בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחברי רב המכר "פריקונומיקס" חוזרים עם ספר חדש, שמחפש את הסטטיסטיקה של העולם

כי הוא משוכנע שאם זה היה כסף אמיתי, מישהו אחר כבר היה מרים אותו לפניו. סטיבן לוויט וסטיבן דבנר, הכלכלן והעיתונאי שאחראים ללהיט העולמי "פריקונומיקס", מנסים לחבב את הכלכלה על ההמונים בדרך היחידה האפשרית לדעתם: להוכיח להדיוטות שאפשר לאתר מחבל מתאבד דרך חשבון הבנק שלו, לשכנע שיכור שעדיף לו לנהוג במקום ללכת ולנסות לחזות בדיוק מרבי את עקומת הביקוש לזנות. זה הכלכלה, טמבל? תלוי איזה כלכלה ותלוי מי הטמבל

תגובות

יום אחד קיבל הכלכלן סטיבן לוויט מייל קצר. "שמעתי דרך מכר משותף שאתה עובד על מאמר בנושא הצדדים הכלכליים של הזנות. מאחר שאני לא יודעת אם מדובר בפרויקט רציני או אם המקור שלי ניסה לעבוד עלי, חשבתי רק להציג את עצמי ולהודיע שאשמח מאוד להיות לעזר. תודה, אלי". אחרי התלבטות קצרה החליט לוויט לקבוע פגישה מקצועית, שנועדה לדבריו "למדוד במדויק את עקומת הביקוש של הזונה אלי". השניים קבעו להיפגש לבראנץ' בשבת בבוקר. "בהתחלה אשתי לא היתה בטוחה שזה רעיון טוב", מתוודה לוויט בראיון ל"הארץ", "אבל במהירות הפכתי לגלגל חמישי במפגשים האלה". והעיתונאי סטיבן דבנר מוסיף בחיוך: "אלי ואשתו של לוויט נועדו להיות חברות".

ארבע שנים אחרי ספרם הקודם, "פריקונומיקס", שמכר ארבעה מיליון עותקים ונמצא עד היום ברשימת רבי המכר בארצות הברית, חוזרים דבנר ולוויט לשתף פעולה. הספר החדש, "סופר-פריקונומיקס", ראה אור לפני כמה שבועות וכבר התמקם במקום השני ברשימת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" (בעתיד הקרוב הוא ייצא לאור בעברית, כמו ספרם הקודם, בהוצאת כתר). הפעם הם מבטיחים להציע שיטות לעצירת ההתחממות הגלובלית, להסביר מדוע מחבלים מתאבדים זקוקים לביטוח חיים וגם לענות על השאלה מה למדו הזונות מסנטה קלאוס.

"אין הרבה מידע על זונות, כמו שאין הרבה מידע על כנופיות שמוכרות קוקאין, שעליהן כתבנו בספר הראשון", אומר דבנר. "אנחנו מביאים בספר מחקר נדיר שבו מדענים שכרו זונות ועקבו אחריהן במשך כמה ימים. מהנתונים שלהם הבנו שזו עבודה נוראה, אבל בעבודה אחרת הן היו מרוויחות פי ארבעה פחות". לדברי השניים, מיעוט המחקרים האקדמיים על זנות נובע מהצביעות האמריקאית. אמריקאים הולכים לזונות, אבל לא רוצים לחקור את הנושא, גם לא בהיבט כלכלי. במחקר הלא-קונבנציונלי שערכו לוויט והסוציולוג סודהיר אלאדי וונקטש רואיינו 160 זונות שעובדות ברחובות שיקגו, שבאמצעותן נאסף מידע על 2,200 מפגשים לצורך מתן שירותי מין. שאלות המחקר כללו מידע על האקט המיני ואורכו; היכן התרחש; התשלום שקיבלה הזונה במזומן ובסמים; גילו של הלקוח, מצבו המשפחתי ומידת האטרקטיביות שלו; אם הלקוח נהג באלימות; אם הזונה גנבה מהלקוח; ואם נעשה שימוש בקונדום.

החוקרים נעזרו גם בפרסומים נוספים שאיתרו, בהם ספרים על תעשיית המין בארצות הברית במאות הקודמות ונתוני מעצרים של משטרת שיקגו. לפי ממצאיהם, זונות בשיקגו עובדות כ-13 שעות בשבוע ומרוויחות כ-27 דולר לשעה. סוג המגע המיני משפיע על המחיר. לדעת החוקרים, החשש מהריון לא רצוי והסיכון להידבק במחלות העלה את התעריף עבור מין מלא לעומת מגע אוראלי. 83 אחוז מהזונות היו מכורות לסמים ושלוש מהן מתו במהלך תקופת המחקר.

לוויט ודבנר בוחרים להתייחס לזנות במושגים כלכליים וסטריליים, מבלי להיכנס לשאלות חברתיות, ערכיות או מוסריות. לטענתם, העובדה שברוב מדינות העולם לא נאכף האיסור על זנות היא עצימת עיניים והשלמה עם התופעה. גם הסיכוי של זונות או סרסורים להיעצר הוא נמוך במיוחד - עובדה זו מוסברת בקשרים ההדוקים שמתקיימים בין המשטרה לבין תעשיית המין (הזונות מקדישות כשלושה אחוזים מזמנן להענקת שירותי מין בחינם לשוטרים). לדברי המחברים, רק הגבלה אמיתית ופיקוח הדוק על הביקוש וההיצע של הזנות יצליחו לצמצם את ממדי התופעה.

לפיכך, אחרי שבחנו את נתוני הביקוש וההיצע, הם מנסים לצייר את "עקומת התמורה של שירותי המין". אם בעבר דיווחו 20 אחוז מהאמריקאים על כך שאיבדו את בתוליהם אצל זונה, הרי שכעת צנח מספרם לחמישה אחוזים. החוקרים קושרים את השינוי החד במתירנות המינית שהחלה לתפוס תאוצה באמצע המאה הקודמת. אם בדור הקודם רק 33 אחוז מהגברים בארצות הברית דיווחו כי קיימו יחסי מין לפני החתונה, הרי שבדור הנוכחי טיפס המספר ל-70 אחוז. כאשר רוב הגברים מסוגלים "להשיג מין" בלא תשלום, הביקוש למין בתשלום צונח בחדות. עם זאת, לפי דיווחי הזונות בשיקגו, רוב לקוחותיהן היו דווקא גברים נשואים.

אם בתחילת המאה העשרים, טוענים המחברים, אחת מתוך 50 נשים אמריקאיות בשנות העשרים לחייהן עבדה כזונה, הרי שבעת עריכת המחקר נרשמו בשיקגו 4,400 זונות בלבד. בצד הביקוש, מתברר כי הגברים האמריקאים הלבנים סובלים מאפליית מחירים, הם משלמים הרבה יותר מהגברים השחורים, ולקוחות קבועים זוכים להנחות. המחברים ממליצים לזונות להיעזר בסרסורים. לדעתם, הסרסורים מספקים הגנה לזונות מפני שוד ומעשי אלימות מצד הלקוחות, וגם מחברים אותן לצרכני מין עשירים יותר. גם כאן לא נעשתה בדיקה של תעשיית הזנות הבינלאומית - סחר בנשים, כליאתן בבתי בושת וניצולן במשך שנים ארוכות. הכלכלנים התמקדו בסרסורים הקטנים בשיקגו שהפעילו מספר קטן יחסית של זונות רחוב.

"אני לא אגיד שסרסורים הם אנשים טובים, אבל הם האנשים הטובים בשכונה", מדגיש דבנר. "ברור שאם זונה עבדה עם סרסור, היא עשתה הרבה יותר כסף ועבדה הרבה פחות שעות. הסרסורים שימשו מעין סוכנים - הם הלכו לבתי קזינו והביאו לקוחות ששילמו הרבה. ואם חושבים על זה, זה די דומה לעבודה של מתווכי דירות - הם מביאים אנשים שיראו את הבית שלך ואז תוכל למכור אותו במחיר יקר יותר. מצאנו שההפרש בין הכסף שקיבלה זונה שעבדה עם סרסור מול זונה שעבדה לבד, גבוה יותר מפער המחיר שהשיגו אנשים שמכרו את הדירה שלהם בעצמם לעומת אלה שהשתמשו במתווך. התשואה שמספקים סרסורים גבוהה יותר מהתשואה של מתווכי דירות, וזה אומר שסרסורים עובדים יותר טוב ממתווכים".

ולמרות זאת, סרסורים אינם הדרך היעילה ביותר לשיפור מצבן הפיננסי של זונות. את המודל הכלכלי המוצלח ביותר, לשיטתם של דבנר ולוויט, פיתחה זונת הצמרת אלי. היא ביססה לעצמה חוג לקוחות יוקרתי, שמשלמים מאות דולרים על כל מפגש מיני. לאחר שהכירה את הלקוחות העלתה אלי את המחירים ב-67 אחוז ל-500 דולר למפגש מיני בודד, או 2,400 דולר לבילוי של לילה שלם. אלי הבינה שעדיף להיות עצמאית מאשר שכירה, הרוויחה מאות-אלפי דולרים לשנה בתמורה לכ-15 שעות עבודה בשבוע ושיכנעה חברות שלה להצטרף למקצוע. ובכל זאת, על אף השכר הגבוה, החליטה אלי לעזוב את העסק. בקרוב היא מתחילה ללמוד כלכלה.

ומה הקשר לסנטה קלאוס? "מצאנו שבזמן איחודי משפחות, כאשר אמריקאים רבים מגיעים לבקר את ההורים, יש זינוק ענק בדרישה לזונות. כנראה שמפגש עם הדודה יכול להיות מאוד מדכא עבור הגבר המצוי, שהולך לחפש זונות. לכן כמו כל איש עסקים, הזונות מעלות מחירים. יש כאלה שעובדות רק בימים האלה בשנה או שמגיעות במיוחד כדי לעבוד כזונות", מסכם דבנר. בדומה לגברים שבחודשי החורף מנסים לחלטר כסנטה קלאוס, כך גם בתעשיית הזנות האמריקאית מנסים להפיק את המקסימום מתקופת החגים.

חפש את המטמון

סוד ההצלחה של ספרי "פריקונומיקס" טמון בבחירת הנושאים. הנתונים על הזונות בשיקגו תופסים רק פרק אחד מתוך הספר החדש, שמתפרש על פני 256 עמודים ומורכב מכ-150 סיפורים קצרים. הכלכלן לוויט והעיתונאי דבנר לא חוששים להתמודד עם תופעות חברתיות שנויות במחלוקת ולנתח אותן מנקודת מבט כלכלית. המחקר המפורסם ביותר של לוויט קשר בין העלייה במספר ההפלות בארצות הברית לירידה במספר מעשי הפשע בסוף המאה הקודמת. גם מחקרים בלתי קונבנציונליים אחרים שפירסמו השניים בספריהם עוררו ביקורת ציבורית חריפה.

"רוב האנשים שמדברים על הפלות יעשו את זה מהכיוון המוסרי, אנחנו עושים את זה מהזווית הכלכלית. הרבה אנשים מרגישים עם זה לא נוח", אומר הכלכלן המפורסם בתגובה ישירה למבקריו. לאחר מכן הוא רומז כי ההתנגדות לספריו ולמחקריו האקדמיים נובעת במידה רבה משמרנות ומצביעות של החברה האמריקאית.

גם היום סטיבן לוויט, גבר צנום וגבוה, בן 42, מלמד כלכלה באוניברסיטת שיקגו. את סטיבן דבנר הוא הכיר לפני שש שנים. "הוא הגיע לראיין אותי ל'ניו יורק טיימס'. הסכמתי לראיון רק בגלל שאמא שלי אוהבת את העיתון ואני אעשה הכל כדי לשמח את אמא שלי", נזכר החודש לוויט בהרצאה בסן פרנסיסקו. "ישבנו לשעה והוא ביקש עוד זמן, ואז הוא שאל אותי אם אני הולך לאכול. אמרתי שכן, ואז הוא הודיע שהוא מצטרף אלי. אחרי הצהריים הוא שאל מה אני הולך לעשות ועניתי שאני הולך למשרד. הוא אמר: אז אני אלך איתך. אמרתי לו: אבל אני רק יושב מול מחשב ועובד, לא יהיה לי זמן לדבר. והוא אמר שהוא רק יבוא, וכמובן שאל אותי המון שאלות. ואז הוא אמר לי שגם למחרת הוא יהיה בשיקגו, ונשאר איתי גם ביום השני. הוא הכין עלי כתבה והייתי צריך להיות נחמד אליו, אבל ביום השלישי כבר רציתי להתאבד".

הכתבה הולידה את הספר הראשון בסדרת "פריקונומיקס", שסימן את שיאה של ההתעניינות הציבורית בנושאים כלכליים. באותן שנים הפכו גם הספרים "הכלכלן הסמוי", של העיתונאי הכלכלי טים הרפורד, ו"לא רציונלי ולא במקרה", של החוקר הישראלי דן אריאלי, לרבי מכר בארצות הברית ובעולם. מי שגילה את הנוסחה המנצחת היה כתב המגזין "ניו יורקר", מלקולם גלדוול, שספרו "נקודת המפנה" בחן תופעות חברתיות באמצעות כלים מדעיים.

"צריך לתת למלקולם המון קרדיט על המצאת הז'אנר - הרעיון שאתה יכול לקחת נושאים חכמים שמועלים באקדמיה ולהציג אותם לציבור הרחב. זה משהו שלא היה קיים לפניו", אומר לוויט. "כשהתחלנו לכתוב את הספר הראשון, דבנר ביקש ממני לקרוא את 'נקודת המפנה', וזה שיכנע אותי שאנחנו יכולים לכתוב את הספר שאני רוצה, ושאנשים ירצו לקרוא אותו. אני מאמין שאנשים מתעניינים בכלכלה והיתרון של התחום הזה הוא שהרבה רעיונות חשובים הם מאוד פשוטים להסבר. הסיפורים הכלכליים גם הפכו למעין 'חפש את המטמון' או לסיפורים בלשיים, שבהם אנשים מובלים מהחקירה עד הפתרון המפתיע".

כמה חודשים אחרי שיאו של המשבר הגדול בכלכלה העולמית, אנשים עדיין מאמינים לכלכלנים?

לוויט: "זה מאוד תלוי בעיתונים או בבלוגים שאתה קורא".

דבנר: "הכלכלנים היחידים שאנשים מאמינים להם זה אתה ואני".

אבל אתם מתעקשים שלא לספק עצות פרקטיות.

לוויט: "כן, אנחנו לא ממש נותנים להם עצות. אף פעם לא הייתי כלכלן שמדבר על השקעות או על התמודדות עם המיתון. אנחנו מתמקדים בתיאור ההתנהגות האנושית, ואנשים אוהבים את יכולות התיאור שלנו. אבל אולי דיברנו קצת על שוק הנדל"ן".

דבנר: "על איך להיזהר בשוק הנדל"ן".

לוויט: "כן".

דבנר: "אני, כצרכן חדשות, מאמין יותר לאנשים שלא מחלקים לך עצות. וכמובן לא לכאלה שיש להם אינטרס בעצות שהם נותנים".

שני הספרים הצליחו למרות שהם כוללים המון נתונים סטטיסטיים. רוב האנשים שאני מכיר שונאים סטטיסטיקה.

לוויט: "אנחנו לא מכריחים לקרוא את כל הנתונים. מי שרוצה למצוא את המידע המקורי יכול למצוא אותו, ומי שלא - שיקרא רק את הסיפור".

הסיפורים המצחיקים שלכם והמבט האחר גרמו להרבה אנשים להתעניין בכלכלה.

לוויט: "התחום הזה נהיה יותר פופולרי, ואני יודע שזה הגדיל את מספר הסטודנטים שרוצים ללמוד כלכלה. הרבה הלכו ללמוד כלכלה בגללנו והפכנו אותם לאומללים, כי הם מגלים שכלכלה זה לא רק מה שקוראים בספר שלנו. הם בטח מקללים אותנו עכשיו".

דבנר: "הם בטח מובטלים היום".

העו"ש של המחבל

בכותרת המשנה של "פריקונומיקס" הבטיחו השניים "לתפוס את העולם בכלכלתו". הם אכן ניסו לתפוס את העולם, אבל לדבריהם, "הכישלון לכלול הכל בספר הראשון, הוביל לתוצאה בלתי צפויה: הצורך בספר נוסף". בספר החדש לוויט ממשיך לטפל בסוגיות חברתיות רגישות ולא חושש לעצבן. "בעבודה האקדמית שלי אני מחפש נושאים שמעניינים אותי באופן אישי ואפשר לחבר אותם לכלכלה. אחד הנושאים שאנחנו מתייחסים אליהם בספר החדש החל בשורה אחת או שתיים שכתבנו בספר הראשון, וקיבלנו על זה 75 מיילים זועמים, אז חשבתי שאנחנו צריכים להמשיך לחקור אותו".

גם הפעם מגייסים לוויט ודבנר את הגישה התועלתנית, שמנתחת את המציאות במושגים כלכליים כמו רווח והפסד, להסבר כולל של ההתנהגות האנושית. "יותר מדי כלכלנים מסתכלים רק על הצד הפיננסי, אבל אנחנו לא אומרים שהכל קשור לכסף", ממהר לוויט להצדיק את תורתו המדעית. "כסף זה רק אחד המניעים, אבל יש גם בחורות יפות, מקובלות חברתית ואפילו איך אנשים מבית הכנסת שלך מתייחסים אליך".

דבנר מבקש להדגים את התועלתנות באמצעות סיפור אישי. "יצאנו מאיזה ראיון בתחנת רדיו ונכנסנו למעלית, ובתוך המעלית היה כסף! כסף ששכב על הרצפה ליד כל מיני מסמכים. יש בדיחה מפורסמת על כלכלנים, שכלכלן הולך ברחוב ורואה שטר של 20 דולר - הוא מניח שאין סיכוי שזה שטר אמיתי, כי אם זה היה שטר אמיתי, מישהו כבר היה לוקח אותו לפניו".

לוויט, צוחק: "לא הכרתי את הבדיחה הזאת".

דבנר: "כן, אה? ואני בתוך המעלית, מתלבט אם להרים את השטר הזה. ואני רואה שהוא מרוח באיזה משהו ולגמרי נגעל מהרעיון של להרים אותו, אבל בסוף אני כן מרים אותו. ואני רואה שזה שטר של דולר ולידו קבלה מחנות מכולת. ואז שיחקנו בלנסות לגלות מה האיש הזה קנה. זה לא כזה דרמטי, אבל אני השגתי דולר ואני הולך לבזבז אותו! אני זורק מטבעות קטנים, אבל דולר זה משהו ששווה להתכופף בשבילו". הסכום הנמוך שעבורו מוכן דבנר לפשפש בזבל אמנם לא נכלל בספר, אבל לכל אורכו מופיעים סיפורים משעשעים מחיי היומיום. במקביל, מנסים המחברים לספק תשובות מקוריות לסוגיות חברתיות משמעותיות יותר.

ב"פריקונומיקס" גילה לוויט שמספר הילדים שמתים כתוצאה מטביעה בבריכה בחצר ביתם, גבוה בהרבה ממספר הילדים שמתים כתוצאה משימוש בנשק שהחזיקו ההורים. בספר ההמשך הוא מדווח, כי שימוש בכיסא בטיחות אינו משפר בהרבה את סיכוייהם של ילדים להינצל מתאונת דרכים, וכי הליכה בשכרות מסוכנת יותר מנהיגה בשכרות. "נהג שיכור מעורב פי 13 יותר בתאונות מאשר נהג פיכח. במשך שנים מדברים איתנו על נהיגה בשכרות, ואף אחד לא מדבר על הליכה כשאתה שיכור. אלף איש נהרגים בכל שנה כשהם הולכים שיכורים. הליכה כשאתה שיכור מסוכנת פי שמונה מאשר נהיגה בשכרות. את המחקר עשינו בחמש דקות תוך חיפוש נתונים באינטרנט, אבל אף אחד לא הסתכל בנתונים האלה בעבר". דבנר: "בצפון קרוליינה יש לאנשים תחביב לשכב על הכביש ולנוח כשהם שיכורים".

מחקר אחר מפרט מדוע חשוב לוודא שהרופא שלכם נוהג לרחוץ ידיים. "160 שנה אחרי הגילוי שצריך לשטוף ידיים, הרבה רופאים לא שוטפים ידיים לפני שהם דוחפים אותן לאנשים אחרים", נזעק דבנר. "יש כנראה גם מרכיב חברתי בעובדה הזאת, שחלק מהם מרגישים שהם לא מעבירים חיידקים. רופאים משקרים בדיווחים שלהם על שטיפת ידיים. מצאנו מחקר שבו אחיות עקבו אחרי רופאים, ואז התברר שפחות מעשרה אחוזים מהם שוטפים ידיים". בבית חולים בלוס אנג'לס מצאו לכך פתרון פשוט וזול. "הם שמו כשומר מסך צילום של בקטריות שנמצאו על ידיו של אחד הרופאים, זה מה שהצליח לשכנע את הרופאים לשטוף ידיים", אומר דבנר בחיוך. הפתרון כבר אומץ בבתי חולים רבים שמדווחים על ירידה משמעותית במספר הזיהומים בקרב חולים.

מחקר מעניין שהעסיק בשנים האחרונות את לוויט מנסה לבדוק שיטות חדשות לזיהוי מחבלים מתאבדים. הכלכלן הבכיר לא מנסה לפתח נשק חדיש או מערכות הגנה, שימנעו מטרוריסט מתאבד לעלות לאוטובוס עמוס נוסעים, אלא לגלות מחבלים פוטנציאליים באמצעות ניתוח חשבונות בנק ונתונים סוציו-אקונומיים או התנהגותיים.

לטענת כותבי הספר, בניגוד לדעה הרווחת, מחבלים מתאבדים אינם עושים זאת מתוך ייאוש כלכלי, אלא מגיעים דווקא ממשפחות אמידות. לרוב, פעילי טרור הם גם משכילים יותר ביחס לאוכלוסייה הכללית ונוטים להיות רווקים. לדעת לוויט, ניתן לסכל חלק מפעולות ההתאבדות באמצעות שילוב נתונים אלה באלגוריתם מתוחכם. בנוסף לכך, יילקחו בחשבון ממצאים הקשורים להתנהגות הפיננסית של מחבלים פוטנציאליים - הם מפקידים סכומי כסף גבוהים במזומן, במקום כתובת פרטית הם מספקים לבנק מספר תא דואר ולא נוהגים לנהל תוכניות חיסכון. ניתוח נתונים של המחבלים שביצעו את הפיגועים בארצות הברית זיהה שהם החזיקו טלפונים סלולריים, הקפידו שלא למשוך כסף מכספומטים בימי שישי בצהריים ולא עשו לעצמם ביטוח חיים.

באחרונה זוהה אלמנט משמעותי נוסף, ושילובו בנוסחה משכלל את יכולת הזיהוי של פעילות טרוריסטית. דבנר ולוויט החליטו שלא לחשוף את המרכיב הסודי בספרם, לבקשת גורמי ביטחון בארצות הברית.

דת איכות הסביבה

לצד המחמאות שמקבלים ספריהם של לוויט ודבנר וכן הטור והבלוג שהם כותבים ל"ניו יורק טיימס", מואשמים השניים באופן קבוע בזחיחות ובביטחון עצמי מופרז. הפעם מתמקדת הביקורת בעיקר בפרק האחרון של "סופר-פריקונומיקס", שבו מנסים המחברים לספק פתרונות מקוריים לעצירת ההתחממות הגלובלית. הספר מציג שלוש דרכים לקירור האטמוספרה. התוכניות הפשוטות יותר מציעות לבנות צי של ספינות מפיברגלס שיגרמו לאידוי מי אוקיינוס ובכך להגברת העננות מעל כדור הארץ, או להקים מערכת ענק של צינורות שתשאב מים ממעמקי האוקיינוסים כדי לקרר את פני הימים.

התוכנית השאפתנית, שספגה את מרב הביקורת, מבקשת לחקות את פעילותם של הרי געש. הר הגעש פינאטובו, שהתפרץ בפיליפינים ב-91', גרם לפליטה אדירה של פחמן דו-חמצני. באופן מפתיע למדי, כתוצאה מכך ירדו הטמפרטורות על פני כדור הארץ. מחקרים שנעשו לאחר ההתפרצות האדירה הראו כי פליטת עשרות-מיליוני טונות של גזים רעילים גרמה לחסימת קרני השמש ומנעה התחממות נוספת של פני הקרקע. כעת מציעים השניים לשחרר לאטמוספרה כמויות גדולות של גופרית דו-חמצנית ובכך לקרר את הכדור. הכותבים מקפידים להדגיש, שהטיפול בהתחממות הגלובלית הוא משימה בינלאומית חשובה, אך מנגד, מגדירים את שוחרי הסביבה כחברי דת חדשה, שמנהיגה הוא סגן נשיא ארצות הברית לשעבר, אל גור. אלה, לדבריהם, לא מוכנים לאמץ רעיונות חדשים ודבקים בסיסמאות ישנות.

לוויט ודבנר, שרגילים להתקפות אישיות, לא צפו את עוצמת הלהבות. הרעיונות לקירור כדור הארץ זכו להתקפות חריפות מצד כלכלנים, מדענים וכותבי טורים בארצות הברית. גאווין שמידט, מדען אקלים בכיר מסוכנות החלל האמריקאית נאס"א, אמר ל"בוסטון גלוב" שהשניים "התבססו על מחקרים קלוקלים" או ניסו להציג דעה פרובוקטיבית שמנוגדת למציאות. "לוויט ודבנר מנצלים בעיה גלובלית אקוטית כדי להראות עד כמה הם חכמים", נכתב בטור ארסי במיוחד במגזין "ניו יורקר". "הם התעלמו מנתונים ברורים על כך שכדור הארץ מתחמם, וכל מה שהם הציגו בנושא איכות הסביבה מוטעה לחלוטין".

בעקבות ההאשמות בעיוות נתונים והוצאת ציטוטים של מדענים בולטים מהקשרם, נאלץ דבנר לפרסם התנצלות מסויגת, ולמהדורה הבאה של הספר יוכנס תיקון מזערי. "הרבה אנשים חושבים שאנחנו משוגעים, כי נייצר עוד זיהום כדי להתמודד עם הזיהום הנוכחי", אומר לוויט בצער. לדבריו, "נתונים אמפיריים הוכיחו שהזיהום תורם להורדת הטמפרטורות, והעלויות הנמוכות של הניסוי מצדיקות את קיומו".

"לא חשבנו שיתקפו אותנו בצורה כל כך אידיאולוגית", מוסיף דבנר, "אבל מעניין שההתקפה הזאת מגיעה דווקא מהצד הליברלי. אנשים שמגדירים את עצמם כליברלים בוחרים לתקוף אותנו מבלי לשמוע את העובדות. בספר אנחנו מביאים נתונים רציניים ומצטטים אנשים רציניים. אז המתנגדים היו יכולים להגיד, 'אנחנו לא אוהבים את מה שאתם אומרים', אבל לפחות שיהיו מוכנים לשמוע דעה אחרת. אני מקווה שלפחות סייענו להעלות נושא לסדר היום".

חיבוק חוקי

העבודה על הספר השני החלה זמן קצר לאחר פרסומו של הראשון ונמשכה שלוש שנים. לוויט מכנה את התהליך שעבר בין הספרים כ"אגירת כוחות". דבנר זוכר עד היום את המפגש הראשון, שבו הוחלט על המבנה של ספר ההמשך - על שפת בריכה במלון בלאס וגאס. "היה שם חום של 50 מעלות. לא היה שם אף אחד חוץ מאיתנו", הוא אומר בנוסטלגיה.

חמשת הפרקים, שבהם קושרים דבנר ולוויט מחקרים כלכליים עדכניים לתופעות מחיי היומיום, נכתבו לאורך חודשים ארוכים. לוויט קושר את הקצב האטי בעובדה שהממצאים בספר מתבססים על מחקרים אקדמיים. לדבריו, 95 אחוז מהנושאים שאותם הוא מתחיל לבדוק נזנחים בסופו של דבר מחוסר נתונים. גם דבנר, שאחראי לרוב על הכתיבה, סיפק הפעם לא מעט נתונים ומחקרים. "בהתחלה אנחנו מדברים על הנושאים שמעניינים אותנו ועל הדרך לחבר ביניהם, ואז פתאום אחד מאיתנו מוצא סיפור שאפשר לחבר אותו למחקר האקדמי. אנחנו יכולים לעבוד על סיפור אחד יומיים או שבועיים, ואז שולחים זה לזה גרסאות. אנחנו מנסים לא להפציץ את הקוראים במספרים, ולכן מדובר בעבודה קשה".

עם או בלי קשר להצלחה הספרותית ולהתעשרות המפתיעה שבאה בעקבותיה, עבר דבנר בן ה-46 תהליך משמעותי גם בחייו הפרטיים. שנים אחרי שהוריו המירו את דתם, התנצרו וגידלו את ילדיהם כקתולים לכל דבר, החליט לוויט לחזור לחיק היהדות. היום הוא הולך בקביעות לבית כנסת ומנסה להשלים פערים בתרבות ובמסורת היהודית. המהפך הדתי הוביל גם לשינוי ערכי. "הרבה אנשים מנסים למצוא את האושר האנושי, וזה כל מה שמעניין אותי. לי יש שני ילדים, בני שבע ותשע, ומה שמעניין אותי זה איך הולך להם בחיים. אם הם מצליחים ויש להם הרבה חברים, אז אני מאושר".

העבודה המשותפת הולידה גם בדיחות פנימיות וירידות הדדיות. באחד ממפגשי הקוראים נשאלו השניים אם הם מכירים את הבדיחה המפורסמת שכלכלן זה מישהו שאין לו אישיות להיות רואה חשבון. "אני דווקא חושב שללוויט יש האישיות הדרושה לרואה חשבון", ירה דבנר. "בימים האחרונים אנחנו כל הזמן ביחד ונהיה ביחד כל השבוע הבא. מוקדם יותר היום קצת נמאס לי ממנו", הוא מודה זמן קצר לאחר מכן. "אבל אז היינו עייפים. ישבנו לארוחת צהריים, התחלנו לדבר על פרויקט שאנחנו עובדים עליו, זרקנו רעיונות, ואז כבר הבנתי שהרבה פחות נמאס לי ממנו".

מה התגובה הכי מוזרה שקיבלתם על הספרים?

דבנר: "טוב, יש המון תגובות מוזרות".

לוויט: "יש את הקטע עם האשה הזאת".

דבנר: "אני לא יודע אם אני רוצה לדבר על זה, אבל בתקופה האחרונה נשים מתייחסות אלינו קצת מוזר".

לוויט: "אצלי אין שום קטע מוזר עם נשים, זה רק אצלך. הן זורקות את עצמן על דבנר!"

דבנר: "כנראה שיש לנשים של היום קטע עם גברים חכמים, ואני לא מחשיב את עצמי ככזה, אבל פתאום המון בחורות התחילו לפנות אלי. פעם זה היה עניין של שרירים, זה מה שעשה את זה לבחורות, אבל זה כנראה השתנה".

לוויט: "זה קורה רק לו. לי אין כלום".

דבנר: "למה? כשהיא ניגשה אלינו גם אתה היית ליד השולחן, אולי היא רצתה אותך?"

לוויט: "לא, האשה הזאת חיבקה אותך!"

דבנר: "היא ניגשה אלי ושאלה אם אפשר לקבל חיבוק".

ומה עשית?

דבנר צוחק: "שאלתי מה החוק לגבי הטרדות מיניות במדינה שבה היינו. בגלל שזה וושינגטון הבירה, הבנתי שבטח אין שם חוקים כל כך נוקשים, ואז, חיבקתי אותה. בחשש מסוים, אבל חיבקתי".

לוויט: "אני לא בקטע של מגע. כנראה שאני טיפוס כזה שלא נוגע".

על אף ניסיונו להסתמן כאוטיסט חברתי, לוויט דווקא שומר על קשר עם רבים ממושאי המחקר שלו. גם היום הוא נפגש מדי פעם עם הזונה אלי, ואילו דבנר נוהג להזמין אותה לארוחה פעם בכמה חודשים. "לפני לא הרבה זמן ישבתי איתה לארוחת צהריים בקפה לוקסמבורג בניו יורק, וישב לידנו איש טלוויזיה בכיר שלא אנקוב בשמו", נזכר דבנר. "אחרי משקה או שניים, היא התחילה לדבר ולהזכיר לקוחות. השפה שלה לא כל כך וולגרית, אבל היא לא חוסכת בתיאורים, והוא ממש התאמץ לא לקום מהשולחן שלו כדי לשמוע הכל. הוא היה כל כך מאוכזב כשיצאנו משם".

כעת עובדים בהוליווד על סרט שיתבסס על הספר הראשון בסדרה. לאחר שגם הספר השני הפך לרב מכר ענק יש לחץ לעוד ספר, אבל השניים לא ממהרים. "אחרי הספר הראשון ידענו שיהיה ספר שני, אבל אחרי השני אנחנו ממש לא בטוחים שיהיה ספר שלישי", מגלה הכלכלן.

"אני לא בטוח שאנחנו רוצים לעשות שוב אותו דבר", ממהר העיתונאי להדגיש. "היתרון הוא שאפשר לבנות את כל הסיפור סביב נושא אחד. החיסרון הוא שאם הנושא לא מספיק מעניין אותך, זה יהיה קשה, כי אם לא אכפת לך על מה אתה כותב יהיה לך קשה לשכנע אנשים לקרוא את זה. היתרון שלנו בקפיצה מנושא לנושא זה שלא צריך לחקור נושא אחד במשך שלוש שנים אלא אפשר להציג לקורא פאזל, אבל אני לא בטוח שאנחנו רוצים לעשות את זה שוב. אם נעשה עוד ספר, זה יהיה משהו אחר. אז אם יש לכם רעיונות, תודיעו לנו".*



מימין: סטיבן לוויט, סטיבן דבנר


הר הגעש פינאטובו, 1991, ההשראה האקולוגית של לוויט ודבנר. בתמונה הקטנה: פעוט בכיסא בטיחות. עוד דוגמה סטטיסטית צילומים: אימג' בנק / Getty Images



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו