בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דני לרנר בכלל לא ידע מי זו נינט לפני שליהק אותה לסרטו "קירות"

דני לרנר לא ידע בכלל מי זו נינט טייב כשהציעו לו להזמין אותה לאודישן. עד לפני חמש שנים, הוא היה עוד במאי קולנוע בתחילת דרכו, שמצלם סרטים אחרי העבודה לאור פנסי רחוב ונזהר מ"השיר שלנו" כמו מאש. אבל אז באה ההצלחה האמנותית המפתיעה עם "ימים קפואים", ולסרט השני שלו, "קירות", כבר היה תקציב של שבע ספרות, נערת ג'יימס בונד, וכאמור, ההיא מ"כוכב נולד". האם התחנה הבאה בשבילו היא השטיח האדום בהוליווד? קודם, בואו נדבר קצת על נינט

תגובות

לפני שנתיים, כשחיפש דני לרנר שחקנית לסרטו החדש, "קירות", שאלה אותו המלהקת: "מה דעתך על נינט?" לרנר השיב: "מי?" ועיקם את הפרצוף.

"לא ראיתי 'השיר שלנו' וגם לא 'כוכב נולד'", הוא מתרץ. אבל כיוון שבחן כבר 50 שחקניות לתפקיד האשה המוכה ועדיין לא מצא את מבוקשו, הסכים לזמן גם אותה. ואז קרה לו מה שקורה כמעט לכל מי שפוגש בנינט טייב - הוא נכבש בקסמיה. "הייתי בשוק מהאודישן שלה", משתפך לרנר. "זה היה בול. המצלמה משוגעת עליה, הבנתי למה אנשים אוהבים אותה".

עכשיו רק נשאר להבין, מה גרם לנינט להפקיד את הופעת הבכורה הקולנועית שלה בידיו של לרנר (36), במאי צעיר ואנונימי יחסית, שעד לא מזמן לא הצליח להשיג מימון לסרטיו. פעם אחר פעם פנה לקרנות, פעם אחר פעם נכשל. "היתה לי דרמה על כדורגל ('המחצית השנייה'), שקיבלתי עליה תקציב פיתוח לשכלול התסריט, בתשלומים לפי הדראפטים שאתה מגיש. אבל למרות הפידבק החיובי, בסוף אף אחד לא שם כסף על ההפקה והיא נפלה. היתה גם דרמה פסיכולוגית על חוויות של אדם שאיבד את אשתו בפיגוע ונהיה אובססיבי לגבי בחורה שמזכירה לו אותה ('שניות'). גם זה קיבל רק תקציב פיתוח. אז התסריטים כתובים, אבל בהעדר תקציב הם לא הופקו".

כך היה גם עם "קירות", שנכתב במקור כדרמת טלוויזיה בת 50 דקות. זה התסריט הראשון שלרנר כתב, בשנה וחצי שבין סיום התואר הראשון בקולנוע לתחילת התואר השני. "הגשתי אותו לקרן רבינוביץ' לאמנויות. קיבלתי פידבק שהרעיון מצוין והתסריט טוב. הם אמרו שישקיעו אם נביא גם זכיין. אבל אף אחד לא הכיר אותי אז ולא רצה להשקיע כסף. נשארתי עם מחמאות ובלי תקציב". הסירוב דווקא דירבן אותו. "חשבתי שחבל לבזבז את התסריט הזה על דרמה של 50 דקות והרחבתי אותו לפיצ'ר, אבל הבנתי שאני חייב כרטיס ביקור יותר רציני מ-25 הסרטים הקצרים שעשיתי במהלך לימודי הקולנוע שלי". הוא החליט להשהות את העבודה על "קירות" ובמקומו התמקד ב"ימים קפואים", מותחן פסיכולוגי אפל ומתעתע שהספיק לכתוב בינתיים, המתאים להפקה דלת תקציב.

לרנר גייס 25 אלף דולר: רבבה מהקרן לקולנוע (כרגיל, תקציב פיתוח), 1,500 דולר מהאוניברסיטה ("מענק לסרט גמר"), ואת השאר הוא ואחיו השקיעו מחסכונות פרטיים. התסריט, העוקב אחר סוחרת סמים במהלך שיטוטיה הליליים בתל אביב ומשבר הזהות שהיא חווה, נתפר מראש למידותיו של התקציב הצנום: העלילה הלילית הכתיבה צילומים לאחר שחברי הצוות התפנו מעבודות היום שלהם (לרנר עבד אז כמנהל התוכן של ערוץ הוט פריים; כדי להתחשב בחברים העובדים צולם הסרט במשך לא יותר משלושה ימים בשבוע, ובסך הכל 27 יום על פני ארבעה חודשים), וההתמקדות בדמות מרכזית אחת (מיאו, בגילומה של ענת קלאוזנר המרשימה) ייתרה גיוס שחקני משנה רבים ואיפשרה שימוש במצלמה אחת. הצוות עבד כולו בהתנדבות. במקום בתאורה מקצועית הם נעזרו בפנסי רחוב, וכשרצו לייצר רצפי תנועה חלקים גילגלו את המצלמה על סקייטבורד. זו היתה הפקה בתנאי גרילה, אבל "ימים קפואים" הפתיע.

הסרט זכה בפסטיבל חיפה ב-2005 והביקורות הריעו: "יצירה מיומנת ושנונה", קבע אורי קליין ב"הארץ"; "בכורה נוצצת", התלהב מגזין הבידור האמריקאי "וראייטי". את הופעתה של קלאוזנר סיכם המגזין במלים "מושלמת", "ממגנטת" ו"וואו". את הפרס הכספי שגרף בפסטיבל, שעמד באופן סמלי בדיוק על גובה ההשקעה בסרט, לרנר העדיף לחלק בין חברי הצוות. "לא לקחתי מזה אפילו שקל", הוא מציין בסיפוק. בקופות הצליח הסרט פחות מאשר בביקורות, ובסך הכל צפו בו בישראל כ-14 אלף איש. "לא הרווחתי מזה כסף, אבל מראש המטרה לא היתה כלכלית, אלא להציג כרטיס ביקור", אומר לרנר. הזכייה בחיפה התבטאה בתשומת לב רבה, ולרנר הפך למעין גורו של הקולנוע הישראלי העצמאי והחל נודד בין פסטיבלים ברחבי העולם. "הייתי בסידני, בוורשה, במינכן, בפאריס, בארצות הברית. ענת נסעה לשנחאי וכולם התאהבו בה. הצוות הפך למשפחה, והמשיך גם ל'קירות'".

לרנר פגש במסעותיו כמה מהקולנוענים הנערצים עליו. "בסידני דיברתי שלוש שעות עם המפיק של 'מטריקס'. במינכן מצאתי את עצמי שעתיים אחרי הנחיתה על רפסודה שטרי גיליאם השיט. מייק פיגיס, הבמאי של 'לעזוב את לאס וגאס', הזמין אותנו לארוחת צהריים ולא הוריד את העיניים מענת. אבל הכי ריגשה אותי הפגישה עם רומן פולנסקי, פה בארץ, בפסטיבל ירושלים. נתתי לו די-וי-די של הסרט אבל הוא לא חזר אלי". גם סם ריימי, שלרנר פגש במסיבת עיתונאים בחו"ל, צויד בעותק והשיב במכתב תודה מנומס וקורקטי. "במאים יכולים להיות מאוד תחרותיים", מסביר לרנר בשוויון נפש. כי בעיניו, לא הביקורות ולא המחוות הן ההישג הגדול של "ימים קפואים", אלא "האפשרות לצלם את 'קירות' בתקציב הרבה יותר גדול".

קופץ למים

את "קירות" מגדיר לרנר כדרמת אקשן, ז'אנר מקופח יחסית בקולנוע המקומי. זו דרמה, "כי במרכז הסרט עומד סיפור חברות בין שתי נשים שסובלות מהתעללות, אלינור היא אשה מוכה וגליה נסחרת". וזה סרט אקשן, "כי הן חיות בסביבה אלימה, ולכן יש בסרט אלימות ואקשן". "קירות" נהנה מתקציב של למעלה משני מיליון דולר, שגויס ממפיקים מישראל, צרפת וארצות הברית - תקציב שאיפשר ללרנר לעבוד הפעם על משכורת פלוס אחוזים, ולגייס קאסט עתיר כוכבים. גם המזל שיחק לטובתו: את אולגה קורילנקו, בכירת השחקניות על הסט, ליהק טרם פרסומה הבינלאומי בסרטים "קוואנטום של נחמה" מסדרת ג'יימס בונד (לצד דניאל קרייג וג'ודי דנץ') ו"מקס פיין" (לצד מארק וולברג וכריס אודונל), שעלו למסכים בשנה שעברה.

"פגשתי אותה בפסטיבל סרטי מתח בקוניאק", נזכר לרנר. "במשך שבוע רק שותים קוניאק, אוכלים בארמונות וצופים בסרטי מתח על רקע הנוף הקסום של דרום צרפת. היא שיחקה עד אז בכמה סרטים צרפתיים ולא התפרסמה. המפיק הצרפתי שהשקיע בהפצת 'ימים קפואים' בצרפת קרא את התסריט של 'קירות' והכיר בינינו. ראיתי עבודות שלה, היה בה משהו אפל אבל מזמין - בדיוק מה שחיפשתי לדמות של גליה".

עם כל הכבוד לנערת בונד, בישראל אין מישהי ששואבת יותר תשומת לב תקשורתית מטייב, שגם תרמה לסרט את שיר הסיום, "My Friend". לרנר אומר שלא חשש שהזוהר הנינטי ישתלט לו על הסרט, או לחלופין שהטינה האוטומטית שטייב מעוררת בקרב מי שמאסו בנוכחותה התמידית בתקשורת תחבל בהצלחתו. "זה שהיא כוכבת זה פלוס", הוא חורץ. "אמרו לי שיקראו לזה פה 'הסרט של נינט', ואין לי בעיה עם זה. בצרפת זה יהיה הסרט של אולגה ובטימבוקטו הסרט של דני". מבחינתו, המשוכה העיקרית בעבודה עם טייב כבר נמצאת מאחוריו: "על הסט היו כל הזמן צלמי פפראצי שהפריעו לפעמים באמצע טייק. חוצפה. נינט מה זה קולית, היא כבר לא מסתכלת על זה, אבל אותי זה שיגע, לא יכולתי להתרכז".

אתה לא חושש שהיא תאפיל עליך? לא קינאת בה?

"לא, אולי הייתי הולך להיות שחקן אם הייתי רוצה להתפרסם. הגיבורים שלי הם במאים, לא שחקנים. יותר קל לי מאחורי המצלמה". וטייב, מוסיף לרנר, אינה סתם כוכבת. "היא אמנם לא באה מתחום המשחק - 'השיר שלנו' זה לא משחק - אבל יש לה תזמון מעולה, והיא עשתה תחקיר. היא הלכה למעון לנשים מוכות כדי לשמוע חוויות, ושלחתי אותה לעבוד בסופר בירושלים מחופשת לבחורה דתייה, אבל חשפו אותה אחרי כמה שעות כבר ביום הראשון והיא נאלצה לנטוש".

בניגוד להפקת הגרילה של סרטו הראשון, סרט אקשן מחייב הכנה קפדנית מראש: "צריך לתכנן באיזה אקדח כל שחקן יורה, איפה אתה רוצה שהירייה תפגע, אנשי פעלולים, תיאומים. ב'ימים קפואים' התגנבנו באמצע הלילה, אבל ב'קירות' היינו צריכים אישורים מהעירייה ומהמשטרה, להציב שוטר בפתח כל דירה בסצנת מרדף המכונית כדי לוודא שאנשים לא ייצאו מהדירות, ואסור לירות באקדחים אחרי שמונה בערב. המון מגבלות".

איך ידעת להיערך להפקה כזאת ללא ניסיון קודם?

"צריך לקפוץ למים. בית הספר הכי טוב הוא לראות קולנוע. לפעמים אתה צריך דוגמה ולפעמים אתה צריך להיות הדוגמה".

התנסית פעם באלימות קיצונית כמו זו שמתוארת בסרט?

"אני לא בן אדם אלים. האלימות בסרט היא תוצר לוואי של הדמויות, והנושא הזה עניין אותי כי לא עסקו בו בקולנוע הישראלי. מה, נדבר רק על מלחמת לבנון? יש עוד נושאים. לא צריך להיתקע בשניים וחצי ז'אנרים, כי מה הלאה? בסוף גם לקהל זה יימאס. 'לבנון' הוא סרט טוב אבל לפניו היו 'ואלס עם באשיר' ו'בופור', ואיך זה נראה בחו"ל כשכל מה שיש לנו להציע זה עוד סרט מלחמה? למה להיתקע רק בזה? התעשייה מאוד מצליחה עכשיו וזה מדהים, אבל איפה קומדיות רומנטיות מודרניות? סרטי אימה? 'סקס והעיר הגדולה' לא יכול לקרות בתל אביב? ואם אתה הולך לעשות סרט על יחסי ישראלים-פלסטינים, צריך למצוא זווית חדשה. לכן אהבתי למשל את 'ואלס עם באשיר' - הוא מחדש, הוא מדליק, הלוק שלו שונה לחלוטין מכל מה שעשו פה".

הפיגוע שהניע אותי

דני לרנר נולד ביפו וגדל בבת ים ובחולון. סבו נלחם במלחמת יפן-רוסיה לצד יוסף טרומפלדור, וקרא לבנו, אביו של דני, על שמו. לרנר האב, שנולד במנצ'וריה וידע לדבר יפנית, אנגלית ורוסית, היה אסיר ציון, ורק אחרי שמונה שנים בכלא בסיביר הצליח לעלות לישראל ("כיוון שידע פרפקט אנגלית, הוא גם נחשב אוטומטית למרגל אמריקאי"). יוסף לרנר תיעד את זיכרונותיו בספר "Farewell to Russia", שיצא לאור באנגלית לפני כעשור, ודני אולי עוד יעשה ממנו סרט. הוא נפטר לפני כשנתיים בגיל 81.

הסרט הראשון שראה דני היה "בן המלך והעני", בגיל שלוש. הוא גילה מיד מעורבות פעילה: "ההורים סיפרו שבאחת הסצנות נעמדתי על הכיסא וצעקתי למסך 'משוגעים! משוגעים!'" אביו, שהיה מורה לאנגלית ופריק קולנוע בעצמו, טיפח את התחביב החדש, והחל לקחת את דני ואת אחיו הצעיר אלון (כיום בן 33) לקולנוע "רמת יוסף" בבת ים מדי יום שישי אחרי הלימודים. אמו מרים, שהיתה דוברת מרכז הבנייה, הזמינה את דני להתלוות אליה לצילומי פרסומות למרכז, כדי שיוכל לבחון מקרוב כיצד מתנהל העסק. "היתה לנו גם מקרנת 8 מ"מ בבית, וב-79' גם וידיאו", הוא אומר. "בבית ספר יסודי כבר חשבתי שלהיות מבקר קולנוע זה מגניב, כי אתה הולך לסרטים בחינם, אבל שלעשות סרט זה יותר שווה מלראות אותו".

האח אלון מעורב בכל הסרטים של דני, החל בהפקות הביתיות החובבניות ועד ל"קירות", שם פיקח על הגרפיקה הממוחשבת, תחום שבו התמחה במסגרת עבודת הדוקטורט במחשבים, שהשלים באחרונה. "זה סרט חורף, אבל צילמנו אותו באמצע אוגוסט (הצילומים נדחו בחצי שנה בשל מחויבותה של קורילנקו לצילומי "ג'יימס בונד"), עם ממטרות ומאווררים ענקיים מסביב כי השחקנים לבשו בגדים ארוכים", מסביר לרנר, "אז למשל, הברקים והעננים בסרט מצוירים במחשב".

את עקשנותו ירש לרנר מאביו. "אם אבא שלי הצליח לעלות לארץ אחרי שמונה שנים בסיביר, אני יכול לעשות סרט אקשן", הוא אומר. כך גם שיכנע את שלטונות תיכון קרית שרת בחולון שבו למד לאפשר לו לכתוב עבודת גמר על הבמאי פרנק קפרה חרף העדרה של מגמת קולנוע. באותה תקופה החל גם ליצור בעצמו, במצלמת הווידיאו הביתית: "התחלתי לצלם, סתם, סרטים ביתיים". באחת החופשות מהצבא ביים את סרטו הקצר הראשון, "Aftermath". "לקחתי חברים וצילמתי סרט אימה באורך שמונה דקות לצלילי המוסיקה של 'אינסטינקט בסיסי'". במהלך השירות הצבאי, נרשם גם לקורס תסריטאות באוניברסיטה הפתוחה, "כי רציתי לכתוב, היו לי הרבה רעיונות".

לאחר השחרור ניסה להתקבל לבית הספר לקולנוע סם שפיגל, אך כשל במבחנים המוקדמים ("אחרי שיצא 'ימים קפואים' הם שלחו סטודנטים לראיין אותי לעבודות והזמינו אותי להרצות. הם לא רצו ללמד אותי אבל שולחים אנשים ללמוד ממני"). גם לחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לא התקבל, בגלל ציון פסיכומטרי נמוך מהנדרש. "נכנסתי בדלת האחורית - נרשמתי לתוכנית הרב-תחומית באמנויות. הכל שם תיאוריה, לא מעשי, אבל הקרנתי את 'Aftermath' ביום הסטודנט בשנה הראשונה. מי שהיתה אז ראש החוג לקולנוע צפתה בזה, אהבה, ואמרה לי 'אתה חייב לעבור'".

תאופיק אבו ואיל, במאי "עטאש צימאון", למד במחזור של לרנר. "דני היה מאוד יצירתי ומיוחד", אומר אבו ואיל, "היה משהו משוחרר ונון-קונפורמיסטי בראייה הקולנועית שלו. לא שאני משווה בינו לבין טרנטינו, אבל גם לו יש ראייה ילדותית של קולנוע: הוא מתלהב מהאקשן, מלעשות דברים שהם לא רק סיפור, מין תחכום ילדותי שיש בו קסם". "ימים קפואים" צמח מתרגיל תיאורטי שכתב לרנר בעת לימודי התואר השני (שאותו לא השלים). הוא ניתח את מאפייני המותחן הפסיכולוגי בקולנוע, והשווה את סרטיו של פולנסקי לסרטים חדשים בז'אנר, שיצאו באותן שנים.

"ז'אנר קולנועי חייב אפיון ויזואלי מסוים", מסביר לרנר, "אבל פסיכולוגי זה בראש, ולכן אין אימג'ים אופייניים למותחנים פסיכולוגיים, אלא הם שואלים אימג'ים מז'אנרים אחרים. למשל, 'ונילה סקיי' זה מלודרמה, 'אמריקן פסיכו' - סרט אימה, 'עיר אפלה' - מדע בדיוני. המאפיינים של מותחן פסיכולוגי הם יותר שכלתניים: עיסוק בערעור תפיסת המציאות, בהשפעות ובאיומי הטכנולוגיה, בשאלות של זהות".

אפרופו שאלות של זהות, דני לרנר הוא גם שמו של מפיק הוליוודי ממוצא ישראלי. "כשהייתי בפסטיבל מינכן, סיימו את הביוגרפיה שלי בפרטים מהביוגרפיה שלו", הוא מספר. "הייתי צריך לעלות לבמה ולהגיד שאני לא נשיא חברת Nu Image. לפעמים גם משייכים לו את 'ימים קפואים'".

אחת ממסקנות העבודה התיאורטית של לרנר היתה שסרטי הז'אנר נוטים להיות מסופרים מנקודת מבט גברית, ולפיכך החליט להביא דווקא נקודת מבט נשית. כשנסע לביתו לילה אחד, בשעה שלוש, נבט בראשו האימג' הראשון: "כל הרחובות היו ריקים", הוא נזכר, "דמיינתי בחורה שיוצאת מהאפלה, הולכת לבד בחושך, וחשבתי: מעניין מה היא עושה בלילה".

הוא חיפש עוגן מקומי שיהפוך את הסרט ל"ישראלי", ומצא את החיבור בהוויית פיגועי ההתאבדות שהיכו אז במדינה. "הייתי מעבר לכביש בפיגוע בדולפינריום, הרגשתי את ההדף", הוא אומר. "חזרתי הביתה וראיתי בטלוויזיה את האנשים שראיתי בזירת האירוע, אבל עכשיו ממרחק בטוח. האירוע הזה הותיר עלי רושם רב".

קולנועי או פסיכולוגי?

"שניהם. באותו רגע לא הבנתי מה קרה, אבל בהמשך לא יכולתי להפסיק לחשוב על זה. לא ישבתי בבתי קפה, הלכתי ברחובות צדדיים, ריקים, כי אולי יש בהם הרגשה יותר בטוחה. היו ימים שפחדתי לצאת מהבית. פיגוע נראה לי כמו הערעור הכי חזק של תחושת המציאות. הייתי במכונית, הבום שבא מאחורי הקפיץ את האוטו והייתי בטוח שעשיתי תאונה. יצאתי מהאוטו, וראיתי שאין עם מי לעשות תאונה. הסתובבתי וראיתי עשן לבן, ואז הבנתי - פיגוע. בהתחלה הייתי ממוקד בעשן. אחר כך שמתי לב: מלא אנשים עומדים ולא זזים, כאילו רואים סרט, ואז כאילו מישהו אומר אקשן וכולם רצים לזירת ההתרחשות, לראות מקרוב מה קרה. התחושה של לא להבין מה קורה, לאן נעלמה המציאות שהיתה, כמה בטוח אתה יכול להיות בעולם שלך - זו ההרגשה שהיתה לי אחרי הפיגוע ושאותה רציתי להעביר בסרט".

אני לא רץ

בספר "קרחונים בארץ החמסינים" (הוצאת רסלינג, 2008) מאפיין פבלו אוטין את "הקולנוע הישראלי החדש", שהחל לצמוח אחרי האינתיפאדה השנייה, כ"דומה באופיו למבנה של קרחון... מתחת לקצה הקטן והבולט קיימת מסה גדולה וכבדה שמחזיקה אותו... מטען גדול מאוד של מורכבויות ושל חומרים שאינם נאמרים באופן ישיר בסרט, אך נמצאים שם ומחזיקים אותו 'צף'".

"בקולנוע הישראלי החדש יש יותר דגש על הצד הוויזואלי", מוסיף לרנר. "85 אחוז מהסרטים הישראליים הישנים לא מודעים לצילום, למיקום של המצלמה, ונראים כמו תיאטרון: לונג שוט ואז קלוז-אפ. זה בנאלי, ככה מצלמים אופרת סבון כשאין זמן".

מה נכלל ב"קולנוע הישראלי חדש"?

"חוץ ממני? 'ואלס עם באשיר', 'סיפור גדול', כל קולנוע שמעז להיות אחר".

אוטין כותב שלרנר "הפך לנציגה של גישה תוססת בארץ להפקת סרטים. לפי גישה זו, רוח צעירה ואמצעים טכנולוגיים דיגיטליים יכולים להרחיב את אופקי הקולנוע הישראלי ולהציב אלטרנטיבה אמיתית לתוצר השנתי המיינסטרימי של קרנות הקולנוע" - תיאור שמזכיר החודש בעיקר את "פעילות על טבעית", סרטו החדש של הישראלי לשעבר אורן פלי, שנעשה בתקציב זעום, ושבר קופות בארצות הברית. "אני מוחא לו כפיים על ההצלחה. מבחינת הבאזז והעניין שהסרט עורר זה גאוני", אומר לרנר, "אבל הסרט עצמו לא גאוני בכלל ודי חובבני. הוא שיעמם אותי ולא הפחיד אותי".

ל"ימים קפואים" יש סיכוי לכבוש את הוליווד?

"הוא קיבל ביקורות טובות גם בחו"ל, אבל מפה ועד שמישהו יפיץ אותו בארצות הברית הדרך ארוכה. פלי סיפר שכל האולפנים אמרו לו 'לא' עד שמישהי מדרימוורקס ראתה במקרה את הסרט ונגנבה. כל מה שצריך זה מזל ואנשים שמאמינים בך. אני סבלני, אני לא רץ. אבל אם נועה תשבי רוצה להיפגש לקפה, אני אשמח".

"קירות" כבר משדר על תדר שונה לגמרי, קשה להתעלם מהיומרות המסחריות שלו.

"אני לא מסתיר אותן. מאוד אשמח אם הוא ישבור קופות, ויש לו פוטנציאל. אבל זה לא שתפרתי את הסרט סביב נינט, הרי לא חשבתי עליה מראש ולא לקחנו אותה כי כותבים עליה כל שני וחמישי, וגם את אולגה אף אחד לא הכיר כשליהקתי אותה. זה במקרה".

"קירות" הוא סרט מיידי, ישר לפנים, בלי הסמליות והתעתועים מעוררי המחשבה שיש ב"ימים קפואים". דני המבקר לא היה אומר על דני הבמאי שהוא סולד-אאוט?

"אני לא סולד-אאוט, הדגש בסרט הוא על הסיפור ולא על דם ואש ותמרות עשן. באיזה סרט אקשן תקבל את הדמות הראשית מתלבטת, חולמת, חלשה? זה אולי אנטי-סרט-אקשן. לקחתי ז'אנר אמריקאי ועשיתי אותו ישראלי. אנחנו לא מתחרים באקשן הוליוודי, אלא מנסים להתחבר לרגש".

למרות כל היריות והפיצוצים בלב העיר, אין זכר למשטרה בשום שלב בסרט.

"לא מפריע לי שאנשים ייצאו מהסרט וישאלו איפה המשטרה, כי זו שאלה ששתי הדמויות שואלות כל הזמן. הן הבינו שלא יקבלו עזרה מהמשטרה, זה חלק מהמסר של הסרט. המשטרה הופכת אותן לקורבנות: היא מגרשת אותן או כולאת אותן".

"קירות" הוקרן לראשונה בספטמבר, במסגרת מחווה לקולנוע תל-אביבי שערך פסטיבל טורונטו, ובצל מחאה אנטי-ישראלית של אנשי רוח ושחקנים. לרנר, ציוני חם, טוען שגלי המחאה לא הגיעו אליו. "הרגשנו רק פרגון, היו המון יהודים בקהל שמחאו כפיים פעמיים תוך כדי הסרט". דווקא בפסטיבל באיטליה, שבו הוקרן "ימים קפואים" לפני מספר חודשים, נתקל לדבריו באנטישמיות. "הזמינו אותי לפאנל על קולנוע, והביאו עיתונאי אנטי-ישראלי שפשוט הרתיח אותי", הוא אומר. "יש קולנוענים ישראלים שנוסעים עם הסרטים שלהם לחו"ל רק כדי לרדת על ישראל, אבל אני אוהב את המדינה".

אפשר היה לחשוב שההצלחה של "ימים קפואים" והתקציב המכובד של "קירות" יסדרו לו את הקריירה, אבל לרנר אומר שממדיה הזעירים של תעשיית הקולנוע בישראל לא מאפשרים לנוח לרגע. "כשעשיתי את 'ימים קפואים' סיפרתי לאחת המרצות שאני עושה את הסרט כדי לפרוץ. היא אמרה, בישראל אין כזה דבר לפרוץ. אתה עושה סרט, ואחריו המלחמה מתחילה מחדש. עכשיו 'קירות' יוצא לקולנוע, ומה הלאה? מינואר אני פנוי. אני רודף אחרי קרנות עד היום, כל הזמן מגיש ולא כל הזמן מקבל. אז אני רוצה ללמד קולנוע, ואם יציעו לי לביים פרסומות, אולי אעשה את זה. אבל אני גם אעשה את כל הסרטים שאני רוצה".

יש לו כבר תסריט כתוב, בשיתוף שני חברים, "סרט הרפתקאות לילדים ולכל המשפחה". הוא אמור לביים גם סרט שאלון אחיו כותב בימים אלה, "ואני הולך לכתוב תסריט נוסף לסרט מתח, שעל התחקיר שלו אני עובד כבר שנתיים".

מי יביים את הסרט על חייך? מי יגלם אותך? מה יהיה הז'אנר?

"בטח אני אביים, וזה יהיה מותחן פסיכולוגי או קומדיה מטורפת. אולי ג'ון קיוזאק יגלם אותי, הוא השחקן שאני הכי אוהב כיום. אבל למרות חיבתי לסרטים על קולנוע, החיים שלי - אני לא יודע אם זה מעניין".

לרנר הוא גיק קולנוע טוטלי. הוא רואה סרטים על בסיס יומי במסגרת עבודתו כמבקר הקולנוע של "מעריב לנוער" (נפגשנו לראשונה לפני שמונה שנים, כשמיניתי אותו לתפקיד). בימים נטולי הקרנות עיתונאים הוא הולך לסינמטק עם בת זוגו לימור, עורכת דין ואוהבת קולנוע כמותו. הוא אוצר בדירתם המשותפת אוסף של מאות תקליטורי די-וי-די ואלפי קלטות וידיאו, תוצר של עשרות שנות הקלטה אובססיביות. בתיכון נהג להקליט גם בטייפ את הדיאלוגים מסדרת הטלוויזיה "בלשים בלילה", "ובזמן שחברי לתיכון שמעו מוסיקה בווקמן, אני האזנתי לדיאלוגים האלה. עד היום אני זוכר אותם בעל פה".

לרנר שומר באלבומים את כל כרטיסי הקולנוע שקנה מ-85' ועד היום, כולל של 'ימים קפואים'. "הגניב אותי לשלם לסרט שלי", הוא אומר. "כמו שאנשים שומרים תמונות, זה מייצר אצלי אותה תחושת נוסטלגיה. הכרטיס אומר: באולם הזה, בכיסא הזה, בתאריך הזה, ישבתי".*



נינט טייב מתוך 'קירות'.. אמרו לי שיקראו לזה פה 'הסרט של נינט', ואין לי בעיה עם זה


אולגה קורילינקו מתוך 'קירות'



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו