האיש שנחשב לאחר מאספני האמנות המובילים בארץ הוא סרבן פתיחות. הוא אינו חובב אירועים חברתיים מהסוג הזה, ויחסו ליחסי ציבור גובל בבוז. מסתורין אופף את דמותו. בארכיונים אין תצלום שלו גם לא מימים עברו, כשהיה איש עסקים ויזם והקים בין השאר ב-68' את מפעל קוקה קולה בבני ברק. האיש, אומרים חבריו, צנוע וחרד לפרטיותו. אדם נטול פוזות שלא עושה מעצמו עניין. כל מי שמכיר אותו יודע שעמי בראון הוא בעל יצרים ואימפולסיבי, שמסוגל להתרגז ולהתפרץ ולהרים את קולו. הנוכחים מתכווצים אז מיראה, אבל גם סמוכים ובטוחים שכעבור דקות הוא יחזור להיות האיש החם והקשוב לזולתו שהוא.

לפני שבועיים, קידם בראון בחום את פני הבאים למשכן לאמנות עין חרוד לצפות ב"מבחר אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון" - תערוכה שיזמה רעייתו גבי ואצרה גליה בר אור, וכוללת כ-300 עבודות, ציור, פיסול, צילום ורישום, של אמנים ישראלים מראשית שנות העשרים של המאה העשרים ועד לשנות האלפיים. תערוכה שלא די בביקור אחד כדי להכיל את האוצרות המוצגים בה. "הוא לא היה מעוניין בתערוכה, וגם להוצאת הספר התנגד אבל גבי התעקשה", סיפר שיה יריב, ידיד מתחילת שנות החמישים. "הוא רואה באיסוף שלו דבר פרטי באופן טוטלי ולא רוצה שיחטטו לו בקרביים. יש לו נאמנות מוחלטת לאהבות שלו באמנות. היתה לו תמיד אוורסיה לחשיפה מכל סוג, ולכן סירב להתראיין".

ידיד אחר, יוסי צ'חנובר (מנכ"ל משרד החוץ לשעבר ודירקטור במועצות מנהלים של גופים כמו דיסקונט ואל-על), מספר שגם תרומות שהוא נותן, בראון מקפיד להעביר כמתן בסתר. "הוא תורם ועוזר לגופים רבים אבל יש לו תנאי: אל תזכירו את שמי, אותי תעזבו. הוא איש של עקרונות ויש לו רק שניים, שחור ולבן".

מהודר בלבושו ומאיר פנים ישב עמי בראון באולם הספרייה של המשכן בעין חרוד, בידו האחת הרצועה של כלבו האהוב ברק, ובשנייה סיגר. כל מי שנכנס לפתיחה עבר אצלו כדי לברך ולחבק. בראון מתקשה לעמוד זמן רב על הרגליים. השנה מלאו לו 80, ומחלת הסרטן מקננת בגופו זה כשנתיים, אך איש מידידיו לא שמע ממנו קובלנה או אנחה.

"הכוח הפנימי שלו והראייה החד-משמעית שלו ייחודיים. אחרים היו מתפרקים מזמן", אומר צ'חנובר. "במצבים הכי קשים הוא אומר: אני בסדר גמור, אני עומד בזה. הוא חזק פנימית כי הוא בא ממשפחה כזאת. לו היתה מייפלאואר בארץ, הוריו היו נמנים עם אנשיה".

מהטיפולים הקשים בראון הולך היישר לעבודה, לא מפסיד אף יום. הבונקר שלו בתל אביב הוא חלל מחסן שבו מרוכזים בסדר מופתי האוספים המגוונים שלו, והכל נוסע על מסילות. "המחסן ממוגן לפי קריטריונים שרק מוזיאון ישראל עומד בהם", אומר האוצר יונה פישר. "יש שם כל מיני מערכות שימנעו פריצה והכל מסודר וממוחשב ללא דופי".

בפתיחה בעין חרוד, בראון נראה שמח באורחיו הרבים. לאירוע התייצבו האספן בנו כלב והפרקליט דורי קלגסבלד, ובין האמנים נראו יאיר גרבוז, אורי ליפשיץ, נחום טבת, אלימה, הילה לולו לין, עידו בראל, גלעד אפרת, אסף בן צבי ויהושע בורקובסקי. את רפי לביא, לאה ניקל, משה קופפרמן ומנחם שמי, שמיטב יצירותיהם תלויות על הקירות, ייצגו בני משפחותיהם. הגיעו גם נציגים מגלריות תל-אביביות כמו נגה, זומר, ג'ולי מ. וגורדון. האוצרות עדנה מושנזון וטלי תמיר היו שם לצד ידידים של בני הזוג בראון כמו עדה כרמי, צביה ולדן, שרגא בירן, אוריאל רייכמן, אלי אללוף, זלמן שובל, השופטת עדנה קפלן, ואחרים.

סיכת פנינים היתה מהודקת לחולצתו של בראון. הסיכה בסגנון אר נובו, אמרו מביני דבר, וכמה זה מתאים לבראון בעל הטעם המשובח. אשתו צחקה בקול למשמע הרעיון שלבעלה יש תכשיטים. גם אותה לא יתפסו עונדת תכשיט בעל ערך או עוטה בגדי מעצבים. מפה לשם התברר, שזו היתה סיכת ראש שקדישמן הסיר מראשה של נכדתו וענד לחולצתו של בראון, שהשאיר אותה שם כמחווה נאה. כשגבי בראון, "הקטנה שלי", ומי שבראון אוהב לומר שהמפעל המדהים של איסוף אמנות ישראלית הוא בכלל שלה, עלתה לבמה, השתרר שקט. בני הזוג הכירו על גשר הירקון ונישאו ב-55'. באולם בעין חרוד נכחה בתם, הציירת דנה בראון.

"איפה עמי? תביאו את עמי", אמרה גבי. והוא הגיע וניפנף לה מקצה האולם ונראה נרגש כילד. היא הודתה לו על המפעל האדיר שלו, והיטיבה עם האמנים ושיבחה את עבודתה של אוצרת התערוכה גליה בר אור על הבחירה המוקפדת של היצירות ועל המאמרים המרכזים בספר התערוכה. בר אור, כך טוענים בקהילת האמנות, היא מהיחידים שעמי מוקיר ומסתדר איתם.

אוסף את כולם

בראון תומך בשנים האחרונות בתערוכות ובהפקת ספרי-אמן וספרים על אמנים כמו אריה ארוך (2001), אביבה אורי (2002), מיכאל דרוקס (2007), שוקי בורקובסקי (2005), הילה לולו לין (2007). בספר התערוכה שלו (380 עמ', מעצב: מיכאל גורדון) לא נאמר כמעט דבר על הביוגרפיה שלו. בר אור, שערכה אותו, אומרת שבראון לא הסכים. "האספן המומחה, היודע ח"ן, המפעיל בבחירותיו גם שיקולים אסתטיים", היא כותבת עליו במאמרה "על אספנות ואספנים". בראון הוא מן האספנים "שפעילותם מעניקה להם, עם הזמן, הכרה כבעלי כישורי הבחנה ושיפוט ומעמד של קובעי טעם בתחומם".

"עמי התחיל לאסוף את זריצקי לפני 50 שנה והיה משלם לסוניה זריצקי בתשלומים שהיה פורש לשנה-שנתיים", אומר שיה יריב. "בשנים ההן זריצקי נחשב משכמו ומעלה בקרב הציירים, ובעיני הקהל הרחב הוא לא כל כך נחשב לפני שנות השישים. הוא ועמי היו ביחסים טובים כי עמי קנה הרבה בתקופה ההיא, כשמעטים התעניינו בו. מבחינה כמותית יש כמה אמנים ישראלים המיוצגים באוסף בראון יותר מאשר הם מיוצגים במוזיאונים".

במסגרת העבודה על התערוכה, ביקרה בר אור במחסני האוסף והיא מדמה את החוויה לביקור במערת האוצרות של אלדין: "תחושת ריגוש, גילוי, גירוי הדמיון. הפריטים מציתים זיכרון: בעיניים בורקות משיח האספן את סיפורם, מצביע על עבודות, מוליך את המבקרת מעבר למחיצות, בין טורי המדפים, מכיר כל פריט".

לא עוברים יום-יומיים שעמי בראון לא קונה משהו, מעידים חבריו. "הוא אספן אולטימטיבי", אומר יריב, "ואני לא מכיר אספן אחר כה אובססיבי שאוסף יותר מנושא אחד או שניים. עמי אוסף הכל". בר אור מזכירה במאמרה את אוספיו האחרים כמו "יצירות" אנטישמיות (כרזות, גלויות, פסלונים), עבודות דמשק של אמנים יהודים מסוריה ועבודות מצפון אפריקה, מדליונים של אנשי-שם יהודים, חפצי יודאיקה, ספרים נדירים, שטיחים, תכשיטים, עבודות דפוס וכלי מלאכה מארץ-ישראל, ועוד.

מאמרה של בר אור, "הערות על אמנות ישראלית", שמופיע בספר מאיר את המגמות המיוחדות של אוסף האמנות הישראלית של בראון. ההיסטוריה של האספנות בארץ התחילה בשנות החמישים בהקמתו של ארגון המוזיאונים, ובתרומתה של האספנית אילה זקס ובהמשך בפעילותו של סם דובינר, תעשיין, יזם ואספן. עמי בראון עבד החל מ-57' כעוזרו של דובינר, בחברת קרגל. בשנת 59' מכר דובינר את כל מפעליו והתמסר לאיסוף אמנות, וב-61' פתח את הגלריה המסחרית לאמנות מודרנית הראשונה בתל אביב.

מפגש עם אספני אמנות יהודים אמריקאים המריץ את נושא האספנות בארץ. זה קרה בימיו של טדי קולק כציר ישראל בוושינגטון (50'-52'), כאשר הוא התוודע לתחום. עם שובו ארצה החל קולק לפעול לקידום הקמתו של מוזיאון ישראל בירושלים וב-57' מונתה לצורך זה ועדה מיוחדת בראשות שר החינוך. קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, היה חבר בה.

מוזיאון ישראל נפתח במאי 65' בהשתתפות אנשי שם ואספני מפתח מרחבי העולם, כותבת בר אור. ישראל אמנם התאפיינה אז בימים של צנע, מצוקה ועלייה המונית, אך במקביל היתה כאן תנופת פיתוח. האספנות הפרטית המקומית הושפעה מהתהדקות הקשרים עם אצולת הממון היהודית-אמריקאית.

כנער, היו לבראון אוספים של בולים ומטבעות. אמנות הוא החל לאסוף כבר באמצע שנות החמישים, את הציור הראשון בעל הערך רכש בשלהי אותו עשור. היה זה ציור של מנחם שמי, "צפת", 1949, שתלוי בתערוכה. על פי ההערכות של מקורבים, האוסף מכיל כיום למעלה מ-3,000 ציורים ופסלים. עבודות הנייר אינן רשומות. יודעי דבר מעריכים את האוסף בסכום של בין 25 ל-30 מיליון דולר. האוסף כולל, בין השאר, כ-60 ציורים של זריצקי, כ-30 ציורים של שטרייכמן. למעלה מ-100 עבודות של פנחס כהן גן. כל פרקי יצירתו של רפי לביא מיוצגים באוסף, בלמעלה מ-120 עבודות חשובות שלו. אילנה לביא הגיעה לפתיחה בשבת גם כדי להיזכר. באוסף נמצאים כ-20 ציורים נדירים וחשובים של לאה ניקל. אביבה אורי מיוצגת באוסף בלמעלה מ-60 ציורים.

האיסוף של מיכאל דרוקס מתאפיין בשקדנות עודפת בנוגע ליצירותיו מסוף שנות השישים וכולל עבודות משובחות שלו משנות השבעים. באוסף יש למעלה מ-260 עבודות שלו. בשיחה מלונדון אמר השבוע דרוקס: "יש בינינו רומן כזה אבל אני לא מכיר טוב את בראון. הוא היה שם ועזר במימון הספר והתערוכה שלי בעין חרוד לפני שנתיים. החל מסוף שנות השישים שיה יריב קנה ממני הרבה עבודות. הייתי בין האמנים הראשונים שהיו אצלו תחת חוזה אישי. הוא שילם לי משכורת והחזרתי לו בתמונות, שחלקן נרכשו על ידי בראון".

ציוריו המוקדמים של אורי ליפשיץ מעוררים התרגשות. יש באוסף כ-20 עבודות שלו והשבוע אמר ליפשיץ שמי שקנה ממנו במכה סטוק של עבודות כשהוא עזב ב-67' את קיבוץ גבעת השלושה לטובת תל אביב, היה שיה יריב. "מאה ציורי שמן הוא קנה בלי לספור, וכ-200 ניירות ורישומים. רציתי 24 אלף לירות והוא שילם 17 אלף. הייתי בטוח שאני מסדר אותו והוא היה בטוח שהוא סידר אותי. דירה עלתה אז כ-20 אלף לירות. פעם אמרתי לו שהוא סוחר האמנות הכי גדול והוא נעלב. אני לא סוחר אני בר סמכא, הוא אמר. הרומן בינינו היה על סף סקס. הוא קנה ממני המון. יש מסתורין ביחסים שבין בעלי גלריות לאספנים. אני מבין שעמי בראון קנה ממנו אז קבוצת עבודות גדולה".

בר אור כותבת על אמנים מובילים נוספים המיוצגים באוסף, ביניהם אריה ארוך, משה קופפרמן, יגאל תומרקין, הנרי שלזניאק, יאיר גרבוז ויחיאל קריזה, שבראון רכש את עזבונו במלואו מבתו. עוד באוסף: עבודות של אהרון כהנא, שלום סבא, גבי קלזמר ואסמבלאז'ים של אריאל (איקה) בראון, אחיו של האספן, ועוד רבים.

"הדבר הטוב שיש לאספן זה איך הוא בוחר תמונה מתוך עשר", אומר יאיר גרבוז. "האוסף של בראון כולל ציירים שנמצאים במרבית האוספים הגדולים בארץ, אבל מבחינת הבחירה יוצאת מזה אישיות יוצאת דופן. הבעיה היא לא לראות זריצקי אצל עמי בראון או קריזה או סטימצקי, אלא איזה סטימצקי. והבחירות שלו מדהימות. לתערוכה הזאת יש המון אופי. אתה לא שואל מי האיש שצייר אלא מי האיש שאסף ויצר את האנסמבל הגדול הזה.

"בזמנו הייתי נכנס לגלריה כדי לראות איך שמואל גבעון, אספן וגלריסט, יושב מול ציור חדש ולומד אותו באינטימיות מעוררת קנאה. עמי בראון יושב שנים במחסן שלו ולומד אמנות. הוא חי דרך האמנות וסגור בתוכה".

החבר של פרס ודיין

בראון נולד בתל אביב ב-1929 ונקרא עמיאל. הוא גדל ברחוב אחד העם 49 פינת מזא"ה, ליד מגדל המים, בבית שניצב שם עוד היום ונקרא בית בראון. את הבית בנה אביו המהנדס אליהו ב-1933, לאחר שבחר כארכיטקט את זכי שלוש שתיכנן את הבית בסגנון בינלאומי. אליהו בראון ורעייתו בתיה נולדו בעיירה זלטופול שבאוקראינה. היא למדה עריכת דין באודסה והוא למד הנדסה בבלגיה. היא הגיעה ארצה בשלהי 1919 באונייה הרוסית רוסלאן, שסמלה את ראשיתה של העלייה השלישית. אליהו, שעלה ארצה באותה תקופה, הפך לאיש עסקים והיו לו תחנת דלק בתל אביב, קרקעות ופרדסים.

בכורתם מרגלית נולדה ב-1924 והיתה לימים מוסיקאית ופסנתרנית שהשלימה את לימודיה באקדמיה למוסיקה בירושלים ובלונדון. עמיאל נולד חמש שנים אחריה. צעיר הבנים אוריאל (איקה) נולד ב-1937. בגיל ארבע לערך חלה עמי בשנית, מחלת ילדים מידבקת שחום גבוה הוא אחד מתסמיניה, והוא נפל מהמיטה ונפגע בברך. במהלך כשנתיים עבר שלושה ניתוחים קשים ונשאר צולע במקצת. יסודי למד בתל אביב, ותיכון בירושלים. הוא סומן כאנרגטי יתר על המידה, ולא רווה נחת מהלימודים. כנראה שגם מוריו בבית המורה בירושלים לא רוו נחת ממנו, והוחלט שהוא ועוד שני חברים "מיוחדים" כמותו יישלחו לפנימייה יוקרתית בוויטינגן שבאנגליה. השלושה הפליגו בספינה הבריטית הראשונה שיצאה מהארץ בתום מלחמת העולם השנייה. בראון שב ארצה ב-48' לביקור, והשלים את התואר הראשון ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס אנד פוליטיקל סיינס". את התואר השני עשה כבר בארצות הברית.

אחיו הצעיר של בראון, איקה, היה לימים צייר ונחשב כבר בנעוריו לכריזמטי לא פחות מאחיו. רות חשין, מנהלת קרן ירושלים, למדה איתו במגמה החקלאית של גימנסיה הרצליה שבה הסתופפו, לדבריה, הלא יוצלחים. "איקה היה נורא מחוספס מבחוץ ומאוד רגיש מבפנים. יש בעמי הרבה מאיקה, שהיה דומיננטי באישיותו. איקה היה אנטי לכל, ולא למד טוב, אבל הוא היה טיפוס מגנטי ונוצר סביבו חוג חברתי".

יונה פישר אצר ב-64' תערוכה צנועה של אמנים צעירים בביתן 32 ביריד המזרח: "יום-יומיים לפני הפתיחה עמי בראון הגיע למקום כסופה, נפל בזרועותי ופרץ בבכי. איקה נהרג על ההגה בדרכו מהריביירה לפאריס כדי לקחת את אשתו ובנותיו ולחזור סופית ארצה. זו היתה פגישה דרמטית שחרצה את גורלה של ידידות מופלאה ששררה בינינו במשך למעלה מ-40 שנה, עד לפני כשנתיים".

איקה פיתח בפאריס את ציורי האסמבלאז' השחורים עם ראשי הבובות המשוכפלות והיצוקות בהם, שתלויים בתערוכה בעין חרוד. "אחרי כשנה, כשקם מוזיאון ישראל, אצרתי לבקשתו של עמי תערוכת זיכרון לאיקה שהיתה תערוכת היחיד הראשונה של אמן ישראלי שאצרתי שם. ב-68', כשעמי הקים את מפעל קוקה קולה בבני ברק, הוא היה הראשון, ויש לומר בשבחו, שקבע שבמפעל תעשייתי תוצג אמנות ישראלית דרך קבע. בכניסה היה פסל של יחיאל שמי ובכל אחד מהחללים היתה אמנות עכשווית. הוא בחר הכל לבד. תמיד לבד. זה היה לפני שהוא עשה את הכסף הגדול, והוא קנה בתשלומים".

הוא נועץ בך לפעמים?

"הוא היה מראה לי מה הוא קנה, ואם הייתי אומר שיתכן שזו רכישה לא כל כך טובה, הוא היה מרעים: 'אתה לא מבין שום דבר'. זה היה סוג התשובות של אדם קצר רוח ובוטח בהחלטות שלו בכל התחומים. הוא קנה בלי סוף ועשה את הבחירות שלו. הוא מקבל החלטות מתוך הארה אינטואיטיבית. אחת החולשות שלו היא התאווה הבלתי נשלטת לרכישת אמנות. לפעמים, עם כל הסגידה לאשתו גבי, הוא היה קונה מאחורי גבה, 'קניתי את זה ואת זה. אל תספר לגבי'. היא ידעה שהוא מגזים ושהוא לא יכול לשים גבולות. זו האובססיה שקיימת אצל אספנים שמתקשים לבלום את התשוקה שלהם. הוא טיפל באופן פרטני בכל היצירות שהוא קנה, מהרסטורציה ועד המסגור".

הוא מוכר אוספים לפעמים?

"לפני כמה שנים הוא מכר למשל את אוסף היודאיקה שלו לאספן בשם סליפקה, שתרם את כולו למוזיאון ישראל. עשרות עבודות שהוצגו לפני כשנה, ויצא קטלוג שבו נכתב 'מבחר מאוסף אלן ב' סליפקה במוזיאון ישראל'. אין ולו אזכור קטן של עמי בראון".

היה לו גם אוסף אר נובו שהוא מכר.

"כשהכרתי אותו הוא היה אספן של אר נובו באופן אובססיבי, שקרא את כל הספרות ושלט בכל החפצים באוסף. כשהמחירים החלו להעפיל הוא החליט למכור, כי זה התחיל להיות לוקסוס לקנות אר נובו. הוא פנה אלי ואמר שהוא מוכן לתרום את האוסף למוזיאון ישראל. זה לא קרה כי המוזיאון לא יכול היה להבטיח שהאוסף יוצג בתצוגת קבע. 'תלכו לעזאזל', הוא אמר, ומכר אותו" (לסותבי'ס אירופה). לבראון היה גם אוסף ארכיאולוגי בשנות החמישים, שאותו העניק למוזיאון ישראל.

בין התחנות החשובות בביוגרפיה הדחוסה של עמי בראון, נמצאות גם שנות הפעילות הפוליטית. בשנים 52'-56' הוא עבד לצד טדי קולק במשרד ראש הממשלה, ששם התעסקו, כאמור, בין השאר בהקמת מוזיאון ישראל.

בבחירות לכנסת הרביעית, ב-59', התגייס בראון למען בן גוריון שנסע אז למושבים נידחים, ובראון חקר והכין עבורו את הנתונים הכלכליים על הישובים ותושביהם. בראון היה פעיל גם ברפ"י, שהוקמה בקיץ 65' כתוצאה מפילוג במפא"י על רקע "הפרשה". בין צעירי מפא"י היה אז שמעון פרס, ובהמשך גם משה דיין.

צביה ולדן היתה כבת 15 כשהוריה, סוניה ושמעון פרס, קיבלו מבראון ציור של אחיו איקה. ציור כהה עם חבל תלייה, שהיא ראתה בו קריאה להצלה. היא דרשה שהציור ייתלה בסלון, ועד היום הוא תלוי בסלון בית הוריה.

בראון נהג להתארח לפעמים בשבתות בביתו של פרס, אבל את דיין הוא אהב יותר. לדברי רחל דיין, "האהבה לעתיקות היתה משותפת לשניהם. אהבה למולדת ולהיסטוריה של ארץ-ישראל, ושניהם היו משוגעים לדבר. משה לא היה איש של חברים אבל הוא ועמי התראו מדי פעם והיתה קרבה מיוחדת ביניהם. שניהם היו אנשי אמת ושניהם דיברו דוגרי. אני לא מכירה את החיים האינטימיים של עמי, אבל משה היה רגיש ועדין גם בדיבור, ואילו עמי היה מסוגל להיות בוטה. משה קיבל אותו כמו שהוא כי אלה שאוהבים את עמי אוהבים אותו עד עולם. הוא יקר ללבי".

מתחיל לתסוס

בשנת 62' נשלח בראון ללוס אנג'לס. הוא ניהל את סניף רשות ההשקעות של משרד האוצר, ושימש כקונסול הכללי של ישראל. הוא הכיר שם את ויקטור קרטר, משקיע יהודי אמיד מקליפורניה, שהשקיע 900 אלף דולר בחברה המרכזית למסחר והשקעות והפך בה לשותף בעשרה אחוזים. איש שעוד ישפיע על מהלך חייו של בראון.

החברה המרכזית היתה החברה המסחרית הפרטית הכי גדולה בארץ, קונגלומרט עצום שעשה עסקים עם ההסתדרות והיו בבעלותו חברות כמו "נשר מפעלי ברזל" ו"כלל". אלי הורביץ, מנכ"ל "טבע", הכיר את עמי בראון כשזה ישב במועצת המנהלים של החברה המרכזית. "בשנת 64'", אומר הורביץ, "כשעשינו את המיזוג בין חברות התרופות אסיא וצורי, האחרונים דרשו שנמכור 20 אחוז לגוף שלישי כדי שאסיא, כלומר אנחנו, לא נקבל רוב מוחלט בחברה. הסכמנו למכור 20 אחוז לחברה המרכזית. כשרכשנו את 'טבע' ב-69' תרומתו של עמי היתה גדולה. המהלך היה גדול וקנינו מניות בבורסה והיינו זקוקים למימון ולשכל, איך עושים את זה. הוא חכם ומתעמק בדברים ואלמלא הוא, ספק אם היינו מצליחים לרכוש את 'טבע'".

הורביץ מספר עוד שבראון "גנב" מאסיא את מוזי ורטהיים. "הוא שאל אותי ואמרתי שאני אף פעם לא עוצר אנשים, אבל מה מוזי יהיה, 'גזוז מאכער'? בתרופות יותר מעניין, לא? הסכמתי, והם בנו עסק מצליח מאוד".

בראון הקים את קוקה קולה ואין זכר לכך בתיעוד או בהיסטוריה של המפעל בארץ.

"עמי בראון לא היה נותן למוזי ורטהיים להזכיר את חלקו ולו במלה. גם לא כתוב בשום מקום שעמי היה באסיא-טבע, והוא היה שם דמות חשובה. הוא לא אדם חשאי. הוא באמת מאמין שאדם צריך למצות את עצמו במקום עבודתו ויום אחד הוא עוזב ועליו להתנתק. הרבה פעמים, כשישבנו בין חברים והזכרתי שהוא היה באסיא, חוץ מחיוכון קטן שהתפשט על פניו הוא לא אמר מלה. הוא החליט ביום מסוים לעזוב את קוקה קולה, והוא מעולם לא חזר למשרד ולו לרבע שעה".

ויקטור קרטר, שהיה מגדולי הנדבנים בלוס אנג'לס והשקיע בין השאר בטבע, הוא מי שהמליץ על בראון להקמה ולניהול של מפעל קוקה קולה בארץ. בחירה שנעשתה בעצה אחת עם אברהם אייב פיינברג, פעיל בכיר במגבית היהודית המאוחדת וסגן יו"ר אמריקן בנק אנד טרסט קומפני, שהיה שייך לבנק סוויס-ישראל (שני המוסדות היו בבעלות החברה המרכזית). פיינברג הניו-יורקי קיבל את הזיכיון מהחברה האמריקאית והיה המשקיע המרכזי שהקים את מפעל קוקה קולה בארץ, יחד עם החברה המרכזית, והיה לבעל המניות השולט בחברה. הבנייה החלה בקיץ 67'.

דני מוסקוביץ היה בשנת לימודיו האחרונה בטכניון כששמע מאחיו שפותחים בארץ מפעל של המשקה האמריקאי ושמחפשים מהנדס יצוא. "פגשתי את עמי באפריל 67' במשרדי החברה המרכזית ברחוב לילינבלום", הוא משחזר. "בכניסה לחדרו כבר שמעתי צעקות. הוא ישב עם הרגליים על השולחן, בכפכפים, ובצד ישבה מזכירתו אלונה איינשטיין (אז אשתו של הזמר), ונכח גם מוזי ורטהיים. 'אתה יודע אנגלית?' אמרתי שכן והוא ביקש שאשוחח איתו באנגלית. כשהוא השיב בעברית, אמרתי לו שהוא יכול לדבר איתי אנגלית. 'אני אדבר באיזה שפה שאני רוצה ואתה תדבר בשפה שאני רוצה'.

"התקבלתי לעבודה ואחרי המלחמה נסענו שלושתנו לארצות הברית. אחרי כמה ימים נבהלתי ובאתי אליו והתוודיתי שהתפקיד גדול עלי ושהוא עשה טעות כשבחר בי. הוא התחיל לנבוח: 'אל תגיד לי מה לעשות. שב ותלמד'. אחרי חצי שעה הוא שאל בשקט, אם יש לי מספיק כסף, כי אסור היה להוציא דולרים מהארץ, וכמה אני צריך. אמרתי ש-100-200 דולר. הוא התנפל עלי: 'תחליט 100 או 200. ההבדל הוא מאה אחוז'.

"בין הגאון לשיגעון הגבול הוא דק, ואם תשאלי אותו הוא יאמר שהוא לא גאון ולא משוגע. הוא איש קצוות. הוא יכול לעשות פעולות גאוניות או משוגעות. יש לו כושר מנהיגות וכושר ניהול מיוחדים. אין אצלו צביעות. או שהוא אוהב אותך ויחבק אותך או שהוא שונא למוות".

מוסקוביץ, כיום איש עסקים שגר במיאמי, בישראל, בלונדון ובסין אומר שבראון היה המנטור שלו שהיטיב ללמד ולתמרץ אותו. "הוא יודע להכניס אותך לאמביציה והוא מלמד אותך לנהל. הייתי ילד בן 23 ולקח לו זמן אבל לבסוף הוא נתן לי תמיכה מוחלטת".

בספטמבר 67' הסתיימה ההשתלמות שלהם במיאמי והם חזרו ארצה. בראון מונה למנכ"ל קוקה קולה ישראל (וב-73' הוא מכר חלק ניכר מאוסף האמנות הישראלית שלו ורכש חמישה אחוזים מהשווי הכולל של המניות בקוקה קולה). ורטהיים מונה למנהל המכירות ומוסקוביץ היה מהנדס היצור.

"עמי היה הראשון במפעל, שיצא אחרון. ניהול לפי דוגמה אישית. הבנייה של קוקה קולה היתה חוויה בלתי רגילה. גבי אשתו עבדה במפעל וכך גם הנשים של מוזי ושלי וכולנו עבדנו 16 שעות ביום. הוא עשה הכל והוא היה מי שהעניק לקוקה קולה את הצביון ואת כושר התחרות. הוא הביא אומץ לעסקים. אני יועץ ניהול כבר 20 שנה והרבה למדתי ממנו".

כשהם נכנסו לשוק שלטו בו טמפו ותסס. "כשהתחלנו לייצר באפריל 68', היו במפעל שמונה משאיות וכל בקבוק זכוכית עלה לנו שמונה סנט, כשההחזר היה חמישה סנט לבקבוק, ואם נשבר, זה חל עלינו. טמפו קנו את הבקבוקים ושברו אותם. כשזה נודע לעמי הוא שלח את המשאיות שלנו ריקות עם כסף ואמר: תקנו את כל הסחורה של טמפו. אדון ברנשטיין מטמפו צילצל ואמר לעמי, 'מה אתה עושה?' 'תפסיק לשבור לי את הבקבוקים אז תקבל את הסחורה בחזרה'".

לאחר שמיצב את המפעל, הוזמן בראון ב-73' לנהל כמה מפעלים כושלים של קוקה קולה בארצות הברית. אבל, ב-71' הוא עוד הספיק להיות מבעלי החברה "עמיתי מלון ירושלים", שחברו בה פיינברג ועוד שני פעילים במגבית המאוחדת, קלוצניק וקיטאי, והם שיזמו את הקמת מלון הילטון בירושלים. ב-71' החלה הבנייה, וב-74' המלון נמכר והפרשה התגלגלה לבית המשפט. בראון כבר היה אז במיאמי. הוא לקח איתו את מוסקוביץ, שעבד איתו בשמונה השנים בארצות הברית.

"כשהיינו נוסעים לאמסטרדם בענייני קוקה קולה ישראל, הוא הכיר את כל המוזיאונים", אומר מוסקוביץ. "הוא אספן אובססיבי. הוא לא יודע מה זה קצת. מהיום שהכרתי אותו היתה לו ספרייה עצומה של אמנות. אוסף הזכוכיות של האר נובו שלו היה הגדול בעולם. עד היום אני רואה במוזיאונים פריטים שהיו שלו. אחרי 14 שעות עבודה הוא היה קורא לי ואומר: בוא תראה מה קניתי, זה מהתקופה הזאת והזאת.

"במשרד שלו במיאמי כל הקירות היו ויטרינות עם תאורה מיוחדת שאני בניתי. הוא לא הכיר את העיר כי בחמישי בערב הוא טס לניו יורק כדי להיות עם גבי והבת, ובשני בבוקר הוא היה נוחת במיאמי והולך ישר למשרד, שם היה לו חדר עם מיטה ומקלחת, והוא היה מרוכז כולו רק בעבודה".

בראון מעולם לא דיבר על דברים אישיים אבל הוא ידע מה קורה בחיי עובדיו. כשמוסקוביץ התגרש מאשתו הראשונה, בראון קנה לו פורד קפריס צהובה. "הייתי כמו הבן שאפשר לצעוק עליו, אבל גם לדאוג לו. הוא היה בשבילי כמו אלוהים. ב-81' דרכנו נפרדו. הוא חזר ארצה ואני פתחתי חברת יעוץ בארצות הברית".

בלתי הפיך

כמה וכמה אנשים התערבו שבראון לא יצליח להיות בפנסיה. כולם הפסידו בהתערבות. בראון יצא לפנסיה והתמסר לאוספיו, אבל המשיך להיות פעיל כאיש עסקים שחדר לתחומי פעילות כמו ניירות ערך זרים. היו לו השקעות בתעשיות עתירות מדע, וב-84', כתושב חוץ באופן רשמי, הוא השקיע כמיליון דולר בחברת התקשורת ביפר באמצעות קבוצת משקיעים מארצות הברית.

אין ולו אחד ממכריו (הורביץ, כרמי, רייכמן, רחל דיין ומי לא) שלא אמר השבוע את המשפט הבא: אם אהיה זקוק למשהו, ותודה לאל שאני לא זקוק/ה, אפנה לעמי בראון. כך נאמר על האיש הזה, אותו אחד שנודע גם כמי שמנתק יחסים באבחה, באקט בלתי הפיך בעליל.

יונה פישר לא מבין מה קרה ולמה הקשר ביניהם נותק אחרי כ-40 שנה ולאחר שעמי בראון ואשתו טיפלו בו במסירות כשלקה באירוע מוחי. פישר אמר השבוע שהניתוק גרם לו צער, אבל הוא מכיר את עמי ואוהב אותו. יש לו, לבראון, טריטוריות שהוא מחק לעולם ועד כמו מוזיאון תל אביב, למשל. הוא לא משאיל עבודות לתערוכות מוזיאליות לבד מלעין חרוד. אבל כשהוא אוהב - זה בגדול.

לשאלה מה מניע אותו יש תשובות מגוונות. שיה יריב טוען שהאיסוף הוא הבריחה הכי גדולה של בראון. כשאדם אוסף ככה, זה סוג של שיגעון, דחף בלתי נשלט. "זה הכל יצרים אצלו. זה לא מחושב".

"אוסף האמנות שלו הוא מהלך ציוני", אומר פרופ' אוריאל רייכמן, מנהל המרכז הבינתחומי בהרצליה. "יש לו מצפן פנימי של ערכים שמנחה אותו. בדיוק ההפך מהאופורטוניסט המצוי. כשהתפטרתי מהכנסת כי לא התאפשר שאהיה שר חינוך, בראון נתן לי במתנה ציור נוף ארצישראלי שאהבתי. ראיתי בזה מחווה אנושית חברית של הבעת הערכה לעמדה העקרונית שביטאתי בהתפטרות".

כשבראון קרא ב"הארץ" ראיון עם יאיר גרבוז, שבו סיפר שלא הספיק להחליף עבודות עם המורה שלו יחיאל קריזה, הוא התקשר לגרבוז והזמין אותו למחסן. שם, העמידו מול שלושה ציורים של קריזה ואמר לו: בחר. גרבוז הציע ציור משלו ועמי אמר: כבר יש לי.

"עמי הוא כוחני. מאז שנפרדנו הפסקתי לחשוש ממנו, אבל הוא בטוח שאני עדיין עובד אצלו", אומר מוסקוביץ. "זה בסדר. אני מכיר אותו. הוא בן אדם נפלא ומלא כרימון ויש בו מתח מסעיר. הוא לא מפחד למות ולכן הוא נהנה מהחיים. אצלו לא לוקחים שבויים. הוא רואה אותי לבוש בחולצת פולו יקרה והוא נוזף בי. הוא עדיין נוסע בביואיק שנת 66'. הייתי מביא לו חלקי חילוף מאמריקה. למה? כי לא זורקים מה שעוד טוב".

עמוס מלמד, בעלה המנוח של האדריכלית עדה כרמי, היה חברו של עמי בראון ושני הזוגות בילו הרבה ביחד בניו יורק. "גבי לא בחלה בנסיעה באוטובוס או בעשיית ספונג'ה", אומרת כרמי. "היא מין חלוצה ותמיד היא בלי תכשיטים. עמי מעריץ אותה. כשנכנסים למחסן יש בכניסה כמה עשרות צילומים שלה. עד היום יש בעמי את הישראליות הסברסית שהלכה לאיבוד. הכל שחור או לבן. אין אמצע ואתה יודע בדיוק איפה אתה עומד אצלו, גם בהתייחסות לחיים וגם לפוליטיקה. יש לו ולגבי מספיק תרבות פנימית ושכל להיות חלק מהישוב ולא חלק מהישוב הנוצץ. לא יעלה בדעתם להתגורר באקירובים למיניהם. הם אזרחים טובים ויש להם חוש מידה למה נכון ומה לא, ומבחינה זאת הם יוצאי דופן".

בני הזוג בראון מתגוררים באזור שדרות נורדאו בתל אביב. "מה שתלוי אצלם בבית זה מה שהם אוהבים", מוסיפה כרמי, "ציור מתחרה בציור והכל צפוף על הקירות. הם אנשים שרוצים לחיות את הדברים שיש להם כל הזמן. הוא אף פעם לא משועמם. הוא מדבר על מה שמעסיק אותו והוא חי את זה. איש מלא צבע שבנה את עצמו ואף פעם לא נסחב אחרי החבורה".

כרמי היתה אמורה לתכנן מוזיאון בבאר שבע, לו הועיד בראון את אוספיו. העירייה תרמה קרקע, נעשו תוכניות, אבל לא נמצא תקציב לתחזוקה השוטפת של המוזיאון ע"ש גבי בראון. עמי התעצבן והכל נפל. "חבל שאוספים כאלה יתפזרו", אומרת כרמי.

יש שמועה שבראון מחפש עכשיו קונה לאוספיו ושחלק מהאוסף הישראלי הוא יתרום למשכן לאמנות עין חרוד. אין לדעת.*

• לפרטים נוספים על תערוכת אמנות ישראלית מאוסף גבי ועמי בראון

עמי בראון. לו ולגבי אשתו יש מספיק תרבות פנימית ושכל להיות חלק מהישוב ולא חלק מהישוב הנוצץ. לא יעלה בדעתם להתגורר באקירובים למיניהם