בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עלייתו השמימה

בבוקר ראש השנה האזרחית מצא עצמו העורך הספרותי בעיצומו של התקף לב, משוחח עם עצמו בגרמנית ומודיע חגיגית לכל שונאיו שהוא לא הולך כל כך מהר

תגובות

מישהו, שעל פי הסימנים החיצוניים היה לגמרי אני, שכב בלי נוע על הרצפה בחדרי. זה היה אור ליום שלישי, ה-1 בינואר 2008, בשעה ארבע ושלושים לפנות בוקר. המסכן היה שרוע בתנוחה אפרקדנית, בפינה הדרום-מזרחית של החדר, בראש מוטה לפנים ובברכיים מקופלות למחצה, תנוחה לא הירואית ולא ארוטית, ובנוסף לכל הוא רעד מקור.

לרגע ארוך לא ששתי להחזיר את האומלל הזה אל חיקי, כי מה לו ולי; אני הרי שיא הבריאות, אוכל מלפפונים וגבינה עד חמישה אחוזים שומן, ורב-פעלים בריצה למלא רצונן של הבריות - לדבר בערב ספרות של פלוני, להשתתף בארוחה לכבוד קבלת פרס של אלמוני ולכתוב, ולכתוב, ולערוך ולהאזין בטלפון לקינים ולהגה ולהי של כל המשוררים והסופרים, ונשותיהם ואלמנותיהם לדורותיהם - האם האיש ההוא חסר האונים הוא אני?

ובד בבד אותו נעבעך, שניעור מעלפונו על הרצפה הקרה, התקשה למצוא את הדרך חזרה אל מה שעזב רגעים אחדים קודם לכן. האם איבד את הזיכרון כמו שמספרים? תהה, והחל לשנן את שמותיהם של שלושת ילדיו ותאריכי הולדתם. ואת שם אשתו ותאריך הולדתה.

אשתו בניו יורק, שהיא לא בירת ארצות הברית. הבירה היא וושינגטון, שמוסיפים לה שתי אותיות מוזרות שאף פעם לא הבין מה הן אומרות. די-סי או סי-די. אסור שיקרה לו שום דבר דרמטי כאן, כדי שלא לקלקל לה את השהות שם. הרי זה נורא אם בגללו היא תיאלץ לחזור משנת השבתון שכל כך ייחלה לה.

מצד שני ייתכן שהוא יגמור כמו דוד מרגלית, אחיו של דן מרגלית, שקיבל התקף לב אחד, ואז עוד אחד, והלך, בגיל 39 או 40. הוא היה אז חדש ב"הארץ". בקושי הבין מה זה דום לב, התקף לב, מה זה למות.

"היה לי התקף לב. כמו לדודי מרגלית", חזר ואמר בלבו ההוא ששכב על הרצפה. ליתר דיוק אמר: "היה לי הפתקה לב", בהיגוי יקי כבד, מחקה את דיבורו של אוסקר, נהג ותיק של תחנת המוניות "בלפור", שהיה בשעתו הנהג האישי של עורך "הארץ", גרשם שוקן.

למה נזכר פתאום באוסקר? האם זה סימן לסניליות כשנזכרים פתאום בדברים שהם כשלג דאשתקד? "היה לי הפתקה לב", אמר והמשיך לשכב על הארץ, והשתעשע בחיקוי ותוך כדי כך שמע את הדם זורם בתוכו, ואת הלמות גליו בתוך האוזן, כאילו היה קונכייה שמאזינה לדכי-הים של עצמה. אולי כדי שלא למהר לחזור אל ההוא האחר שהלך לישון בלב שמח כמה שעות לפני כן; שמח על שאינו צריך לחגוג את ליל הקדוש סילווסטר במסעדה מטופשת ולמרוח על פניו חיוך של אושר מלאכותי בהגיע שעת חצות. כי מספרים שיש אשר בא התקף שני אחר הראשון ומחסל אותך, כמו שהיה עם דודי מרגלית. ובכן, שיבוא! שיבוא לפני שיטרח לקום מהרצפה; שיבוא ויגמור עם ההצגה המגוחכת הזאת.

הוא שמע את עצמו מדבר עם עצמו, קודם סתם מלים כדי להיווכח שהוא לא שכח לדבר או לשמוע. ואז פתח בקריאה, על פה, של שיר. השיר היחיד שנדחק לתוך העורקים החסומים במעבר הצר שנשאר לדם לעבור בו אל תוך הלב.

מוזר שהשיר היפה ביותר בעולם הוא בגרמנית, אמר לעצמו בקול רם. ויש דבילים שטוענים שגרמנית היא שפה מכוערת. על סף הסוף לא אכפת לו להצהיר בקול, שגרמנית היא השפה שהוא רוצה לדבר בעולם הבא, ושהוא יהיה המאושר באדם אם ההתקף השני, הקטלני, יבוא כשעל שפתיו שורה של השיר היפה ביותר בעולם, שמתחיל במלים: Mit gelben Birnen haenget Und voll mit wilden Rosen Das Land in den See

אלא שכאן הרגשתי אני שההצגה מתחילה כבר לעבור את השיא שלה, ושהברנש על הארץ הולך לעשות לי בושות באקסצנטריות שלו, וביצר המוות הגרמני שלו, ואמרתי לו: די, הקומדיה נגמרה. בוא נקום ונלך לשתות כוס תה במטבח. תה, ושני אקמול, ואז למיטה (לך תסביר להם למה לא הזעקתי אמבולנס. לך תגיד להם שלא רציתי לקלקל את הרגע הנורא-הוד הזה, את ההזדמנות הנדירה להיות לרגע שני יצורים שונים. הם, שמקבלים את החיים כדבר המובן מאליו, שבוכים כשכואב להם, שאין להם מושג בשירה ולא שמעו מעולם לא על הלדרלין ולא על שירו "מחצית החיים". ואין לי כוונה להתרפס לפניהם כדי לשדלם שיסכיתו לשיר).

"Weh mir", אמרתי בלשון המשורר הגרמני המשוגע ההוא, וכיוונתי את קריאתי זו אל הדבר הנתעב הזה שנקרא הטלפון הסלולרי, שקרץ לי בריצודו הירקרק באפלת המטבח, מפתה אותי לחייג את המספר 101 ולהזעיק אמבולנס שייקח אותי לבית החולים. "טלפון ארור!" קראתי, ולא לחצתי על ה-Send. "אתה מאמין שאתפתה להזעיק צוות רפואי שיבוא ברעש של צפירות ובאורות צבעונין ויוציא אותי מביתי מוטל באלונקה כמו הגופות האלה שרואים בטלוויזיה, של נשים שנרצחו על ידי בעליהן, עטופות בשק ניילון כהה? אני עוד לא בשביל שק ניילון, רבותי! אני עוד לא גמרתי לומר את מה שיש על לבי לומר" - כך נאמתי בלבי לפני ההמונים המשתוקקים להשתתף בהלווייתי - "אני לא אתן לכם את הסיפוק הזה כל כך מהר".

העברתי לנגד עיני רשימה של מי שמותי עשוי למלאו שמחה - המשוררים שמקווים שעורך אחר של המוסף לספרות יכיר בערך שיריהם המפגרים יותר ממני, אלה שספרם לא קיבל את הביקורת שהיתה ראויה לו לדעתם, כוהני הצדקנות המשוכנעים שב"תרבות וספרות" העורך המושחת מפרסם רק את יצירותיהם של ההומואים שהוא שוכב איתם, וזה דבר גלוי וידוע. כל אלה, וגם הטוקבקיסטים של הבלוג שלי המאחלים לי מיתה מהירה - אני לא אצא מחייהם כך יום אחד במקרה, אלא באופן כזה שלא ישכחו אותי.

על כן להמשיך בשגרה, ולחזור לישון, ובשבע בבוקר לקום כמו ילד טוב. ובחלון השתרגו ענפים ירוקים כבדים של הרדוף כמו ורד-הבר בשיר של הלדרלין, על רקע שמים כחולים וצלולים כמו מי קודש צלולים שהברבורים שבשיר טובלים בו את ראשם. הכאב העמום בחזה, שייר הכאב שהיה בעת ההפתקה-לב, הוא סימן שאני חי. לא כן?

עשיתי לכן מה שעושים כל בוקר אנשים שקמים למלאכת יומם ונסעתי לעבודה (אם עוד פעם אשמע מישהו אומר לי: "איזה חוסר אחריות זה היה לא ללכת למיון עם התקף לב", אני נשבע שאזרוק עליו משהו. לא משהו כבד. נניח את ספר השירים של הלדרלין. כי לא חוסר אחריות היה כאן ולא הכחשה ולא בטיח. סתם ניצול של רגע נפלא של להיות תלוי בין האדמה לשמים).

בערבו של היום ההוא, כשכלתה הרעה ולא היתה ברירה אלא להיכנע לכללי ההתנהגות של המערכת הרפואית, בחדר המיון של איכילוב, רופא תורן נשא את עיניו מניירותיו וקרא: "לפי המשקפיים אתה בני ציפר". רגע תהילה קצר. אחריו היו עוד רגעי תהילה קצרים, כאשר אחרי ביקור הרופאים היה מישהו מהם מתגנב בחזרה אל מיטתי, לבדו, לחטוף שיחה על ספר שקרא. רופאה אחת חביבה מהטיפול הנמרץ באה אלי, אוחזת בדף שהדפיסה מהאינטרנט, ובו פרטי ספר שמצא חן בעיניה, "ספינות טרופות". אחרת הפליגה בשבחי הרומן האחרון של חיים באר. שלישית התוודתה שהיא מכורה לספרי שואה. ביום האחרון שלי במחלקה הקרדיולוגית ניגשה אלי האחות מריאנה, שקוראת באדיקות את הרשימות של יצחק לאור אצלי במוסף, ומעריצה את שיריו ואת האינטליגנציה הגבוהה שלו. לשמע דבריה, אשתו של אחד החולים, אשה קטנה מהאריסטוקרטיה הישנה של ארצנו, באה לספר לי שהיא קרובת משפחה של פינקלשטיין, שהיה בעבר הרחוק הרחוק מזכיר המערכת של "הארץ". "ישראל פינקלשטיין, לא?" אמרתי לה, נעצב אל לבי, כי בוא? נעשה משאל, אפילו בתוך מערכת "הארץ", מי זוכר את ישראל פינקלשטיין ומי יודע בכלל שהיה אדם כזה. ומי יזכור אותי?

בפלנטת איכילוב הייתי לרגע, אם כן, אטרקציה מסוימת. הייתי איש-הספר (ואמנם חיסלתי, בזה אחר זה, את "כיכר היהלום" הנפלא של מרסה רודורדה הקטלאנית שהביאה לי במתנה רות אלמוג, ואת "התמים" של איאן מקיואן שהביא לי בני מר, רומן שמתרחש בברלין של שנות ה-50 ושל המלחמה הקרה, וספר פופולרי של ג'ורג' טייט על הצלבנים, שקניתי לפני חודשים אחדים בעמאן, ומאמר של אשתו שמתפרסם בראש החוברת של כתב העת לארכיאולוגיה "IEJ" על אדם הראשון ואנדרוגיניות על פי הפסלים הדו-ראשיים של עין גזאל. הפסלים המופלאים והמסתוריים האלה, ראיתי אותם איתה במוזיאון הארכיאולוגי של עמאן, את בני שבעת אלפים השנים האלה, מהדמויות הראשונות שיצר האדם. כל הדבילים האלה שנוסעים לאירופה בשביל לראות תרבות ולא יודעים שהתרבות הגדולה, האמיתית היא כאן מעבר לקיר).

בפלנטת איכילוב גם גיליתי מחדש את השפה העברית, כלומר, את מצבה הביש של השפה הזאת, שאיש לא חושב שהיא זו שזקוקה יותר מכל לצנתור רציני. זה מתחיל בכך שהודיעו לי ש"עשית התקף לב", ו"עשית אוטם שריר הלב", ו"לא עשית פיפי", ובקיצור, מתו כל הפעלים האחרים ורק "עשית" נשאר.

כך מדברים הרופאים וכך האחיות, והחולים בעקבותיהם חושבים שלומר "עשיתי התקף לב" עושה אותם אקדמאים כאלה. ויש שפת הסתרים של הרופאים, מין אנגלו-עברית, או אנגרית (מושג שהמציא בשעתו יצחק בן נר), לטינית במבטא רוסי, תערובת שבכל ביקור רופאים של בוקר העלתה בי מחדש את זיכרון טקס ההשבעה הבורלסקי שעורכים לגיבורו המגוחך של מולייר במחזה "הגם הוא באצילים" אלה המתחזים לשליחי השולטן הטורקי ומדברים מין טורקית הזויה, שאינה אלא לטינית וולגרית מעורבת באיטלקית מקולקלת.

באחד מביקורי הרופאים היה ה"קייס" שלי נושא לבחינה בעל-פה. הפרופסור (שדיבר עברית במבטא ספרדי) פנה אל הסטאז'ר (שדיבר עברית במבטא רוסי) ודרש ממנו באנגלית לטינית לפרש לו את עקומת הא-ק-ג שלי. המסכן התבלבל. הפרופסור גער בו: "אם אתה רוצה תענה לי ברוסית". הסטאז'ר התבלבל עוד יותר. אילו ידעתי, הייתי עונה במקומו מה קרה ללב שלי ומציל אותו מהפאדיחה.

זעיר שם זעיר שם נפגשתי בעברית נפלאה. החולה המבוגר ששכב במיטה הקרובה לדלת באולם מספר חמש של המחלקה, ענה לשאלת האחות אם היתה לו יציאה במלים "לא היה מאומה". מאומה, מלה נדירה. מי עוד יאמר "מאומה" אחרי שהוא יילך! לאיש הזה היתה בת רעה, שבמסווה של דאגה לאביה לא חדלה להשפילו ולתת לו הרגשה שהוא עליה לנטל. הבת הרעה באה לקחת אותו הביתה בערב שבת. לפני לכתם היא קראה בקול: "שמת את החיתול?" והביטה לצדדים כדי להיות בטוחה ששמעו והבינו כמה קשה לה.

התקף הלב, והצנתור שבא בעקבותיו ("עשו לי שני סטנטים", גם אני נדבקתי במחלת ה"עשו") לימדו אותי כמה דברים. למדתי, למשל, איך עושים פיפי בבקבוק בתנוחת שכיבה. כל מה שלא תעשה, חלק מהפיפי נשפך על הסדין. עוד למדתי, וזאת בתוך כדי שיטוט משועמם במסדרונות המחלקה הקרדיולוגית, על הנטייה הטבעית של הבריות לקיטש ולמלות חנופה ולנוסחאות מוכנות. "לצוות הרופאים והאחיות שעזרו לי להתמודד עם מחלתי". "תודה על הטיפול האנושי והחם". לברכות מצורף ברגיל ציור גדול במסגרת של חומות ירושלים, נוף גלילי, או פרחים באגרטל. זו האמנות הישראלית של המצוקה.

מאז שבתי הביתה אני מקיץ כל לילה בשעה ארבע ומשהו לפנות בוקר. כנראה הגוף שלי נזכר בהתקף ורוצה לבדוק את עצמו שהוא עדיין חי. אני פוקח את העיניים בחשיכה ואומר בלבי "הנה, אני כאן". הלילה פקחתי את העיניים ואמרתי: "יש לי 2,500 מלים לכתוב עד היום בצהריים". הזדקפתי במיטה. הרגשתי את הלב נכנס לפעולה, את האדרנלין נדחף בעורקים הפתוחים והסתומים למחצה, כי זה טבענו, עבדי הכתיבה: יותר מלחיות אנחנו רוצים שיזכרו אותנו, השבוע, ובשבוע הבא, ואם אפשר גם לנצח, אבל לפחות, בבקשה, עד שנמות.*



בני ציפר. בפלנטת איכילוב הייתי לרגע אטרקציה מסוימת



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו