האזרח הישראלי סבור שהוא יודע כל מה שצריך לדעת על איראן: באראק יש מים כבדים, בנתאנז צנטריפוגות ובקום מעשירים אורניום. רק דבר אחד שכחו לעשות כאן: ללמוד פרסית.

לפני כעשור, כשניגש ד"ר רונן כהן לכתוב דוקטורט על איראן המודרנית, הוא מצא רק ספר לימוד אחד לשפה הפרסית, שחובר 30 שנה לפני כן בידי פרופ' אמנון נצר ז"ל, מהאוניברסיטה העברית. יחסי האיבה בין המדינות מנעו מכהן להסתייע באנשי אקדמיה איראנים, אך בסוף הוא הסתדר: נסע לאירופה, נחשף לספרות איראנית, קרא מאות בלוגים איראניים ודיבר עם כותביהם, והצליח לזהות את צמד המלים האהוב על התקשורת הישראלית: סהאמגינה איראני - האיום האיראני.

עכשיו עובד כהן כחוקר במחלקה לישראל במזרח התיכון במרכז האוניברסיטאי אריאל שבשומרון, אולם חוסר ההיכרות עם הפרסית ועם איראן עדיין הציק לו. "השפה המדוברת בפי האויב מספר אחת של ישראל והעולם המערבי - הוזנחה", הוא אומר. לכן כרך את 1,400 המלים שליקט בעבודת הדוקטורט לספר בן 150 עמודים שאינו רק מילון, אלא גם מדריך על איראן. כהן קובל כי בישראל קיים שיח ציבורי רדוד ושטחי בנוגע לאיראן, שלרוב מסתכם במבט הביטחוני. "אנחנו לא יודעים כמעט כלום על איראן וההבדל בין המציאות למה שמתואר בתקשורת - תהומי", אמר. לדעתו, האיראנים אשמים גם בזה: "במשך 1,400 שנה השיעה חיה כדת אנוסה, והיא פיתחה שיטות הטעיה גם באמצעות השפה. יש בפרסית המון מלים שנושאות מסרים סמויים, והאיראנים משחקים במשחק הזה נהדר".

מי שיודע לקרוא אותיות ערביות יוכל להשתמש בספר ולגלות בו משפט שמתאר היטב את יחסי איראן-ישראל: "דושמאן דאנא אז נאדאן דוסת" - עדיף אויב חכם מחבר טיפש; מלים מפתיעות כמו "נומגסתאר" - סלב בפרסית; ומתברר שאשה יפה היא "זיבא". אמנם מי שזורק מלים בשפה שהוא לא מבין הוא קצת "צ'אחאן" (חנטריש), אבל ידוע ש"אנדאק דאן בסיאר גופת" - מי שיודע הכי מעט מדבר הכי הרבה.