טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

החברה הדרוזית - קווים לדמותה של עדה בתהליכי שינוי

דרוזי טוב הוא דרוזי שמשרת בגאווה בצה"ל, מתפקד למפלגה יהודית ושותק נוכח ההזנחה השיטתית של יישוב מגוריו. אם שואלים את הדרוזים, הם מרגישים "ישראלים בצבא וערבים באזרחות". לא פלא שהם נעשים יותר דתיים ויותר מתוסכלים. קווים לדמותה של עדה בתהליכי שינוי - ושל פצצת זמן חברתית

תגובות

בצהרי יום חול סתווי, היה הרחוב הראשי בפקיעין שבגליל שקט. "שקט מדי", אמר סמיר פדול, בעל מסעדה ברחוב הראשי. לפני שנתיים פרצו כאן מהומות בין תושבי הכפר לבין כוח משטרה שבא לעצור חשודים בהצתת אנטנה סלולרית ביישוב היהודי הסמוך, פקיעין החדשה. אחרי יומיים של התכתשות, נותרו 40 פצועים ונזק מתמשך לתעשיית התיירות בכפר.

"ההבדל בין פקיעין לפני המהומות לפקיעין אחריהן הוא ההבדל בין 50 איש במסעדה לחמישה אנשים", אמר פדול, שמצא זמן לשבת לכוס קפה באמצע היום. לדבריו, בחגים (היהודיים) בספטמבר אמנם הורגשה התאוששות, אבל קטנה מאוד.

בכפר אומרים שהניצוץ שהדליק את המהומות אז לא היה המעצר, אלא הערה פוגענית של תושב פקיעין החדשה, הסמוכה. חומר הבעירה, לפי פדול, היה "נערים משועממים ומתוסכלים, שהם כמו ערימת חציר יבש". לדבריו, "פה אין לנוער אין תעסוקה מחוץ לבית הספר ואין פעילויות פנאי וחינוך מסודרות".

ראאד עאמר, כתב קול ישראל בצפון, סבור שתסכול הצית גם את המהומות בדלית אל-כרמל ובעוספיה לפני חודשיים, בהן מחו צעירים נגד מעצר של שני תושבי בית ג'אן בשל עבירת בנייה. "אלה תגובות של צעירים שלא מוצאים את עצמם", אומר עאמר. "אין דיור, אין תעסוקה ויש תחושת ריקנות ואיום. אז אנשים אומרים: ?את האדמות לקחו, לפחות שיישאר הכבוד'".

עוד כתבות בנושא

משיבים עטרה ליושנה

המשבר הזה דומה למשברים העוברים על קהילות שמרניות בכל העולם, אולם בחברה הדרוזית יש גורמים המעצימים אותו: היותה מיעוט בכל מקום שבו היא נמצאת - בישראל רשומים יותר ממאה אלף דרוזים - סגירותה בפני מצטרפים חדשים, תחושת הנרדפות והבידוד הגיאוגרפי היחסי של הכפרים הדרוזיים. בישראל הם מיעוט בתוך המיעוט הערבי, מה שמוסיף קושי.

בשנה שעברה ערכו פרופ' מאג'ד אל-חאג' וד"ר נוהאד עלי מאוניברסיטת חיפה סקר מקיף שבחן השקפות, דעות ומגמות בחברה הדרוזית. זהו הסקר השני מסוג זה, שנערך בקרב הקהילה הדרוזית (הראשון נערך לפני 25 שנה) והנתון הבולט בו הוא שרק המנהיגות הדתית זוכה לאמון של ממש. 72% מהנשאלים אמרו שהמועצה הדתית הדרוזית העליונה מייצגת נאמנה את האינטרסים של הדרוזים בישראל. ועד הרשויות המקומיות הדרוזיות נהנה מרמת אמון פחותה - כ-54% מהנשאלים אמרו שהוועד אינו מייצג נאמנה את האינטרסים של העדה. "לרבים מהדרוזים נמאס מהמנהיגות המקומית, שלא מצליחה לשדרג את מצב העדה", אומר עלי.

הניכור כלפי המדינה מתבטא גם בשאלת הזהות. לפי הסקר, הדרוזים רואים עצמם קודם כל כדרוזים (81%), אחר כך כערבים (64% אמרו שהשתייכותם לעם הערבי חשובה במידה רבה). הזיקה לישראל היא במקום השלישי (כ-59%) ובמקום האחרון הזיקה לעם הפלסטיני - רק ל-33% מהנשאלים היא חשובה במידה רבה.

יסמין עבוד-חלבי, דוקטורנטית בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה, אומרת שהמשבר אמנם לא התחיל עכשיו, "אולם כיום, משבר הזהות בולט הרבה יותר כי סממני המודרניזציה נכנסים לכל מקום". גם הממונה על החינוך הדרוזי והצ'רקסי במשרד החינוך, שייח מהנא פארס, מסכים ש"האינטרנט והטלוויזיה מתנגשים עם הערכים המקומיים. תוסיף לזה חוסר גבולות במערכות יחסים הוריות כמו בכל העולם, וקיבלת דור שחי פיסית בכפרים הדרוזיים ומנטלית במקומות אחרים".

פארס אומר ש"לפני 30 שנה זו היתה עדה מסורתית ודי הומוגנית, ללא הבדלים בין חילוניים לדתיים. הדתיות של העדה היתה דומה למסורתיות של היהודים המזרחיים". לדבריו, כיום יש קיטוב בין דתיים לחילוניים, אם כי "הקיטוב אינו אידיאולוגי, אלא נוגע למנהגי החיים".

שיח פאדל מנסור, פרופ' במכון וולקני ומומחה בעל שם עולמי להדברה ביולוגית, טוען שהבעיה היא ש"העולם המודרני מחנך לאגואיזם וקרייריזם. התרבות המודרנית אמנם הקלה את החיים ברמה הטכנית, אך כשלה בבניית האדם ההומני והערכי".

הוא לא חוסך ביקורת גם מהנהגת העדה הדרוזית, שלדבריו, "התרחקה מערכיה הבסיסיים של בניית האדם היעיל והנבון. ב-20 השנים האחרונות אין ערכים, אין גבולות ואין חינוך לערכים". עבוד-חלבי נוקטת בשפה חריפה יותר: "בהיותה זהות דתית, הזהות הדרוזית היא חד-גונית וחד-ממדית, ומזמינה תמיד משברים".

מותר לנשים לעבוד

אך הבעיות שעמן מתמודדים הדרוזים בארץ לא נובעות רק מהמסורת הדתית. כמחצית מהנשאלים בסקר (כמעט 48%) אמרו שהיחסים בין האזרחים הדרוזים לבין המדינה לא טובים או מאוד לא טובים. עבוד-חלבי אומרת ש"הקישור בין הדת לבין הפוליטיקה הוא חלק ממנגנון המדינה. עם כל רצונה של המדינה לראות בדרוזי ?ערבי טוב', זו סתירה פנימית". היא מתנגדת לתיוג העדתי הרשמי שכופה המדינה, וטוענת שזהות גמישה ורחבה יותר עשויה לסייע לפרטים ולחברה להסתגל לשינויים.

פרופ' מנסור פחות אופטימי. הוא מעריך ש-90% מהחברה הערבית הנוצרית, המוסלמית והדרוזית כלל לא בשלה לדמוקרטיה מפני ש"המבנה החברתי הוא חמולתי ויש נהייה אחר מנהיגים".

אולי זו הסיבה המרכזית לכך שהנשים ביישובים הדרוזיים בולטות בהעדרן מהזירה הציבורית. עבוד-חלבי טוענת ש"במרחב הפרטי, יש נשים המנהלות אורח חיים שוויוני יותר מבעבר, אבל במרחב הציבורי יש עדיין טאבו על מעורבות נשים".

אבל ממצאי הסקר של עלי ואל-חאג' (שהתבסס על מדגם של 405 גברים ונשים ב-18יישובים) מראים שיש מקום לתקווה: 95% מהנשאלים והנשאלות בסקר הסכימו שזכותה של האשה הדרוזית לצאת לעבודה בתוך היישוב שבו היא גרה; 73% הביעו הסכמה לעבודה של נשים גם מחוץ ליישוב. משמעותית לא פחות היא נכונותם של 69% מהנשאלים להצביע לרשימה בראשות אשה בבחירות לרשות המקומית.

"בשנים האחרונות יש עלייה מתמדת בשיעור הנשים הלומדות באוניברסיטאות ומתמחות במקצועות חופשיים", אומר עלי. הוא סבור שאם יהיה לנשים ייצוג בהנהגה, ייתכן שדווקא הן יחוללו שינוי. מדוע? מפני שהן ביקורתיות יותר, אומר עלי. שביעות הרצון שלהן מהמדינה, מהממסד הדתי ומהמנהיגות המקומית, נמוכה בהשוואה לזו של גברים.

יסמין עבוד-חלבי סבורה שזה קורה בין היתר, מפני שהשירות הצבאי תורם לחיזוק ה"ישראליות" של הגברים הדרוזים על חשבון ה"ערביות", והנשים הדרוזיות אינן משרתות. לדבריה, "מבחינה תרבותית, אין שוני בין אשה דרוזית לאשה ערבייה. ויחד עם זאת, הדרוזית מתמודדת עם הקשר פוליטי שונה ומורכב יותר, כי היא קשורה להורים, אחים ובנים, המעורים בחברה הישראלית".

לפי הסקר של עלי ואל-חאג', גם בכור ההיתוך הגברי מתגלים סדקים. רק 36% מהנשאלים תמכו בהמשך גיוס החובה של הגברים הדרוזים, בעוד ש-46.6% אמרו שיש להפוך את השירות להתנדבותי ו-17% ציינו שיש לבטלו כליל. "'ברית הדמים' המהוללת נתפשת כפיקציה", אומר עלי. "עם סיום השירות בצה"ל, החייל ה'דרוזי' הופך ל'ערבי'".

מנסור מזהיר כי מה שקורה בישראל מזכיר את לבנון: "פערים כלכליים עשויים להתפתח לסכסוך אתני ודתי. כך עלולה לפרוץ התקוממות. אני ישראלי מודאג". הוא הוסיף, ש"מדינת ישראל היא פרח במזרח התיכון, אך אם יימשכו הפערים על רקע מוצא אתני, זו פצצת זמן".

עדה צעירה

* בסוף 2008 מנתה אוכלוסיית הדרוזים בישראל כ-122 אלף נפש - 1.7% מהאזרחים * העדה הדרוזית צעירה יחסית: יותר מ-32% ממנה הם ילדים עד גיל 14, בעוד שיעור בני 65 ויותר הוא רק 4.3%. הגיל החציוני, 24.1, נמוך משמעותית מזה של היהודים (30.9), אך גבוה משל המוסלמים * פריון הנשים הדרוזיות נמצא בירידה זה כעשור ועומד על 2.5 ילדים בממוצע לאשה - פחות מאשר אצל יהודיות ומוסלמיות * דרוזים מתחתנים בגיל צעיר יחסית: הגיל החציוני לנישואים ראשונים בעדה הוא 26.4 בקרב גברים ו-21.4 שנים בקרב נשים * רק 23.5% מהנשים הדרוזיות השתתפו בכוח העבודה אשתקד, מהן כחצי עבדו במשרה חלקית * בשנת הלימודים תשס"ח (2007-2008) היו סטודנטים וסטודנטיות דרוזים 1.7% מהלומדים באוניברסיטאות, 0.6% מהלומדים במכללות האקדמיות ו-1.8% מהלומדים במכללות להוראה



למעלה: חגיגה דתית בכפר חורפיש שבגליל העליון. למטה: צעירות בדליית אל-כרמל. בסקר, רק 36% מהדרוזים תמכו בהמשך גיוס החובה


תצלום: לימור אדרי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות