המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

מה מחבר בין שישה אנשים בעלי מנת משכל גבוהה מהממוצע, שאחד מהם טכנאי מעליות ואחרת מאלפת כלבים?

מה המשותף לטכנאי מעליות, מאלפת כלבים, יזם היי-טק, רופא שיניים וילד בן 14? לכולם יש מנת משכל גבוהה במיוחד, כולם חברים בסניף הישראלי הראשון של ארגון הגאונים, "מנסה". ועכשיו, כשסוף-סוף מצאו אנשים עם שפה משותפת, הם יכולים להתפנות לדבר החשוב באמת: אינטליגנציה רגשית

  • יותם פלדמן, צילום: ינאי יחיאל
  • פורסם לראשונה: 31.12.2008
  • 23:49
  • עודכן ב: 13.11.2009
  • 00:12

אחריתם של צהרי יום שלישי במכללת תל אביב-יפו נכתבה, כך הייתי משוכנע, כבר לפני שנים. בזה אחר זה נכנסו לחדר המועמדים להיבחן לחברות בסניף הישראלי של עמותת מנסה לבעלי אינטליגנציה גבוהה מיוחד. המבחן, שנועד לקבוע אם גם אני משתייך לשני המאיונים העליונים של מנת המשכל, הריץ אצלי במהירות שלושה עשורים של מבחני אינטליגנציה למחוננים, קורסי יידיש ומחשבים בתוכנית לנוער שוחר מדע ואמנויות, קייטנות לילדים בעלי פוטנציאל, שיעורי תגבור במתמטיקה למחוננים, כמו גם הרצאות להורים מפי אריקה לנדאו על הפיזיונומיה, האנטומיה והאווירונאוטיקה של הילד המוכשר.

מבטים מהירים מימיני ומשמאלי בכיתה המאובקת הוכיחו כי התחרות רחוקה מלהסב דאגה: מימיני ישב אורי, עורך דין מסחרי בשנות ה-30 לחייו, ששלח מבטים מנומנמים לחלל. הסבירות שייחלץ ממחשכי ההסדרים הכובלים והבלתי כובלים, שבהם היה מוחו מלא להתפקע, וייענה לאתגר השכלי, לא נראתה לי גבוהה במיוחד. סוזן, כותבת טכנית בת 47 מהולנד, שהגיעה לכאן כי חשה שאנשים משעממים אותה, לא נראתה אף היא כאיום מוחשי, וכך גם אדהר, טיפוס ניו-אייג'י בן 41, עורך תוכן באתר אינטרנט למודעות.

מתת עשת, חברה צעירה במנסה ועורכת ספרותית במקצועה, סינוורה את היושבים בשערה האדום תוך שהיא מחלקת טפסים ונושאת דברי הסבר קצרים. המבחן, אמרה, נועד להיות משוחרר מהטיה תרבותית ולכן מתבסס כולו על זיהוי דפוסים בציורים ולא על ידע או מיומנות שימוש בשפה. היא סירבה לגלות כמה זמן מוקצב לפתרון המבחן, אך הדגישה שהוא אינו ארוך במיוחד.

בהינתן האות, התנפלו חברי לכיתה על טופסי המבחן. ארשת פניהם הרדומה פינתה את מקומה לעוויות של חיות טרף, ובמהרה הם התקדמו משאלה לשאלה תוך שהם הופכים את דפי המבחן בחדווה ובשאון גדול. אני, לעומת זאת, התעקשתי על אסטרטגיה זהירה, בדקתי כל שאלה בשבע עיניים, ולא נדדתי לשאלה הבאה מבלי להיות בטוח בצדקתי. כשהכריזה מתת שנותרו עוד שלוש דקות לסיום המבחן, התחוור לי שמרבית הריבועים בטופס המבחן שלי נותרו ריקים. בזמן שנותר פתחתי בסדרה של ניחושים פרועים.

מתת בדקה ביעילות את התשובות, ותוך זמן קצר החליקה לידי הגאונים החדשים מכתבים חגיגיים המודיעים להם על הצטרפותם לעמותה. בעינים כלות, ראיתי אותה מגישה מכתב כזה לאורי, המומחה למיזוגים ורכישות ("אני תמיד מתקשה למצוא אנשים בעלי תחומי עניין קרובים לשלי"), ואף למיכל הגננת ("אמרתי לך שזה עובר בגנים"). כשמרבית הנבחנים יצאו מהכיתה, הגישה לי מתת פתק בדיסקרטיות. הזהירות השתלמה, הירהרתי לעצמי. בתום דקות ארוכות של חרדה קיבלתי גם אני את כרטיס הכניסה להיכל התהילה של הגאונים.

רק במגרש החניה, כשפתחתי את הפתק, התבשרתי ביובש כי לא עברתי את מבחני הכניסה. הנבחנים האחרים חלפו על פני. אין ספק שהם יודעים. לפני שנעלמו במכוניותיהם, הם תקעו בי מבטי חמלה מעורבים בשאט נפש.

מחשבות ב-200 קמ"ש לשעה

ארגון מנסה נוסד ב-1946 באוקספורד במטרה "לזהות ולטפח אינטליגנציה לתועלת המין האנושי, לעודד מחקר אודות האינטליגנציה ולספק סביבה אינטלקטואלית מעוררת לחברי הארגון". מקימיו היו רולנד בריל, עורך דין אוסטרלי תושב אנגליה, ולנסלוט ליונל ור, מדען ועורך דין אנגלי. לארגון, בו חברים כמאה אלף איש, סניפים ב-50 מדינות, אך 75 אחוז מחבריו הם תושבי ארצות הברית ואנגליה. מנת המשכל של חברי הארגון נעה בין 134 ל-180, בעוד שהממוצע באוכלוסייה הוא 110. מבין חבריו המפורסמים הוזכרו סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב, סגן נשיא כבוד בעבר, והשחקנית ג'ינה דיוויס. פרופ' אסא כשר התקבל לארגון כשזה קיים כאן מבחנים מטעם שלוחותיו באנגליה וארצות הברית.

בחודש מאי השנה, אחרי ניסיונות של שלושה עשורים להתקבל לחברות בארגון הבינלאומי, החל לפעול כאן הסניף הישראלי. כ-500 איש עברו את מבחני הארגון, והם נהנים מאירועים ומפגשי חברים ומאתר אינטרנט עם פורומים תוססים (mensa.org.il). רועי דיה בן ה-34 הוא אחד ממקימי העמותה ומחבריה הפעילים. דיה, איש חייכן עם חוש הומור ציני, הוא יזם היי-טק, מתכנת, ממציא ויועץ לחברות גדולות. עיסוקיו הרבים והדילוגים התכופים ביניהם, מזכירים ילד עם הפרעת קשב לא קלה: דיה עשה תואר ראשון ושני במדעי המחשב בהתכתבות, המציא פטנט לזיהוי כתב יד ללא טעויות ופיתח תוכנה שדוחסת פונטים של כתב יפני לקבצים קטנים ביותר. כיום הוא כותב שני דוקטורטים - בפילוסופיה של הפיזיקה וביצירתיות בשיווק. הוא למד לנגן בפסנתר, אבל עבר לגולף והגיע לחגורה שחורה בג'ודו, איגרוף תאילנדי וטקוואנדו. הוא גם כתב ספר מתח ומדע בדיוני יחד עם חגי בצר, חברו הטוב ומנכ"ל העמותה. דיה נענה ברצון לבקשתי להתלוות אליו ליום פעילות אופייני, אך הזהיר שהקצב הדיבור והמחשבה שלו לא יפלו מ-200 ק"מ לשעה.

וירטואל-קליי, החברה של דיה, מספקת לחברות מערכת בסיסית שבאמצעותה ניתן לפתח תוכנות לניהול נתונים המותאמות היטב לצורכיהן. בתשע בבוקר הוא נפגש במגדל במרכז תל אביב עם נציגי חברה המתמחה בניהול אסונות. הוא דן איתם במכירת התוכנה לחברה המספקת שירותים למצבי חירום בתעופה. במעלית מחדר הישיבות אל החניון, דיה קרוב להשתגע מההתנהלות האטית בפגישה, שנמשכה כשעתיים: "תוך כדי שאני מדבר עם אנשים יש רשימה של דברים שאני חושב עליהם", הוא מסביר. "עכשיו חשבתי בעיקר על הפגישות האחרות שאני אעשה איתך ואחרי שתלך, הרצתי בראש כל מיני שיחות שהיו לי איתם ואת התגובות שלהם".

דיה מספר שפעם היה קם ויוצא באמצע, אם קצב הפגישה לא היה לשביעות רצונו, "אבל עכשיו אני יודע שחשוב להם שתשב ותשמע את הכל", הוא אומר. "זה מזכיר לי סיטואציות בבית ספר - ברגע שהמורה מתחילה לחזור על עצמה אני יכול לתלוש את כל השערות, לחשוב שהחיים שלי נוזלים. לכן בהרצאות יש לי שני מודים - או שאני מתנתק ופשוט חושב מה שאני רוצה, עושה כן כן, מחייך ומתעסק במשהו אחר, או שאני קוטל את כל מה שאומרים".

דיה אינו עוד חבר מנסה - רק אחד מתוך 700 אלף איש באוכלוסייה מצליח להגיע לציון גבוה כשלו במבחן האיי-קיו. תחומי העניין של דיה וגישתו לחיים עשויים ללמד דבר מה על סוג האינטליגנציה הנבדקת במבחני מנת המשכל. הוא אוהב לקרוא ספרי מתח, מדע ומדע בדיוני, אבל אינו בטוח שהוא מסוגל להתרכז ברומן רחב יריעה: "אני משתעמם מהר מדברים".

כישוריו, הוא מסביר, באים לידי ביטוי בעיקר במקרים שבהם נדרשת אינטואיציה לפתרון בעיות: "מה שאני עושה הכי טוב זה לבוא למקומות שבהם אני לא מבין כלום, ולהיכנס מאוד מהר לעניינים. אני יכול לשבת עם חוקרים שמבינים במבנה מאוד מסובך של די-אן-איי, ויכול להגיד, למה שלא תעשו כך וכך. אני לא טוב בללמוד 20 שנה ביולוגיה, כי אין לי סבלנות וכי זה לא מעניין אותי עד כדי כך. אני נכנס בכל פעם לנישה דקה שאני יכול לשחות בה מהר".

זה נשמע מנוגד לכל מה שעומד בבסיס התפתחות המדע - אינטואיציה והברקה יכולות להחליף תשתית של ידע מצטבר?

"היום אין שום משמעות לצבירה של ידע - יש גוגל ויש ויקיפדיה, אתה יושב חודש על נושא, אתה משתלט עליו. כשהתחלתי ללמוד פילוסופיה זה היה סיוט, כי הייתי צריך להתמודד עם כמויות שלא קראתי אף פעם ולכתוב כמויות שלא כתבתי אף פעם, כל חיבור אלפי מלים. התחלתי לחשוב איך אני יכול לזכור את החומר, ובשלב מסוים הבנתי שזה קל אם אתה מכיר את הפילוסוף כמו חבר - לייבניץ: אלוהים בכל דבר, וגם את אריסטו אפשר לסכם בכמה שורות. קל יותר ללמוד נושא ב-cheat notes, אם אתה מסנטז את הנושא לתחושה. צריך ספרים שילמדו את ההרגשה ולא את הפרטים".

לראות להם בעיניים

הפגישה הבאה של דיה: משרד של חברת מיקור חוץ במרכז תל אביב, שמעסיקה מתכנתים זולים מהודו וממזרח אירופה עבור חברת ההיי-טק שלו. בזמן ההמתנה מול מסכי הפלזמה בחדר הישיבות של החברה, מספר לי דיה על ילדותו. הוא גדל בירושלים, שם הוא גם מתגורר כיום, והעדיף תמיד את חברת עצמו: "הייתי מצייר המון, קורא, משחק עם עצמי". בגיל 11, אחרי שאביו קנה לו את משחק המחשב אטארי (פריט חובה בכל בית של גאון בהתהוות) החל לתכנת באובססיוויות. בגיל 12 נרשם לחידון התנ"ך, רק כדי להוכיח לחבריו כי יצליח: "קראתי את התנ"ך חמש פעמים מההתחלה עד הסוף. עברתי את החידון המחוזי והגעתי עד הארצי". לחידון הבינלאומי הוא כבר לא הגיע.

משך רוב הזמן, מספר דיה, הוא מסוגל להעסיק ולשעשע את עצמו, ואינו זקוק לחברת אחרים: "קשר עם אנשים אחרים גורר תסכול מכך שהם לא מבינים אותך. אתה עונה להם שלושה צעדים קדימה ממה שהם שאלו, והם לא יודעים שכבר הבנת כל דבר שהם מסוגלים להגיד, שמיצית אותם, שאתה מוכן להמשיך הלאה. ככה זה היה בילדות וככה זה עכשיו". לכן הוא סבור שמנת משכל כה חריגה כרוכה בהכרח במידה רבה של אומללות: "כשאתה מסתכל על אלה שקרובים לרמה הממוצעת באוכלוסייה, אבל מעט יותר חכמים - בשתיים או שלוש סטיות תקן מהממוצע - אלה המאושרים והמוצלחים. אבל אם תתחיל להתרחק משם, יש לך אומללות: מי שיש לו איי-קיו 70 או 150, זו פשוט בעיה. בהתחלה אתה מבין שהגעת לכוכב הקופים ושאתה לגמרי לבד. אחר כך נשבר לך, ואתה אומר שילכו להזדיין כולם. מה שבאמת מתסכל זה שכשאתה מוצא אנשים שהם כמוך, אתה לא מתחבר אליהם".

אתה יודע לזהות אנשים אחרים בעלי מנת משכל גבוהה באופן חריג?

"תוך שניות - אתה רואה את זה בעיניים, מבין מה הולך שם בראש - כמו שאתה מדליק מחשב ומיד רואה אם זה לפטופ מלפני עשר שנים או משהו חדש".

אף על פי שאנשים עשויים להתחבר זה לזה באופנים שונים, ההבדל במנת המשכל נראה לדיה משמעותי במיוחד: "זה בטח נשמע כאילו יצא לי ציון קצת גבוה במבחן מסוים ועשיתי מזה אופרה כאילו שאני תוצאה של מוטציה, ואני מודע לזה שזה נשמע ככה, אבל הבעיה היא אמיתית. אדם שחושב קצת יותר מהר, זה סבבה, זה כיף. אבל אני חושב אחרת: אתה נמצא בחברה עם אנשים ורואה שיש ביניהם חיבורים כימיים כאלה, והם משתלבים בתת-חבורות, ואתה יושב שם לבד. אתם לא משדרים על אותו גל".

זה עדיין נשמע מוגזם.

"תחשוב שהייתי שם אותך באי בודד בקהילה של אנשים עם פיגור עמוק, איך היית מרגיש? היית יכול שלא להרגיש לבד? בטוח שהיו רגעים שהיית רוצה לקחת מישהו ולשבור לו משהו על הראש, וזו דוגמה מצוינת, כי אלה סדרי הגודל של ההפרשים במנת המשכל".

אז איך שורדים? "אני עושה מה שאני רוצה, אני כמעט דואג לעצמי לחלוטין. התרגלתי להיות עם עצמי ועם עוד כמה אנשים שאני יכול לדבר איתם. כל השאר זה תפאורה לא מוצלחת, כל השאר לא מעניין. זה כמו שצפרדע רואה משהו שהוא לא זבוב, היא לא מתעניינת בו. אלא אם אני הופך אחד מהם לנושא מחקר, כי אז זה מעניין. לכן הדרך שלי להתעניין באנשים ולהיות חברותי, זה להתעניין בהם אנתרופולוגית, אבל זה יכול ליצור חיבור זוגי למשל. כמו שדיאן פוסי התאהבה בקופים - במובן מסוים היא התאהבה בהם - אבל זו לא התאהבות במובן המקובל".

הידיעה שיש לך מנת משכל גבוהה עוזרת במשהו?

"להרבה אנשים בקבוצה כן, הם צריכים אישור לעצמם, אחרי כל הקשיים שיש להם בחיים. זה כמו מישהו שהוא הומו ואולי לא התייחס לזה עד לשלב מסוים. המבחן חושף משהו שהיה שם, ומאפשר להתמודד עם זה".

1,400 עמודים על תקנות בנייה

חגי בצר, רופא שיניים בן 32, נשוי ואב לילדה בת חודשיים, עושה כיום הסבה להיי-טק. כמו חברו דיה, גם הוא נמנה עם בעלי מנת המשכל הגבוהה במיוחד, אפילו ביחס לחברי מנסה. השיחות בין השניים מתאפיינות בעקיצות הדדיות, ובזרימה כאוטית מנושא לנושא באופן שרירותי כמעט: "אנחנו יכולים להשתמש באותם קישורים ואסוציאציות, כי שנינו עברנו אותם חיפושי גוגל הזויים".

כמו דיה, גם בצר מתקשה לשמור על עניין בנושא אחד, ומתנהל ברצף מחשבתי אינטואיטיווי ואסוציאטיווי. בגלל הפרעת הקשב שממנה הוא סובל הוא אינו מסוגל להתמיד בקריאת רומן, אך לאחרונה סיים בשקיקה ספר של 1,400 עמודים שמצא באוניברסיטה על תקנות הבנייה במדינת ישראל: "אני קורא ספר כזה מההתחלה עד הסוף כי זה מעניין אותי: בנייה ורפואת שיניים יכולות להיות דומות לפעמים". בצר גם נהנה מספרות מקצועית על רפואת שיניים ומספרי הדרכה לחשמלאים. ובכל זאת, את האחרון בסדרת "הארי פוטר" דווקא גמע בהנאה: "גמרתי אותו ביומיים וחצי. אם הספר ממש שובר אותי, אני יכול לשבת במיטה ולקרוא אותו בפאן". בצר גם מנגן בפסנתר ונהנה להאזין למוסיקה ישראלית, אבל גם לפינק פלויד או לרוק כבד של מטאליקה וגאנז אנד רוזס.

בעיני בצר, ההצדקה העיקרית לקיום הארגון שלהם היא הפער הבלתי-נסבל בין מנת המשכל של החברים, לבין כישוריהם החברתיים: "אתה יכול למצוא במנסה אנשים עם בעיות חברתיות חמורות מהרגיל, עד כדי אנשים אנטי-סוציאליים - כאלה שנהנים כשרע לאחרים. במהלך השיחות, כשאתה מקשיב לאחרים, אתה מבין שזו בעצם קבוצת תמיכה. הרבה אנשים מגיעים כדי שיהיה מי שיקשיב להם. מתוך שלושים איש שמגיעים למפגש תמיד תמצא כמה שלא יצליחו לתקשר עם אף אחד בפורמט אחר".

לכן, הוא אומר, עבור כמה מחברי העמותה, המפגשים החברתיים הם הזדמנות נדירה לתקשר עם בני אדם דומים להם, ללא הלחץ והחרדה המתלווים להתמודדות עם בני אדם מן השורה. על אף שלא רק גאונים סובלים מבעיות חברתיות, בצר סבור שיש יחס הפוך בין ה-IQ (מנת המשכל) לבין ה-EQ (אינטליגנציה רגשית) אצל חברי מנסה: "כשאתה חושב כמה צעדים קדימה, אנשים לא מבינים מה אתה מדבר. הם חושבים שאתה תמהוני, ואתה נהיה מתוסכל מזה, ומתחיל להאמין שאתה לא מוצלח, מה שרק מחזק את התמהוניות שלך. בסופו של דבר גם כשאתה חושב על משהו נכון אתה מעדיף לא לעשות אותו כי אתה מפחד ממה שיגידו לך. ככה אתה מאבד כישורים חברתיים. בכל פעם אתה אומר משהו שהוא כל כך רחוק מהנושא, עד שאנשים לא מבינים על מה אתה מדבר. אז הרבה אנשים מפסיקים ונעשים מופנמים יותר".

הילד שעשה גרעפסים בשיעור

רופא השיניים הנמרץ והבדחן רחוק מלהיות מופנם, אבל בילדותו ידע קשיים חברתיים רבים. הוא גדל בבת-ים ולמד בבית הספר עם בני נוער מחוספסים במיוחד - חלקם יושבים היום בכלא. את מרבית שנות לימודיו בילה לבד, לעתים מבחירה ולעתים קרובות יותר בגלל חרמות שהטילו עליו חבריו ללימודים: "בתקופות של חרם, לא היה לי מה לעשות יותר מדי, אז התחברתי לגנן של בית הספר והייתי עוזר לו בהפסקות. אם תלך לבית ספר שלי, תראה שדרת עצים שאני שתלתי. עד היום זה ממלא אותי בגאווה. בסך הכל מילאתי את הציפיות שהיו ממני בתור הילד המוזר - אם זה לעשות גרעפסים בשיעורים, לבוא בבגדים מלוכלכים, הרגלי היגיינה לא מושלמים. מדי פעם המורה לקחה את כולם לשיחה על זה שצריך לקבל אותי כמו כולם, אבל זה לא גרם לשיפור משמעותי מבחינתי".

בצר סבור שאנשים בעלי מנת משכל גבוהה סובלים מקשיי תקשורת ייחודיים. "לאורך הזמן למדתי שאני מסוגל לחשוב על ארבעה דברים בו-זמנית. זה כמו מעבד מרובע-ליבה וזה ממש פוגע בתקשורת עם אנשים: עכשיו אני מדבר איתך, אבל תוך כדי אני חושב על הפציינטים שיש לי בשתיים, על אשתי ואיפה היא נמצאת עכשיו, ומה אני אעשה אחרי ארבע".

בתיכון השתנה מעמדו של בצר מהקצה אל הקצה. הוא גילה את כישרון המשחק וההופעה שלו, והשתתף בכל אירועי בית הספר: "הייתי כותב את כל ההצגות ומופיע בהן - מחקה את המורים ומסתלבט עליהם, זה שם אותי בעמדת הגיבור של בית הספר". אז גם החלו להתרבות עיסוקיו של בצר: הוא כתב על מדע ב"מעריב לנוער", תירגם מאנגלית חוברות הרפתקאות של משחק התפקידים "מבוכים ודרקונים" (עד היום הוא משתתף במשחק עם חבורת מבוגרים) והתארח בקביעות בתוכנית המחשבים זומביט בטלוויזיה החינוכית.

בצבא היה מדריך חובשים והתחבר בעיקר לטיפוסי שוליים, "לא הקרם דה-לה קרם, אלא דווקא אלה עם בעיות פרופיל, שמנסים להוציא גימל, שתמיד דופקים אותם". מיד בתום הלימודים למד רפואת שיניים והחל לעסוק בכך. אך כיום, הוא סבור שאינו ממצה את עצמו במקצוע: "יש טווח ליניארי של התקדמות וכשאני מגיע לקיבעון אני משתגע. אז מצאתי נישות אחרות, אני מצמצם את העבודה שלי, אני עושה הלבנת שיניים לאנשים בבית. בזמן האחרון אני משנה כיוון לגמרי והולך לעסוק במחשבים. זה יתרון וחיסרון להיות עם אינטליגנציה גבוהה, יש לך המון פוטנציאל שאתה חייב להגשים אותו, אחרת אתה לא חי עם עצמך טוב".

יכול להיות שזו חלק מהבעיה במבחנים האלה - שההצלחה בהם יוצרת תחושה שאף פעם לא תממש את הפוטנציאל שלך?

"הרבה אנשים עם אינטליגנציה גבוהה לא מרוצים. אבל אתה עושה מה שטוב לך. עשו קבוצה של האנשים עם האיי-קיו הכי גבוה בעולם - ציונים שמופיעים בשכיחות של אחד למיליארד. אחד האנשים בקבוצה הזאת - מהשבעה הכי חכמים בעולם - הוא סלקטור במועדון בארצות הברית. כנראה שזה טוב לו".

קול עם שרשרת זהב

גם קובי דניאלוב, טכנאי מעליות בן 38 ממודיעין וחבר מנסה, מרגיש שהוא אינו ממצה את כישוריו. הוא החל לעסוק במקצועו, מבלי ללמוד באוניברסיטה, כי היה צריך להתפרנס. בעולם אידיאלי הוא סבור שהיה עליו להיות מהנדס בנאס"א.

חלק מלקוחותיו וחבריו לעבודה של דניאלוב משתאים כשהוא מספר להם כבדרך אגב על מנת המשכל שלו: "הרבה פעמים אנשים אומרים לי אתה צריך להיות עורך דין, ראש ממשלה, מהנדס - כל מיני מקצועות שמנת. הם צודקים, אני באמת מבוזבז, לפעמים אני מרגיש כמו משאית שהעמיסו עליה מטען של מכונית פרטית. יש אתגר בלחפש תקלות במעליות - זה סוג של עבודת בילוש, ויש תקלות חמקמקות שבאות והולכות, או מעליות מאוד מסובכות עם 30 כרטיסים שונים, אז זה נותן סיפוק ברמה מסוימת, אבל הרבה פעמים אני צריך למצוא את המפתחות שנפלו לפיר". לא אחת, הוא מספר, חשב על המצאות טרם זמנן: "כשהייתי בן 17, שמונה שנים לפני שהיו ABW במכוניות, שאלתי את אח שלי איך עוד לא עשו מנגנון שמדליק את אורות הברקסים לפני שאתה לוחץ על הברקס. חשבתי על רדיו דיגיטלי לפני שידעתי שיש פטנט על זה".

לפני כשנה, כשהצטרף לקבוצה, הרגיש שהגיע הביתה: "אין במקומות אחרים את סוג האינטראקציה שיש בין חברי מנסה. פתאום אתה מוצא את מי שמבין אותך עוד יותר מהסביבה הקרובה וחושב כמוך. לא פעם אני מרגיש, בתקשורת עם בני משפחה, שיש חוסר הבנה של מי אתה ומה אתה עובר. לפעמים לא ברור להם על מה אתה מדבר - ככה אני מרגיש לפעמים עם האחים שלי".

דניאלוב, גרוש ואב לשניים, מגיע לראיון מהעבודה בחולצה קצרה עם שני כפתורים שמתחתיה שרשרת זהב דקה. הוא התייתם מאביו בגיל שלוש ועלה לישראל מטג'יקיסטאן עם משפחתו בגיל 16. את ילדותו בירושלים העביר בבניית טיסנים, צמוד למחשב אטארי, קורא ספרי בלשים: "רומנים כבדים זה לא בשבילי, בעיני זה בלבול מוח אחד גדול. מה מעניין שההיא התנשקה עם ההוא ובסוף היא מצאה את אהבתה הנושנה. זה פרי המצאה של מישהו".

בסביבתו הקרובה לא מצא אף אחד דומה לו - כדי להכיר חברים היה עליו להרחיק עד לחנויות מחשבים במרכז העיר או אף לחנות הראשית של אטארי, בדיזנגוף סנטר, שהיתה לאתר עלייה לרגל עבור ילדים מוכשרים מהרגיל. דניאלוב מצא שפה משותפת עם חבריו לקורסים במחשבים של "נוער שוחר מדע" וקורסים לפיזיקה באוניברסיטה העברית, אך כולם התגוררו הרחק מביתו, ולא שמרו על קשר רציף.

"הרבה פעמים אמרתי לעצמי - אני מתעסק בדברים מורכבים כמו פיזיקה ומחשבים והם אפילו לא חושבים על הדברים האלה - איפה אני ואיפה הם. זה ודאי משהו שמרחיק, למרות שזה לא קשור לקולים או חנונים. אתה חושב שאני חנון", אומר דניאלוב תוך שהוא מצביע על השרשרת שלו.

בעיני דניאלוב, בעלי האינטליגנציה הגבוהה נבדלים מאחרים בגישתם הפשוטה לחיים: "אנחנו מסתכלים על סיטואציות בצורה פשוטה, לא מעניקים להן כל מיני משמעויות מיסטיות ונכנסים לדיכאון בגללן. אתן לך דוגמה: הבן שלי, שגר אצל גרושתי, איבד את הפלאפון שלו. אמרתי לו 'שמע, הוצאתי מספיק כסף על הפלאפון, אתה רוצה פלאפון, תממן'. אתה לא נכנס לאיזו מסיבת באסה של איזה מסכן הוא, אלא חושב על זה בצורה פשוטה - זו אחריות שלו".

זה נשמע כמו אטימות.

"אתה יכול לקרוא לזה אטימות או אוטיזם, אבל זה לא. אני אפילו לא התבאסתי על זה שהוא איבד את הפלאפון, זה חלק מהחיים. אני חושב שאנחנו חושבים על דברים בצורה יותר קרה ומתמטית".

אחד מכל נוסע באוטובוס

אור בני, בת 23, מאלפת כלבים וחברת במנסה, עשויה אף היא להיחשב לבעלת כשירות יתר במקצועה. בשעות הערב היא אוספת את מיגל, גור כלבים מעורב, יחד עם בעליו - מיטל ואמיר, זוג יאפים תל-אביבים בני כ-30, לשיעור אילוף בגינה ציבורית. בני מסבירה בסבלנות לבני הזוג כיצד עליהם לבקש ממיגל לשבת ולקום ואיך לתגמל אותו במעדנים לכלבים על שיתוף הפעולה בשיעור. היא מקפידה לתקן את מיגל בעדינות, ללא קולר חנק, ומעודדת את בני הזוג ללמדו באמצעות חיזוקים חיוביים במקום חיזוקים שליליים. שעת האילוף התישה את כל הנוכחים - מיגל קם רק בקושי מרביצתו על האדמה ואף משתין בהפגנתיות על רגלה של מיטל, בדרך מהגינה לביתם.

אחר כך מתנצלת בני שזהו כלב "מאוד קשה", ואומרת שבדרך כלל היא נוהגת עם כלבים באגרסיוויות פחותה. כבר בקורס האילוף הצטיינה בני בהתמודדות עם מקרים קשים במיוחד: "אני יכולה לעבוד עם בעלי חיים שאחרים לא מסוגלים לעבוד איתם. בלימודים קיבלתי כלב חסר תקנה והבאתי אותו להיות הראשון בקורס".

קבלתה של בני למנסה לא הפתיעה אותה במיוחד - היא למדה בכיתת מחוננים מגיל שמונה, וידעה כל חייה שהיא חושבת מהר יותר מאחרים. "אני כל הזמן חושבת", היא מספרת, "גם תוך כדי שינה. זה בעיקר אומר שאני לא ישנה טוב. זה כמו שאנשים אומרים 'אני אישן על זה', אז אני באמת הולכת לישון כשאני מתלבטת לגבי משהו - תרגיל באוניברסיטה או בעיה עם לקוח - חושבת על זה במהלך הלילה, וכשאני מתעוררת אני יודעת את הפתרון". כמו חברי מנסה האחרים, גם בני נוטה לבלות שעות ארוכות עם עצמה. עם חבריה הטובים היא מדברת לא יותר מאשר פעם בחודש. בסיטואציות חברתיות היא משתדלת לשמור על פרופיל נמוך: "למדתי לשתוק במצבים מסוימים, כשאני לא בטוחה אם דבר שאני אגיד לא יעצבן אנשים או ייראה להם מתנשא. למשל, אם אגיד על משהו 'אה, זה ברור', כשלאחרים זה לא ממש ברור, או אם אני צופה מראש את מה שיגידו".

לפני שלמדה אילוף כלבים היה לה עסק למכירת חפצי אמנות שימושיים בדוכנים. היא כותבת שירה למגירה, מציירת בצבעי עיפרון ומפסלת בפימו. הספרים האחרונים שהרשימו אותה היו "אם יש גן עדן" ו"המוסיקה של המספרים הראשוניים". במקביל לעבודתה באילוף היא משלימה תואר בביולוגיה ופסיכולוגיה.

בניגוד לחברים אחרים במנסה, בני מנסה להכניס מעט פרופורציות ביחס להצלחה במבחנים: "יש כאלה שזו טפיחה על השכם בשבילם. בטח אלה שחוו קשיים חברתיים כל החיים, ואז הם גילו 'אה, אני חכם, עכשיו הכל ברור'. הם לוקחים את כל התיק שלהם ותולים אותו על המבחן. אני מבינה שזה מספק הקלה, אבל זה לא ממש נכון - הבעיות שלך יכולות לנבוע מזה שאתה חכם מדי, אבל גם מזה שאתה שמן מדי או רזה מדי. יש קשר, אבל זו הגזמה להגיד שזו הסיבה. גם לא צריך להגזים בייחודיות - שני אחוזים באוכלוסייה זה איש אחד באוטובוס, לא כזה נדיר".

יכול להיות שהגישה האינטואיטיווית שמבחנים כאלה מעודדים, מעודדת אנשים שלא להעמיק, להסתפק בפתרונות מהירים אך שטחיים יחסית?

"זה קשור לתרבות שלנו, רוצים הכל הרבה יותר מהר, אבל אינטואיציה יכולה לגשר. אתה יודע שאתה לא נוגע במאה אחוז, אבל אתה מקצר מאוד את הדרך. לפעמים אתה רץ מהר מדי, נכנס בענף ונופל, אבל הרבה פעמים זה עובד - אני יכולה לקרוא ספר לימוד ולהבין בעמוד השני את מה שרוצים להסביר בעמוד 15".

אותו חיסכון במלים

לי באלאן, בן 14, פסח כמעט על שנות התסכול והאומללות שחוו רוב חברי מנסה. אמו דורית, בעצמה חברת העמותה, למדה עיצוב פנים ועיצבה רשת מסעדות באנגליה, שם התגוררה עד לפני עשר שנים. מאז שבנה נולד, היא הקדישה את כל זמנה לו ולאחותו הצעירה. דורית סבורה שמהירות מחשבה היא התכונה הדומיננטית אצל בעלי אינטליגנציה גבוהה: "אנחנו מתקתקים את החיים. שיחה חברתית יכולה להימשך ואני רוצה לעבור לנושא הבא כשזה מתחיל לשעמם, צריך לאתגר אותנו - אחרת אנחנו משועממים מחץ. כשאני הולכת למוזיאון או גלריה עם ידיד שלי, אני עושה את אותה תערוכה בחצי הזמן ממנו. אני לא מפספסת שום דבר, קלטנו אותה תמונה ואנחנו יכולים לנהל עליה שיחת עומק".

באחרונה שבה דורית לעבוד, הפעם כמוכרת בחנות תכשיטים בנוה צדק. בדרך מהחנות הביתה, היא מספרת שאיבחנה את בנה לפני כיתה א': "בגיל שנה וחצי הוא ידע את הא'-ב' והאיי-בי-סי, והיו לו כל מיני יכולות מפותחות מבני גילו. אחרי שאיבחנו אותו נתנו לו את האפשרות לרוץ על החומר מכיתה א' ועד כיתה ז'". בגיל 10 הוא הספיק לכתוב את הספר "המטמון בשעון" שאייר דני קרמן. בשנה האחרונה היה פעיל במועצת התלמידים של בית הספר ושימש סמנכ"ל כספים בקבוצת "יזמים צעירים" - בני נוער שמתנסים בפיתוח מוצרים חדשים ושיווקם.

בביתם, במגדל מגורים מטופח בשכונת נוה אמירים שעל גבול רמת השרון והרצליה, נהנית דורית להציג בפני את כישורי השיחה המהירים והאסוציאטיוויים שלה עם בנה. בפחות מעשר דקות הם מספיקים לדון ביוגורט בטעם פירות, בעיית הביצה ותרנגולת, דרישות המלבישה לקראת הצילום לכתבה זו ותוכניותיהם להמשך היום.

בלילות החופש הגדול לי ער בדרך כלל עד ארבע לפנות בוקר. הוא מבלה את הלילות בגלישה באינטרנט, בשיחות עם חברים ובעיקר בשיטוט בפורומים של מנסה, שבהם הוא פעיל במיוחד. כשרק הצטרף לקבוצה, לא ידעו החברים האחרים את גילו, והופתעו לגלות בדיעבד שמאחורי ההודעות המחוכמות עומד ילד בן 13. "גם אחרי שאני הולך לישון", אומר לי, "אני קם וכותב פתקים על הלפטופ - כל מיני דברים שאני לא רוצה לשכוח: המשכים שאני חושב עליהם לספר, שירים שאני לא רוצה לשכוח לשמוע, רעיונות שאני רוצה לבדוק".

עד שהצטרף לכיתת המחוננים לפני שלוש שנים, התחבר בעיקר לתלמידים חלשים ואלימים בכיתתו. "זה לא שאני התחברתי לקצוות, אלא שהקצוות התחברו אלי, אבל לא היה מכנה משותף של תחומי עניין. יש כיתה שמתגבשת ומוציאה ממנה את כל הדברים שלא מוצאים חן בעיניה. הקצוות, שנמצאים לבד, מוצאים זה את זה. אבל אני יכול ליהנות עם האחרים גם בלי להיות חלק מהקבוצה הגדולה. הרגשתי בדידות, יכולתי למצוא את עצמי בכיתה בהפסקות לא עושה כלום כשאחרים משחקים כדורגל. עשיתי ניסיון נואש להתעניין בספורט, אבל הוא נכשל די מהר".

כיום, מצבו של לי שונה בתכלית. הוא לומד בחברת תלמידים מחוננים דומים לו. יחד הם מבלים ימים ולילות בשיחות מעמיקות, אך גם בוהים בטלוויזיה וצופים בסרטי נעורים במשקל נוצה. לי פעיל במיוחד במפגשים עם אנשי מנסה, רובם מבוגרים ממנו בעשור לפחות, ומחליף הלצות ועקיצות עם חגי, רועי וקובי. "הקשרים מתבססים על זה שכולנו באותו מצב", מסביר לי. "אנחנו דומים בתחומי עניין, בצורות החשיבה שלנו. זה אותו חיסכון במלים, שיודעים שאין טעם להגיד את כל המשפט כי כבר יודעים מה המשכו. זה עובד גם בשיחות עם אמא שלי, כשהיא מתחילה משפט ואני משלים אותו".

זה לא מרדד את השיחות?

"לא, למשל בפורומים יודעים שאת רוב הדברים אין טעם לכתוב, כי הם מובנים בלי שכותבים את הסבטקסט. אפשר לסיים מהר".

אתה לא מרגיש פער מול החברים האחרים בקבוצה? לניסיון החיים ולבגרות הרגשית יש משקל גם כשרמת האינטליגנציה דומה.

"אין ממש קושי, למרות שהגיל שונה. רוב הנושאים שאנחנו מדברים עליהם לא מתבססים על משהו שדורש ניסיון חיים".*

סגנ?ן: לימור זהר שביט | איפור: יעל איתן



הם תקעו בי מבטי חמלה מעורבים בשאט נפש. כיתת נבחנים ב'מנסה'




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת