האם ההפרטה של שירותים חברתיים זה טוב או רע? - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

האם ההפרטה של שירותים חברתיים זה טוב או רע?

בג"ץ אולי מנע הקמת בית סוהר פרטי, אך שירותים חברתיים רבים כבר הופרטו. מה ניתן ללמוד מהחינוך האפור, מתוכנית ויסקונסין, מביטוחי הבריאות המשלימים וממחסומי צה"ל בקו התפר?

  • נורית, ורגפט
  • 27.11.2009
  • 01:46
  • עודכן ב: 03:29

עוד בטרם שככה המהומה סביב החלטת בג"ץ לעצור את הקמת בית הסוהר הפרטי בשבוע שעבר, דן השבוע בית המשפט העליון בעתירה נגד ההפרטה של שירות חברתי נוסף: המענה הטלפוני במוסד לביטוח הלאומי. השירות, טענה העותרת, עמותת "כן לזקן", ניתן בידי עובדים שאינם מהמוסד ושמספקים לעתים קרובות מידע חסר או שגוי.

זו לא ההפרטה ה"חברתית" הראשונה, ונראה שגם לא האחרונה. מתחילת שנות ה-80 עוברים השירותים הממשלתיים לאזרח תהליך של הפרטה, כמעט במקביל לתהליך הכלכלי של הפרטת חברות ממשלתיות.

מנהל העמותה החברתית מרכז אדוה, הד"ר שלמה סבירסקי, מסביר ש"יש יותר מצורה אחת של הפרטה חברתית: אפשר להפריט את המימון של שירות חברתי - זה מה שקורה כשהמדינה משקיעה בו פחות ופחות - ואפשר להפריט חלקים ממנו ולמסור אותם לחברה פרטית, כפי שניסו לעשות עם בית הסוהר". כך הופרטו בשנים האחרונות חלקים גדלים והולכים ממערכות הבריאות והחינוך, שירות התעסוקה הופרט בחלקו ואפילו שירות הביטחון מסר לחברות אבטחה פרטיות את הפעלתם של כמה מהמחסומים בגדה המערבית.

האם זה טוב או רע? ההפרטה המוצלחת של הטיפול במפגרים, שרובו מופקד היום בידי ארגונים וחברות לא ממשלתיים, עשויה לרמז שזה לא בהכרח רע. אולי מפני שנעשתה כמענה לצורך מן השטח ולא תחת לחץ תקציבי, ולמעשה נתנה קול למפגרים ולמשפחותיהם. "זו הפרטה מוצלחת מפני שהמדינה לא התנערה כלכלית ולא ויתרה על הרגולציה", סבור מנהל חטיבת זכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים ברמת גן, הד"ר יוסי דהאן.

הנה ארבע דוגמאות להפרטות שבוצעו בשירותים שונים בשנים האחרונות:

בריאות: משלמים יותר

שירותי הבריאות מומנו כמעט מזמן הקמתם בידי המדינה, אך הופעלו על ידי ספקים כמו קופות החולים ובתי חולים, שהיו בבעלות פרטית או משותפת. הפרופ' דב צ'רניחובסקי ממרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל אומר שמדובר במודל לא רע, המקובל בין היתר בקנדה, בבריטניה ובסקנדינוויה. הוא מוטרד יותר ממה שהוא מכנה "הפרטת המימון". השקעת המדינה בבריאות בישראל ירדה מ-63% ב-2000 ל-57% ב-2007. צ'רניחובסקי סבור שהמגמה של הגדלת המימון הפרטי לבריאות תימשך, כלומר שהמחירים שמשלמים האזרחים בעבור הביטוחים המשלימים ושירותי הרפואה למיניהם רק יעלו.

לדבריו, השכבות החלשות יהיו הראשונות להיפגע, משום שהגישה שלהן לשירותי הבריאות תלך ותצטמצם. פגיעה נוספת עלולה לצמוח מהצורך להקצות לבריאות חלק גדל והולך מהתקציב האישי והמשפחתי, מה שעשוי לגרום למשפחות מעוטות יכולת לחסוך בהוצאות על תזונה וחימום וכך לפגוע בבריאותן.

מנגד, יו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית, הפרופ' אבינעם רכס מבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, רואה בהפרטת מערכת הבריאות בארץ סיפור הצלחה. "ההפרטה היא כורח המציאות", הוא אומר, "מפני שמשרד הבריאות לא כולל בסל הבריאות את כל הטיפולים והתרופות שיש בישראל ולכן קופות החולים עושות ביטוחים משלימים. מי שיש לו כסף, יש לו ביטוח בהתאם ובביטוח משלים אפשר לרכוש אפילו מנתח אחר ממה שהמדינה נותנת, וזה בסדר. כמו שאנשים לא נוסעים באותן המכוניות ולא לובשים אותם הבגדים, יש זכות לאדם גם לגישה לשירותי רפואה לפי יכולתו.

"יחד עם זאת", הוא מוסיף, "האזרח הממוצע מקבל רמת רפואה טובה מאוד. לפי מדדים של תוחלת חיים ותמותת תינוקות, אנחנו נמצאים ברמה טובה בהשוואה למדינות מפותחות". רכס גם מצדד ברפואה פרטית, "אבל מסודרת, מעל לשולחן, כזאת שרווחיה ישמשו גם כדי להעשיר את בתי החולים לרווחת כל החולים".

חינוך: הפרטה אפורה

בית הספר הפרטי, שנפתח בשנת הלימודים הנוכחית בעמק חפר ושבו ילמדו מי שהוריהם ישלמו שכר לימוד של 2,900 שקל בחודש, הוא אולי שיאו של תהליך הפרטה בחינוך, שנמשך זה יותר מעשור.

בשנות ה-80 נדרש משרד החינוך לקיצוץ עמוק בתקציב. התוצאה: מספר שעות הלימוד צומצם בתוך חמש שנים בשליש, יום הלימודים קוצר ומספר התלמידים הממוצע בכיתה הוגדל. שיעור תקציב החינוך בתוצר הלאומי הגולמי, שבסוף שנות ה-70 היה כ-8.5%, ירד באמצע שנות ה-80 ל-7.6%. שיעור ההשתתפות הכספית של ההורים גדל מכ-16% במחצית השנייה של שנות ה-70 ל-24% באמצע שנות ה-80. ההורים, שעתה מימנו מכיסם כרבע מהחינוך של ילדיהם, דרשו את זכותם להתערב בהתאם ומשרד החינוך נאלץ להיענות ואיפשר התערבות בשיעור של 25% מתוכנית הלימודים.

דרך פתח זה - "תוכנית לימודים נוספת" (תל"ן) - נכנסו עמותות הורים שגייסו כסף כדי למלא את מה שהמדינה הלכה והחסירה. קראו לזה "חינוך אפור" והיו עליו אין-ספור דיונים, גם בכנסת. מאז הופרטו כמה וכמה פונקציות: שיטת הרישום לבתי הספר שונתה בכמה מקומות - השיטה האזורית בוטלה לגמרי (בתל אביב, למשל), או שאיפשרו לילדים לבחור בבתי ספר ייחודיים. בתי ספר שלא עמדו בתחרות נסגרו, או שמצאו מקורות מימון אחרים בקרנות ובעמותות חינוכיות, ולבסוף גם בגופים מסחריים.

סבירסקי טוען, כי "בתי ספר (שמתבססים גם על תשלומי הורים) למעשה תופסים טרמפ על המערכת הציבורית. הם משתמשים בכל השירותים והתקציבים של משרד החינוך, ובנוסף גובים מההורים סכומים משמעותיים - 800-1,000 שקל בחודש. כך הם יכולים לאפשר לילדים שלהם ללמוד בכיתות קטנות יותר, עם ציוד משוכלל יותר, להוסיף העשרה ולשלם יותר למורים".

השלב הבא, לדבריו, הוא שבתי הספר הללו נסגרים בפני תלמידים שהוריהם לא יכולים להרשות לעצמם הוצאה כזאת על חינוך ונוצר מדרג. במרכז התהליך ישנם בתי ספר שגובים 200-500 שקל בחודש. כבר כיום, חלק מבתי הספר שלא יכולים לגבות תשלום מההורים פונים לכל גורם, גם לחברות מסחריות, כי אין להם ברירה.

ברור שהתומכים העיקריים בהפרטה הזוחלת הם ההורים שיכולים להרשות את זה לעצמם. אם ההפרטה היתה משפרת את רמת החינוך הכללית, היה קשה להתווכח על נחיצותה. אבל מבחן התוצאה מלמד ששנה אחר שנה ישראל יורדת בדירוג העולמי מול המדינות המפותחות (OECD).

הד"ר דן בן-דוד, כלכלן במרכז טאוב ובאוניברסיטת תל אביב, מכנה את התהליך הזה "כשל שוק רבתי". לדבריו, "איש אינו מערער על כלכלת השוק החופשי, אבל ידוע כיום שלפעמים נחוצה התערבות ממשלתית. החינוך הוא עניין גדול מכדי להפקיד אותו בידיים פרטיות, לא חשוב של מי. אם ישראל תאבד את שמה הטוב בתחום החינוך, זה יפגע ביכולתם של כל בוגריה להתמודד בזירה האקדמית-הגלובלית, גם של אלה שלמדו בבתי ספר מופרטים. זה מצב קלאסי שבו המדינה צריכה לתפוס פיקוד".

דהאן מזכיר שבחינוך כבר הפריטו במידה מסוימת את כתיבת תוכניות הלימודים ואת הפיקוח, שנעשה, בחלקו, על ידי גורמים חיצוניים. באחרונה נמסרה הפעלת המכינות הקדם-אקדמיות, ששנים הופעלו על ידי האגודה לקידום החינוך (עמותה ללא מטרות רווח), לידי חברה מסחרית שעד כה נתנה למשרד שירותי תשלומים וגבייה. "ברגע שההיגיון הכלכלי מחליף את ההיגיון הפדגוגי, זה לא חינוך אלא שיווק", אומר דהאן.

ב-1988 קרא שר החינוך אז, יצחק נבון, להוסיף שעות לימוד למערכת כדי לחסל את החינוך האפור. אבל רק כיום, אחרי 20 שנה, הוגדלו מספר שעות הלימוד ומספרם של בתי הספר שהונהג בהם יום לימודים ארוך.

סבירסקי סבור שאם המדינה תבקש להשיב לידיה את האחריות הבלעדית לחינוך, היא תיאלץ ליישר קו לפי בתי הספר המוצלחים. אם זה יקרה, "עשויה לצמוח כאן מערכת חינוך טובה דיה, שלא ירצו לברוח ממנה".

תעסוקה: לכו לוויסקונסין

לפני ארבע שנים הפקיעה המדינה את הטיפול במובטלים כרוניים מידי שירות התעסוקה - גוף שממילא עסק יותר בהנפקת אישורי אבטלה ופחות במציאת עבודה - והעבירה אותו לחברות פרטיות. אלה היו אמורות לעשות "טיפול כולל" לאנשים שלא עבדו שנים וחיו מקצבת הבטחת הכנסה, ולהשיבם לשוק העבודה. זה אולי נראה פעוט ושולי, אך לדברי דהאן, "הרעיון שזכויות חברתיות, גם המינימליות ביותר, אינן בלתי מותנות, מבשר על שינוי במדיניות הרווחה בכלל".

לדבריו, "האידיאולוגיה מאחורי התוכנית היתה שאנשים לא רוצים לעבוד מפני שהם פרזיטים ולכן צריך להשתמש במקל, כלומר בענישה". ענישה היתה גם הכלי המרכזי לחיסכון בתשלומי הבטחת הכנסה, מפני שזאת, לדבריו, הדרך הקלה. דהאן גם טוען שהממשלה לא גיבתה את התוכנית ביצירת מקומות עבודה. לכן, לגודל האבסורד, היו עובדים שפוטרו והוחלפו במשתתפי התוכנית, שמקבלים בעבור עבודתם רק קצבת הבטחת הכנסה (כ-1,500 שקל בחודש) - מחצית משכר המינימום.

בן-דוד רואה גם בטיפול בתעסוקה כשל שוק: "במדינות המערב שיעורם של אלה שאינם משתתפים בכוח העבודה הוא כ-12%. אצלנו הוא 20%. להטיל הכל על תוכנית מסכנה, זו טעות. השאלה היא לא אם להפריט; אחרי שיש תוכנית, אפשר למסור חלקים ממנה לספקים, אבל צריך תכנון. הארגון וההסתכלות צריכים להיות ברמה ציבורית וחייב לרכז את זה גוף שיטפל בכל ההיבטים - מטיפול בילדים, דרך ההכשרה המקצועית ועד לאכיפת חוקי העבודה".

לפני שנתיים שינה שר התמ"ת אז, אלי ישי, את אופי התוכנית. על הישגיה אפשר לומר ש"הניתוח הצליח, אבל החולה מת". לפי נתוני משרד האוצר, בארבע שנות פעילותה, ירד מספרם של מקבלי קצבת הבטחת הכנסה בכ-12,300 בני אדם, אבל על פי הערכות של ארגונים וגורמים שונים, פחות ממחצית מהם מצאו עבודה.

ביטחון: צבא שכיר במחסום

משום מה, דווקא ההפרטה של משימות ביטחון שוטף לא עוררה דיון ציבורי נרחב. המהלך החל לפני כשנתיים וחצי, ועד יולי 2009 הועברו לפחות שבעה מחסומים בגדה - כולם על קו התפר, כולם מיועדים למעבר של אלפי פלסטינים ביום - לאחריותן של חברות אבטחה פרטיות.

אפשר להתייחס לתלונותיהם של פלסטינים שעוברים במחסומים הללו מדי יום בדרכם לעבודה או ממנה, אבל בארגון "מחסום-וואטש" טוענים שהבעיה החמורה ביותר היא שאין עם מי לדבר. "החברות במחסומים קובעות לעתים תקנות משונות ומטילות הגבלות, למשל על כמות האוכל והשתייה שמותר לפלסטינים לקחת אתם לעבודה, ואין אפילו אל מי לבוא בטענות", אומרת פעילת הארגון, רוני המרמן.

ההפרטה הזאת עוברת בינתיים בשקט יחסי, אולי מפני שגם ארצות הברית עושה זאת בעיראק. בן-דוד חושש שההפרטה הזאת עלולה להיות קדימון להפרטה גדולה יותר - של שירות הביטחון כולו. "בעצם, מה מונע מסירת משימות ביטחוניות לחברות פרטיות? במצב שבו חלק קטן והולך של החברה משרת בצבא, בשלב מסוים זה יישבר, ואז מה? זו לא הפרטה רשמית, אבל הצבא, אלה שמוכנים להתגייס, הם סוג של שכירי חרב, כמו בצבא האמריקאי, רק בשכר נמוך".

גם הפרטת המחסומים כשלעצמה בעייתית בעיניו. "אם זה בסדר, אז שיפריטו את המשטרה כולה, מה רע?" תוהה בן-דוד. "העניין הוא שחברות אבטחה לא מחויבות, אין שם עם מי לדבר ויש נורמות חברתיות שאינן עניין כלכלי של רווח והפסד. אנחנו רוצים שטיפול באוכלוסייה שנמצאת במצב מלחמה ייעשה בצורה אנושית ובלי לעגל פינות. זו אחריות של המדינה. בדיוק כמו שאנחנו רוצים שחיילים אמיתיים, לא מאבטחים בשכר, ישמרו על הגבולות".



איור: ערן וולקובסקי




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים