חבואו נחשוב קצת: שבת של דיכאון בבית עם "אלנבי" של גדי טאוב המעצבן אם כי מושך, כמו ציפייה לתוצאות הממוגרפיה, גלידה מאייסברג וערוץ מצו לנחמה, או טיול במכונית ממוזגת היטב, במזג אוויר מזהיר ובחברה טובה לעין חרוד? כמובן שלבי נטה לאפשרות הראשונה, אבל מסיבות טכניות לא הצלחתי לבטל את הטיול בזמן. מצד שני, ניחמתי את עצמי, לפחות תהיה לי מן המוכן כותרת לטור שהיא גם מחווה לזכרו של עמוס קינן והוקרה לאלמנתו נורית גרץ ולבתו רונה קינן, שלמדתי להעריך מאוד בזמן האחרון.

ענני כבשים בודדים ניקדו שמי תכלת גבוהים, יום אביב מושלם בעיצומו של סתיו. תרתי בחטף אחרי נחליאלי קל זנב, בן חצב סתווני. חגית קראה שיש באיזשהו מקום בסביבה שדה של חלמוניות. "הבתה? חלמוניות הבתה?" התעניינתי אצלה, ומיד הודעתי שבכלל אני מעדיפה ציפורים. פרחים תקועים באדמה או בצנצנת פותחים פתח לשאלות מביכות. אבל ציפורים, ככה לימדה אותי אמא שלי, מתעופפות. עוד לפני שאת מספיקה לומר ירקונית שמוטת-זנב או כלילית משונצת, וכבר הן בשמים, בעיקר אם את מוסיפה רקיעה ומחיאות כפיים בתשובה לשאלות ילדך המתעניין לדעת באיזה בעל כנף מדובר עכשיו. "גם הגלבוע זה כאן קרוב", אמרה זיוה. ברור, הסכמתי איתה מיד, ידוע שבגליל הכל קרוב.

כאן החליטה זיוה להנחית עלי פצצה גיאוגרפית. הגלבוע וגם עין חרוד ודרך אגב גם נהלל, בית השיטה ובית אלפא, הם בכלל בעמק יזרעאל. כאילו אני לא יודעת, רק שלא רציתי להיות כל כך ספציפית ולכן אמרתי באופן כללי "גליל". "אבל זה לא הגליל, זה העמק", התעקשה זיוה, כאילו לא למדנו גיאוגרפיה בדיוק באותו בית ספר אלא שהיא לא נכשלה בבחינת הבגרות.

"אמרו שעוד שבועיים-שלושה כבר לא יהיו חלמוניות", הזהירה חגית, אבל זיוה ואני התחלנו לחשוב על מסעדה טובה באזור, ונזכרתי שיש ציפור אחת שאני אוהבת, מסוג עוף שמטיל ביצי משק אורגניות, שיש להן חלמוניות כתומות מושלמות, השרועות בזוג על מצע עיגול לבן מושלם של חלבון ששוליו החרוכים בעדינות מסתלסלים בחן ומאוירים כמו אמרה זהובה-שחומה חרוכה, ופרוסת לחם דשן חמצמץ מרוחה בשכבת חמאה עבה כבר מונחת לצד הצלחת, מוכנה לפרוע את כל השלמות הזאת. גם זיוה, מתברר, לא הספיקה לאכול ארוחת בוקר. חגית אמרה שקראה המון פעמים על "אלבאבור", ושאולי ניסע לשם בדרך חזרה. "בשום אופן לא אלבאבור", מחיתי, משום שכבר אכלתי שם לא מעט פעמים, בכל פעם התאכזבתי מחדש וגם המחירים מאמירים מפעם לפעם, אם כי אין להכחיש שנירה רוסו וישראל אהרוני לא מפסיקים לקדם את המסעדה הזאת.

"עין חרוד איחוד או מאוחד?" התחכמתי, גם אני לא נולדתי אתמול, וחגית טילפנה לבעלה כדי לברר. כך נודע לי שפנינו לעין חרוד מאוחד, למשכן לאמנות שם, משום שיש שם תערוכה בלוויית שיח גלריה שתעביר אותו מנהלת המוזיאון גליה בר-אור. לפחות בגליה בר-אור אני מבינה קצת. פעם, לפני שנים לא מעטות, היא היתה המד"כית (מדריכת כיתה) שלי בקורס קצינות. היא ויתרה לי על המטווחים, על סדרת הניווט ועל חלק מסדרת השלישות תמורת תחליף בדמות הרצאות על שופן בליווי האזנה לקלטות של יצירות הפסנתר שלו בביצוע ארתור רובינשטיין, והכנת סדנה בנושא "מיהו יהודי" שכללה עימות בלתי נעים ביני לבין הרב הצבאי שנדמה לי שהאשים אותי בפרוץ השואה.

אין להתפלא שקורס הקצינות שלי, חוויה בלתי צבאית בעליל רצופה שיחות נפש ודיונים מוסיקליים וספרותיים, זכור לי עד היום כתור הזהב של שירותי הצבאי שחוץ ממנו זכור לי כסיוט מתמשך. אפילו לא קילקלה את החוויה הדמות האימתנית של הרס"ן במדי הקרב, עם הכומתה, קול הבס והידיים הארוכות הבודקות במישוש מתחת לחולצתי את קיומה של הדסקית - שרק חודש בערך לאחר תחילת הקורס נודע לי שהיא בכלל המפקדת ולא המפקד.

כל העולם ואשתו השנייה הגיעו לשיח הגלריה אודות אוסף בראון. מרשים מאוד בהתחשב בכך שמרביתם הגיעו ממרחקים. אמנים, שרים לשעבר, חברי כנסת בהווה, גברים בשיער צבוע לחום-ערמונים עמוק (וגם אחד ששערו נצבע בטעות לתכלת-שמים), נשים בנעליים מצוינות מהונדסות ותכשיטים אמנותיים שבאו לכפר על שכבות הלבוש המונוכרומטי המחמיא ומסתיר שנע בין שחור לבין פלטת הצבעים של משה קופפרמן.

גליה התגלתה לא רק כמרצה מחוננת ואשת אשכולות שיודעת לשלב דיון באמנות בניתוח מגמות בהתפתחות השירה הישראלית והחברה, אלא כדמות חינוכית מהמעלה הראשונה. בסבלנות של גננת ודיקציה מופתית, היא ניסתה להבליג על הרעש האימתני שהקים מפקד לשעבר של תחנת שידור צבאית, שהתעקש להפגין גם הוא את רוחב אופקיו כשהוא נושא בקולו הרועם הרצאה שלמה במקביל, באוזני קורבנות מזדמנים.

מבנה המשכן לאמנויות הוא המוזיאון הכי נעים ויפה בארץ, מעניין בתולדותיו ובתכנונו לא פחות מאוסף האמנות הישראלי האדיר המוצג בו עכשיו. החלטתי לחזור לשם בכל הזדמנות שאמצא מישהו שיסיעני לשם מתל אביב, אולי אפילו בעשור הקרוב.

כמובן שאכלנו אחר כך באלבאבור במחיצת מאות אנשים, לא כולל אלה שעמדו בתור, את אותו קבב עטוף בפיתה שרוסו ואהרוני אוהבים כל כך, ואת הטלה שמילויו הכיל פרט לאורז המובטח גם שערה שחורה ארוכה ובלתי צבועה. הו, העלומים, העלומים. ובכל זאת, היתה שווה כל קילומטר הדרך לעין חרוד כי זה הרי ידוע שאין כמו הגליל.