בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בימין הקיצוני קוראים לסופרת ולכתבת הפוליטית של "מקור ראשון", סופיה רון-פוריה, שמאלנית

סופיה רון-מוריה היא כתבת פוליטית בכירה ב"מקור ראשון". היא עלתה מברית המועצות לפני כ-20 שנה, ובזמן הפנוי שלה, בין הורות להתנחלות היא כתבה רומן על אהבה. הנה תקציר המבט הרומנטי שלה: אריאל שרון הוא בוגד, המוסלמיות של אובמה מטרידה הרבה יותר מהעובדה שהוא שחור. ויגאל עמיר גרם נזק, כי עדיף רבין חי שמפסיד בבחירות מרבין מת. ונא לא לשכוח את דמות המשנה הנשית הסקסית: לריסה טרימבובלר-עמיר

תגובות

כחודש לפני רצח רבין, סיימה סופיה רון (היום רון-מוריה) את כתיבת ספרה הראשון, "נעבור את פרעה". הספר, שנכתב ברוסית, הוא רומן מפתח שאינו מקשה על קוראיו בזיהוי הדמויות. הרקע הוא מערכת בחירות, שבה מתמודד אחד, יוסי חריד, מול עמיתו, חיים ארמון. ארמון הופך לראש ממשלה, וחריד הלא מרוצה מביים תאונת דרכים שבה נהרג ארמון. מיד אחר כך מקים השמאל מחנות עבודה, שבהם מוחזקים אנשי הימין עד שהפיכה צבאית מביאה לשחרורם ממחנה "נצרים 2".

"הספר צמח מתחושה של חוסר אונים מוחלט אחרי בחירות 92'", מספרת רון-מוריה. "הרגשתי שאני שוב שייכת למעגל נרדף, כמו בזמן הפעילות הציונית שלי ברוסיה". הקורא יוסי שריד לא התקשה לזהות את דמותו בחריד המתנקש. הוא הגיש תביעת דיבה נגד רון, אך סופו שהסיר אותה קודם למינויו לשר. הספר, אגב, נמכר יפה בחוגים שאליהם פנה. רצח רבין הקנה לספר ולמחברת ניחוח נבואי, אותו לא קילקלה גם העובדה ששלושת הכדורים שהרגו את ראש הממשלה לא הגיעו מן השמאל, אלא נורו מימין.

כשכתבה את הספר, היתה רון זרה לקוראי העברית, אך מוכרת היטב לקוראי רוסית. בשנה שבה פורסם הספר, 98', נבחרה רון לאשת השנה בתקשורת בסקר שערך העיתון "וסטי", שבו עבדה ככתבת פוליטית. מתוקף תפקידה וסגנונה הבוטה, הותירה את רישומה על קוראים רבים שלמדו ממנה, בין השאר, שאוסלו הוא בגידה בברית בין הבתרים, ושהשמאל הישראלי מדבר בשפתם של הקומוניסטים בברית המועצות.

עשר שנים קודם לפרסום הספר עלתה רון לישראל מסנט פטרבורג, שם גדלה בבית חילוני לצד אמא שהקלידה בסתר את ספריו של סולז'ניצין ושיכפלה אותם. בגיל 16 חזרה רון בתשובה, וחברה למחתרת יהודית מקומית שהתמקדה בלימוד עברית. היא יצאה מברית המועצות ב-87', בעצתו של איש ק-ג-ב, ועם הגיעה ארצה בחרה להתגורר ביישוב היהודי בחברון.

בעיר האבות התאהבה מביקור ראשון. מראה הבחורים המרקדים עם עוזי במערת המכפלה בהחלט עשה לה את זה. היה לה ברור שהיא הולכת להתחתן עם ישראלי, ולגור בחברון. זמן מה אחר כך, נישאה לבחור מעכו, ממוצא מזרחי, זיווג שעורר תגובות מכל הצדדים. "הגזענות היא הדדית, בשתי הקהילות", היא אומרת בדיעבד. בניתוח נטול רומנטיקה, אומרת רון, להתחתן עם ישראלי נחשב להישג אצל העולות הצעירות. מזרחי הוא פחות מאשכנזי אבל עדיין ותיק הוא יותר מעולה חדש. אמה הגיבה בפסיקה כי "גם הספרדים הם יהודים", חבריה רמזו שהיא יכולה למצוא משהו טוב יותר, ובעכו שמעה בדיחות על רוסים, מסוג הבדיחות ששמעה על יהודים ברוסיה. הנישואים התפרקו אחרי שש שנים ושני ילדים.

הרקע הביוגרפי הזה רלוונטי מאוד. לאחרונה, הוציאה רון-מוריה ספר חדש, הפעם בעברית. אבל בין שני הספרים שלה, השתנו חייה. מן העיתונות ברוסית היא עברה ל"מקור ראשון", שם היא משמשת ככתבת פוליטית בכירה, ראשונה מן המגזר שעשתה מעבר שכזה מעיתונות רוסית לעברית. לאחר גירושיה התחתנה עם יעקב מוריה, בוגר ישיבת אור עציון היוקרתית, וילדה עוד בן. הזוג תיכנן לממש חלום בורגני-מתנחלי ולבנות בית בתקוע. אך הגורל שקד על תסריט אחר: לפני למעלה משנה חלה בעלה ומת, ורון-מוריה מצאה עצמה בגיל 40 אלמנה, מטופלת בשלושה ילדים.

אבל היא החליטה להמשיך בתוכנית שרקמו יחד. היא הורידה שוב את הכובע רחב השוליים שחבשה כאשה נשואה, השלימה את רכישת המגרש, בנתה עליו בית מוקפד ומאובזר לתפארת בן 280 מ"ר, ואפילו עשתה בכך עסקה כלכלית מצוינת. מאז נפתח בין ירושלים לתקוע "כביש ליברמן", המכונה כך על שמו של שר החוץ שמתגורר ביישוב נוקדים הסמוך לתקוע, התקצרה לדקות הנסיעה מהבירה, המסלול העלים את הכפרים הפלסטיניים שבדרך ומחירי הנדל"ן בתקוע האמירו. בתוך כך, גם סיימה והוציאה לאור את ספרה השני.

השיחה עם יגאל

הספר "החתן העשירי" (הוצאת אופיר) מגולל את סיפורה של צעירה דתייה העובדת כמתורגמנית בתחנת רדיו דתית-ימנית. לאחר גירושיה היא פונה לשדכנית המפגישה אותה עם תשעה חתנים בזה אחר זה. כל אחד מהם מייצג סוג שונה של גבריות ושל הוויה ישראלית. הוויה סגורה, יש לומר, כי כולם באים מן המחנה הדתי-לאומי. החתן העשירי בסדרה שמבטיחה השדכנית לספק, כבר אינו מופיע בספר. הגיבורה, דינה, מחליפה את המפגש עמו בחזרה לאהבתה האמיתית: התנחלות מגדל עדר.

שני מרכיבים נעדרים מן הספר בצורתם המפורשת: סקס ופוליטיקה. את מינונו של הסקס בספר תוחמת הגיבורה דינה, המנהלת רומן עם שדר רדיו פופולרי בחוגי הימין הדתי, על פי מודל קלינטון-מוניקה לווינסקי - בחסות איזו פרשנות הלכתית שמאפשרת סידור שכזה. חוץ מזה, טוענת רון-מוריה שהיא שונאת תיאורי סקס, שנראים בעיניה כהוראות הפעלה.

הפוליטיקה, לעומת זאת, נעלמה כמעט כליל מן הספר, יחד עם השמאל. "נעבור את פרעה" היה רווי שנאה למה שהיה אז מחנה השלום, אך ב"החתן העשירי", השמאל לא קיים בכלל. אין דבר כזה. כמעט כמו במציאות. רון-מוריה נשמעת כמעט מתנצלת ואף מצרה על אובדנו של הטרף, שבו אפשר היה לנעוץ שיניים.

"הספר הרבה פחות אוטוביוגרפי משאפשר לחשוב", היא מקדימה תשובה לשאלה המתבקשת. ולא, למרות נטייתה להעניק שמות קלים לזיהוי לדמויות בדיוניות, "אליסה", חברתה הטובה של הגיבורה בספר, אינה "לריסה". ד"ר לריסה טרימבובלר-עמיר, כמובן. החברות בין רון-מוריה לבין טרימבובלר החלה בראיון שערכה רון-מוריה עם טרימבובלר קודם שזו הפכה לאשתו של, והסתיימה בערך כשהתאלמנה רון-מוריה מבעלה השני.

לו היה מספר הטלפון שלה מופיע על הצג שלי, הייתי חושבת באופן טבעי "הנה אשתו של הרוצח". את שמחת לראות שחברתך לריסה מתקשרת.

"האמת היא שזה היה מרתק מאוד. הרגשתי שאני חיה בספר, להיות החברה של הגיבורה זה לפעמים יותר מעניין מלהיות הגיבורה עצמה. קשה מאוד להתנתק ממידת העניין שבחברות כזאת. אבל הקשר הזה התחיל בכלל על בסיס מקצועי, כששכנה של שתינו שאלה אם אהיה מעוניינת לראיין אותה לפני שהיא הולכת לבקר את יגאל עמיר. נישואים לא עמדו אז על הפרק, למרות שאפילו שאלתי אותה אם זה הסיפור.

"מצאתי בה דמות מאוד מסקרנת, מסוג נשות הדקבריסטים (מהפכנים רוסים), ואף יותר מכך. הן עוד נהנו מהתהילה של בעליהן המורדים, ולה יצאו מהקשר הזה בדידות וקושי לגדל ילד לבד. אבל זה לא ממש מפתיע. להיות קורבן, זה חינוך מושרש בחוגי האינטליגנציה של מתנגדי המשטר בברית המועצות. אחרי שנה, היא התקשרה אלי ביוזמתה לספר לי שהיא הולכת להתגרש מבעלה ולהתחתן עם יגאל".

איך הגבת?

"שאלתי אותה אם היתה מתחתנת איתו לולא היה הרוצח של ראש הממשלה. היא חשבה קצת, והשיבה שכן".

ובזה הסתכם הדיון המוסרי בסוגיה?

"לרוצח פוליטי יש הילה רומנטית שמושכת בנות. זו עובדה. חוץ מזה, הרצח הזה הוא בעיני תוצאה של תסכול מתמשך בימין. השמאל לא עמד במבחן הזה. עוד לא קם בימין ראש ממשלה שהלך רחוק כל כך עם המדיניות שלו. אני באמת לא יודעת מה היה קורה בשמאל לו יצחק שמיר, למשל, היה מבצע טרנספר או מספח את כל הגדה. אבל הימין לא עושה באמת שום מהלכים מרחיקי לכת, ואתה לא קם לרצוח מישהו שרק משמר את הקיים. גם אמרתי ליגאל שהוא גרם נזק".

לדמוקרטיה, את מתכוונת?

"לא, במובן הפוליטי הכי עמוק. אם רבין לא היה נרצח הוא היה מפסיד בבחירות לביבי, שלא היה צריך להמשיך את אוסלו בכלל, כי מה שהיה מכתיב את סדר היום הציבורי היו הפיגועים ולא הרצח".

באיזו הזדמנות אמרת לו את זה?

"כשהוא צילצל אלי אחרי פרסום הראיון עם לריסה. בהתחלה חשבתי שמישהו מהמערכת שיודע לעשות חיקויים משגע אותי בטלפון, אבל זה באמת היה יגאל עמיר. הוא בכלל לא הסכים איתי".

היית יכולה להיות במקום לריסה?

"לא. אני יכולה לראות את עצמי מתחתנת עם איש מחתרת כמו חגי סגל, בזמנו. במה שעשו אנשי המחתרת היהודית אני רואה מלחמה. הם חיילים. עמיר הוא לא חייל, הוא רצח יהודי. אבל עדיין, מחויבות לקורבן היא גישה מאוד רוסית".

זה גם סוד קסמה של טרימבובלר בחוגים רוסיים מסוימים.

"נכון. היא נתפסת כקורבן, גם בעיני עצמה. כשאני התאלמנתי היא לא הכי היתה איתי, כי היא הקורבן. אבל אני מבינה אותה. חייה מסובכים. חוץ מזה, אנחנו בחוגים מעט שונים. במובן החברתי אני יותר מפד"לניקית, לא אוהבת כתות".

האב והנסיך

הפוליטיקה כן מצליחה לחלחל לספר בעמוד 206, איפשהו בין השידוך השישי לשידוך השביעי שדינה פוגשת. אף אחד מהם, אגב, לא משהו. תוך כדי נסיעה באוטו, שומעת דינה מהדורת חדשות שבה מודיעים כי מזכירה בלשכת ראש הממשלה (נטול השם) הגישה נגדו תלונה על הטרדה מינית ומעשה מגונה. למעשה המגונה שותף גם בנו של ראש הממשלה, עובדה שהגדישה את הסאה. אם המזכירה יכלה למחול עדיין לראש הממשלה הפלמ"חניק השמרן, הרי שלבנו הנוטה לפוסט-מודרניזם כבר לא. כך במקור.

והנה התיאור המדויק, אם כי המקוצר, של בנו של ראש הממשלה האלמוני: "בנו של ראש הממשלה דמה לטרול. את גופו הענקי כמגדל עיטר ראש קירח זעיר". ראש הממשלה ובנו גם מתכננים פינוי יישובים בשומרון, בהם היישוב שאליו עורגת דינה לחזור. הפינוי, איך לא, נועד להסיח את הדעת מפרשיות המין שלהם. אריאל ועמרי שרון שכאן, לכאורה, מתובלים באופן לא מתוחכם במיוחד במעט משה קצב.

למה הדבקת להם דווקא הטרדה מינית?

"האמת, שרציתי לכתוב ספר בלי פוליטיקה בכלל עד שהגיעה ההתנתקות וחילחלה לתוכו. את ההכלאה בין שרון לקצב עשיתי פשוט כי הטרדה מינית התאימה לי יותר משחיתות כספית, למרות שמה שעשה שרון גרוע יותר בעיני".

השנאה העזה מתמקדת דווקא בתיאור הפיזי של עמרי.

"כך אני מרגישה כלפיו. שרון האבא הוא אדם דורסני, אבל גאון. הבן, הנסיך, הוא כבר סיפור אחר. הוא בעיני הקרדינל האפור של ההתנתקות. באופן עקרוני, מה שעשה שרון גרוע בהרבה ממה שעשה רבין. לפני כן, רבין עוד נראה לי בוגד. אחרי ההתנתקות שיניתי את יחסי לרבין. הפושע האמיתי הוא שרון".

הסבירי.

"זה כמו שניים שמנסים לכבוש עיר נצורה. אז רבין בא מבחוץ, מן המחנה האחר, שם מצור, ניסה להרעיב אנשים ולהבריח אותם החוצה. שרון הוא משהו אחר לגמרי. הוא עצמו מן העיר הנצורה, ומכניס את האויב פנימה. גם היום אני רואה בהסכמי אוסלו פשע, אבל מה ששרון עשה זו בגידה אמיתית".

הגיבורה בספר עוקרת בסוף להתנחלות בסיכון גבוה, מתוך הנחה שלא יהיה עוד פינוי. את גם מאמינה בזה?

"אני באמת לא מאמינה שתהיה עוד התנתקות. דעת הקהל לא תסכים שוב לקרב טילים לערים הגדולות. כרגע אני יותר חוששת לגולן".

השיחה עם רון-מוריה גולשת שוב ושוב לפוליטיקה, שעמה היא מנהלת רומן לא רק אפלטוני. בשנות התשעים כתבה בתשלום מאמרים ל"וסטי" בשמו של חבר כנסת מהימין, תופעה שהיתה מקובלת אז בתקשורת ברוסית. אחר כך, ב-99', התמודדה, כחברה בהנהלת תנועת מולדת, על מקום ברשימתה לכנסת. גם בתוך המפלגה היו שראו בה אז גורם קיצוני מדי. ב-2001 היתה תורמת מדי פעם מפרי עטה לביטאון "לכתחילה" של משה פייגלין.

בכל השנים ההן ניהלה דיאלוג בוטה עם השמאל הישראלי. את המצע המדיני של מרצ השוותה לתוכנית לפתרון במזרח התיכון שפירסם העיתון "פראבדה" ב-82', והצביעה על הדמיון בין השניים. בראיון שקיימה בזמנו עם יוסי ביילין, אז עדיין איש העבודה, טמנה לו מלכודת מילולית. בניסיון לפנות אל הקורא הרוסי, המשיל ביילין אחת מתפיסותיו למחלוקת ידועה בין לנין לטרוצקי. רון נעצה את שיניה בדימוי. היא ציטטה את התשובה במדויק, אך העירה כי נדהמה להיווכח עד כמה הפולמוס של הקומוניסטים הרוסים רלוונטי עדיין אצל הסוציאליסטים הישראלים.

כעשור מאוחר יותר, לקראת בחירות 2009, הציעו לה מקום ברשימת הליכוד לכנסת, במשבצת "העולים". נתניהו נפגש עמה לשם כך, אך היוזמה לא יצאה בסופו של דבר לפועל. ולמרות זאת, ההישג של רון-מוריה עומד בעינו: היא עשתה את הדרך לא רק מן הרוסיות לישראליות, אלא גם ממה שנחשב אז לשוליים כמעט סהרוריים אל לב הקונסנזוס של מפלגת השלטון.

השבוע נערך אירוע להשקת ספרה החדש של רון-מוריה במוזיאון גוש קטיף בירושלים. בין המוזמנים שאישרו את הגעתם היו חברי כנסת מהימין, הסופרת נעמי רגן והשדכנית רבקה שמעון, אך גם צביה גרינפילד, פעילת שמאל, שכיהנה כחברת כנסת מטעם מרצ.

הכתיבה שלך השתנתה מאז שהתחלת לכתוב לעיתון בעברית. זה רק שינוי סגנון, או משהו מעבר לזה?

"אני לא חושבת ששיניתי את דעותי, אם כי נועם פדרמן, למשל, טוען שנהייתי שמאלנית. עם זאת, אין ספק ששיניתי סגנון. הכתיבה ב'מקור ראשון' שונה לגמרי מזו שהיתה ב'וסטי'. מאידך, על השמאל פשוט אין מה לכתוב. במרצ לא קורה שום דבר, וקדימה היא אולי שמאל, אבל לא שמאל מעניין. כל ההנמקה של ציפי לבני לשתי מדינות היא דמוגרפית ולא אידיאולוגית. אז מה, אם פתאום יעלו לישראל כל יהודי אמריקה אז לא צריך להחזיר שטחים?

"אני לא מסכימה איתך שאני במקום אחר, אבל בוויכוח אחר. אני לא מנהלת עכשיו ויכוח בין ימין לשמאל, אלא מי בימין יותר צודק. אני מניחה שגם ב'הארץ' לא מתנהל ויכוח אם הימין צודק, אלא ויכוח בתוך השמאל. חבל".

מה חבל? שהשמאל גוסס, או שבמותו הוא ממית גם את הדיון האידיאולוגי בימין?

"גם זה וגם זה. אין לי היום עם מי להתווכח כמו פעם, וזה חסר מאוד לטמפרמנט שלי".

אליטת חברון

הטמפרמנט הזה בא לידי ביטוי חלקי בלבד בספר. דינה הגיבורה מגלה עניין מוגבל מאוד במועמדים שמשגרת לפתחה השדכנית הירושלמית. האחד חובש את הכיפה הלא נכונה, האחר שואל את השאלות הלא נכונות, השלישי כה שקוע בבועתו התל-אביבית עד שאינו יודע שהיה פיגוע בשטחים, הרביעי, כמובן הרגיש מכולם, הוא בכלל הומו. כולם דתיים, כולם ימנים, אף אחד מהם אינו עולה מברית המועצות לשעבר.

רון-מוריה מספרת כי אחרי גירושיה ניסתה "לצאת עם רוסי", אבל כבר לא היתה מסוגלת. היא מעידה על עצמה שהיא כבר לא שם. כשניסתה דייט עם עולה ותיק, בשלב היותר רומנטי עברה, באופן טבעי, לדבר עברית. זו לא רק תוצאה של הזמן שחלף, אלא של השקעה אמיתית. נדמה שהיא אף פעם לא אהבה להיות "עולה". "לקח לי עשר שנים, אבל עשיתי את זה", היא מסכמת פרק זה בחייה. "המערכת והפוליטיקאים כבר לא מתייחסים אלי כאל רוסייה. האליטה הדתית-לאומית היא הכי מקבלת".

האליטה הדתית-לאומית דווקא נחשבת לחשדנית וסגורה.

"לא מדויק. היא הכי מקבלת, אם את מקבלת את כללי המשחק שלה. זה מקובל עלי. המבחן הוא אם את יכולה להיכנס פנימה כשאת מקבלת את התנאים. לאליטה החרדית אי אפשר, בשום תנאי. יש לי חברות מהמחתרת ברוסיה שלעולם יישארו סוג ב' בעולם החרדי. לאליטה של השמאל גם נראה לי בלתי אפשרי להיכנס. אפילו ברונפמן (ח"כ לשעבר רומן ברונפמן ממרצ) לא ממש נכנס. ואני כן מוכנה לקבל את התנאים של הקבוצה שלי, כי החיים האלה קוסמים לי".

את רואה עצמך היום כחלק מהאליטה הישראלית?

"על פי אמות המידה האובייקטיביות, בהחלט כן. זה התחיל עוד ביישוב היהודי בחברון, שהוא מאוד אליטיסטי וסנובי, ובוודאי ממשיך בתפקידי ככתבת פוליטית של העיתון של הציונות הדתית. 'מקור ראשון' הוא היום עיתון של ציבור מאוד משפיע. תראי את ההרכב האנושי של הלשכה של ביבי. רובם חובשי כיפות. החברה הדתית-לאומית רואה היום בתקשורת סוג של סיירת מטכ"ל, ואני קצינה בסיירת הזאת. לא בדרגת אלוף, אבל קצינה. במידה מסוימת, אני גם משמשת לרוסים חוליית חיבור לישראליות, ולישראלים אני מייצגת ציבור גדול שבוודאי לקח את המדינה ימינה, וגם משפיע רבות על עיצובה".

בואי נתעכב רגע על העיצוב הזה. רבים בימין הישראלי מסתייגים ממדיניותו של הנשיא אובמה, אבל לא מעזים להשתמש בביטויים גזעניים שנשמעים על ידי דוברי רוסית.

"הרוסים באמת לא אוהבים אותו, והם בכלל לא רגילים לכושים. בברית המועצות פשוט לא ראו אותם. לי מפריע דווקא המוסלמי שבו, ולא השחור. אפשר להתייפייף, אבל יש בארצות הברית זיקה מסוימת בין שחורים לאנטישמיות. הגדרתו כ'עבד כי ימלוך', זו אכן בעיה אמיתית. לא כי הוא שחור, אלא כי הוא בא מלמטה. בשביל להיות נשיא, אתה צריך להיות לא מוסרי. לאדם שבא מלמטה, יש פשוט יותר תחנות בעייתיות בדרך".

כמתנחלת עולה, אין לך אף פעם תחושת אשמה לשבת על אדמתם של אנשים שהיו כאן כל כך הרבה לפנייך?

"בעיני, זה הדבר הכי מוסרי לעשות. בתור עולה, הרבה יותר מוסרי להיות מתנחלת מאשר לתבוע דירת עמידר בשכונה בירושלים. במקום לבקש פרוסה מן העוגה שאנשים אפו לפני, אני אופה לעצמי עוגה חדשה".

זה הרבה יותר מקונדיטוריה. הגיבורה בספר שלך כביכול כמהה לאהבה, אבל הדייטים בספר נטולי רומנטיקה, ויחסה של דינה לגברים הוא בעיקר פונקציונלי. הרגע הארוטי האמיתי הוא רגע שובה של דינה להתנחלות מגדל עדר. רגע כמעט אקסטטי.

"לא חשבתי על זה, אבל אולי את צודקת. מגדל עדר זו באמת התנחלות שהיתה אמור לקום פעם בגוש עציון, ולא קמה. אז אני הקמתי אותה בספר". *



סופיה רון-מוריה. בתור עולה, הרבה יותר מוסרי להיות מתנחלת מאשר לתבוע דירת עמידר בשכונה בירושלים


ברק אובמה, אריאל ועמרי שרון. צילום: אימג'בנק / Gettyimages, פבל וולברג



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו