בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיכום העשור | כך הפכה נעמי שמר למשוררת הלאומית

תגובות

בכל תולדות הלשון, השירה והזמר העבריים לא קמה, ומי יודע אם תקום שוב אי-פעם, דמות ססגונית כנעמי שמר: גם פזמונאית ברוכת-כישרון, גמישת סגנון, אוהבת את הלשון העברית לרבדיה ושנונת הומור, המתעלה לא פעם לדרגה של משוררת (היא העדיפה לכנות את עצמה "פזמוראית") - וגם מלחינה תוססת ופורה (שעל טיב כמה מלחניה חלוקות לעתים הדעות בין המוסיקולוגים).

לפניה היו, אמנם, כחצי-תריסר מלחינים שחיברו מדי-פעם גם מלים, או מחברי-מלים שהלחינו מדי פעם שיר, וכמה משוררות נפלאות. אבל נעמי ידעה לכתוב גם מלים וגם מנגינות, ובמשך יותר מחמישים שנה העשירה את אוצר הזמר העברי במאות רבות של שירים מכל הסוגים, שקצתם הפכו בעיני העם לתפילות ("לו יהי"). ובצדק גמור מתרבים מאז פטירתה בתי הספר הנושאים את שמה, בהם גדלים הילדים על "שלומית בונה סוכת שלום", "חודשי השנה" ו"אצלנו בחצר".

חובבי הטריוויה כבר יודעים שנעמי שמר, אהוד מנור ואנוכי נולדנו באותו יום בלוח השנה - 13 ביולי. נעמי ב-1930, חמש שנים לפני, ואהוד שש שנים אחרי. נעמי ואני התחלנו לפרסם את פזמונינו הראשונים באותו זמן כמעט, קרוב למחצית שנות החמישים. קהל המאזינים לרדיו כבר הכיר אז את "הכל בגלל מסמר קטן", "תרנגול בן גבר"; וכשקמה להקת "בצל ירוק", פרצה נעמי בסערה לתודעת כולם בשירה "זמר נודד".

אני זוכר כמה ביקורים בדירתם הצנועה של נעמי וגדעון שמר (והתינוקת הללי) בתל אביב. שוחחנו אז גם על הממשל הצבאי ועל זוועת כפר קאסם. גדעון דיקלם אז בעל-פה בקולו העשיר את שירו של אלתרמן, "על זאת", שנכתב כחמישה חודשים אחרי קום המדינה וכינה את מעשיהם של חיילי צה"ל בעת כיבוש העיר לוד "פשעי מלחמה" ו"מעשי רציחה" (וזאת כשלוש שנים אחרי משפטי נירנברג!). היה זה השיר הראשון בישראל שנאסר לפרסום על ידי הצנזור. בעקבות אותה פגישה בביתם כתבתי ללהקה הסאטירית "סמבטיון", שאותה ביים גדעון, בלדה על הטבח בכפר קאסם ושמה "מעשה בכומתה", שהיה השיר הראשון בתולדות המדינה שנאסר לביצוע על קרשי הבמה. לפחות פעמיים נפגשנו אז, נעמי ואני, גם במועדון "עומר כיאם" ביפו, שם הקשבנו יחד לטרובדור הספרדי פאקו איבנז, שאחד השירים שהשמיע בכל הופעה היה השיר הבסקי, שצליליו הידהדו לימים ב"ירושלים של זהב".

המשוררים העברים בספרד בימי הביניים אהבו לצטט את דברי מחברו של ספר תהלים, דוד המלך, על שבעים שנות חייו של האדם (אגב, דוד היה גם השליט היחידי בעולם שקיים בגופו את דבריו, ונפטר בגיל 70). גיל 35 נחשב אז "אמצע חיי האדם" - התחנה שבה חייב גם משורר שובב של שירי חשק עסיסיים לשנות את אורח חייו ואת כתיבתו ולגשת ל"יצירת חייו". בגיל זה בדיוק ומסיבה זאת החל ר' משה אבן-עזרא לחבר "סליחות", והפך ל"משה הסלח". גם דנטה פתח את "הקומדיה האלוהית" שלו בשורה המרמזת על כך שהחל לכתוב את היצירה "והוא באמצע הדרך", בגיל 35.

בהגיע נעמי שמר למחצית חייה - אמנם לא בגיל 35, אלא בגיל 37 - נקלעה לידיה, באקראי, ההזדמנות ליצור את יצירת חייה: "ירושלים של זהב". זאת לא היתה אמנם החלטתה שלה, ותחילה אף התחמקה, כידוע, פעם ופעמיים מבקשתו של גיל אלדמע, איש "קול ישראל", "לכתוב שיר על ירושלים". אבל אחרי כמה הפצרות נוספות נעתרה. בנוסח הראשון של השיר, שכלל שני בתים בלבד, לא נזכרו העיר העתיקה וכיכר השוק הריקה. ורק אחרי שחברתה הטובה, רבקה מיכאלי, שעיינה בשיר, הציעה לה להזכיר בו גם את העיר העתיקה (שם נולד וגדל גם אביה של רבקה), הוסיפה נעמי את הבית הזה.

שלא מרצונה, ומבלי שיכלה לחלום על כך, שינה שיר זה לא רק את חייה שלה, אלא גם את חיי המדינה, האזור, ובמידת-מה, גם את חיי העולם כולו. כן, שיר אחד, שהושמע שוב ושוב ברדיו במשך השבועיים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים, והעיר לפתע בעם כולו, על מנהיגיו ואלופיו, גם את רגשי האשמה על שבמשך 19 שנים תמימות, מאז נפילת העיר העתיקה בידי ירדן, לא טרח איש ברצינות לשנות את המצב. עדויות ששמעתי אישית מפי אלופי צבא שכיהנו במטכ"ל באותה תקופה מעידות שלא היתה ב"בור" של צה"ל שום תוכנית רצינית הקשורה בשחרור העיר העתיקה. עובדה שגם בזמר העברי (פרט לפזמון "זהרה" של רפאל קלצ'קין), לא נולד והושר במשך 19 השנים מאז תש"ח אפילו פזמון אחד, המזכיר את אובדן העיר העתיקה.

הפופולריות העצומה של השיר, שהיתה ללא ספק אחד המניעים הבולטים שדירבנו את המנהיגות והצבא להגיב על ההפגזה של המלך חוסיין גם בכניסה למערכה מאולתרת שמחירה היה כבד, הפכה את מחברת השיר בתוך זמן קצר למעין "כוהנת גדולה", או "דבורה הנביאה". הכל השתנה. גם המדינה בת ה-19. גם החברה החיה בתוכה. גם גורל העם השכן. וכנראה, ללא גוזמה, גם ההיסטוריה העולמית.

נעמי אהבה מאוד את מעמדה החדש. זכותה המלאה. ראיתי אותה בימי מלחמת ההתשה מופיעה להצגת הבכורה של תוכנית של להקת פיקוד הדרום (שבה הושר שירה "שבחי מעוז") במכוניתו של אריאל שרון, מפקד הפיקוד, שעלה לבמה והזמין אליה את "הכוהנת הגדולה", "נעמי הנביאה". ונעמי, בשמלה בדואית רקומה, קרנה מאושר. ושירה על "היאחזות הנח"ל בסיני" ייצב את התדמית של "ארץ-ישראל היפהפייה והנשכחת", שיודעת רק לתת ולא לקחת, שבה בנות ארוכות-צמה קוראות בחולות סיני את "שירי רחל ו'כוכבים בחוץ'" - אך לא את "על זאת" של אותו משורר, למשל, שאמנם הצטרף בערוב ימיו לתנועה למען ארץ-ישראל השלמה; אבל גם פירסם בספר שיריו האחרון, שיצא באותה תקופה, את השיר הקצר המצמרר "כבשת הרש", החוזה את האינתיפאדות המתקרבות (דליה רביקוביץ, שכתבה אחרי מלחמת ששת הימים פזמונים כ"עמק דותן" ואף המנון ל"סיירת שקד", פירסמה את שירה מקפיא-הדם על "הערבי השרוף" לאחר שקראה על הפועלים הפלסטינים שנשרפו חיים בהיותם כלואים בצריף באור-יהודה).

אני אוהב רבים משיריה של נעמי, מתרגש עד היום מ"אני גיטרה", מחייך למשמע "מר נרקיס" ומאמין בזכותו של כל אדם להרגיש ולהאמין כנטיית לבו (כל עוד אינו גורם צער וכאב לחלשים ממנו). אני מאמין גם בזכותו של כל אדם להתרועע עם מי שלבו חפץ. אפילו עם "נאמני הר הבית". אבל איני יכול שלא להרהר בצער איך היתה נראית החברה הישראלית אילו נעמי, שהיטיבה לראות ולהנציח בשיריה כל צמח חמציץ, צבעוני שעלה בוואדי ומלוח על המים, היתה הופכת לאותו "אחד משלושה או ארבעה בחדר" של עמיחי, הרואה מן החלון גם את העוולות המתרחשות סמוך לחלונו ולביתו, לא הרחק מן החמציץ והצבעוני. כן, גם ב"שדות בית-לחם". או לפחות מרגישה שהיא "מלחמת אזרחים", כחיים גורי.

במשך כל המחצית השנייה של חייה לא כתבה מחברת "שלומית בונה סוכת שלום" ו"אצלנו בחצר" שורה אחת, מלה אחת של אמפתיה לבני העם השכן, או לילדי המהגרים הנרדפים (אני זוכר שהקשבנו פעם בביתם שנינו - בעצם, שלושתנו; גם הללי הקטנה היתה שם! - לגדעון המצטט את שורותיו של אלתרמן, שתיאר את העם היהודי מראשיתו כ"מסתנן, בן-בנה של מסתננת"). פזמונאית מחוננת? בהחלט. נביאה?! נביאי ישראל, שעל הערצתם ותורתם גדלנו, בני דורי ואני, ואת דבריהם נאלצנו ללמוד בעל-פה - גאוות העם היהודי ומוסרו! - היו רגישים לסבלם של החלשים: זקנים, אלמנות, ילדים, גרים. הם לא היססו להאשים את דוד המלך במעשה רצח ("אתה האיש!"), או את מלך שומרון אחאב, גוזל הקרקעות וכרם נבות ("הרצחת וגם ירשת?"). או לשיר על ירושלים שלהם גם "איכה היתה לזונה קריה נאמנה" (ללחן שאותו לא נדע, כנראה, לעולם).

הרבה עסקו כבר בשאלת כיכר השוק הריקה. בריאיון ל"דבר השבוע" הסבירה נעמי: "בעיני, כל מקום שהוא ריק מיהודים, הוא מקום ריק" - ובכך רוקנה מאנשים כמעט את כל יישובי העולם. וצר לי, צר לי מאוד על שקוסמת השיר חדת המבט, שקנתה את עולמה בארץ ובעולם היהודי כולו בזכות השיר על העיר שבלבה חומה - לא ראתה, ואולי לא רצתה לראות, את החומה החדשה שקמה בעיר ומבודדת את תושביה. חומה שאותה הקימו "אנשים טובים באמצע הדרך", בני ארץ ישראל "היפהפייה והנשכחת", הממשיכים לקחת, לקחת, לקחת.

חזרה לדף הראשי של סיכום שנת 2004




נעמי שמר, 1982. שיר שעשה היסטוריה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו