בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אדון ד"ר ומר עו"ד

לא מעט רופאים פושטים את החלוק, לומדים משפטים ועוברים לצד השני של המתרס - לייצג חולים שנפגעו מהממסד הרפואי. מבחינתם, הם פשוט מנצלים את היתרון היחסי שיש להם לטובת מערכת הבריאות. רק אל תקראו להם בוגדים

2תגובות

<<כשבישרו לד"ר שלהב קמחי, רופאה מוטסת בחיל האוויר, שלא תוכל לטוס יותר מעל רצועת עזה רק בגלל שהיא אשה, היא יצאה למאבק המשפטי הראשון שלה: "כשעזה נהפכה לאוטונומיה והחליטו שנשים לא יוכלו לחצות את הקו, זה הכעיס אותי מאוד: אהבתי את האקשן והדרמה והצלת החיים, ולא הבנתי את ההחלטה הזאת - זה אותו מקום, אותן טיסות ואותם פצועים, אז מה השתנה?"

המאבק המוצלח שניהלה שינה את ההחלטה, סלל את הדרך גם לרופאות נוספות, ובמובן מסוים חרץ גם את המשך הקריירה של קמחי: "טעמתי בפעם הראשונה את טעמו של מאבק משפטי מוצלח ששינה את המציאות גם לרופאות שבאו אחרי, ורציתי עוד", היא אומרת.

כיום קמחי היא עורכת דין במשרה מלאה המתמחה ברשלנות רפואית. היא סיימה את לימודי המשפטים ב-99', ולפני שש שנים עזבה לגמרי את הרפואה והתמסרה למשפטים: "מאוד אהבתי את הרפואה ולקח לי זמן לגבש סופית את ההחלטה לעזוב את המקצוע, אבל אני חושבת שרשלנות רפואית הוא תחום יפהפה שנותן לי יכולת להשפיע על מערכת הרפואה ולהחדיר את הנושא לתודעת הציבור", היא אומרת.

חציית הקווים של קמחי אינה תופעה ייחודית בנוף הרפואי: לא מעט רופאים פושטים את החלוק, לובשים את הגלימה ועוברים לצד השני של המתרס, לייצג חולים שנפגעו מהממסד הרפואי כנגד מי שלא מזמן למדו אתם רפואה ועבדו אתם בבית החולים.

המניעים לביצוע הצעד הלא פשוט הזה משתנים מרופא לרופא: חלקם עושים זאת מכיוון שחלמו מילדות להיות משפטנים, חלקם בגלל תחושת מיצוי, ואחרים מתגלגלים לכך כמעט בטעות, כמו במקרה של ד"ר אבי רובינשטיין - פעם נוירו-כירורג וכיום תובע ברשלנות רפואית שהגיע למקצוע בגלל אכזבה מעולם הרפואה: "עבדתי 10 שנים כמומחה, וכל אותן שנים הייתי במאבקים עצמיים", הוא מספר. "מצד אחד מאוד אהבתי את המקצוע ואת החולים והשקעתי המון, ומצד שני נחשפתי לבעיות קשות במערכת ולא מצאתי בה את מקומי. יש במערכת הזו המון פוליטיקה, מלחמות אגו בין רופאים, והרבה פעמים זה על גב החולה. אז ביום אחד של כעס וויכוחים קיבלתי החלטה ללכת ללמוד משפטים. זה בפירוש לא היה חלום חיי, אלא דבר שהתגלגל בלי תכנון מוקדם מסודר".

לדבריו, "גם לאחר שכבר קיבלתי את התואר והתחלתי לעבוד כעורך דין, לא האמנתי שבאמת אעזוב את הרפואה, אבל עם הזמן התברר שהשילוב בין רפואה למשפט היה מאוד מוצלח מבחינה שיווקית וקיבלתי הרבה לקוחות, עד שבשלב מסוים הבנתי סופית שאני לא חוזר לרפואה".

ויש גם כאלה שמחליטים לא להחליט: עורך הדין ד"ר ערן אהרון, למשל, חובש את שני הכובעים ומתפקד הן כרופא גניקולוג והן כעורך דין שמייצג תובעים, בין השאר נגד גניקולוגים אחרים: "אני לא מאלה שהלכו ללמוד משפטים כי הם מאסו ברפואה או שהרפואה בעטה בהם", הוא אומר. "עשיתי זאת כדי להגשים חלום ילדות להיות עורך דין. מצד שני", הוא מוסיף, "התאהבתי במקצוע הגניקולוגיה והמיילדות: זה מקצוע שקשה שלא להתאהב בו, כי הוא טומן בחובו את מהות הרפואה - לידות, ניתוחים, מגע עם אנשים. אי אפשר לעזוב מקצוע כזה".

חוצים את הקווים

המעבר מהעיסוק ברפואה להתמחות ברשלנות רפואית אינו עוד הסבה מקצועית, אלא חציית קווים ואולי אפילו "בגידה" בעיני חלק מהרופאים, שרבים מהם סבורים כי מערכת המשפט מחמירה אתם ואף רודפת אותם: בסקר שערכה ההסתדרות הרפואית השיבו 40% מהרופאים כי הרפואה בישראל נהפכה דפנסיווית יותר בשל החמרת העונשים של בתי המשפט נגד רופאים. תחושה זו אף חזקה בהרבה בקרב גניקולוגים: 71% מהם סבורים כך, ככל הנראה בשל מספר התביעות העצום בתחום המיילדות והגניקולוגיה.

עורכי הדין הרפואיים דווקא חיים מצוין עם המעבר, וכלל לא רואים את הדילמה: "אני לא מרגיש בוגד, להפך: אני שלם עם עצמי כי אני יודע שמה שאני עושה נובע ממקצועיות ולא מרצון לקבל עוד תיק", אומר אהרון, ומציג את הקו האדום שלו: "לעולם לא אטפל בתיק או אתן חוות דעת אלא אם כן הרשלנות מאוד ברורה, וצריך לזכור שרשלנות במיילדות מותירה נזק שמלווה את המשפחה לכל החיים והורסת משפחות. באותם מקרים שהיה ניתן למנוע את הנזק אם היולדת היתה מקבלת טיפול אחר - זו אפילו שליחות לעזור למשפחה".

קמחי, שעבדה עד לפני שבועיים במשרד עורכי הדין אהרונסון אבולעפיה, וייצגה בו גם רופאים שנתבעו וגם חולים שתבעו רופאים, תייצג מעכשיו רק את הצד התובע. לדבריה, "אין לי שום בעיה מצפונית לתבוע רופאים, כי אני לא מקבלת תביעות סרק אלא לוקחת רק תיקים שהם מוצדקים בעיני, שנעשה בהם עוול אמיתי למישהו. ואני חושבת שמעבר לפיצוי אני יכולה לתרום לשיפור מצב הרפואה על ידי הגברת המודעות של הרופאים ושל החולים לנושא. בדרך כלל הנתבעים הם גופים גדולים, ואני משתדלת להימנע מלתבוע את הרופא בעצמו, כי אני לא מחפשת לנקום באותו רופא, אלא את המטרה הגדולה של הגברת מודעות והפקת לקחים במערכת".

רובינשטיין מודה ש"זה מרגיז חלק מהרופאים שרואים בי חבר שלהם, ועד לאחרונה השתדלתי לא לתבוע נוירוכירורגים כמוני, אבל אני הולך קדימה ואין לי שום ניגודי עניינים או תחושה מעורבת: אנחנו בוררים היטב את המקרים שאנחנו מטפלים בהם, ומסננים 95% מהפניות עוד בשלב הראשון. לצערי, יש מקרים מאוד קשים והאנשים שנפגעו זכאים לקבל את הפיצוי שמגיע להם".

בדבר אחד אין לרופאים המשפטנים ספק: ההשכלה הרפואית שלהם נותנת להם יתרון מקצועי ברור על פני עורכי הדין ה"רגילים": "עורכי דין 'רגילים' שמתמחים ברשלנות רפואית יגידו שאין כל הבדל בינינו, כי גם הם חיים את הנושא הזה שנים רבות, אבל אני חושב שיש נושאים שבהם היכולת שלהם להתמודד עם מומחי רפואה היא מוגבלת", אומר אהרון. "אני, לעומת זאת, יודע בדיוק איפה נקודות התורפה בעדות של המומחה של הצד השני, וגם איפה נקודות החוזק, כך שאני יודע גם מה לא לשאול כדי לא "להרים לצד השני להנחתה".

הולכים בעקבות ארה"ב

עבודה, מכל מקום, לא חסר בתחום הרשלנות הרפואית: "אנחנו הולכים בעקבות ארה"ב. כמות התביעות הולכת וגדלה משנה לשנה, והרופא כבר לא נחשב לאלוהים יודע כל", אומרת קמחי. "זה תהליך שקרה בין השאר בגלל התרחבות השימוש באינטרנט והגברת המודעות לזכויות החולה, וגם בגלל הרחבה של הדוקטרינות המשפטיות והעילות לתביעה: כיום מתייחסים גם לנושא של הסכמה מדעת לטיפול: האם החולה קיבל הסבר נאות, האם חתם מדעת על טופס הסכמה לניתוח, האם נשמרה האוטונומיה שלו ועוד". לדבריה, "התביעות שיפרו את איכות השירות וכיום הרופאים מסבירים לחולה יותר, יושבים אתו יותר ונוקטים יותר זהירות".

כמה מבין התביעות הן תביעות סרק שנועדו לעשיית רווח? תלוי את מי שואלים. לדברי קמחי, תופעה כזאת קיימת אך אינה נפוצה: "לצד הרבה תביעות מוצדקות יצא לי להיתקל גם בתביעות סרק, למשל פעם כשייצגתי חברת ביטוח נתקלנו בתביעה שבה התובע פשוט המציא את העובדות. עם זאת, חשוב לזכור שרשלנות רפואית זה לא תמיד דבר מוחלט וברור ב-100%, ולפעמים יש התחום האפור - מקרים שאי אפשר לדעת אם יסתיימו בדחייה או בקבלה של התביעה".

לעומת זאת, פרופ' ישראל מייזנר, מנהל יחידת האולטרסאונד בבלינסון שסיים השנה לימודי משפטים (ראו תיבה), סבור ש"יש מצב אבסורדי שבו רופאים נתבעים רק כדי לספק לנתבעים פיצוי, כי אין להם ביטוח ולרופאים ולבית החולים יש. למעשה, אדם יכול לקום ולהחליט שהוא תובע את הרופא על כל דבר: שמעתי למשל על עורך דין שמסתובב בכפר הבדואי רהט, עובר בין ברחובות, דופק על הדלתות ושואל איפה יש ילדים שנולדו עם מומים ומציע להם ייצוג משפטי תמורת 30% מסכום התביעה. זה זילות של המקצוע".

לדבריו, "בתי המשפט מלאים בתביעות על רשלנות רפואית שמופנות לבסוף על ידי השופטים והקופות להסדרים ופשרות. ואז נוצר מצב שבו עורכי הדין עובדים לרוחב ב'שיטת מצליח', ואומרים לעצמם שגם אם אין כלום בתביעה אגיש אותה, ואולי לא ירצו להתעסק אתי והתיק ייגמר בפשרה וארוויח. אם יהיו לי הרבה כאלה, ארוויח את אותו הכסף שהייתי מרוויח בתיק מוצדק אחד שהייתי צריך להתאמץ בו".

אין זמן להתגעגע

האם כיום, לאחר שהשלימו את המעבר מבית החולים לבית המשפט, הם שלמים אתו לגמרי? "אני מתגעגע לרפואה, אין ספק", אומר רובינשטיין. "כשאני מגיע לבית חולים ועובר ליד חדר ניתוח, הדופק שלי מואץ, וכשאני יושב עם חברי הכירורגים זה חסר לי, אבל אני מתנחם בכך שגם כיום אני עוסק ברפואה על כל היבטיה - מההריון והפגייה ועד לכירורגיה והדמיה, וזה מאלץ אותי להיות מעודכן בכל התחומים. בסופו של דבר, אין זמן להתגעגע".




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו