בסערה הממאנת לדעוך סביב דו"ח גולדסטון, מוחמצת בדרך כלל סוגיה מרכזית: השלכותיו של המסמך האנטי-ישראלי הבוטה על מרחב התמרון שיעמוד לרשות צה"ל בעימותים עתידיים. התגובות הישראליות למסקנותיה של ועדת גולדסטון על מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה, מתאפיינות במנות גדושות של עלבון וזעם. איך ייתכן שהאו"ם מתייצב מאחורי מסמך רווי שקרים והטעיות ומדוע אין בדו"ח פרספקטיווה כלשהי, ביחס לפשעי החמאס או להתנהלותם של צבאות מערביים בעימותים בעלי מאפיינים דומים, כמו באפגניסטאן, עיראק וצ'צ'ניה?

אבל שאלה מהותית לא פחות נוגעת למלחמה הבאה. בשורה התחתונה, איראן ושליחיה, החמאס והחיזבאללה, השיגו באמצעות הדו"ח ניצחון גדול, המרחיק הרבה מעבר למישור המדיני וההסברתי.

ריצ'רד גולדסטון, שניגש לחקירה על סמך בסיס אידיאולוגי מובהק, בעצם פעל כ"סוכן שלא בידיעתו" של טהראן. המשמעות המעשית של הדו"ח היא, שישראל תומרנה למלכוד. את המלחמה הבאה, מול איום חמור מזה שהציב החמאס, היא עלולה לנהל בידיים ורגליים כבולות.

הרמטכ"ל, רב-אלוף גבי אשכנזי, אמר השבוע לחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, כי חיזבאללה מחזיק טילים בעלי טווח של 300-325 קילומטרים. אחר כך שב ודחה את ההאשמות על התנהלות צה"ל בעזה. "אינני מפקד על צבא של רוצחים, בוזזים ואנסים", אמר אשכנזי בתוקף. מלים כדורבנות. העניין הוא ששתי האמירות של הרמטכ"ל קשורות זו בזו.

הקו הנחוש שלו באשר לעזה נועד, לצד הכרזת הגיבוי לחיילים, גם למנוע הקמת ועדת חקירה בעקבות דו"ח גולדסטון. זו עמדתו המוצהרת של הצבא כי כך קבע הרמטכ"ל, אך היא רחוקה מלשקף קונצנזוס. אשכנזי והפצ"ר, האלוף אביחי מנדלבליט, הוזהרו כבר סמוך לסיום המבצע בעזה, שהתמהמהות התחקירים המבצעיים והחקירות הפליליות, יפעלו לרעת ישראל. דברים דומים שמע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז, שגיבה את גישת הפצ"ר, מפי מומחים מהאקדמיה. הצורך בבדיקה ישראלית נוספת של אירועי עזה לא נעלם אחרי דו"ח גולדסטון ואינו נוגע רק לסיכון הגובר של תביעות משפטיות נגד קציני צה"ל בחו"ל.

חרף ההסתייגויות הרפות של הממשל האמריקאי, הדו"ח מציב את ישראל כמעט כמדינה מצורעת. מסקנותיו מצוטטות בכל מקום ומקבלות בהדרגה תוקף של מסמך מחייב. אבל הדו"ח אינו משנה ממהות האיום שיעמוד בפני ישראל בסיבוב לחימה נוסף, בעזה ובמיוחד בלבנון, שצפוי שיהיה חמור יותר בעוצמתו - יותר רקטות, יותר דיוק וטווח גדול יותר.

הטילים והרקטות שפרסו חיזבאללה והחמאס מכסים את כל שטח המדינה, "מדימונה צפונה", כפי שמתארים זאת באגף המודיעין של צה"ל. בכל מלחמה בעתיד יצטרך צה"ל לפעול בחזית, תוך כדי ספיגת הפגזות קשות בעורף הישראלי. כדי לעצור את הירי תידרש הפעלת כוח רב, בשילוב בין אש מסיווית לתמרון (תנועה קרקעית של כוחות).

במלחמת לבנון השנייה וב"עופרת יצוקה" העניק ממשל בוש יד חופשית כמעט לישראל בכל הנוגע להפעלת עוצמתה הצבאית. ביום הראשון של המלחמה בלבנון הגדירה שרת החוץ האמריקאית אז, קונדוליזה רייס לראש הממשלה, אהוד אולמרט, שני קווים אדומים: בלי פגיעה בתשתית אסטרטגית ולא ביעדים המזוהים עם ממשלת סניורה, שנתמכה בידי וושינגטון.

אבל פרט למגבלות הללו (ואף שרמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ, טוען שהמגבלות הן שמנעו מישראל ניצחון במערכה), ארצות הברית מיעטה להתערב. ב"עופרת יצוקה" כבר ספר בוש את ימיו לאחור בבית הלבן ואולמרט החליט לסיים את המבצע רגע לפני השבעת הנשיא החדש, ברק אובמה.

מדינות מצורעות אינן מקבלות חופש פעולה כזה. נגד מי שנתפש כילד המופרע של האזור (זוכרים את "בעל הבית השתגע"?) ההתערבות האמריקאית עלולה לבוא מוקדם יותר. נכון שאובמה מפעיל שיטות דומות, ובראשן "סיכול ממוקד" (התנקשויות אוויריות) באפגניסטאן, אבל השקפת העולם הליברלית של הממשל, לצד התקשורת הבעייתית משהו בין הנשיא לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו, עלולה להכתיב את תגובותיו.

אין די בכך שמנהיגים, גנרלים ומשפטנים מהמערב, המבקרים בארץ, מגלים הבנה גדולה לקושי הישראלי בחדרי חדרים, ומבכים את אי-התאמתם של דיני המלחמה הישנים ללוחמה הא-סימטרית מול ארגוני טרור. שינוי כזה לא יושג בחודש-חודשיים ובוודאי לא ייוולד כיוזמה ישראלית. הסיכוי לקבלת הדרישה הישראלית לשינוי הכללים, משול לסיכוייו של אדם העומד למשפט בבית דין לתעבורה ותובע משופטיו לבטל את מגבלות המהירות.

בתיאוריה וברטוריקה, הדרג המדיני והצבאי הבכיר בישראל מבין היטב איזה שחמט מורכב משחקת נגדנו איראן. בפרקטיקה, "עופרת יצוקה" - בלי להתעלם מההישג החשוב שהניב המבצע בהביאו שקט ממושך יחסית לתושבי הדרום - יצר בעקיפין גם תנאים משופרים לאויב בעימות עתידי.

הסיבוב הבא

כל זה חשוב מאוד מפני שהחזיתות השונות, והצפונית בראשן, עלולות להתלקח בשנה הבאה - אם בתגובה על מהלך ישראלי נגד איראן, או כמהלך איראני מקדים לשיבוש מכה ישראלית. בשקט הביטחוני בגבול לבנון קיים ממד מטעה. צריך להתייחס אליו כאל זמן שאול, בטרם ידרבנו בעיות פנים-לבנוניות או המצוקה האיראנית סביב המשך תוכנית הגרעין, הסלמה חדשה מול ישראל. לא נדרש יותר מפיגוע משמעותי אחד - חטיפת חיילים בצפון או התקפה של חיזבאללה על תיירים ישראלים בחו"ל - כדי להצית מלחמה.

כמעט שלא חולף שבוע שבו שר הביטחון, אהוד ברק, לא משגר איום שלפיו ישראל תראה בממשלת לבנון אחראית ישירה לכל תוקפנות משטחה. האזהרות של ברק הופכות ממוקדות יותר, לנוכח ההסכם בדבר צירופו של חיזבאללה לקואליציה הלבנונית. אבל המגבלות שהציבה רייס לאולמרט עלולות לקבל תוקף מחודש, אצל אובמה ואחרי גולדסטון. האם אפשר להכתיב מערכה קצרה בלי פגיעה בתשתית הלבנונית?

לפי הדיווח של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", נתניהו כבר גיבש את מסקנותיו מגולדסטון: רק מלחמות קצרות, שיסתיימו לפני שהעולם יספיק להתעורר. זו תורה סדורה, שהמטיף העיקרי לה במטכ"ל הוא ראש אגף התכנון (וטייס הקרב), האלוף אמיר אשל. "קצר" הוא כמעט שם קוד ל"אווירי".

לוקח הרבה יותר זמן להניע תמרון משמעותי על הקרקע מאשר להפציץ מהאוויר את ביירות. ברגע האמת, ישראל תעמוד בפני דילמה קשה: האם ליזום מהלומה מסיווית להסרת הסכנה, חרף הנזק הבינלאומי המובהק הצפוי בעקבותיה?

גיבוי בעייתי

במסלול המקוצר מלבנון להאג, היתה עזה תחנת ביניים משמעותית. בצמרת משרד הביטחון מודים כיום במה שהוכחש בפומבי לפני עשרה חודשים. רגישותה המשוערת של דעת הקהל הישראלית לנפילת חיילים בקרב, עמדה בלב שיקולי ההנהגה הפוליטית ערב היציאה למבצע ברצועה. ההנחה היתה שהרוגים רבים לצה"ל יביאו לחץ ציבורי לעצירת הלחימה ויקשו על הצגתה כהישג, ערב הבחירות לכנסת.

המטכ"ל הבין מה מצפים ממנו המדינאים ופעל בהתאם - כוח רב והרס סביבתי גדול, במטרה לשמור על חיי חיילינו. כאן פעלה גם תורה שבעל-פה, שהגדירה נכונות לסיכון מינימלי בלבד לחיי הלוחמים, כשעל כף המאזניים מונחת מנגד מניעת פגיעה בחיי אזרחי האויב.

אשכנזי, בוטה וכוחני ככל שיהיה ביחסיו עם פקודיו, דווקא מתאפיין בזהירות ובריסון בהפעלת הכוח הצבאי. אבל הפיקוח של המטכ"ל היה רחוק משלמות והרבה נותר לשיקול דעתם של המפקדים בשטח. "אם כולם היו הרצי (הלוי, מח"ט הצנחנים, ע"ה) זה היה נגמר פחות או יותר בסדר", נאנח קצין בכיר שהשתתף במבצע. "אבל מה לעשות שלא בכל גזרה עבד הרצי - וזה התבטא גם בפעילות עצמה וגם בתחקירים שלאחר מעשה".

צה"ל לא הזדרז במיוחד בחקירת החריגות במבצע, או בנקיטת צעדים נגד האחראים להן. עדויות שחלקו על הקו הרשמי נהדפו באגרסיווית ("שוברים שתיקה") או נסתרו בחקירות בזק של מצ"ח (פרשת מכינת רבין). דו"ח גולדסטון תפור בתפרים גסים ורווי בעלילות דיבה, אבל ישראל מתקשה להדוף את אחת מטענותיה המרכזיות של הוועדה, שלפיה צה"ל לא חקר כיאות את המבצע. הסיבוב הנוסף בקרב הארוך הזה מתנהל עכשיו, בוויכוח אם יש מקום לחקירה פנימית חדשה, בעקבות הדו"ח. הפרקליט הצבאי הראשי, מנדלבליט, אמר השבוע ל"הארץ" שהורה על חקירות מצ"ח נוספות, בעקבות האשמות ספציפיות שהעלה גולדסטון.

ספק אם די יהיה בכך כדי להדוף את הלחץ הבינלאומי. אולם, הציר אשכנזי-ברק מונע לפי שעה מהלך רחב יותר. מלת המפתח בטיעוניהם של הרמטכ"ל והשר היא "גיבוי", אבל עולה השאלה כיצד נותנים גיבוי במקרים שבהם האמת אינה ברורה כל צורכה. גיבוי צריך להעניק ל-90 ומשהו אחוזים מהמפקדים והחיילים, שלחמו בעזה וידיהם נקיות, שפעלו שם על פי סטנדרטים מקצועיים ובתום לב. אין הצדקה לתת גיבוי למי שהרסו, על-פי החשד, עשרות בתים בימים האחרונים למבצע, אם יתברר כי מדובר במסע עונשין ולא בשמירה על ביטחון הכוחות.

פרופ' משה הלברטל הוא פילוסוף, ממחברי מסמך "רוח צה"ל", הקוד האתי המחייב של הצבא. במאמר מנומק להפליא שפירסם לפני שבוע במגזין האמריקאי "ניו רפבליק", הוא מרסק את מרבית ההאשמות בדו"ח גולדסטון, אחת לאחת.

הוועדה מטעם האו"ם, הוא כותב, גילתה חוסר הבנה של טבע העימות שהתנהל ברצועה. הוא דוחה את הטענות כנגד הפצצת טקס הסיום של שוטרי החמאס בפתיחת המבצע, מצדיק ירי מרגמות תגובתי של צה"ל בחלק מהמקרים, ומאשים את גולדסטון בניסיון לתפור "כתב אישום כללי כנגד ישראל בניסיון להציגה כמדינה טורפת".

ועם זאת, הוא כותב, חשוב שישראל תשיב לדו"ח בהצגת העקרונות שלפיהם פעלה בעזה, ובכך תחשוף את הדעות הקדומות שהדריכו את הוועדה. "אין די בגינוי הדו"ח. נדרשת חקירה עצמאית של ההאשמות הספציפיות. כך תוכל ישראל לבסס לגיטימציה לזכותה להגנה עצמית בסיבוב הבא".

מלמעלה למטה: חיילי צה'ל במבצע 'עופרת יצוקה'; בניין שהופגז בידי צה'ל בעזה; ולוחמי חיזבאללה בביירות, אתמול. תצלום ותצלומי ארכיון: גטי אימג'ס, אי-פי ורויטרס