטים את הגז בתהליך הפוטוסינתזה. אמנם חלק ניכר מהגז שהם קולטים חוזר בסופו של דבר לאטמוספרה כתוצאה מתהליכי ההתפרקות שלהם, אך הם עדיין קולטים כמות משמעותית מהפחמן הדו-חמצני שהפעילות האנושית משחררת לאוויר: 7 מיליארד טון בשנה, לעומת 25 מיליארד טון שהאדם פולט בשריפת דלקים.

* להפסיק לאכול בשר בקר - הגז השני בהשפעתו על אפקט החממה, אחרי הפחמן הדו-חמצני, הוא מתאן, שנפלט בתהליכי העיכול של בקר, וכן משדות אורז, ביצות וכתוצאה משריפת יערות. כמות נתונה של מתאן כולאת פי 25 יותר חום באטמוספרה מכמות זהה של פחמן דו-חמצני. לפי הערכות שונות, היו בעולם כ-1.5 מיליארד פרות בראשית המאה. אם כל פרה פולטת לאוויר כ-200 גרם מתאן בממוצע ביום, הרי שהפרות פולטות לאוויר יותר מ-100 מיליון טון מתאן בשנה.

* להשתמש בחום עודף - תחנות כוח בסקנדינביה ובמזרח אירופה מזרימות לבתים בסביבתן את אדי המים שמופקים בתהליך ייצור החשמל. לחלופין, מפעלים שמפיקים אדי מים כחלק מתהליך הייצור שלהם, יכולים להתקין מערכות לייצור חשמל שאותו הם יכולים למכור או להשתמש בו בעצמם.



צילום: אימג' בנק / Getty Images


הר הגעש פינטובו, 1991. פלט 20 מיליון טון גופרית דו-חמצנית, שהביאה לירידה ממוצעת של חצי מעלה בכל העולם למשך כשנתיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו