לפני קצת יותר מחודש מצאה ד', תושבת בת ים, גורה ג'ינג'ית זעירה על מכסה מנוע של אחת המכוניות באזור מגוריה. הגורה היתה רעבה וייללה יללה ממושכת בקול הקטן שהצליחה להפיק מגרונה. ד' לקחה אותה משם ובכך למעשה הצילה את חייה. השלב הבא היה למצוא לה בית. ד' פירסמה מודעה בהומלס וביד2, וכעבור כמה ימים, ב-18 בנובמבר, התקשר אליה אדם שביקש לקבל פרטים על הגורה. השאלה הראשונה ששאל היתה "בן כמה היצור?", ותשובתה של ד' היתה "בן חמישה שבועות". לאחר מכן שאל האיש, "קטנה?", והיא ענתה שכן. "ממש קטנה, בגודל של כף יד?", הקשה. ד' חשבה שהאיש מתבדח והשיבה: "זה תלוי: היד שלי או שלך? כן היא קטנה". בהמשך סיפר האיש על המשפחה שלו, על כך שכל ילדיו עזבו את הבית, ובסוף ציין שלו ולאשתו משעמם ולכן הוא מעוניין לאמץ את הקטנה. הוא אמר שיגיע במרצדס כסופה, ושכך ד' תוכל לזהות אותו.

"הגיע גבר שהיה לבוש היטב ושנראה עשיר. הוא אמר שקוראים לו סם, וחשבתי שלחתולה יהיה בית ענק ומזון של מלכים", מספרת השבוע ד'. "כשהתחלנו לדבר", היא ממשיכה, "הוא שאל אותי אם היא שובבה ואמרתי לו שהיא תרוץ בכל הבית. הוא חייך, ושמתי אותה במנשא שלו. אחר כך הוא אמר 'איזה חמודה', אבל לא נגע בה. משהו קצת לא נראה לי בכל העניין, אבל הייתי לחוצה למסור אותה וחשבתי שאני סתם פרנואידית. הוא אמר שאם יש לי עוד גור, הוא מוכן לקחת גם אותו כדי שהגורה תהיה עם האח הקטן שלה. אחרי שסיימנו יצאתי בהרגשה שהחתולה תקבל את הבית הכי טוב בעולם, אבל ליתר ביטחון הסתובבתי ורשמתי את מספר הרישוי שלו. כבר אחרי שעתיים התקשרתי לנייד שלו והוא היה כבוי. במשך יומיים שלמים ניסיתי לתפוס אותו עוד כמה פעמים, וכשראיתי שהטלפון עדיין כבוי פירסמתי הודעה בפורום חתולים בתפוז. רציתי לברר אם עוד מישהו נתקל באדם הזה. פנתה אלי בחורה במסר אישי וכשתיארתי לה מה הוא אמר לי, בעיקר את כל הקטע עם כף היד, היא ישר זיהתה את הסיפור. השווינו את הפרטים שהיו לשתינו - מספר הטלפון שלו ומספר הרישוי - והכל היה תואם. בשלב הזה היא התחילה לספר לי כל מה שהיא שמעה על האיש".

הבחורה סיפרה על אדם שמכנה את עצמו סם או סמי ויצמן ושמבקש לאמץ גורי חתולים. הוא רוצה אותם "קטנטנים, בני לא יותר מחודש וחצי, בגודל של כף יד". אם יש יותר מאחד הוא מבקש גם אותו, ואם צפוי להגיע כזה - הוא מבקש שייצרו איתו קשר בהמשך. הוא מגיע תמיד לאסוף את הגורים במרצדס כסופה. לבושו מוקפד וכך גם הליכותיו. אחרי שהוא אוסף את הגור האיש מסרב לאפשר שיבואו לבקר אותו. "מטעמי פרטיות", הוא מתעקש. מה עלה בגורל כל אותם הגורים? את זה הבחורה לא ידעה לספר.

העוקץ

שיחת הטלפון המקדימה עם האיש בנוגע לאימוץ נטעה ספקות גם במ'. בשונה מד', היה לה ניסיון במעמדים שכאלו מתוקף היותה מתנדבת בארגון לזכויות בעלי חיים. מ' לא התקשתה להבחין שהאיש אינו מתעניין בצבע או במין החתול, אינו שואל עליו דבר חוץ מאשר מהו גילו ומסרב לאמץ חתולים בני יותר מחודשיים. אך יותר מאלו, הפליאה אותה העובדה שאדם בגילו מחליט בכלל לאמץ חתול, ולכן החליטה לבחון אותו במהלך השיחה שקיימו. "כשמוסרים גור חשוב לנו מאוד לדעת שהוא מגיע לידיים טובות, והדרך לבדוק את זה היא לבקש כסף על ההוצאות", מסבירה מ', "אם המוסר כבר הספיק לחסן את החתול, הוא מבקש את הכסף שהוציא על החיסונים. יש כאלה שקוראים לזה דמי רצינות, כי אדם שכבר בהתחלה לא מסכים לשלם 200 שקל, לא ישלם אחר כך את הסכומים שצריך להוציא על אוכל ועל וטרינר".

בשיחת הטלפון דרשה מ' מהאיש לשלם על החיסון, אך מכיוון שסירב בתוקף לדרישה, החליטה שלא להיפגש עמו. תחת זאת הפיצה מייל ובו תיאור המקרה מתוך תחושה שמדובר באופן פעולה קבוע. לא עבר זמן רב עד שהגיעו אליה כמה וכמה תגובות, ומכולן עלו סיפורים דומים למדי. גם כשהתגלו סתירות, הן דמו זו לזו: הוא קרא לעצמו סם, אולם במקרים האחרונים טען שקוראים לו יצחק או איציק; ברוב המקרים אמר האיש שהגורים מיועדים לו, אולם לאחר פרק זמן מסוים החל לבקש גורים גם לאחייניתו; בדרך כלל נהג לומר שיש לו ניסיון בגידול גורים, ובמקרים שבהם טען שאין לו ניסיון כלל, הוסיף שאחד משכניו הוא מומחה בעניין ושהוא ידריך אותו. "כפי הנראה הוא הבין שמתחילים לעלות עליו", אומרת מ'. בנוגע לגורים עצמם, איש עדיין לא ידע להגיד מה עלה בגורלם בשל סירובו הקונסיסטנטי של האיש לאפשר למוסרים לבוא לבקר אותו בביתו. מ' השיבה לכל מי שחזר אליה שכפי הנראה מדובר במאמץ חתולים סדרתי. בתגובות שקיבלה ניכרה ההפתעה. "הוא בן אדם מאוד נחמד, הוא כמו סבא'לה כזה", אומרת ח', שמסרה לו גור אחד, "לא היה לי שום חשש. הוא נראה לי בן 70-65, עשיר. הוא בא באוטו ענק שיש בו מושבים מעור. יש לו הרבה כסף לדעתי. לא מישהו שהייתי מעלה על דעתי לחשוד בו".

"אני קצת נבוכה שנתתי לו שלושה חתולים, שהייתי כל כך תמימה. בדרך כלל אנשים לא לוקחים מספר כזה", מוסיפה ש', שעובדת במרפאה וטרינרית, "אבל זה מסוג הדברים שאתה מבין בדיעבד. חשבתי שלחתולים יהיה טוב ללכת בקבוצה ולהישאר יחד, וחוץ מזה הוא נראה לי אדם מאוד חביב".

בשלב הזה החליטה מ' לגלות את זהותו האמיתית של האיש בכוחות עצמה. הרעיון היה למשוך אותו לפגישה בעזרת פיתיון בדמות גורים בני חודשיים, ובפגישה למצוא פרט אחד שיאפשר את זיהויו הוודאי. "מובן שאת השם לא יכולנו לדעת, וגם לא את הכתובת, אז החלטנו ללכת על מספר הרישוי של הרכב", היא מתארת, "קבענו איתו במקום שלא תהיה לו אופציה להחנות את האוטו רחוק מדי, וידענו שמדובר במרצדס הכסופה. הגענו לשם, תיעדנו את מספר הרישוי, ואז כבר לא היתה בעיה להגיע לשאר הפרטים שלו".

מה היה בפגישה עצמה?

"הוא לא נראה אחד שיכניס חיות הביתה, וכמו שראיתי מהמבטים שלו, הוא ממש נגעל מהחתולים. כשהוא הסתכל עליהם ראיתי שהוא לא אדם שאוהב חתולים, שהוא עושה את זה בעל כורחו. אדם שאוהב חתולים לא שואל כל כך הרבה על הגיל. מספיק לו שהם יהיו קטנים וחמודים. וההתעקשות הזאת על הגודל...".

ואיך לפי מספר הרישוי הצלחתם לאתר את האדם?

"אתה יודע, יש לנו מספיק קשרים".

החקירה

מכאן הדרך לפיצוח היתה קצרה. לאיש, כך התברר, קוראים ברוך תומר, והוא בן 61 ומתגורר ברעננה. הוא יהלומן בבורסה ברמת גן שיצא לאחרונה לפנסיה אך ממשיך לעבוד שם בחצי משרה. לאחר שהשיגה את הפרטים, הוסיפה להם מ' תמונה והפיצה הודעת אזהרה חדשה בכל הפורומים האינטרנטיים הרלוונטיים.

מ', עם כמה מחברותיה ונציגים מעמותת תנו לחיות לחיות פנו לסנ"צ חיים פדלון, ראש מדור הגנת הסביבה במשטרה, המופקד על אכיפת החוק בכל הנוגע לפגיעה בבעלי חיים, ומסרו לו את פרטיו של תומר. בחודש נובמבר חקר אותו פדלון פעמיים - פעם אחת בביתו, שבו נמצאו אוכל, קערות ושאר ציוד לחתולים; ופעם נוספת בתחנת המשטרה. נוסף על כך, נערך חיפוש בדירה אחרת שבבעלותו של תומר ושאותה הוא משכיר. בחקירותיו אישר תומר שאסף 12 גורים וטען שמכיוון שאשתו לא אוהבת חתולים, הוא השאיר אותם בחצר או במרתף ביתו, ומשם הם "פשוט ברחו". תומר גם הבטיח לחוקריו שאין לו כל עניין להמשיך לאמץ. במשטרה התרשמו שהוא דובר אמת, קבעו שנתן תשובות מספקות והכריזו על סיום החקירה. מ' וחברותיה לא השתכנעו. "גורים בגיל חמישה שבועות בקושי זזים ובקושי יכולים ללכת. זה כמו לשים ילד בן שנה בחצר ולהגיד שהוא ברח", היא מתעקשת. היא גם דוחה בכל תוקף את הטענה שתומר הפסיק לאמץ כבר לפני חודשיים ומזכירה שהמקרה של ד' מבת ים היה לפני קצת יותר מחודש.

לפני שבועיים הגיעה אינפורמציה חדשה לפעילות בארגוני זכויות בעלי החיים, ובעקבותיה התעורר חשד שאדם אחר מתקשר בשמו של תומר. "חברה טובה שלי שפירסמה מודעה באתר יד2 קיבלה טלפון מאדם שביקש לאמץ חתול", מספרת נ', "היא התחילה לתחקר אותו, והוא אמר שזה לא בשבילו אלא בשביל דוד שלו, ולא רצה לתת את הפרטים של הדוד. הסיבה לסירוב שלו היתה לטענתו שמירה על הפרטיות, אבל אחרי שהיא צעקה עליו הוא הסכים לתת לה את מספר הטלפון. השוויתי את מספר הטלפון שאותו אדם נתן לה למספר של תומר שהיה ברשותי, וזה היה אותו מספר".

בשל החשדות החדשים, האכזבה מסיום החקירה ומעל הכל, העובדה שעדיין לא היה ברור היכן החתולים, עמותת תנו לחיות לחיות פנתה לחוקר פרטי שיעקוב אחרי תומר. הוא עשה זאת במשך יומיים, לא מצא דבר ונאלץ להפסיק את עבודתו לאחר שהתקציב שהקצתה לכך העמותה אזל. "מה שגילינו זה רק לאיפה הוא נוסע - לעבודה, הביתה ולחנות מחשבים. לא ראינו אותו עושה שום דבר חריג", סיפר השבוע החוקר רונן גולן מסוכנות ריל טיים ל"העיר", "הוא הלך בדיזנגוף איזה רבע שעה ואחרי זה הצטרף אליו מישהו. משם כל אחד מהם הלך לדרכו, וזה היה הכל ביום הראשון. ביום השני הוא נכנס לסינמה סיטי לסרט אימה. זהו, לא היה שום דבר מעבר לזה", הוסיף גולן.

בניסיון אחרון לברר מה עלה בגורל החתולים פנו כמה מתנדבות בארגוני זכויות בעלי חיים לבני הזוג נגה וברק מתל אביב. מדובר בצמד עטור תהילה, שהביא לתפיסתו של רוצח החתולים הסדרתי יואב אליאסי. השניים ישבו לו על הזנב במשך כחודש בשנת 2007, התיידדו איתו, הקליטו אותו מודה במעשיו, וכך הובילו אותו להסגיר את עצמו. במשפט נגזר על אליאסי מאסר על תנאי וקנס של 25 אלף שקל. לפני פחות משבועיים יצא הצמד למעקב אחרי תומר. "ראינו את תומר מטייל בשבע וחצי בבוקר ברחוב, ועוצר כל שני מטר לבדוק אם יש מישהו מאחוריו. הוא הסתכל לכל הכיוונים והיה ברור שהוא חושד שעוקבים אחריו", מספרת נגה, "אחר כך הוא לקח את המכונית, יצא מהבית, עשה שני רונדלים סביב עצמו בכיכר ועצר לראות אם יש מישהו מאחוריו. איבדנו אותו לאחר שהחנה את האוטו במרחק שתי דקות הליכה מהבית שלו ונעלם". גם מבני הזוג לא הגיעה בשורה בנוגע לחתולים האבודים.

הווידוי

יום ראשון השבוע, שכונת וילות שקטה בצפון-מזרח רעננה. לאורך הרחוב שבו מתגוררת משפחת תומר פזורים רכבי חברות גינון פרטיות שמטפלות בחצרות הווילות בזמן שבעליהן בעבודה. בשום מקום ברחוב לא מצאנו רמז לחתול. שכנים של תומר ששמעו את הטענות נגדו הופתעו. "לא ראיתי אותו בחיים עם חתול", אמר שכן אחד, ואחר הוסיף: "בתור אחד שמכיר את הבן אדם לפחות 20 שנה, לא היה בו שום דבר חתולי אף פעם".

לבסוף הגענו לביתו של תומר עצמו. וילה ובה שתי קומות מוקפת בחצר קטנה. הוא הסכים לפגוש אותנו והמתין לנו בכניסה לבית. הקפנו את החצר ונכנסנו למרתף הבית מכניסה נפרדת כדי לא להטריד את אשתו. כאן חיו ומתו חלק מהגורים, כפי שיספר בהמשך. תומר מבקש לספק הסבר לכל אחת מההאשמות נגדו. הוא נשמע עצוב, מבולבל ומלא חרטה. אפשר להרגיש שהוא משתוקק להיות מובן, אולי כדי לזכות במחילה. "הסתבכתי בנושא שזר לי", הוא אומר, "רציתי לאמץ, ובסך הכל הייתי שלומיאל. הכל התחיל בקיץ. הייתי מביא גור לגינה והוא היה בורח לי. אשתי לא רצתה שאכניס את הגורים הביתה ולכן הם היו בגינה, והיא היתה צוחקת עלי ושואלת כל הזמן איפה הגור. אחרי יום עבודה הייתי חוזר והיא היתה רואה אותי הופך את כל הגינה, ואין לנו גינה גדולה אבל יש לנו הרבה צמחים, שיחים וערוגות - ולא מוצא. אז מדי פעם הייתי מביא עוד אחד ועוד אחד. פעם הבאתי שני גורים קטנטנים, ואז פתאום אחד שילשל ומת, ואחר כך השני מת, אולי מרוב צער. דווקא אותם החזקתי במרתף, קניתי להם אוכל לחתולים ואפילו בקבוקון עם פטמה בשביל אבקת חלב וערסל עם מזרן קטן שיהיה להם נוח בלילה. אבל ככה זה חזר על עצמו כמה פעמים, ולא היה שום דבר מעבר לזה. הם (פעילי זכויות בעלי חיים; ח"מ) השמיצו ללא שום בסיס וללא שום הוכחות והם לא מרפים, פשוט לא מרפים. הפרשה הזו נמשכת כבר כמה חודשים. אני הפסקתי להתעסק בזה. היה לי רצון טוב, אבל הפסקתי. ברחו, מה אני אעשה. אמרו שאני מפחלץ ודברים כאלה, וזה בכלל יצא מפרופורציות".

אם אתה דואג לחתולים ואוהב חתולים, למה המשכת לקחת עוד גורים כשראית שהם מתים או נעלמים?

"מה זה אוהב? החלטתי לנסות, אבל כנראה לא כל כך הצלחתי. הם פשוט ברחו, ואתה נכנס למין אובססיה כזאת. אני אחרי ניתוח קשה ונמצא די הרבה בבית. הייתי קופץ לעבודה לכמה שעות, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. פשוט היה לי משעמם. השתגעתי, אז התחלתי לחפש. אחד הולך למשמר האזרחי, אחד הולך לפה ואחד הולך לשם, אז אני החלטתי שאולי זה ימלא לי כמה שעות ביום, אבל זה לא היה הכיוון הנכון, זה היה צעד טיפשי. בשום אופן לא היתה פה כוונת זדון. זאת רשלנות, שלומיאליות.

"לא חשבתי שהם מתים ממחלות או משהו. זה דיפרס אותי וניסיתי שוב ושוב. נכנסתי למין אובססיה. זה הרגיז אפילו אותי. הייתי הולך לעבודה לכמה שעות, חוזר, ואז לך תחפש אותו. לפעמים אתה נכנס לאיזה פרינציפ שאתה לא יודע להסביר. אתה מאבד שליטה. אתה לא יודע למה. אתה מרגיש איזה עלבון. היה כאן רצון טוב, וזה תיסכל אותי מאוד שזה לא הולך. עד שיום אחד ראיתי שמתחילות פה השמצות ומתחילים דברים שלא מתאימים לי, ואז ירדתי מהעניין".

כשהוא נשאל מדוע נתן לאנשים שונים שמות שונים ומדוע סיפר להם סיפורי חיים שונים, הוא מסביר זאת בכך שבפעם הראשונה שאימץ חתול מסר את שמו המלא ואת כתובתו. כשהחתול ברח, מי שמסרה לו אותו שמעה על כך וצרחה עליו. תומר אומר שנבהל ושהחליט שעדיף שלא יידעו מי הוא. הוא מספר על גור אחד שנשך את הפטמה של בקבוק ההנקה, נחנק ומת לו בידיים (ומציג לראיה את הבקבוק עם הפטמה הקרועה); על גורים שמתו מתולעים שהופיעו באוכל משום שהוא לא חשב להחליף אותו במשך כמה ימים; ועל כל הגורים שברחו לו.

הזהות שלך היא לא הדבר היחיד ששיקרת לגביו. כששאלו אותך איפה תחזיק את הגורים אמרת שיש לך חצר סגורה.

"נכון, סגורה, אבל לא אטומה הרמטית. לא חשבתי שאתן לחתול לאכול ושלמחרת הוא יברח. מה לעשות? יש חוק נגד זה? חוק שאוסר לגדל גור?".

אמרת גם שיש לך שכן שמגדל המון חיות ושהוא ייעץ לך.

"אמרתי... כי היו פה ושם היסוסים (אם למסור לו את הגור; ח"מ), ורציתי לאמץ, אז סיפרתי סיפור שהשכן שלי גם מגדל. זה במקרה לא היה נכון".

ולמה ההתעקשות על גורים זעירים?

"חשבתי שגורים קטנים אולי יתרגלו אלי ולא יברחו, אבל מתברר שזה לא הלך. זה היה הרעיון מאחורי העניין של גור קטן, לא בשביל לזרוק אותו לסיר של הצ'ולנט בשבת".

בנקודה הזאת תומר מכחיש שביקש ממישהו להתקשר בשמו או שניסה לאמץ בשבועות שעברו מאז סיום החקירה. "לא, לא, לא. ממש לא. שקר וכזב. אני לא מתעסק בזה כחודשיים בערך, אני לא זוכר כמה בדיוק, אני לא מנהל ספר זיכרונות. אבל הפסקתי עם זה. לפני שלושה שבועות צילצלה מישהי ואמרה, כנראה בתמימות, שהיא שמעה שאני מחפש, אבל אמרתי לה שאני לא רוצה; שאפילו אם ישימו לי אקדח ברקה, אני לא לוקח. אני מוכן לחתום על זה. אבא שלי היה איש משטרה, איש קשה. הוא לימד אותי שלשקר זה כמו לגנוב. אני שבע מהעניין הזה, תעזבו אותי לנפשי. לא מרפים ממני, ומשמיצים, ופירסמו עלי שיש לי בן שהוא רופא ושאני מעביר לו חתולים כדי שיעשה בהם ניסויים. היית מאמין? עוד מעט גם יגידו שאני עושה מצות מדם של חתולים. כשהשוטר שאל אותי על זה אמרתי לו: 'איזה רופא? הבן שלי שומר ב-20 שקל לשעה'. הלוואי שהיה רופא. זה כזה צירוף מקרים מזעזע, נוראי, שיש רופא עם שם כמו של הבן שלי. וזה מה שהדליק להם את כל הפיוזים, לכל המעלילים למיניהם.

"לא הייתי מאמין שבחורות צעירות ייכנסו לכזאת מערכת קשה של נקמנות והשמצות. אתה יודע, שלשום הלכתי ברחוב אחוזה, והיה נדמה לי שמישהו מעבר לכביש צילם אותי. אני הולך איתך עכשיו ככה, וכל בן אדם מבית הקפה שמסתכל עלי, אני חושב שאולי זה בגלל הסיפור. לא ידעתי שעוקבים אחרי, כמו שאתה מספר לי עכשיו. לא ברחתי משום מעקבים. רודפים אותי בצורה נוראית. אז פעם ב-60 שנה עשיתי שטות. מותר לי. מותר לבן אדם לשגות פעם אחת ב-60 שנה. זאת הפעם היחידה בחיי שנהגתי בחוסר אחריות. חוץ מזה הכל לתפארת. הילדים שלי משכילים והמקצוע שלי מכובד. אז עשיתי שגיאה, שיעמידו אותי מול כיתת יורים. אני רועד כולי עכשיו. אנשים על רצח יושבים פה שנתיים. שיעזבו אותי. די. שגיתי, פשעתי, מעדתי. תניחו לי. אני בחיים לא אתקרב יותר לבעלי חיים. בחיים. וזאת מילה של בן אדם בן 61". *

שלושה חתולים שנעלמו או מתו לתומר


ברוך תומר. ''עשיתי שטות''