בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זאב ב' בגין | למה לא יהיה בקרוב הסכם שלום עם הפלסטינים

המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים תקוע. ליתר דיוק, לא קיים. הסכם עם אש"ף לא נראה באופק. לדעת השר ללא תיק זאב בנימין בגין, הסיבות לכך מצויות בהחלטות של ועידת פתח השישית שהתקיימה באוגוסט

תגובות

"עד היום אינני יכול להבין", כתב ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט ("וושינגטון פוסט", 17.7.09), "מדוע ההנהגה הפלסטינית לא קיבלה את ההצעה המרחיקה-לכת וחסרת התקדים שהבאתי בפניה... יהיה זה מועיל לחקור את הסיבות שבעטיין הפלסטינים דחו את הצעתי והעדיפו, במקום זאת, לגרור את רגליהם, בהתחמקם מהחלטות אמיתיות".

להבנת מחמוד עבאס (אבו מאזן), עיקרי הצעת אולמרט היו: הסכמת ישראל לעיקרון של זכות השיבה ונכונות סמלית לקלוט כמה אלפי פליטים ("וושינגטון פוסט", 29.5.09); ויתור על 98% מהשטח של יהודה שומרון ועזה ובנוסף חילופי שטחים עם ישראל; וכן (אולמרט, עיתון "האוסטרליאן" 28.11.09) "מעבר בטוח" בריבונות ישראל בין עזה ליהודה, הגדרת חלקה המזרחי של ירושלים כבירת המדינה הפלסטינית, ויתור על ריבונות ישראל בהר הבית, הר הזיתים ועיר דוד וניהולם במשותף על ידי סעודיה, ירדן, אש"ף, ארצות הברית וישראל. עבאס דחה איפוא בספטמבר 2008 הצעה מעשית להקמת מדינה בכל שומרון, יהודה וחבל עזה ובירתה ירושלים. כישלון המשא ומתן האחרון, וזאת לאחר כישלון המשא ומתן הקודם בשנת 2000, דורש הסבר.

כהסבר ראשוני, בעיקר בישראל, הועלו העיתוי המאוחר של ההצעה הישראלית ומעמדה הרופף של הממשלה אז. אולם ראשי אש"ף לא טענו כלפי ראש הממשלה אולמרט שאינו מוסמך לשאת ולתת אתם, כפי שלא טענו זאת ב-2000 כלפי ראש הממשלה ברק, לאחר שאיבד את הרוב בכנסת. סאיב עריקאת קבע ("אל ג'זירה", 27.3.09; המובאות שמקורן בערבית הן מאתר ממר"י) כי נותרה מחלוקת בנושא ירושלים, ומאוחר יותר ("אל דוסתור", 25.6.09) טען שהבעיה היתה סירוב ישראל לדרישה להקדים לקביעה המפורטת של הגבול הסכמה עקרונית לריבונות אש"ף על כל השטח עד קווי 1967. באחרונה אמר עבאס ("אל-חיאת אל-ג'דידה", 10.11.09), שהמחלוקת נסבה על מספר הפליטים שישובו לישראל, אך ההסבר המדויק והממצה לכישלון המשא ומתן מצוי בדבריו הפשוטים ל"וושינגטון פוסט" (29.5.09): "הפערים היו רחבים".

מכאן שההסבר לדחיית ההצעות המפליגות של ישראל הוא עמוק, ויסודו ביחס הרציני של הנהגת פתח לעמדות המסורתיות, הקיצוניות של התנועה. ניתן היה לטעון שעמדות אלה אינן תקפות עוד, אך הן זכו לתוקף מחודש בוועידה השישית של פתח בבית לחם, באוגוסט 2009.

החלטות ועידת פתח

ההחלטה הרעיונית העיקרית של הוועידה אומרת: "המטרות, העקרונות והשיטות, כפי שהם מנוסחים בפרק הראשון בתקנון היסוד, הם נקודת מוצא בסיסית של תנועתנו וחלק מהזהות הרעיונית והמדינית של עמנו". תקנון היסוד מופיע באתר הפתח, ובו סעיף 19 בפרק הראשון: "המאבק המזוין הוא אסטרטגיה ולא טקטיקה. המהפכה המזוינת של העם הערבי הפלסטיני היא גורם מכריע במערכה על השחרור וחיסול הנוכחות הציונית. מאבק זה לא יופסק אלא לאחר חיסול הישות הציונית ושחרור פלסטין".

התרגום המעשי של הצהרה זו מתבטא בהחלטת הוועידה בעניין הפליטים: "יש להשקיע מאמץ ליישום זכות הפליטים לשיבה ולפיצויים וזכותם להשיב את רכושם. כמו כן יש (להתייחס באופן) אחיד לבעיית הפליטים בלא הבחנה בין המקומות שבהם נמצאים הפליטים, כולל הפליטים בשטחי 48'". סאיב עריקאת הסביר לפני הוועידה ("אל דוסתור", 25.6.09) כי "לכל סעיף יש פיצוי: לא שיבה או פיצויים, אלא שיבה ופיצויים". להנחה הנשמעת לעתים, שאש"ף יוותר בסופו של דבר על "זכות השיבה" אך יודיע זאת רק ברגע האחרון ממש, אין יסוד: הרגע האחרון הזה ממש כבר חלף פעמיים, בשנת 2000 ובשנת 2008.

עמדה חד-משמעית זו של פתח משתלבת בהחלטה אחרת של הוועידה: "התנגדות מוחלטת, שאין נסיגה ממנה, להכרה בישראל כ'מדינה יהודית', כדי להגן על זכויות הפליטים וזכויות אנשינו מעבר לקו הירוק". זהו הד ישיר להודעות מנהיגי פתח חודשים אחדים לפני הוועידה. אחמד קריע (אבו עלא) אמר ("הארץ", 26.5.09), ש"אין זה הוגן לדרוש מאתנו להכיר בכם כבמדינת העם היהודי, כיוון שפירוש הדבר פינוי הערבים מישראל וקביעה מראש של עתיד הפליטים, בטרם הסתיימו השיחות. ההתנגדות שלנו נחרצת לחלוטין". עבאס הסביר ("וושינגטון פוסט", 29.5.09), שאש"ף מסרב להכיר בישראל כמדינה יהודית, מאחר שמכך תשתמע הסתלקותו מיישוב-מחדש של פליטים בקנה מידה גדול.

הסבר זה נשען על רובד מהותי עמוק. מן ההדגשה המעודכנת, כי מטרת פתח היא "חיסול הישות הציונית" עולה שביסוד הרעיוני של התנועה עומדת עדיין הקביעה כי היהדות אינה מהווה לאום, אלא רק דת, אשר לה אין זכות לקיים מדינה ריבונית. על כן, הכרה בישראל כבמדינת הלאום של העם היהודי סותרת את האידיאולוגיה העמוקה של פתח, כעולה גם מהסברו של עריקאת לפני הוועידה (אל דוסתור, 25.6.09): "מי שמבקש ממך להכיר במדינה יהודית, מבקש ממך למלא טופס בקשה להצטרף לתנועה הציונית. תנועה זו היא בעלת (הרעיון) שהדת היא הלאום".

תנאים בלתי אפשריים

לפנינו אפוא מקשה רעיונית אחת: "שחרור פלסטין" יבוא בעקבות שיבת הפליטים לישראל ו"חיסול היישות הציונית", ואין לאפשר לשום החלטה, כגון קבלת ישראל כ"מדינה יהודית", לסתור תוכנית בסיסית זו. השאלה, אם מימוש התוכנית במלוא היקפה הוא אכן בר-ביצוע בעתיד הקרוב אם לאו, אינה חשובה. ההצהרה על אודותיה מכוונת לציבור אך קודם כל לפעילי התנועה, כדי להותירם בדריכות פוליטית מתוך הבנת המטרה המשותפת. הניסיון מראה שיש להתייחס ברצינות לעמדות הפתח המובעות בהחלטותיה ובהצהרות מנהיגיה, והתחרות על דעת הקהל בין פתח ליריביה בחמאס מגבירה אף היא את מחויבות הנהגת פתח להצהרותיה.

באוגוסט 2009 יכולה היתה פתח, העמלה על שיפור תדמיתה, להימנע מהתייחסות כלשהי לתקנון היסוד או להתאימו לתנאים המדיניים על ידי ביטול סעיפיו הקיצוניים. בהעדיפה את המהלך הבוטה של אישור התקנון מחדש הצביעה הוועידה על החשיבות שציריה מייחסים לדבקות במטרה המקורית. מחמוד עבאס, המאיים בשבועות האחרונים להתפטר, לא ניסה למנוע את קבלת ההחלטות הקיצוניות בוועידה בעזרת איום דומה, ולא הסתייג מהן כלל, מאז ועד היום.

ניתן אפוא לקבוע שמצע התנועה המעודכן מגדיר לאשורם את תנאי פתח הבלתי אפשריים להסכם עם ישראל. פתח אינה מקבלת באמת את "פתרון שתי המדינות" ואינה מסתפקת, כיעד סופי, אפילו בהקמת מדינה עצמאית בקווי 1967 שבירתה ירושלים. הנחה זו מסבירה היטב את שרשרת העובדות מאז 1993: הנהגת פתח הפרה באלימות את הסכמי אוסלו, לא הגיעה להסכם עם ישראל ב-2000 ונמנעה מאימוץ הצעות אולמרט ב-2008, למרות הוויתורים המפליגים מצד ישראל. הדבר מתיישב גם עם התשובה שמסרה הנהגת אש"ף לישראל במהלך המשא ומתן ב-2008, במענה לדרישה כי לאחר שיושג הסכם הוא יכלול סעיף המציין את קץ הסכסוך וסיום התביעות משני הצדדים. התשובה היתה שלילית.

ההימנעות מהסכם עם ישראל שירתה את אש"ף בכך שהביאה את ישראל לוויתורים נוספים, כפי שהיטיב להסביר עריקאת ("אל דוסתור", 25.6.09): "בתחילה אמרו לנו שננהל בתי חולים ובתי ספר, אחר כך היו מוכנים לתת לנו 66%, בקמפ דייוויד הגיעו ל-90% והיום הגיעו ל-100%. אם כך, מדוע נמהר לאחר כל העוול שנגרם לנו?"

אלה הדוחקים בישראל להגיע להסכם עם אש"ף "עכשיו" צריכים להסביר מה הם מציעים לעשות אם יתחיל עתה המשא ומתן, כדרישת אש"ף, בדיוק בנקודה שבה נפסק לפני כשנה. אין בידינו אות כלשהו על הסכמת אש"ף היום לתנאים שלהם לא הסכים לפני שנה, וברור שהוא יעלה תביעות נוספות. אם כך, ילמדונו נא הדוחקים על מה ניתן עוד לוותר? תשובה לשאלה זו עדיין לא קיבלתי, זולת משיכת כתפיים ומלמול "אבל צריך לנסות". מוטב ששוחרי השלום ילחצו סוף-סוף על פתח לשנות את תוכניתה מן היסוד, כי כל עוד תתמיד בה לא יהיה גורם ציוני בישראל המסוגל להגיע עמה להסדר קבע.

שוב יאמרו: הנה מבקש הכותב לשכנע בתועלת שבקיפאון. אין זה חפצי כלל, אך את המציאות אין לייפות ואשליות חדשות לא יועילו. זהו מצב מצער, אך אסור להניח לו לייאש. כלפני מאה שנים, עתידנו בארצנו אינו תלוי ברצונה הרע של הנהגת שכנינו. בידינו הדבר. הרי הוכחנו זאת.



איור: עמוס בידרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו