בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה גרם לסופר לב טולסטוי לעזוב את אשתו וביתו ולהמתין לבדו למוות בתחנת רכבת נידחת?

בגיל 82, קם לב ניקולייביץ' טולסטוי מביתו, פנה ללכת מאשתו ומילדיו והלך לבקש את מותו. מדוע?

2תגובות

שעת לילה מאוחרת בתחנת רכבת קטנה בוויטנברג, מדרום לברלין, מאי 2008. הסופר והמשורר האמריקאי ג'יי פאריני מגיע לאתר הצילומים של "התחנה האחרונה", סרט שמבוסס על ספרו מ-1990, רומן היסטורי המתאר את השנה האחרונה בחייו של לב טולסטוי. התחנה עוצבה כך שתראה כמו זו בא-סטפובו שברוסיה, שם מת טולסטוי ב-1910 לאחר שנטש את אחוזתו, את משפחתו ואת חסידיו. אולי סמלי שהסצנה מצולמת דווקא בוויטנברג, הידועה כעירו של מרטין לותר, אבי הנצרות הפרוטסטנטית, שהרי בערוב ימיו נקשרה נפשו של טולסטוי באמונה הנוצרית.

פאריני נרגש עד עמקי נשמתו, הוא עומד לראות את צילומי אחת הסצנות הדרמטיות בסיפור, עוד רגע ולתחנה תיכנס הרכבת ששכרה אשתו של טולסטוי סופיה (בגילומה של הלן מירן) כדי להספיק לשהות לצד בעלה (כריסטופר ווקן) לפני שהוא נופח את נשמתו.

אבל הרגעים האחרונים של טולסטוי הם כמובן סופו של הסיפור. מה הוביל לשם? מה גרם לטולסטוי, והוא כבר בן 82, לעזוב פתאום את יאסניה פוליאנה, אחוזת משפחתו שגדל בה והתגורר בה שנים כה רבות? למה החליט לברוח ולאן היו מועדות פניו? איך קרה שהאיש הדגול והנערץ גסס לבסוף בתחנת רכבת נידחת? מדוע נאסר על אשתו להתקרב אליו עד הרגע האחרון ממש?

רבות מהביוגרפיות שנכתבו על טולסטוי ניסו לענות בדרך זו או אחרת על השאלות האלה. יש אמנם הטוענים כי סיפור חייו של סופר אינו תורם להבנת כתביו, אבל אין ספק כי אצל טולסטוי, אולי אף יותר מאשר אצל סופרים אחרים, המציאות ואירועי החיים חדרו פעמים רבות ליצירות הספרות. כאשר פירסם את "סונטת קרויצר" נתפסה היצירה כמשקפת במידה מסוימת את המצב המסובך בחיי הנישואים שלו עצמו. בנובלה, שעוררה הדים עם פרסומה, מספר טולסטוי על בעל שרוצח את אשתו משום שבגדה בו עם מאהבה הכנר. רבים ראו בכך רמז לכנר טנייב, שהיה מבקר בבית משפחת טולסטוי, ופירשו זאת כמסר חריף ששלח טולסטוי לאשתו סופיה.

גם על הדמויות המרכזיות ב"מלחמה ושלום" כתב אנרי טרויה בביוגרפיה המפורסמת שלו על טולסטוי (הוצאת כתר, 1984. תרגום: מרדכי שניאורסון): "שני הגיבורים המרכזיים של 'מלחמה ושלום', אנדריי בולקונסקי ופייר בזוחוב, הם כפיליו של לב טולסטוי. לאחד ייחס את הצימאון לחיים שבו, את הפרגמטיזם שלו, את אכזריותו, ולשני את שאיפותיו לשלום אידיאלי, את כיסופי נפשו לחסד ולאהבת הזולת, את תמימותו, את הליכותיו המגושמות ואת היסוסיו".

הידוען מהאחוזה

ספרו של פאריני, שיצא בימים אלה לאור בעברית (הוצאת כתר, תרגום: עדית שורר), אינו ביוגרפיה של ממש אלא רומן היסטורי. הוא נצמד אמנם לאירועים, לתאריכים ולעובדות, אבל נוטל לעצמו חופש לבדות דיאלוגים ולהפיח רוח חיים בדמויות. באחרית הדבר מספר פאריני כי הרעיון לספר נולד כאשר מצא בחנות ספרים בנאפולי את יומנו של ולנטין בולגקוב, ששימש מזכירו של טולסטוי בשנה האחרונה לחייו של הסופר. מהר מאוד גילה פאריני כי רבים מאוד מהסובבים את טולסטוי באחוזת יאסניה פוליאנה ניהלו יומנים דומים, וכך נחשף לעיניו פסיפס מורכב המתעד את חיי הבית ואת טיב היחסים בין הדמויות השונות.

"התחנה האחרונה", שמתבסס על היומנים האלה, כתוב בשישה קולות: סופיה, אשתו של טולסטוי, בתו סאשה, רופאו האישי מקוביצקי, ולדימיר צ'רטקוב ששימש כמזכירו של טולסטוי והיה אחד מחסידיו, ולנטין בולגקוב, וכן טולסטוי עצמו. היומנים חושפים את היחסים העכורים בין טולסטוי לאשתו, יחסים שהולכים ומידרדרים עם השנים עד לסופם המר, וכן את התככים, את המזימות ואת הקנאה בין דיירי האחוזה.

טולסטוי היה בעת ההיא אדם שבע כתיבה ומעללים. אחרי פרסום יצירות המופת "אנה קרנינה" ו"מלחמה ושלום", קנה לעצמו מעמד בלתי מעורער כגדול סופרי רוסיה וכאחד מגדולי הסופרים באירופה במאה העשרים. אלא שהוא הפנה עורף לרומנים המפורסמים שכתב וראה בהם איוולת ובידור זול להמונים. דעתו היתה שסופר ראוי צריך לנצל את כישרונו כדי לכתוב מאמרי מוסר וחוכמה, ולא להשחית אותו על סיפורי אהבה דמיוניים.

אף שזנח כמעט לגמרי את הספרות היפה, לא חדל לכתוב. הוא כתב מאמרים, ענה למכתבי מעריצים והתכתב עם ג'ורג' ברנרד שו ועם מהטמה גנדי. באחוזה ביקרו לעתים תכופות אמנים, מדענים ופוליטיקאים. בכל תחום ותחום ידע טולסטוי לגלגל שיחה ערה וחכמה. עוד היו חביבים עליו הרכיבה על סוסו ברחבי האחוזה, משחק השחמט וההאזנה למוסיקה. הוא התקרב לדת, אף שסלד מנציגיה, מן הכמרים ומן הכנסייה. הוא נמשך לתורות בודהיסטיות, הטיף להתנגדות ללא אלימות והשפיע בכך על גנדי ועל מרטין לותר קינג.

למעשה, בערוב ימיו היה טולסטוי גורו יותר משהיה סופר. חסידיו כינו עצמם "טולסטויאנים" וחיו בחבורות מתוך הקפדה על עיקרי אמונתו. גם בשערי האחוזה הסתובבו כל העת מיני מהפכנים מוזרים. באחד הפרקים בספרו של פאריני אומר ד"ר מקוביצקי: "אני כשלעצמי אינני רוחש כל חיבה להמוני המהפכנים הנמושות, הקנאים ורודפי הבצע שמסתופפים בפתח יאסניה פוליאנה מדי יום ביומו ודורשים לראות את פניו של 'הרוזן'. יש לזקוף לזכותו את העובדה שאינו מגרש אותם אחת ולתמיד. אינני שותף לנדיבות הרוח שהוא מגלה".

טולסטוי אף נעשה לכוכב תקשורת של ממש, אולי ראשון הידוענים. העיתונים, ברוסיה ואף באירופה כולה, דיווחו על כל תנועה שלו ועל כל מאורע בחייו, צלמים היו מחזה שכיח באחוזתו רחבת הידיים, וכשהיה מגיע לאחת הערים נשקפה לו סכנה של ממש משום שגדודי מעריצים היו נדחקים כדי לראות מקרוב את הסופר המהולל. גם בשעה שגסס בביתו של מנהל תחנת הרכבת, אחרי שביקש להתרחק מחיי המותרות של האחוזה ומרודנותה של אשתו, צבאו על התחנה המוני עיתונאים ומעריצים שביקשו לראות את הסופר הדגול ברגעיו האחרונים ואולי לשמוע את מילותיו האחרונות.

השנים האחרונות בחייו של טולסטוי היו שנים של התפתחויות טכנולוגיות, של קדמה. העולם שהכיר הסופר הלך והשתנה. הוא לא פחד מהעולם החדש אבל סלד ממנו. כשיצא בפעם הראשונה בחייו מבית הקולנוע, אמר: "איזה מכשיר נפלא יכול להיות הראינוע בבתי הספר. להוראת הגיאוגרפיה וחייהם של עמים. אך גם הוא, ככל היתר, יושחת וייעשה בו שימוש זול".

תהילתו של טולסטוי ומעמדו המיוחד, שמעטים הסופרים שזכו לו, היו גם הם בחלקם הגדול פרי התקופה. טולסטוי, לא זו בלבד שחי וכתב בזמן שאמצעי התקשורת כבר היו מפותחים דיים כדי להפוך אדם למפורסם בעולם כולו, אלא שגם הספרות בתקופה ההיא, ספרות מן הסוג שכתב, אף שנקראה בעיקר בידי המשכילים והשכבות הגבוהות, עדיין היתה גם בידור להמונים, בשל היעדר טלוויזיה, קולנוע או אמצעי בידור מודרניים אחרים. כך נעשה הסופר לדמות ידועה בכל בית.

פאריני מסכים שכיום אין זה סביר שסופר כלשהו יזכה במעמד כזה. "המצב של טולסטוי היה ייחודי", הוא אומר בראיון ל"הארץ", "גם בגלל התקופה וגם בגלל המסורת המיוחדת של רוסיה שהעצימה והדגישה את הדימוי של הסופר כגאון וכנביא".

אבל השבחים, התהילה ואהבת ההמון לא פייסו את דעתו של טולסטוי ונפשו היתה מלאת סתירות ולבטים. אחרי הכל, הוא היה איש צבא שנעשה לפציפיסט, רודף נשים ותענוגות בשר שהטיף לעת זקנה להתנזרות ממין, חובב ציד מושבע שנעשה לנושא בשורת הצמחונות, איש אצולה ובן עשירים שביקש לוותר על תאריו ועל מותרות חייו. האם כל זה היה פרי התפתחות רוחנית, כפי שחסידיו התייחסו לזה, או צביעות לשמה, כפי שראתה זאת אשתו סופיה?

השאלה הזו ייסרה כל העת גם את טולסטוי עצמו. כך כתב ביומנו ב-2 ביולי 1908: "אילו שמעתי על עצמי מן הצד - על אדם שחי חיי מותרות, גוזל מהאיכרים כל מה שביכולתו לגזול, מכניס אותם לבית הסוהר ובו בזמן מטיף וטוען לערכים נוצריים, תורם פרוטות מעטות, ומתחבא מאחורי אשתו היקרה כדי לתרץ את כל מעשיו הנתעבים - לא הייתי מהסס לקרוא לו נבל! והלוא בדיוק לכך אני זקוק כדי להתנער מתהילתי בקרב בני האדם ולחיות למען נשמתי...". ובאחד ממכתביו לאשתו המצוטט בספר, מעיד טולסטוי על עצמו: "אני, אדם הולל שטוף זימה מטבעי ובעל תיאבון מיני מושחת עד היסוד".

קנאת בשרים

הקרב בנפשו של טולסטוי לא היה הקרב היחיד ביאסניה פוליאנה. עוד קרב אחד, אימתני לא פחות, היה הקרב בין משפחת הבשר של הסופר למשפחת הרוח. כלומר, בין חסידיו שראו בו איש טהור ונשגב, נביא ואף משיח, ובין אשתו שראתה בו אדם גס, פשוט ואנוכי, כמעט חיה. בין אלה שביקשו כי כתביו יהיו נחלת העם הרוסי כולו, ובין האשה הדואגת לעתיד ילדיה.

בולגקוב, המזכיר החדש והצעיר שמגיע לאחוזה בשנה האחרונה לחייו של טולסטוי, מתקשה לבחור צד בעימות. נדמה שהוא היחיד שמבקש באמת את טובתו של טולסטוי ולא את טובתו שלו. "הוא הצטייר ביומנו כבחור נפלא בתמימותו", אומר עליו פאריני, "הוא היה מאושר מהאפשרות שנפלה בחלקו להסתופף בחברתו של סופר גדול כל כך. הוא ללא ספק הדמות שהזדהיתי איתה יותר מכולן".

הדמות הטראגית בסיפור היא ללא ספק סופיה. היא צעירה מטולסטוי ב-16 שנים ונשואה לו כבר 46 שנה. 13 ילדים נולדו להם, אבל חמישה מהם מתו לפני שהגיעו לבגרות. סופיה נאבקת על מקומה בלבו ובמחשבתו של טולסטוי, וחוששת כל העת שמעריציו ויועציו יגזלו אותו ואת יצירתו ממנה ומילדיה. כולם באחוזה מתעבים אותה ובזים לה, רואים בה רודפת ממון, אנוכית, מרשעת, שאינה מכירה בערכו של בעלה וממררת את חייו.

סופיה לא ראתה בעין יפה את שאיפתו של טולסטוי לחיי כפר פשוטים. חביבים היו עליה גינוני החברה הגבוהה, וחשוב היה לה לשמר את הבדלי המעמדות. היא מפתחת ידידות אמיצה עם המורה למוסיקה טנייב, אלא שטולסטוי דורש ממנה להפסיק להתראות איתו. וכך היא אומרת באחד מפרקי הספר: "טנייב מבין איך להתייחס לאשה. למרבה הצער, מזמן לא שהיתי במחיצת אנשים שמבינים את זה, כמו הידידים שהיו באים לבקר את אבא - אנשי חצר וגנרלים, אנשים בעלי מעמד. אין פלא שאני מרגישה בודדה ומוקפת ברברים כאן, במקום הפראי הזה".

פאריני דווקא חש חמלה כלפי סופיה. "בעלה היה אמנם גאון אבל גם מטורף במידת מה. הוא היה חדור שליחות, היתה לו גרסת נצרות משלו למסור לעולם. אני מרחם עליה וחושב שבעלה לא התייחס אליה כראוי. סופיה היתה אנוכית למדי וחומרנית, אבל אינטליגנטית עד מאוד ותמיד מעניינת - אמנית בזכות עצמה. כשקראתי את היומנים שלה הייתי המום מהסגנון האגואיסטי שלה. ודאי היה קשה לחיות איתה לא פחות מאשר עם טולסטוי עצמו. הם כנראה נועדו לענות זה את זה".

אפשר אכן להבין את רגשות התסכול של סופיה. כשהיה טולסטוי סופר בראשית דרכו, בזמן שעמל על "מלחמה ושלום" ועל "אנה קרנינה", היא היתה המזכירה, המגיהה ומנהלת הכספים שלו. טולסטוי היה כותב ומתקן בימים, והיא היתה יושבת ומעתיקה בלילות. והנה כעת, לאחר שראה ברכה בעמלו, והוא מוקף ביועצים ומזכירים, היא נזנחה ונעשתה מיותרת.

כל הידידים והחסידים של טולסטוי עוררו בסופיה קנאה, חשדנות ופחד. אבל האויב המר מכולם היה ולדימיר גריגורייביץ' צ'רטקוב, מזכירו לשעבר של טולסטוי, שנעשה לאחד הטולסטויאנים הבולטים ביותר. הוא עסק בחינוך לפי עקרונותיו של טולסטוי והקים בית הוצאה שפירסם בין היתר את כתביו המאוחרים של הסופר.

"מיומנו של צ'רטקוב התרשמתי שהיה אדם חסר הומור", אומר עליו פאריני, "מסור בכל נפשו לטולסטוי, להוט להפיץ את התורה הטולסטויאנית". בעת ההיא השלטונות התירו לצ'רטקוב לשוב מן הגלות לאחר עשר שנים. הוא השתכן באחוזת טליאנטיקי, לא הרחק מיאסניה פוליאנה, והפך את השנה האחרונה בחייו של טולסטוי לזירת התגוששות אכזרית בין שני אנשים שהסופר היה כל עולמם.

הקרבה של צ'רטקוב והיחסים בינו ובין טולסטוי מאיימים על סופיה. היא חוששת לירושת ילדיה, כלומר לעתיד כתביו של טולסטוי, אבל גם חשה כי לבו של טולסטוי נתון לצ'רטקוב ולא לה. היא מקנאה ממש כאילו ניהל בעלה רומן עם אשה. היא אף מגדילה ורואה בידידותם האמיצה ובקרבה הנפשית ביניהם אהבה הומוסקסואלית לכל דבר. וכך היא אומרת באחד מפרקי הספר: "לדעתי ליובוצ'קה היה שוכב עם צ'רטקוב אילו התיר לו מצפונו".

האם היה בכך ממש? ככל הנראה התשובה היא לא. ביומניו מתוודה טולסטוי על רגשות אהבה ואף תאווה לגברים, אבל אינו מרחיק עד כדי מחשבה על מגע מיני עמם. כך הוא כותב ביומנו ב-1851: "מעודי לא הייתי מאוהב באשה... אבל לעתים קרובות מאוד התאהבתי בגברים. בשבילי סימן ההיכר העיקרי לאהבה הוא הפחד לפגוע באהוב, הפחד לא לשאת חן בעיניו... התאהבתי בגברים עוד לפני שהיה לי מושג על עצם האפשרות של מעשה סדום; אבל גם כאשר נודע לי על קיומו, מעולם לא עלתה בדעתי מחשבה על אפשרות של הזדווגות כזאת".

הקנאה של סופיה לטולסטוי לא התפתחה רק בשנים האחרונות. תמיד קינאה לו, וככל הנראה היתה זו קנאה של רכושנות ולא של אהבה. היא לא קינאה רק בבחורות בשר ודם אלא גם ביצירי דמיונו של טולסטוי, כלומר, בנשים שתיאר בספריו. בביוגרפיה של אנרי טרויה מצוטט הקטע הבא מיומנה של סופיה: "קראתי את תחילתו של הספר. כל מקום שמדובר בו באהבה, באשה, מעורר בי רגשות כאב ובחילה כה עזים, שהייתי מסוגלת לשרוף את הספר כולו".

אבל החששות של סופיה מצ'רטקוב לא היו פרי דמיונה של אשה קנאית או אחוזת שיגעון רדיפה, לפחות לא בכל האמור בכתביו של טולסטוי. צ'רטקוב קונה את אמונו של טולסטוי, ובשל אופיו הקפדני והלא מתפשר הוא הופך טולסטויאני אדוק אף יותר מטולסטוי עצמו. הוא מעיר לסופר לא פעם על דברים שהוא כותב או אומר, ולמעשה משתלט בשנים אלה על יצירתו.

גם החששות של סופיה לעתיד ילדיה אינם חששות שווא. צ'רטקוב אכן משדל כל העת את טולסטוי לכתוב צוואה שבה הוא מוריש את כתביו לאנושות. סופיה מצדה, מרגלת אחרי טולסטוי. היא מפשפשת בניירותיו וביומניו ומצותתת לשיחותיו עם צ'רטקוב מאחורי דלתות סגורות.

רבע לשש

האווירה ביאסניה פוליאנה הולכת ונעשית עכורה מרגע לרגע עד שטולסטוי אינו מסוגל לעמוד בכך עוד.

ב-28 באוקטובר 1910 הוא משאיר מכתב לסופיה ובו הוא כותב: "לכתי מפה יצער אותך. צר לי על כך, אבל אני מבקש ממך להבין ולהאמין שלא יכולתי לנהוג אחרת. מצבי בבית הזה נעשה בלתי נסבל. בין השאר, לא אוכל להשלים עוד עם חיי המותרות הללו. כעת אני עושה דבר שהיה מאז ומתמיד מקובל על הזקנים בגילי, הנוטשים את חייהם הארציים כדי לבלות את שארית ימיהם בבדידות ובשלווה".

טולסטוי אולי ביקש לעצמו חיים חדשים, אלא שפחות מחודש אחר כך, ב-20 בנובמבר, בביתו של מנהל תחנת הרכבת בא-סטפובו, עצם ד"ר מקוביצקי את שמורות עיניו של הסופר ואמר: "רבע לשש". שעת המוות.

מותו של טולסטוי, זמן קצר אחרי שנטש את האחוזה, מעיד אולי שהסופר היה מוכן לוותר על חיי המותרות ועל קרבת משפחתו ומוקיריו רק כשידע במעמקי נפשו שימיו קצרים, ואולי הוא מעיד שטולסטוי לא באמת היה מסוגל לחיות כפי שהטיף. כך או כך, הסופר עטור התהילה הגיע אמנם לתחנה אבל איחר את הרכבת.*

תחנות בזמן

1828 - לב ניקולייביץ' טולסטוי נולד באחוזת יאסניה פוליאנה, במחוז טולה שברוסיה, נצר למשפחת אצולה.

1844 - מתחיל ללמוד משפטים ושפות אוריינטליות באוניברסיטת קאזאן.

1846 - עוזב את הלימודים בלי להשלימם וחוזר ליאסניה פוליאנה.

1851 - מסתבך בחובות הימורים, מצטרף לצבא ומתחיל לכתוב.

1852-1856 - מפרסם את "ילדות, נעורים, עלומים". יצירה המתארת את ילדותו באחוזה כבן למשפחת אצולה. כבר ביצירה מוקדמת זו מתפתחת אצלו הרגישות להבדלים בין המעמדות ומתחיל המאבק הפנימי בין שאיפתו לשוויון ובין חיבתו למנעמי החיים. אף שהיצירה אינה בשלה זיהו בה רבים את כישרונו הגדול של טולסטוי, והוא נעשה לאחד הסופרים הנחשבים בדורו.

1854 - משתתף במלחמת קרים.

1856 - מפרסם את "סיפורי סבסטופול" המתארים את חוויותיו מהמלחמה.

1857, 1860-1861 - מטייל באירופה. בביקורו בפאריס הוא עד להוצאה פומבית להורג שמותירה עליו רושם בל יימחה.

1862 - חוזר ליאסניה פוליאנה ומקים בתי ספר לחינוך ליברלי המושתתים על העקרונות שניסח במאמרו "בית הספר ביאסניה פוליאנה". נושא לאשה את סופיה אנדרייבנה.

1863 - מפרסם רומן גדול ראשון, "הקוזאקים", סיפור אהבתם של אציל רוסי ונערה קוזאקית.

1869 - מפרסם את "מלחמה ושלום". תחילה ביקש טולסטוי לקרוא לספר "אם הסוף טוב, הכל טוב". זהו רומן היסטורי רחב יריעה העוקב אחר עלייתו ונפילתו של נפוליאון. טולסטוי מצליח להפיח חיים במאות דמויות, היסטוריות ובדיוניות, להקים מבנה עצום של עלילות ועלילות משנה, ולשתול בתוך כל אלה רעיונות רבים מספור. הספר נחשב עד היום לאחד הרומנים הגדולים שנכתבו מאז ומעולם.

1877 - מפרסם את "אנה קרנינה". הספר התפרסם קודם לכן כסדרה בהמשכים בירחון. שני זוגות ושני סיפורי אהבה עומדים במרכזו. אנה קרנינה, אשת חברה נשואה ומכובדת, מתאהבת בגראף ורונסקי, איש צבא. מול האהבה האסורה הזו שסופה מר, עומדים כתמונת ראי יחסיהם של קונסטנטין לוין וקיטי שצ'רבצקיה, שמתאהבים זה בזה ונישאים. טולסטוי בוחן ברומן מפואר זה את אמיתותם ומשמעותם של מושגים כמו אהבה ואושר.



לב טולסטוי. הוא היה אולי ראשון הידוענים. סכנה ממשית נשקפה לו מגדודי מעריצים שהיו נדחקים לראותו מקרוב


רעייתו של טולסטוי, סופיה. היא לא ראתה בעין יפה את שאיפתו לחיי כפר פשוטים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו