האמן ארם גרשוני, הבן של משה, לא נותן למציאות לקלקל לו את הציורים הריאליסטיים - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

האמן ארם גרשוני, הבן של משה, לא נותן למציאות לקלקל לו את הציורים הריאליסטיים

את התמונה שלו לכתבה הזאת צילם אחיו, אורי. בתערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל אביב הוא מציג דיוקנאות של אמא שלו, ושל אבא, משה גרשוני, הצייר וחתן פרס ישראל. אבל ארם גרשוני הוא פיגורה בפני עצמו, צייר גאון שמשתמש באמנות ובמשטר העבודה הספרטני שלו כדי לקבוע לא רק את גבולות היצירה, אלא גם את מסגרות החיים. שיחה עם אדם שמנסה להשיב מבטים אבודים

כשמלאו לו 40, הוא רכש לעצמו פסנתר יקר שהוצב בסטודיו. כשמלאו לו 42, בשבוע שעבר, נפתחה תערוכת היחיד הראשונה שלו במוזיאון תל אביב. "הפתעה נעימה. אני מצייר כבר 39 שנה", העיר, כאילו שזה טבעי שאמן ימנה את שנות פעילותו החל מגיל שלוש. מי אמר שרק למוצרט מותר?

ארם גרשוני, הבן-של ("די כבר עם ההורים שלי!"), הוא צייר פיגורטיבי שעד כה הציג בתערוכות קבוצתיות ובתערוכת יחיד אחת (בגלריה אלון שגב) וזכה לביקורות מלאות הערכה. בבוקר פתיחת התערוכה, בחמישי שעבר, הוא הסתובב במוזיאון ונראה קצת נרגש. באותה עת ילדיו, עלמא בת ה-13 ואיתמר בן ה-9, חילקו לחבריהם לספסל הלימודים הזמנות לפתיחה של אבא בערב, כדי שיראו את הפורטרטים של כל אחד מהם על הקיר.

עמדנו בחלל הגלריה שאותה גדשו 17 ציורי השמן של גרשוני, דיוקנאות, נוף וטבע דומם, שצוירו בחמש השנים האחרונות. החשמלאים קדחו קידוחים אחרונים בתקרה, וגרשוני משך החוצה לכיוון הקפטריה. קשים מנשוא חייו של האמן כשהוא ניצב מול הציורים שלו. "בשבילי, כל ציור שלי הוא ערימה ענקית של טעויות", מתוודה גרשוני. "יש שמתפעלים איך הציור נראה ואומרים לי שהוא מושלם, אבל אני, כל מה שאני רואה, הדבר שבו אני מרוכז, הוא אך ורק הטעויות. טעות בתוך טעות בתוך טעות. הטעויות שלא הצלחתי לתקן קופצות לי לעיניים. זה מה שנשאר לי בזיכרון. קשה לי להיות לבד עם הציורים שלי".

במשך כשנתיים, פקד פרופ' מוטי עומר, שאצר את התערוכה, את הסטודיו של גרשוני שבדרום תל אביב. לקראת הפתיחה הם תיכננו על הנייר את אופי התלייה של הציורים, כמחציתם דיוקנים של בני משפחת גרשוני התלויים באגף נפרד באולם. שני הפורטרטים העצמיים של ארם מקדמים את פני הבאים בכניסה. התכנון על הנייר צלח, עומר וגרשוני סיימו את התלייה תוך יום, וארם שמתייצב בסטודיו שלו מדי יום מוקדם בבוקר, מצא את עצמו לפתע מובטל ועם המון שיחות נכנסות לנייד.

לבוש במכנסי חאקי שלושת-רבעי ובחולצת עבודה כחולה, הוא נראה כבעל מלאכה. לא ממש אכפת לו מה הוא לובש, הוא לא מבין ולא קונה בגדים. מרבית שעות היום הוא עסוק בציור או במוסיקה ("רוב הזמן אני מנגן ואני גם קצת מצייר"), ובתיק שלו מונח תמיד ספר פרטיטורות של באך. אהבתו למוסיקה קלאסית השפיעה גם על קטלוג התערוכה - המעצב מיכאל גורדון החליט שמידותיו יהיו כשל ספר הפרטיטורות. על הכריכה הקדמית "דיוקן עצמי בעיניים עצומות" של גרשוני, ועל האחורית הדיוקן העצמי השני, "מי שמביט בי מאחור", כשורות השיר של יהונתן גפן מתוך "הכבש ה-16". הצייר מהגב, והגב עירום.

בעמוד עם הציונים הביוגרפיים נכתב לקונית שארם גרשוני נולד ב-67' ברעננה. אין אזכור של הוריו, הצייר משה גרשוני והאמנית ביאנקה אשל גרשוני. גם לא מצוין אחיו, הצלם אורי גרשוני. את החומרים הללו הוא הותיר לעומר, שכתב את המאמר לקטלוג. לצד רשימה של תערוכות, פרסים ומלגות מופיע סעיף הלימודים ותחתיו מלה אחת - אוטודידקט. המוסד היחיד שבו למד הוא הסדנה לציור ורישום בירושלים של ישראל הירשברג, צייר פיגורטיבי שגרשוני מכנה "מורי ורבי". בסדנה שלו, שנחשבת לבית המדרש הראשון לציור הריאליסטי החדש בארץ, גרשוני ביקר כמה פעמים החל מ-97'.

כצייר, ארם גרשוני נאמן למורשת של הציור הקלאסי ולאמנות העבר של המאסטרים הגדולים. הוא מתמקד בציור ריאליסטי לפי מודל או טבע דומם, שמואר תמיד באור טבעי. והוא מצייר מהתבוננות, או מזיכרון. "ציור", הוא אומר, "זה מבט אבוד שאני מנסה למצוא בחזרה".

כשהמוח עולה באש

ילדותו של ארם גרשוני התאפיינה בדחף לרשום ולצייר. "היה בי דחף ילדותי לצייר שהמשיך להתקיים גם כשבגרתי", הוא אומר. "האמנות בבית ההורים היתה באוויר, גם כאשר היא היתה שונה ממה שאני עשיתי". אמו, ביאנקה אשל גרשוני, הציגה לאורך השנים עבודות המתקשרות עם פיסול, ציור, תבליטים ותכשיטים תוך שימוש בחומרים מגוונים. אביו, הצייר משה גרשוני, ביטא עמדות פוליטיות מגובשות כבר מראשית פעילותו האמנותית בשנות השבעים. אמו היתה אלמנה ואם לבת, כשהכירה את אביו ונישאה לו. שני בנים נולדו להם, ארם ואחיו אורי. בתחילת שנות השמונים, כשאביו גילה את הצד ההומוסקסואלי שלו, נפרדו הוריו. ארם ואורי נשארו לחיות עם אמם ברעננה.

נוסף על הציור, פיתח ארם גם אהבה למוסיקה קלאסית. "אף אחד לא ניגן אצלנו בבית, רק האזינו הרבה למוסיקה", הוא נזכר. "קנו את הפסנתר במיוחד בשבילי ולמדתי וניגנתי, אבל לא הייתי ילד פלא עם הישגים". הוא ניגן עד גיל 18, ממוסיקה קלאסית דרך ג'אז ועד רוק כבד. כשהתגייס (ושירת בקריה, בגלל האסתמה) הוא נפרד מהפסנתר, ולא נגע בו 20 שנה. לפני ארבע שנים, הפתיעה אותו רעייתו ליזה כשהעבירה מבית אמו את הפסנתר הישן עתיר האבק של ילדותו. כשבתו עלמא החלה לנגן בו, האהבה ניצתה מחדש. די מהר הילדה עברה לתופים, אך האב המשיך להתאמן יום-יום כאילו לא חלפו 20 שנה. בבית לא קידמו בברכה את הניג'וס של התרגולים המונוטוניים, והוא העביר את הפעילות המוסיקלית לסטודיו.

ביום הולדתו ה-40, כאמור, רכש פסנתר חדש, זיילר גרמני מצוין בן 20 שנה, שהחליף את הבליטנר הגרמני בן המאה. "עכשיו אני פוקח עיניים לשלב הבא, לפסנתר כנף", הוא אומר. בינתיים הוא לומד פעם בשבוע עם מורה פרטי שבא לסטודיו. "כשאני מצייר יש שלב שהמוח שלי עולה באש בגלל הריכוז, ולפעמים צץ גם קושי. אני מתיישב לשעה-שעתיים ליד הפסנתר ושוכח שמאחורי יש ציור על הכן, ושיש לו בעיה כזאת או אחרת. אחרי שעתיים של נגינה אני חוזר לצייר ומתקדם בקלות".

מתי הבנת שאתה צייר?

"אחרי הצבא החלטתי לא להירשם לבית ספר לאמנות. רציתי לבדוק מה זה לשבת כל היום ולצייר. אלה החיים האמיתיים של צייר ולא הבועה שמייצר בית ספר לאמנות. ב-88' מצאתי בצפת חירבה בת 700 שנה ושם, בסמטאות העיר העתיקה, ליד בית כנסת אבוהב, חייתי שם במשך שנה וניסיתי ללמד את עצמי לשבת ולעבוד בשקט. לא הכרתי נפש חיה והייתי בודד כמו זאב. היו שבועות שלא הייתי מוציא מלה מהפה. שם התחלתי את הדבר הזה של לשבת ולצייר ולתרגל בסטודיו. זה היה קשה. הרבה פעמים אני מתגעגע לעוצמות של אז. היום חיי עטופים במשפחה, ילדים, קריירה וחברים. שם היה משהו חשוף, וזה עבד וזה התניע נכון את התהליך".

כלומר, זו היתה החלטה להיות צייר?

"היום אני יודע לומר שזה היה בלתי נמנע. הייתי צעיר והכל היה מהוסס וטנטטיבי. אני עדיין לא יודע מתי ידעתי שאני צייר. זה כה פשוט מה שאני עושה - אני קם מוקדם בבוקר ומצייר. משמעת היא לא העניין. לאורך זמן היא לא תחזיק מעמד אם אין בך תשוקה. כשהתשוקה תיגמר, זה לא ישרוד. בעולם שאנו חיים בו משחק נתפס כמשהו לא רציני. אני מסתכל על הילדים וכשהם משחקים הם מרוכזים לגמרי. הציור שלי הוא מין משחק, ויש לי תשוקה למשחק שאלוהים יודע מאיפה היא באה".

אתה די חריג במשפחה שלך, שבה כולם עוסקים באמנות בת זמננו.

"עם אחי אורי זה מפתיע שוב ושוב, כי לכאורה הוא עושה משהו אחר לגמרי. הוא צלם ואני מצייר, ומדהים אותי הדמיון שקיים בחושים האסתטיים של שנינו, ובתפיסת העולם שהיא כה דומה. יש המון קווים מקבילים. מישהו שמכיר את שנינו פקח את עיני. זה טבעי כי גדלנו באותו בית, וזה עשה את שלו. את החריגות שאת מדברת עליה אני לא חווה מבפנים. אני עושה את מה שנכון בעיני ואני שומע שאני חריג רק כי אנשים טורחים להזכיר לי את זה.

"כשהתחלתי לצייר הייתי הכי בודד בעולם, בטח בבית שגדלתי בו. אחר כך גיליתי את הצייר ישראל הירשברג והכרחתי אותו להיות המורה שלי, כי בשנייה הראשונה שנפגשנו זיהיתי שזה מה שאני צריך. אני מתקשה לדמיין לעצמי איך הייתי מצייר היום אם לא הייתי פוגש אותו".

אתה יכול להתקיים בלי לצייר?

"אני לא יכול לחשוב על משהו יותר מעניין לעשות במשך כל שעות היום. היו לי כמה ימים פנויים לפני התערוכה שלא ציירתי. מזל שיכולתי לתרגל על הפסנתר שזה בעצם אותו סוג של משחק כמו הציור. כשראש השנה נופל באמצע השבוע כולם שמחים, ובשבילי זו מקריות אומללה כי אי אפשר ללכת לסטודיו. אני רוב הזמן סגור בסטודיו. זה שבסוף יוצאים ציורים ותולים אותם בתערוכה ואנשים אוהבים או לא אוהבים, קונים או לא קונים, זה נחמד אבל המשמעות האמיתית של המשחק הזה עבורי היא התרגול שאני מתרגל דרך הציור".

אתה נפרד מהציורים בקלות?

"בקלי קלות. שרק יעופו לי מהעיניים. אם יש בסטודיו יותר משני ציורים זה כבר מלחיץ אותי שהסטודיו עמוס ואין לי מקום לזוז".

מה תלוי אצלכם בבית?

"ציורים של חברים ציירים, איליה גפטר, אריאל אסאו ועוד. בסלון יש ציור גדול של אבא ועבודה של אמא. לא מזמן ציירתי את חמותי, שבה אביבי, לכבוד יום ההולדת ה-50 של אשתי ליזה. הציור תלוי אצלנו בבית (בימים אלה הוא מוצג בתערוכה) ויצא לי כמה פעמים לשתות קפה של בוקר מולו ולמרבה ההפתעה אני חי איתו טוב. אולי משום שאני מאוד אוהב את חמותי".

הכל אודות אמא

"ביאנקה", 2007-2008, שמן על לוח עץ, 160X150, נמכר בזמנו למשפחת שמר בהרצליה תמורת כ-40 אלף דולר. הוא תלוי כרגע בתערוכה. נראית בו האם הגדולה כשהיא עטויה במעיל אדום, מישירה מבט קדימה ונראית שלווה וחזקה ובעיקר דרמטית. דיוקן האם הוא הציור הגדול ביותר באגף המשפחתי שבתערוכה.

"רציתי לצייר אותה בסטודיו ואחרי זמן מה הבנתי שזה לא הולך לקרות", הוא אומר. "עד שהיא תבוא, ועד שהיא תעלה את כל המדרגות. קשה לה ללכת בגלל תאונת דרכים קשה שהיתה לה בזמנו. אז היתה לי פנטזיה לרגע וחשבתי לצייר אותה בבית ברעננה. אלא שהבית עמוס בצורה מטורפת ואין מקום לזוז שם מרוב הפסלים, הרהיטים, העבודות שלה והחפצים. עוד מעט היא לא תמצא את הדרך מחדר השינה למטבח".

הציורים שלך בדרך כלל מצומצמים מבחינת המרכיבים שלהם.

"לכן חשבתי שאצייר אותה בתוך הכאוס הוויזואלי של הבית ואולי ייצא משהו שונה. הגעתי לבית וגיליתי שיש פנטזיה ויש מציאות. הושבתי אותה והתברר שאי אפשר בכלל לפתוח חלון והתאורה מלאכותית ודלוחה, והיא הלכה לי לאיבוד. לבסוף המקום היחידי שהיה בו אור צפוני היה בחדר הילדות שלי, שהיה מלא ארגזים וחפצים. הייתי צריך לפנות אותם עם כל האבק והאסתמה שלי. ציירתי אותה באור יום שבא מהצד בסיטואציה דומה למה שהיה אמור לקרות בסטודיו. מצד שני, זו אמא שלי, בחדר שלי כשהייתי ילד. היא ישבה מדי פעם, לסירוגין, ואת רוב העבודה עשיתי לבד בסטודיו. אפשר לומר שביליתי עם דמותה יום-יום בסטודיו במשך חצי שנה".

לצייר דיוקן זו חוויה אינטימית?

"זו חוויה חזקה שאני חווה עם כל אדם שאני מצייר. מאחר שזה תהליך ממושך אני מכיר את המצויר יותר טוב מהאמא שלו. כולי מרוכז בכל קמט או גבשושית בגופו ובפניו. זו חוויה. ניטשה, כשהוא דיבר על היוונים ועל האמנות הקלאסית, הצביע על השטחיות המופלאה שלהם ואיך הם ידעו להישאר על פני השטח ואז הפנימיות או איך שנקרא לזה, עולה מעצמה. אין צורך לעשות מניפולציה או לחלץ את זה בכוח".

היא אמא שלך. יש לך בטח משקעים וחשבונות איתה.

"כדי לעשות את ציור הדיוקן נכון, צריך מחקר. אם זה קרוב מדי, לא רואים כלום, אז צריך לשמור על מרחק. לא קרוב מדי ולא רחוק מדי. וזה לא היה מסובך".

בראיונות קודמים הוגדרת כילד של אבא בעוד אחיך אורי נתפס כילד של אמא.

"אני מעדיף לא לבחור. די עם זה, אני לא ילד. אני לא ילד של אף אחד. כל דבר שאומר על הורי יחטא לאמת ויחטא לנפשות הפועלות. יש לי יחסים כאלה עם אמי ויש לי יחסים כאלה עם אבי וזה דינמי, וזה משתנה, וזה עדיין נמשך. די כבר עם הורים. אני מבין שהבאתי את זה על עצמי עם התערוכה הזאת".

ברגע שנעשית אמן זה היה כמו להיכנס ללוע הארי. אתם משפחה שמורכבת מאמנים שעסוקים בעצמם ומן הסתם הם די אגוצנטריים.

"זה מה שגורם לי לחשוב שלהיות אמן לא היתה בחירה רציונלית שקולה, ושזו היתה שטות להיכנס למה שכינית לוע הארי. אולי עדיף היה לבחור אחרת, אבל אני לא סגור על זה שבחרתי. אורי נשאר בתחום כמוני, וזה גם מראה שבשום אופן לא היתה לשנינו ברירה ושלא בחרנו. זה היה מאוד טבעי. יש שושלות בהרבה משפחות. בנים של עורכי דין, בנים של רופאים. רואים את זה גם בתולדות האמנות, זה היה מקובל שבן ילך בעקבות אביו".

המבקרת רותי דירקטור כתבה שאתה מקרה מעניין במיוחד בשל היותך הבן של גרשוני, "מי שהציור שלו מייצג תנועה של הליכה קדימה - שלב מודרניסטי ומושגי - ואחר כך חזרה לציור, תוך שימוש בשפה אקספרסיוניסטית ומופשטת".

"אמא שלי השפיעה עלי יותר מאבא. ודאי שהוא גם דמות דומיננטית בחיי, מה גם שמי שמכיר את אבי יודע כמה הוא מחובר למסורת של הציור המערבי הפיגורטיבי לדורותיו. האהבה שלי לסוג הזה של ציור באה ממנו. הוא לא מצייר כך אבל אני מממש לו סוג של פנטזיה מאחר שהוא נולד במקום הלא נכון ובמועד הלא מתאים לצייר באופן הזה. אפשר לומר שאני ממשיך את דרכו, ואפשר לומר שמרדתי בו. הכל תיאורטי.

"הבית היה ספוג באידיאלים וערכים שלא בהכרח התאימו לי. הרבה דברים הייתי צריך לנפות, ולשמור רק את מה שמתאים לי, כמו מהי אמנות ומהי אמנות טובה. מהרגע שהגעתי לצפת אחרי הצבא, כבר ציירתי לגמרי רק מהתבוננות. הייתי יוצא החוצה ומצייר בנוף או מציב טבע דומם בחדר ומצייר אותו. לא הרגשתי שאני מתריס או עושה דווקא ועשיתי מה שעשיתי מבלי דעת. הורי המשיכו להתלהב ממה שאני עושה כמו שהם התלהבו כשהייתי ילד.

"כן, אני אולי סוג של חריג. ב'זמן אמת', תערוכת העשור הנוכחי במוזיאון ישראל, הוצגו עבודות של 40 אמנים בציור, בפיסול, בצילום, בווידיאו ובמיצב, והעבודה שלי היתה הציור היחיד שהוצג שם".

מסביבך מתחוללות התרחשויות שונות לגמרי בעולם הווידיאו והאמנות.

"אני נחשף לזה מעט. בזמנו, כשהיה לי סטודיו בפלורנטין, הייתי הולך ברגל ומציץ לכוכים של הנגר, המסגר והחרט ורואה שכל אחד יושב ליד המכונה שלו ועובד. הזדהיתי עם זה וישבתי בכוך האפלולי שלי ועבדתי על המכונה שלי. אין לי טלוויזיה בבית ואני לא קורא עיתונים ולא מסתובב בין הגלריות. אין לי צורך. אני לא רואה כלום ולא מחובר לכלום. יש בבית די-וי-די ואנחנו לוקחים סרטים ב'אוזן השלישית'. אני וליזה צורכים קולנוע מהסוג הנחות ביותר. אסקפיזם צרוף. סרטי אקשן מטורף כדי לנקות את הראש. תני לנו אקדחים, יריות, חיסולים ודם. אנחנו שוחים טוב בז'אנר. אני מתעניין בכאן ועכשיו ואני מניח שאם האיראנים יזרקו פצצה אני כבר אשמע".

למה אתה לא רואה אמנות?

"אני לא טורח. יש לי חבר שביקש שאבוא לתערוכה שלו. עברתי ליד, נראה לי מעניין אז נכנסתי. יש לי הרבה חברים אמנים אבל אין לי צורך להתעדכן במתרחש בעולם האמנות. סדר היום שלי קבוע. אני קם בשש והולך לסטודיו. לפעמים אני שם עד לפנות ערב ואז אני בבית עם ליזה והילדים. אני גם לא תייר גדול. את הטיולים הכי מוצלחים שלי אני עושה בלי לזוז מהכורסה. הכל בראש".

זה לא ממש מדויק. את הצייר הצרפתי ז'אן אוגוסט דומיניק אנגר (1780-1867) הוא מעריץ, ונסע במיוחד לפאריס כדי לראות תערוכה שלו, והרחיק עד וושינגטון כדי לראות תערוכת פורטרטים שלו. "הוא אחד מהאלילים שלי ויש כאלה רבים בתולדות האמנות. רשימה ארוכה ומתחדשת ובהם ולסקז, ורמיר, דגה ועוד".

הציור כנישואים

בשנים האחרונות הוא מצייר פחות טבע דומם. הציור שלו מבוסס על התבוננות מרוכזת ואינטנסיבית לאורך זמן. לשאלה אם ציור הלחם שלו מתכתב עם הציור של הבגט שצייר בזמנו האמן אביגדור אריכא הוא ענה שיש ביניהם הרבה מן המשותף אך גם מן השונה.

"אריכא עושה את הבגט במכה אחת. הוא מתחיל, מצייר ומפסיק. הסיטואציה המועדפת עלי היא עבודה ממושכת לאורך הרבה זמן. שלא ישתמע שיפוט ערכי חלילה, אבל זה קצת כמו ההבדל בין סטוץ לבין חיי נישואים, שהם יחסים ממושכים עם עליות ומורדות. עם כל הכבוד לסטוצים אותי הם לא מספקים".

תנסה להסביר מה אתה עושה באמנות שלך.

"זה לא מתחיל כמו שזה נגמר. אני מתחיל מכתמים גדולים יחסית ופשוטים, שדי מהר מכסים את כל שטח הציור. אחר כך אני עושה שוב את הדבר הזה, אבל הכתמים נהיים יותר ויותר קטנים ומורכבים. אני מפרק את הבנייה של הציור באמצעות אותו פירוק של הכתמים הגדולים ליותר קטנים ויותר מורכבים. לוקח יותר זמן לכסות שוב את שטח הציור ואני עושה זאת שוב ושוב ושוב, והכתמים נהיים יותר קטנים ויותר מורכבים עד שאני לא יכול יותר".

מה זאת אומרת?

"הציור אף פעם לא גמור. אין דבר כזה ציור גמור, ויחד עם זאת אני חושב שהציור, בשאיפה שלו לפחות, צריך להיות כל הזמן שלם. הנחתי עכשיו כתם חדש. אני אהיה הצופה הראשון ובדרך כלל האחרון שלו. אם הכתם לא שלם, משמע שהכתם שהנחתי אינו טוב. אם הוא טוב, הנחתי עוד כתם ועוד כתם ונהיה ציור. זו המשמעות של הציור. זה התרגול של להיות כאן ועכשיו וכל הזמן להגיב למה שנוצר על לוח העץ. כל כתם חדש יוצר סיטואציה חדשה ותגובה חדשה. חינכתי את עצמי לעבוד בריכוז של מאה אחוז, וכשאני מרגיש שהריכוז יורד אני עוצר. אני אומר לסטודנטים שהציור היחיד ששווה להמשיך לעבוד עליו הוא הציור שאפשר להשאיר אותו כמו שהוא עכשיו, ושזה עובד. אם אי אפשר להשאיר אותו כך, כדאי להתחיל ציור חדש".

לפני כ-12 שנה פנה אליו מישהו וביקש שהוא ילמד אותו לצייר. גרשוני היסס והיסס ולבסוף הסכים. "פתאום נהיו עשרה תלמידים בלי פרסום ובלי כלום, וזה נהיה גדול עלי, מה גם שנגעו לי בדברים בסטודיו והסטודיו הוא הבפנוכו של הראש שלי, וחששתי שיזיזו לי גם את המחשבות מפה לשם".

הוא צירף את ידידו הצייר דוד ניפו, שחלק איתו את מלאכת ההוראה. רעייתו ליזה, שבאה מהקולנוע (כבוגרת החוג לקולנוע בבית צבי) לקחה על עצמה את ההפקה של בית הספר שנקרא בראשית הדרך "התחנה". היום זה מוסד מסודר שלומדים בו חמישה ימים בשבוע. אין שיעורים פרונטליים - בכיתות יש מודל קבוע והתלמידים מציירים. לדברי גרשוני, כאן מלמדים את הסטודנטים את האופן שבו הם ילמדו את עצמם לצייר בצורה יעילה ואפקטיבית יותר ממה שהם היו עושים לבד. "הדרך שלהם ללמד את עצמם היא אך ורק באמצעות תרגול אינטנסיבי מתמיד. תפקידי היחיד כמורה הוא לדאוג שהתרגול יהיה נכון וממוקד".

הציור שלו, כך אמר גרשוני, הוא כמו נישואים. ואם ציור מתחיל בכתם, הרי שנישואיו התחילו בפגישה מקרית, "במעבר החציה בצומת קינג ג'ורג' בין אלנבי לשינקין", הוא משחזר. "בדיוק חזרתי מניו יורק. היא אומרת שזה היה לפני 17 שנה ואני אומר 16. היא היתה חברה של חבר וכשחייתי בניו יורק במשך כחצי שנה שמעתי שהם נפרדו. בניו יורק היה לי קשר עם ישראלית ותיכננו שהיא תשוב איתי ארצה, אלא ששלושה ימים לאחר שהגעתי, הלכתי לבקר את אבא שלי שגר אז בשינקין. עמדתי במעבר החציה ומהצד השני ראיתי את ליזה. אהלן, אני עושה לה, והיא מחזירה באהלן ואומרת, 'בוא תעבור לצד שלי', ואני אומר, 'תעברי את', והיא עוברת, ופתאום התחבקנו מין חיבוק ללא שום פרופורציה לרמה הקלושה של ההיכרות בינינו. היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה. באותו ערב נפגשנו ולמחרת בבוקר קמנו אצלה בדירה.

"תוך שבועיים היינו כמו זוג נשוי. היא קנתה לי מברשת שיניים והחברות שלה ירדו עליה שזו טעות אסטרטגית ושאני אברח לה. כעבור כשנה התחתנו. ליזה היא מרוקאית אסלית מהקטמונים בירושלים והיא עזבה את הקולנוע כדי להיות אשתי ואם ילדי. כשהילדים גדלו היא לקחה על עצמה את ניהול בית הספר".

ליזה גרשוני אצרה והפיקה ב-2007 את "נוכחויות", ספר ותערוכה שהתקיימה בבית האמנים. בספר 11 ראיונות שערך הסופר דרור בורשטיין עם אמנים פיגורטיביים מאסכולה שאותה הוא כינה האוונגרד השקט. בתערוכה הנוכחית של בעלה מוצג פורטרט שלה, ונדמה שהיא נראית בו כאשה חמורת סבר ומופנמת. "מאוד אשמח אם לא תגידי לה את זה כי גם כך היא מאוד רגישה לעניין. קשה לה והיא כבר פסלה ציור דיוקן שלה.

"זה שדה מוקשים. הבעייתיות של ציורי הדיוקן זה משהו די קונסיסטנטי. פעם לציור היתה פונקציה ציבורית. כאשר המלך רצה לשלוח דיוקן של הנסיך ממדריד לווינה כדי שהנסיכה תסכים להינשא לו, שלחו פורטרט מצויר. היום אנחנו חיים בעולם שבו לציור אין פונקציה. האמן אוסוולדו רומברג אמר לי פעם שלצייר כמו שאני מצייר זה כמו לרכוב על סוסים. זה לשם הנאה ולא כדי להגיע ממקום למקום.

"בזמנו הסכמתי לצייר אספן מניו יורק. בני הזוג באו לשבת מולי וכשהם ראו את התוצאה הם נעשו מודאגים. לקחתי את האיש למטרופוליטן והראיתי לו ציורים של האולד מאסטרס, והוא ראה שלדמויות אין כמעט הבעה על הפנים. זה לא כמו חיוך למצלמה. הוא השתכנע ומאותו רגע הוא הסביר לכולם שיש 'לוק של המוזיאון'.

"אני לא רואה את מה שאת רואה בפורטרט של ליזה. כל ציור הוא אינטרפרטציה לא רק של הצייר אלא גם של הצופה. את מדברת על האשה שאת רואה בציור ולא על אשתי. זו לא האמא שלי שיושבת בציור. כל צופה רואה משהו אחר, אני רק אחד מאינספור צופים. זה הציור שיצא, ויש לו קיום משלו. אחי אורי יצלם אותי לכתבה במוסף, האם זה ארם האמיתי או לא? ליזה בציור היא עבורי הדמות שבציור כפי שאני רואה אותה, ולא ליזה האמיתית".

אלבום משפחתי

למה ציירת את עצמך בעיניים עצומות?

"זה מסובך יותר. אני לא זוכר תקדים בתולדות האמנות של דיוקן עצמי בעיניים עצומות. היתה לי מין מחשבה שאני יכול לדמיין את עצמי מת. עניין אותי איך איראה אחרי שאמות. לא הלכתי עם זה עד הסוף. הרבה פעמים אני עסוק בלהרדים את האנשים על ידי ישיבות ממושכות בסטודיו כדי להביא אותם למצב שהם לא שמים לב ואז הם מקבלים הבעה שיש להם רק כאשר הם לבד עם עצמם. הם משילים את המסכה שהיא לא מעניינת".

מדוע אין בתערוכה פורטרט של אחיך אורי?

"הוא איננו. גם אחותי עתר איננה. היא תמיד כועסת שלא מזכירים אותה, אני לא יודע למה. אולי הם אינם מסיבות פרוזאיות, שהורי הם יחסית אנשים פנויים והם לא עובדים למחייתם ואורי ועתרי עסוקים".

גם אורי עשה דיוקן מצולם של אמא שלכם לבושה בסוודר שהוא סרג עבורה במיוחד.

"אני אוהב את הדיוקן שאורי צילם. אני מאוד אוהב את העבודות של אורי ואני מזהה כאמור הרבה קירבה מפתיעה בינינו. אם היית שומעת שיחות שלנו על אמנות לא היית מהמרת שיש בינינו קירבה אבל יש, באופן הראייה ובתחושה האסתטית של דברים שאני לא רק מזהה אצלו אלא אני מזדהה איתו".

לא נצליח לעקוף את העובדה שמחצית מהציורים בתערוכה הם של בני המשפחה שלך והנה אתה נאטם כששואלים שאלות קצת יותר אישיות. הוריך חשפו בזמנו הכל בראיונות. את הטרגדיות ואת הכאב ואת המשבר שהיה כרוך בזהות המינית של אביך ובביטוייה האמנותיים. הכל הוחצן. מה זה עשה לך?

"שמתי לעצמי מלכודת ואני נופל בה שוב ושוב ואני כועס על עצמי. נמאס לי מהשאלות על הורי ועל הבית. ואז אני הולך ומצייר אותם כי הם האבא והאמא הפרטיים שלי, וכולם מתפלאים מה אני בוכה".

למה אתה באמת בוכה?

"על חלק מהשאלות אני לא מסוגל לענות. הבחישה בילדות שלי, גם אם זה היה מזמן, חלק מזה אלה דברים שעדיין משפיעים וחלק לא רלוונטיים. לכל אחד יש את החבילה שהוא סוחב מהילדות. כשהם התראיינו בעיתונים צעקתי עליהם. הם עשו טעות שאני לא מתכוון לחזור עליה. אם זה ענה על צורך שלהם, זו בעיה שלהם. אני לא רוצה לחזור על הטעויות שלהם כי אני לא מעוניין שהילדים שלי יקראו את הראיון ויתבאסו".

מה עשית עם הכאב?

"ביטאתי אותו באוזני הורי. עבדתי על זה. זה מה שאנשים עושים. עבדתי על זה עם אחרים, חשבתי על זה והפכתי בזה ונתתי לזה להתגלגל. זה הכל קשור לאמנות שלי ולמה שעובר עלי. הדרך הכי טובה למרות כל הקשיים היתה העבודה עצמה. התרגול. זו התרפיה שלי. הלב שלי בסטודיו והעבודה שם היא סוג של דרך להתגבר. כל מה שהסתדר לי בחיים בא מתוך זה.

"העבודה בסטודיו דומה למה שאנשים עושים במדיטציה, שיש לה ערך תרפויטי עצום ומוצלח יותר מזה שאנחנו טוחנים וחופרים בדברים. מדיטציה זה מקום שקט להיות בו ולהתכנס פנימה. אני מצייר וזה די דומה. אלה דברים שהולכים איתי הרבה. הציור הוא כמו תהליך חיים של בן אדם. הוא תינוק ויש לו הרבה אפשרויות ולאט-לאט הבחירות הולכות ונעשות מצומצמות כי הוא מתבגר ובאיזה שלב הציור עבורי נגמר ומת. במקרה הטוב הוא קם לתחייה אצל מישהו אחר על הקיר. ואז את באה לתערוכה ומשחקת איתו את המשחק הפרטי שלך ואז הוא חי לרגע בשבילך. זה כמו בגלגול נשמות. זה כבר לא בידי ורוב הזמן אני לא יודע".

איך נפטרת מהזעם שהילדות מותירה בנו?

"אני יושב בשקט כל היום ומקשיב, ואז מופיע איזה כעס ואני שם לב לזה כי אני לא הולך לשום מקום ושום דבר אחר לא מעסיק אותי. אני אומר לעצמי, יש פה כעס, ואני מסתכל עליו יותר מקרוב והוא מטבעו מתפוגג. אני לא מדחיק ולא מעלים אותו. אני משתדל להיות ער ובתשומת לב. לתרגל תשומת לב זה אחלה תרגול ואני עושה את זה כבר 20 שנה. השליטה האמיתית באה מתוך חופש ולא מתוך תאוות שליטה. אני מתרגל את הפוגה מתוך הפרטיטה של באך. בהתחלה אני צריך לחשוב איפה לשים כל אצבע ואני מנגן ועוד פעם ועוד פעם, ומתוך התרגול נוצר חופש וזה כאילו קורה מעצמו".

האם זה קשור למידה של האהבה שלך לעצמך?

"אני לא חושב שיש אדם שיכול להתאמן עשר שעות ביום ולא לאהוב את עצמו באיזה אופן. תלוי איך את מגדירה מה זה לאהוב את עצמך. אנו חיים בדיקטטורה הפוכה שזה לא בסדר לא לאהוב את עצמך. אני חושב שאני מאוד אוהב את עצמי. אני לא חושב שיש מישהו שיכול להעניק לעצמו את הפריבילגיה של לשבת כמו ילד ולשחק כל היום בלי לאהוב את עצמו". *



ארם גרשוני. אני שומע שאני חריג רק כי אנשים טורחים להזכיר לי את זה


דיוקן עצמי בעיניים עצומות, 2009, שמן על לוח עץ, 57x75




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 צייר גאון???? מאיר
  • 00:50
  • 24.02.13

שילך לעשות בית ספר אצל ישראל הרשברג....

פרוייקטים מיוחדים