"זו לא התנחלות", אמרתי שוב לאשתי כשעברנו דרך שער ענק שנפתח אוטומטית. בדקתי מיליון פעם, זו לא התנחלות. יש למקום שם של התנחלות, מיקום ונוף של התנחלות, אבל הישוב הזה נמצא בצדו המערבי של הקו הירוק. "שמאלנים גרים פה", אמרתי והתחלתי להסתובב ברחובות השקטים, בוחן את המקום ואת אתרי הבנייה המרשימים.

"את רואה, אין סטיקרים של מתנחלים על המכוניות", אמרתי והצבעתי על ילד שהלך ברחוב לצד כלב קטן, "אין לו כיפה". כל הבתים יפים, כולם חדשים. דופלקסים, וילות וקוטג'ים, אין בניינים. רעפים בצבעים שונים, מצאו חן בעיני בעיקר הכחולים. רעפים זה חלום של המון ערבים. אני זוכר כילד איך הלכנו כל ילדי השכונה לבדוק אם נכונה השמועה שמישהו בכפר בנה בית עם רעפים.

נכון, זה קצת רחוק מירושלים, אבל זה שום דבר בהתחשב במחיר וברעפים. לפי התוכניות לאתרי הבנייה החדשים שמפורסמים בעיתונים ולפי מודעות הנדל"ן באתרי האינטרנט, פה ביער הירוק הזה אני מגשים את החלום האמריקאי שלי. יהיה לי משרד בעליית הגג, אני אדחף לשם את כל הספרים ואחבר מערכת מוסיקה טובה. יהיה לי שקט. הילדים יטיילו בגינה או בשתי הקומות שמתחתי. אני אשקוד יומם ולילה על כתיבה איכותית. משום מה כשאני מדמיין את עצמי שם, אני שם לב שהתחלתי לעשן מקטרת. "ממש יפה", הסכימה אשתי. "לא נורא, אז נקום רבע שעה יותר מוקדם".

יצאתי מהאוטו לבד. הילדים ישנו מאחור ואשתי נשארה איתם. הספקתי כמה שאיפות מהסיגריה לפני שסידרתי את צווארון המעיל ונכנסתי למשרד מכירות שעמד בלב אתר שכונת קוטג'ים בבנייה. כשסיימתי עישנתי עוד אחת ועליתי לאוטו. "נו", שאלה אשתי, וקיבלה ממני רק מנוד ראש. לא היה לי כוח לדבר.

ביציאה מהשער פניתי מערבה. "אבל באנו מהצד השני", אמרה אשתי והצביעה שמאלה. "דרך המנהרות יותר קצרה", אמרתי בקצרה ועשיתי מאמץ לשכוח את המתווך שפגשתי לפני שעה קלה ולמקד את מחשבותי בנהיגה. את המחסום הראשון עברנו בלי בעיה כי מדובר בכניסה לשטחים שאינה מעניינת את החיילים כמו היציאה.

לקראת מחסום בית ג'אלה נעשתה התנועה אטית יותר. הבטתי סביב וראיתי אותם בחטף מתוך המכונית המחוממת שלי. חשבתי על זה שהפסקתי להסתכל עליהם לאחרונה, שלמדתי לא לראות אותם. מקסימום מסובב את הראש לרגע, רואה אותם מבעד למשקפי השמש, מגביר את המוסיקה ומתעלם. לפעמים אני מרגיש קצת רחמים, בעיקר על הילדים והנשים, ואולי קצת גם על הגברים היותר מבוגרים. רחמים שמשתנים עם מזג האוויר. בקיץ אני מרחם עליהם מפני החום, ובבוקר חורפי כמו זה מפני הגשם. רחמים. זהו, זה הכל. רחמים על קבוצה של בני אדם ששיכנעתי את עצמי שאינני שייך אליהם, שאיכשהו השתכנעתי שהצלחתי לברוח ולהתחבא במקום אחר.

איך הקהיתי את החושים שלי, איך. איך אני יכול לעבור על פניהם מדי יום ביומו, עומדים לפעמים עם הגב לקיר ולפעמים עם הפנים, עם הידיים למעלה, בכל פינה בעיר, קבוצות גדולות, עומדים בשורות, תמיד ליד קיר, תמיד ברווחים של מטר בין האחד לשני. סתם עומדים ומחכים עד ששוטרי משמר הגבול יחליטו מה הם עושים איתם. הלוואי שהייתי יכול לחזור להיות אחד מהם. הלוואי שהיו מעמידים אותי עם הפנים אל הקיר, ואיזה שוטר משמר גבול בדואי היה מקלל אותי בעברית כשהוא מפשק לי את הרגליים מאחורה, מקלל הכי חזק שהוא יכול בזמן שהוא מחפש על גופי, תוקע את המקל שלו בגב שלי, מכניס בין הרגליים, יורק עלי ומגדף "בן זונה ערבי" ותוקע אותי שם שעות בגשם. זה מה שאני צריך, שאיזה מג"בניק ערבי יזכיר לי מי אני וילמד אותי מאיפה באתי. מגיע לי, חי אלוהים שמגיע לי.

הייתי רוצה שיעשו לי את זה ברחביה, בפתח המשרד שלי, בשעת בוקר, כשאני יורד עם המכנסיים המגוהצים שלי, ועם החולצות המכופתרות. הייתי רוצה שיתפסו אותי בפתח הדירה השכורה שלי, ליד החניה הפרטית, ליד השכנים המשכילים שלי, מול העיניים של אשתי ושל הילדה שלי, שיצחקו עלי בערבית אחרי שהם בודקים לי את תעודת הזהות וזורקים אותה ישר לתוך הפרצוף. הייתי רוצה לשמוע אותם מגדפים את אשתי ולועגים לבכי של הילדה, שתעמוד שם עם הבגדים היפים שלה, כולם מותגים, עם הנעליים המיובאות ועם דמעות בעיניים ולא תבין כלום מהשפה שמדברים איתה. היא תצעק עליהם בעברית שיעזבו אותי בשקט וזה רק ידרבן אותם להמשיך, היא תתחנן בפני השכנים שיורדים למכוניותיהם עם בניהם שלומדים איתה באותו בית ספר והם יעלימו עין, ימשיכו בדרכם. אולי ככה הילדה תבין מה זה להיות ערבייה, אולי כך אני אלמד להפסיק לחלום על גגות רעפים.