רנין בולוס, מבוגרות "האח הגדול", עוזבת ללונדון. וזה הזמן לדבר על גזענות - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

רנין בולוס, מבוגרות "האח הגדול", עוזבת ללונדון. וזה הזמן לדבר על גזענות

רנין בולוס, הנסיכה הערבייה והאליטיסטית שהסתגרה בצינוק של תוכנית הטלוויזיה "האח הגדול", הודחה מהבית ההוא, ולאחר כמה חודשים בחרה לעזוב את המדינה. עכשיו, בבית מעט יותר מרווח בלונדון, היא סוף-סוף יכולה להגיד מה היא חושבת על הגזענות בישראל, על הילדות המורכבת בישוב היהודי-ערבי נוה שלום, ועל השלווה הבריטית, הכי רחוק שאפשר מעינב בובליל

לפני חודש, בדיוק שנה לאחר שהפציעה כמשתתפת הערבייה בעונה הראשונה של "האח הגדול", ארזה רנין בולוס את המזוודות ושבה ללונדון, לגמרי לבדה. מי שהצטיירה בתוכנית כנערה בכיינית ומפונקת, אך גם כאישיות חזקה בעלת ניחוח קוסמופוליטי, שבה לעיר שבה למדה באוניברסיטה וחיה חמש שנים, כדי למצוא שלווה מחודשת, הרחק מישראל. שום דבר בחייה היום לא עוסק בדו-קיום או בסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהיו במרכז חייה מאז ילדותה. איש גם אינו מטריד אותה בשאלות על "האח הגדול". לראשונה בחייה היא לא נאלצת להיכנס להסברים עמוקים בנוגע לזהותה.

"יותר קל לי פה", היא מודה, "אף אחד לא מסתכל עלי כעל ערבייה. מסתכלים עלי כ'רנין' או כלא-בריטית. כששואלים אותי, אני אומרת שאני פלסטינית-ישראלית, ואז מוסיפה, 'עזבו, זה מסובך'. לאף אחד לא אכפת פה אם אתה ערבי או יהודי, אלו חיים רגילים. יותר נוח לי לדבר כאן ערבית ברחוב מאשר בתל אביב. אף אחד לא מסתכל עלי, ובתל אביב כולם מסתכלים. כשאתה מחפש דירה או עבודה לא צריך לחשוב 'טוב, אני ערבייה, אין לי סיכוי', או 'לתפקיד הזה בחיים לא ייקחו אותי'".

בעונת ה"אח הגדול" ששודרה בין ספטמבר לדצמבר שעבר, הקפידו לשרטט את דמותה כ"נסיכה ערבייה": דמות מפונקת, יפה, רגישה ואקזוטית, שהצליחה לשבור כמעט כל סטריאוטיפ מקובל בישראל על בחורות ערביות. אנשי ההפקה אף עודדו אותה להציג את עצמה כך מול המצלמה והיא שיתפה פעולה בקלילות: "הם באו אלי הביתה לנוה שלום ואמרו לי 'את חיה ממש כמו נסיכה, נסיכה ערבייה', בצחוק, ואז אמרו 'תגידי את זה למצלמה' וככה זה יצא".

חייה בלונדון מוכיחים שתוכניות ריאליטי אינן עושות בהכרח עוול למשתתפים בהן, כשהן מציגות אותם באופן שטחי או מוקצן. היא מתגוררת בבית דירות מהודר בפרינגדון (Farringdon), אזור מרכזי ויקר בלונדון, שרחובותיו הקטנים והמפותלים מרוצפים באבנים. זה לצד זה שוכנים באזור פאבים בריטיים מסורתיים ומשרדיהן של חברות פרסום ותקשורת. מרפסת גדולה שיוצאת מדירת החדר השכורה שלה משקיפה על נוף עירוני נהדר, בליל של בנייני לבנים אדומות, צינורות, מרפסות וסולמות, פינה לונדונית שקטה ושלווה משלה.

בזמן הראיון היתה בולוס עסוקה בסידור הדירה שאליה עברה ימים אחדים קודם לכן, ובסילוק רהיטי "איקאה" הישנים שמילאו אותה עד אז. בעוד בוגרי תואר ראשון בני גילה עסוקים בדרך כלל בשכלול דרכי ההישרדות שלהם בעיר היקרה, בולוס אינה נראית מוטרדת מכך. "יש לי בעיה רצינית מאוד", היא מסבירה לנוכח ערימת הקופסאות והחפצים שהתגלתה במרפסת, "אני לא יכולה להסתדר עם דברים לא חדשים. אז זרקתי את כל מה שהיה בדירה. הספה הישנה עדיין פה, אבל הזמנתי ספה שווה מעור".

כאלה צרי מוחין

בולוס, בת 25, נשלחה ללונדון מטעם חברה ישראלית לסחר במטבע חוץ באינטרנט, Forex-Place, שם עבדה בתחום השיווק עוד לפני שהשתתפה ב"אח הגדול". עכשיו היא אחראית על הקמת הנציגות הבריטית של החברה, והתפקיד מפחיד אותה ומלהיב אותה בעת ובעונה אחת. "לפעמים אני חושבת שהייתי צריכה להגיד 'תודה רבה, אעשה את זה בשנה אחרת'. אבל אני מבינה שזה נורמלי להילחץ ולפחד", היא אומרת, "אני מאוד רוצה להצליח כאשת עסקים. אני אוהבת את השליטה, הכוח והמעמד. וזה גם אשה, אשת עסקים, אני אנהל את ההצגה. הפנטזיה שלי היא להצליח לשלב בין משחק לעסקים כי אני גם אוהבת את המצלמה, אוהבת להצטלם ולדגמן".

בינתיים נראים חייה כמו אלו של סטארט-אפיסט צעיר. בסלון הקטן ניצב מסך טלוויזיה דק וענק, שאליו מחוברת קונסולה של סוני פלייסטיישן, במטבח שתי קופסאות קרטון ריקות של פיצה, שאליהן מצטרפת במהלך הראיון פיצה משפחתית נוספת, עם מנה של צ'יפס ובקבוק קולה גדול. ארוחת צהריים.

על שולחן האוכל העגול מונחים מחשב נייד קטן וטלפון בלאקברי. במכנסי טריינינג וחולצת טריקו פשוטה היא מדלגת בקלילות בין שיחות עם הבוס בישראל, הודעות דואר אלקטרוני במכשיר הנייד וטלפונים מחברים. ממש כמו ב"אח הגדול", היא מחליקה בין עברית, אנגלית וערבית. על המסך בישראל, השימוש באנגלית תרם לתדמיתה המתנשאת, אך בלונדון עמוסת הזרים והרב-תרבותית, ערבוב השפות טבעי לגמרי.

בולוס היתה ללא ספק אחת הדמויות המעניינות והמפתיעות ב"אח הגדול". דווקא מעמדת המיעוט שבה הוצבה - ערבייה יחידה בקבוצה יהודית - היא בלטה כדמות חזקה ואליטיסטית, ששואבת את כוחה מהאופקים הרחבים שהעניקו לה החיים בחו"ל והנעורים בישוב היהודי-ערבי נוה שלום, יחד עם הופעתה המושכת והמשפחה התומכת מאחור. בפתח התוכנית הצהירה שבאה לשבור את הסטריאוטיפים שיש על ערבים, ובמיוחד על בחורות ערביות, ונדמה שרשמה הצלחה בכך. "אני מבינה שהייתי הפתעה להרבה אנשים", היא אומרת. "לא התאמתי לסטריאוטיפים שלהם. אני בטוחה שחשבו - בחורה ערבייה, לא מספיק אינטליגנטית, יותר פרימיטיבית, לבושה פחות מודרני משאר החבר'ה. אני שמחה שהייתי ההפך המוחלט".

אבל לא פעם עברה תחושה שאת מתנהגת מתוך ידיעה שאת איכותית יותר משאר המשתתפים, בעלת מודעות פוליטית מפותחת יותר.

"אנחנו מגיעים ממקומות מאוד שונים. לי היתה הפריבילגיה לקבל את החינוך שקיבלתי. מה שהטריף אותי זו התחושה שלאנשים שם היתה תפיסת עולם סגורה מאוד. בבית חונכתי לראות יותר, לדעת יותר. זו היתה ההתנגשות העיקרית. אני לעולם לא מזלזלת בדעות של אנשים, אבל החבר'ה שם היו כל כך חד-צדדיים, לא היה להם מושג מה קורה בצד השני, מי האויב שלהם. דיברנו למשל על המחסומים בשטחים ומישהו שהיה בעבר חייל, אמר, 'איך הם עושים לנו חיים קשים. את לא מבינה מה הפלסטינים עושים לנו'. אמרתי לו, 'הם עושים לך חיים קשים?!' לכן אמרתי שוב ושוב שהם צרי מוחין. אני לא יודעת אם הם רוצים להבין את הצד השני או שהם לא רוצים. ככה הם גדלו, הם קורבן. אין לי הסבר לזה".

בזמן שחבריה לבית הסגור חשו שהיא מתנשאת מעליהם ומתבדלת מהם, חוותה בולוס משברים רבים, שאליהם התלוו פרצי בכי תכופים. ברגעים האלה היתה ממהרת ל"חדר האח הגדול", תא הווידויים האינטימי-כביכול, שבו התייצבו המתמודדים לבדם מול המצלמה ופרקו את אשר על לבם. מול קולו המתכתי של "האח הגדול", סיפקה בולוס רגעים כנים ומלאי רגש על התחושות שלה כערבייה-נוצרייה בקבוצה של יהודים. "נראיתי שמחה ושרתי", אמרה באחת הפעמים, "אבל לא הייתי בפנים. אלו לא השירים שלי. עינב (בובליל) התחילה לשיר את ההמנון הישראלי. בכנות, ואני לא רוצה לפגוע גם בך, התביישתי בעצמי". היא התחילה לבכות: "'נפש יהודי' וכל זה, אבל אני לא. אין לי את הנפש היהודייה הזאת. אז מה? אף אחד לא יבין את זה. אף אחד".

בהזדמנות אחרת, מיד לאחר הקידוש של יום שישי, רצה בולוס לחדר הווידויים וביקשה לפרוש: "אני לא מוכנה לעשות קידוש בכל יום שישי. אני לא יהודייה. מתוך נימוס אני קמה ויושבת, אבל כל שבוע ההורים שלי וחברים רואים אותי עושה קידוש. לא מתאים לי".

בתפקיד הסלב

בולוס אולי הצליחה לשבור כמה סטיגמות, אבל במשימה הגדולה שלה הצליחה הרבה פחות. כמו לרבים ממשתתפי תוכניות הריאליטי, היא הגיעה ל"אח הגדול" עם שאיפה בלתי מוסתרת לנצל את החשיפה לקידום קריירת משחק ודוגמנות. בניגוד להרבה משתתפים בתוכניות האלה, נדמה שהיה לה סיכוי לא רע לממש את החלום. אביה, דאוד בולוס, הוא במאי טלוויזיה ורנין גדלה כילדה-שחקנית בתוכניות הטלוויזיה החינוכית בערבית וב"רחוב סומסום" ואף שיחקה בסרטו של ערן ריקליס, "הכלה הסורית". קשה היה להתעלם בתוכנית מיופיה ומהסקס-אפיל שקרן ממנה, של נערה חיננית מבית טוב. לאחר התוכנית היא אמנם התראיינה בטלוויזיה ובעיתונות ואף הופיעה על שער "לאשה", אבל הקריירה המבוקשת לא התקדמה.

"לא קיבלתי את ההצעות שרציתי לקבל, לשחק בטלוויזיה או בקולנוע. רציתי לעשות משהו גדול. אני שחקנית מגיל צעיר, הייתי מאוד מוכרת בקרב ילדים במגזר הערבי. אבל בסוף מצאתי את עצמי עושה רק את התפקיד של הסלב. זה תפקיד מאוד ריק. שאלתי, איפה הפרי, מה עשיתי בעצם, זה לא משהו שאפשר לחיות ממנו או לתרגם להצלחה. אני מאוד מודה להורי, שדאגו שאשאר על הקרקע. הם אוהבים אותי כשחקנית, אבל להצטלם למדורי רכילות זה לא משחק, זו לא אמנות".

אבל אולי זוהי המלכודת של תוכניות הריאליטי? הן מציעות כביכול דרך מהירה וקלה להצלחה ופרסום, אבל רוב המשתתפים חוזרים למקום שממנו הגיעו.

"יכול להיות. אבל התסכול הזה היה קיים אצלי עוד לפני התוכנית: אני לא מצליחה לעשות את פריצת הדרך בישראל. עכשיו בלונדון, למרות שלא מכירים אותי, כבר קיבלתי שתי הצעות ברחוב מסוכנויות מאוד גדולות בנוגע לדוגמנות וקמפיינים. דחילק, בארץ כולם מכירים אותי! זה כואב. זו המדינה שלי, ועשיתי חצי דרך, אין בן אדם שלא מכיר אותי, ולא הגעתי לזה בכלל".

אך זהו לא הצד היחיד בדמותה של בולוס שהחמיץ "האח הגדול". התוכנית לא הצליחה לשקף את זהותה המורכבת ומלאת הסתירות: סיפורה של אליטה פלסטינית שהתפזרה עם הקמת המדינה, וגם סיפורו של הישוב היהודי-ערבי נוה שלום, שמתמודד עם מציאות פוליטית קשה מבחוץ ומתחים ומשברים מבפנים.

הוריה של בולוס נולדו לשתי משפחות נוצריות ותיקות ובעלות מעמד. אמה, ריטה, היא בת למשפחת מונייר מלוד, ואביה בן למשפחת בולוס מצפון הארץ, אחת המשפחות העשירות במגזר הערבי, המחזיקה עסקי שיש, נדל"ן ותיירות. "לשתי המשפחות יש סיפורים כבדים", אומרת רנין, "משפחת מונייר היתה משפחה גדולה ומוכרת, וסבי מצד אמי היה איש משכיל ודמות פוליטית בולטת בלוד. הוא כתב ספר שתורגם לכמה שפות על מה שקרה בעיר ב-48'. מעולם לא ראיתי אותו לא כותב. אני זוכרת בביתו ערימות של ניירות בכתב ידו.

"ב-48' הרבה בני משפחה נהרגו והרוב גורשו. סבא שלי עבד עם הצלב האדום והצליח להישאר. חלק אחר מהמשפחה לא הצליח להישאר, ומאז נהיתה סמטוחה אחת גדולה. יש לי משפחה בכל מקום, אבל אני לא מכירה אותם: בירדן, לבנון, לונדון, צרפת, ארצות הברית ורמאללה. אלה אנשים שהבית שלהם אינו שם. הם פליטים. יש לנו קשר רק עם המשפחה בארץ. כשהגעתי ללונדון והייתי כבר מספיק בוגרת, חידשתי את הקשר עם המשפחה כאן".

אביה גדל בכפר יאסיף שליד עכו, ולאחר שסיים תיכון נסע לארצות הברית, ללמוד קולנוע וטלוויזיה. בין השאר, הוא היה הבמאי והתסריטאי של הסדרה ללימוד ערבית "ג'אראכ-קריבאכ" ("שכן קרוב"), שבה כיכב מכרם חורי. "הם היו כולם חבורה כזאת, מוחמד בכרי, מכרם חורי, יוסוף אבו-ורדה, סוהיל חדד", מספרת רנין, "אבא שלי שיחק קצת, אבל בעיקר היה מאחורי הקלעים, למרות שהוא שחקן מדהים. לא יודעת למה הוא לא עשה את זה. הוא אהב לנהל את ההצגה, במקום להיות חלק ממנה".

הוריה התיישבו בנוה שלום בשנות ה-80 ומאז עיקר פעילותם מוקדשת לעבודה בישוב, כמו למעלה ממחצית מתושביו. בנוה שלום מתגוררות כחמישים משפחות, והתושבים עוסקים בניהול מערכת החינוך הדו-לאומית במקום, בבית הספר לשלום שמקיים פעילויות משותפות ליהודים ולערבים, ובבית ההארחה. לרנין אח בכור, סלימאן, שלמד רפואה בגרמניה ובקרוב ישוב לנוה שלום עם אשתו הדרום-קוריאנית, ושתי אחיות צעירות, נטלי ומונא.

זה החג שלי

בולוס שייכת לדור הילדים הראשון שגדל והתבגר בנוה שלום וככזאת היא חיית קונפליקט ותיקה ומנוסה. "כולם חושבים שנוה שלום זה יאללה, חיים ביחד ועושים דייסה, שוכחים את הזהות. אבל זה לא הרעיון של המקום. בגן שלי היו יהודים, מוסלמים, נוצרים, ושתי גננות, ערבייה ויהודייה. בכל חג היה לנו טקס: הגננת עיישה היתה אומרת 'ילדים, יש חג היום'. לכל חג היה ארגז משלו, והיינו מחכים בהתרגשות לראות איזה ארגז היא תשים באמצע, איזה חג הגיע.

"אני זוכרת שיום אחד היא הוציאה מהארגז מסכות ומשחק של משלוח מנות שנורא אהבתי, ושאלה 'איזה חג זה?' וכולנו אמרנו 'פורים'. ואז היא שאלה, 'ומי חוגג פורים?' הרמתי את היד והיא אמרה לי בערבית, 'לא רנין, פורים זה לא החג שלך'. מאוד נפגעתי. אני מתה על פורים! בשבילי פורים וחג המולד זה אותו סוג של כיף. ואז קלטתי, וואללה, זה לא החג שלי, אז מה זה אומר, שאני לא אמורה להתחפש? חשבתי רק על התחפושת שלי! אבא לקח אותי לקנות תחפושת ולמחרת הגעתי לגן מחופשת לפרח. כשנכנסתי אמרתי לגננת 'אני יודעת שזה לא החג שלי, אבל את לא יכולה לקחת אותו ממני'. משם התחיל תהליך. אתה מבין שאתה חי ביחד והכל יפה, אבל תמיד יהיה הבדל, כי זה לא החג שלי".

הישוב זוכה ליוקרה ועניין מצד גופים רבים בעולם, ובגיל 12 החלה בולוס להרצות על אורח החיים המיוחד שבו גדלה. תפקיד הילדה-שגרירה הביא אותה לאירופה ולארצות הברית וגם למדינות מוסלמיות כמו טורקיה, ירדן ומצרים. היא הופיעה בבתי כנסת, כנסיות, באו"ם ובבית הלורדים בבריטניה. התמודדות עם שאלות קשות הנוגעות לזהות שלה, הפכה לטבע שני בשבילה. כילדה השתתפה באינספור פרויקטים לדיאלוג בין ילדים יהודים וערבים, ובגיל 18 התקבלה לתוכנית "Olive Tree" (עץ זית) המממנת לימודי תואר ראשון ב"סיטי יוניברסיטי" בלונדון לסטודנטים מישראל ומהרשות הפלסטינית, שחולקים מעונות וחיים משותפים במשך תקופת הלימודים. רנין למדה שם תקשורת וסוציולוגיה.

סטודנטים פלסטינים מעזה שלמדו איתך פגשו מישהי שגדלה באווירה של רווחה כלכלית וחופש. זה לא עורר בהם כעס או קנאה?

"זו לא אשמתי. בהתחלה היו תחושות כאלה, הרגשתי שמסתכלים עלי אחרת, שלא נותנים בי אמון, כי לא יודעים מה הדעות הפוליטיות שלי. זו פעם ראשונה שיצא להם לפגוש בן אדם כמוני, אבל זה לגיטימי ונורמלי, אני רגילה לזה. מבחינתי זה הזמן לפעול, להתאמץ ליצור קשר ביני לבינם. ברור שהחיים שלנו שונים, אבל יש בינינו קשר מאוד חזק. אנחנו מודעים למציאות העצובה שלנו, של העם הפלסטיני, שקרה מה שקרה והתפזרנו. לא רצינו ולא בחרנו בכך. מה הטעם שאיש מעזה יכעס עלי? בסופו של דבר, הקרבה ביני לבינם היתה חזקה יותר מאשר עם הקבוצה הישראלית. זו השפה שלי, זו המוסיקה שלי".

למרות שדווקא לה סיפק הסכסוך הזדמנויות להתפתחות אישית, פיתחה בולוס יחס ביקורתי וספקני כלפי הארגונים העוסקים בנושא. "הרבה ילדים מהישוב נוסעים לחו"ל, אבל אני עשיתי את זה הרבה במיוחד. אהבתי קהל. אני אוהבת לראות שאנשים מקשיבים לי ושהעיניים שלהם פקוחות לרווחה. בהתחלה תמיד יש את המבט הזה, הנה עוד חארטה, עוד Peace ,Peace, אבל אני מצליחה להתמודד עם זה כי גם אני חושבת ככה. אין לי אמון בארגונים שמקדמים שלום ודו-קיום. אני אפילו מתנגדת לפעילות שלהם. זו אשליה כאילו עושים משהו, אבל בפועל זה 'אני עוזר לך ואז אני מסובב את הגב ומכניס לך מרפק מאחור'. אין מישהי שגדלה יותר ממני בארגונים האלה, ואני אומרת מניסיון - אני לא מאמינה בזה. הם לא מנסים להתמודד עם המצב, אלא לייפות אותו. זה אותו חרא, רק מכסים אותו יפה".

אז מה שונה בנוה שלום?

"בנוה שלום יש אנשים שמדברים כמוני, אבל אם הישוב היה בולשיט אחד גדול, הייתי אומרת את זה. אנחנו לא אומרים שהכל טוב ויפה ותראו כמה אנחנו מבסוטים. אנחנו אפילו לא קרובים להגיד משהו כזה. יש משברים, ויש ויכוחים פוליטיים וחילוקי דעות. למשל בזמן מלחמת לבנון או המלחמה בעזה, הרבה אנשים יצאו להפגין נגד המלחמה, אבל היו כאלה שלא הפגינו, ואמרו שזה מוצדק מבחינה ביטחונית. אין לנוה שלום אג'נדה אחת".

בארץ זה מעייף

אחד המשברים החריפים שעברו על נוה שלום התחולל לאחר שבן הישוב, תום כיתאין, נהרג באסון המסוקים ב-97'. הישוב נחלק בשאלה האם יש להקים אנדרטה לזכרו, מאחר שנהרג במסגרת שירותו הצבאי, בדרכו ללבנון. זו היתה הפעם הראשונה ששאלת השירות בצה"ל עלתה בישוב במלוא חריפותה.

"אני אדבר על תום בצורה הכי אנושית, בלי להתייחס לצבא", אומרת בולוס. "גדלנו ביחד והוא היה בן אדם מדהים. לילה לפני שהקפיצו אותו, היינו בבית שלו וראינו ביחד 'משפחת סימפסון' ונקרענו מצחוק. אני חברה טובה של אחיו עמית, שהוא בן גילי. למחרת בלילה שמעתי את אמא שלי צועקת ובוכה. רעדתי במיטה. פחדתי לקום ולגלות מה קרה. רצתי אל אמא והיא אמרה 'תום' והתחילה לבכות. הישוב היה מגובש לפני שהתחילו הבעיות סביב הסיפור הזה. עמדנו מאוד אחד לצד השני".

חברתה הטובה בישוב החליטה, לאחר התלבטות, לסרב לשרת בצה"ל מטעמי מצפון. "כשהיא פתחה את צו הגיוס אמרתי לה: 'יהיה לי מאוד קשה לראות אותך עם מדים, את אחותי. אבל אני יודעת כמה קשה לא להתגייס בארץ. אמרתי לה שזה יהיה לי מוזר וכואב, אבל אבין אם היא תעשה את זה".

היא עצמה לא היתה מוכנה ללכת לשירות לאומי: "אני לא אוהבת מסגרות. מבחינתי, אני עושה שירות לאומי מגיל 12, אני משרתת את המדינה, את האנשים. כשאנשים מתרגשים ממה שאני אומרת בהרצאות, זה שירות. הרי איפה זה נוה שלום?" השירות בצה"ל, היא מסבירה, נותר להחלטתו האישית של כל אחד מבני הישוב. "אני מאמינה שיש הרבה דרכים להילחם מלבד הדרך הצבאית. אבל יש לי חברים שגדלתי איתם והתגייסו".

זה יוצר חיץ ביניכם?

"לא ביום-יום, אבל כשיש מלחמה או כשמשהו מרעיד את המדינה, אז כן, זה מרחיק".

למרות זאת, היא מציגה את עצמה כסוג של פטריוטית: "יש לי קשר מאוד חזק למדינה, לאדמה ולאנשים. אין לי קשר לאופן שבו המדינה מגדירה את עצמה, ופוסלת אותי כי אני לא יהודייה, אבל אני מרגישה מאוד שייכת למדינה. יש לי אחריות מאוד גדולה ואני חושבת שיש לי תפקיד בארץ. עצם העובדה שהייתי בטלוויזיה ואין עכשיו מישהו בארץ שלא מכיר אותי, זה כבר שינוי. כבר לא מסתכלים עלי כעל שונה, אלא כעל רנין. זה רק מוכיח שצריך הרבה יותר אינטראקציה וקשר אישי".

היא רואה את עתידה בישראל, אבל רק בנוה שלום ובשום אופן לא בתל אביב, שם לא הצליחה למצוא דירה להשכרה לפני שהתפרסמה. לאחר "האח הגדול" קיבלה טלפונים מאנשים שהציעו לה שתשכור את דירתם. "לא הסכמתי. לא רציתי להשיג דירה רק בגלל שהייתי ב'אח הגדול'. אז נשארתי אצל ההורים ואחר כך נסעתי ללונדון. צריך גם לחיות. עם כל הנוה שלום וכל תפקיד השגריר, צריך גם לחיות, ופה, לאף אחד לא אכפת. בארץ זה מעייף, זה אף פעם לא רגוע. פה יש לי דירה משלי, אני לבד. לפעמים זה מטריף אותי, אבל אחרי כמה שנים פה, פשוט היה לי קשה לחזור לארץ".*

הצלם הפריע לישון

רנין בולוס אומרת שלמדה על עצמה לא מעט מימיה ב"אח הגדול". למשל, שהיא צריכה להגיב לדברים בפחות אימפולסיביות: "בגלל הסיטואציה הלוחצת, הייתי מאוד על הקצה, מיד הייתי כועסת או בוכה. הייתי רוצה לדעת להרגיע את עצמי כשהרגש מציף אותי, ורק אז לפעול. אבל עשיתי את ההפך המוחלט. הייתי מעמידה להדחה את האנשים שפגעו בי או כאלה שלא אהבתי ונימקתי את זה בצורה רגשית: 'יוסי (בובליל) הוא שקרן, הוא לא בן אדם טוב'. לא חשבתי על זה שהמשפחה שלו רואה את זה, למשל".

הוריה היו מודאגים ממצב רוחה השביר, ובן זוגה אז, תייסיר מוריאנו, אף רמז לה במכתב שהעביר אליה, שהוא מבקש ממנה לצאת מהבית. הבקשה בילבלה אותה עוד יותר, אבל היא החליטה להישאר. דיירי הבית העמידו אותה להדחה לראשונה בשלב מאוחר יחסית, ביום ה-84, במרחק ארבע הדחות מהגמר, אך הצופים הדיחו אותה סופית. כמה חודשים מאוחר יותר, נפרדה מתייסיר אחרי זוגיות שנמשכה כשנה וחצי.

איזה חלק היה לתוכנית בפרידה?

"אין לי תשובה לזה. זה היה תהליך, היו לנו משברים, עד שנפרדנו. אני מתקשה להאמין שנפרדנו רק בגלל התוכנית - עובדה, התוכנית נגמרה ואנחנו לא ביחד. אבל לא הסתדרנו וזה היה כבד מדי לשנינו. עשינו את זה כמו שני מבוגרים. אמרנו יאללה, הלאה".

את השהות היומיומית בבית היא מתארת כחוויה משעממת: "זה חוסר עשייה. החוויה עצמה לא משעממת, אבל בתוך הבית, ברגעים שלא היה לי מה לעשות, מה לקרוא, הרגשתי שהראש מתנוון".

לדבריה, המודעות לנוכחות המצלמות הדריכה אותה כל הזמן. "אתה רוצה לקנח את האף ורואה שהמצלמה עליך, אז אתה מזיז את הראש. החלפתי בגדים רק בשירותים או מתחת לשמיכה והתקלחתי עם בגד ים בלבד. אפילו בשירותים יש מצלמה, אבל היא אינה מיועדת לשידור, אלא לביטחון בלבד".

לא פעם שמעה את הצלמים. "בלילה הם היו מדברים לפעמים בטלפונים שלהם והייתי שומעת. פעם אחת מישהו דיבר ממש מעלי, מעבר לקיר, כשישנתי. דפקתי על הקיר וביקשתי ממנו לדבר יותר בשקט. זה הפריע לי לישון".



בולוס בילדותה למעלה ועם אמה בביקור במצרים. אני לא מאמינה בארגונים שמקדמים דו-קיום, הם לא מנסים להתמודד עם המצב, אלא לייפות אותו




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 לוסי אהריש רגב
  • 14:41
  • 20.10.11

אנא מכם תעזרו לי לדבר עם לוסי אהריש מאוד חשוב לי לדבר עם המקסימה הזאת שלחתי הרבה תגובות לאתר שלה אך לצערי לא נעניתי אנא מכם פליז פליז פליז,,
dreem6@walla.com
0547854786

  •   תדבר עם טהוניה רובל,אבל היא לא תדבר איתך אם אתה לא עשיר ומפורסם כמו רוב הישראליות הסנוביות והגולד דיגריות  (לת) אקדמאי נאה עובד מצודת זאב לשעבר
    • 18:46
    • 07.05.14

02 התכנית הזו עם אנשים כמו עינב "כאפרה" בובליל לא ברמה שלך  (לת) נדב
  • 02:42
  • 22.02.12

פרוייקטים מיוחדים