בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני קטלוג בגדים, אישיות דו-קוטבית

ואן נויין, בת לפליטים וייטנאמים שהביא מנחם בגין לישראל, הפכה למשוררת עברית שמרבה לעסוק במין ומייצגת דור חדש של כותבים. חלק מהמבקרים כבר מהללים, וכתב העת הספרותי של חבורת "מעין" הוציא לה החודש חוברת ביכורים. אלא שהיא עצמה מרגישה תלושה מכל החגיגות סביבה

תגובות

השעה עשר בלילה והזיכרונות באים. מאז שהיא זוכרת את עצמה היא מתכתבת עם חללים ריקים בנפשה. ואלה כנראה לא חסרים לה. אולי מהסיבה הזאת, את מקומה כמשוררת היא תופסת בתמימות מופלאה, בלי התייחסות יוצאת דופן למעמדה החדש. היא טובלת את חליטת הצמחים במים החמים ומספרת שהחלה לכתוב מתוך בדידות. "לא חלמתי לכתוב ולא חלמתי לפרסם. לא התכוונתי לזה. הילדות שלי היתה קשה. מבחינה חברתית, המצב שלי בבית הספר היסודי אביגיל ביפו ד' היה אכזרי. הקניטו אותי בגלל המוצא האסייתי שלי, קראו לי 'סינית' ו'יפנית'. ילדים הרביצו לי כי פתחתי את הפה ולא שתקתי כשהעליבו אותי. היכו אותי, חיכו לי, רגמו אותי באבנים, צלפו בי במחזיקי מפתחות. הלכתי הביתה בבהלה אבל הם רדפו אחרי. זו היתה תקופה שבה ניסיתי לברוח מהזהות הווייטנאמית שלי, שלחתי מכתבים לחברי כנסת בבקשה שימחקו לי את סעיף הלאום 'וייטנאם' מתעודת הזהות".

המשוררת הצעירה מניחה את שתי רגליה על ידית הכיסא, כמו ילדה. ואן נויין, בת 26, לבושה ז'קט שחור מעל טי-שירט כחולה, היא אשה מיניאטורית. לאחרונה נסקה גבוה, אחרי שנים שחיכתה לזה. אל הגיליון הרביעי של כתב העת הספרותי "מעין" צורפה חוברת השירה הראשונה שלה, "עין הכמהין" ובה 37 שירים פרי עטה. "'עין הכמהין' הוא מפץ קונפטי של תשוקה עכורה, זהב מלוכלך", נכתב בגב של החוברת, נויין מבארת: "אני זהב מלוכלך, זהב מלוכלך הוא נוצץ ומעופש. כמו החיים שלי".

בתור ילדה היא היתה מתחבאת מאחורי וילונות בספרייה, שם, היא אומרת, מצאה מקלט. "את ספרי הקריאה לילדים גמעתי מהר מאוד והספרנית התחילה לתת לי ספרים מהמדף של המבוגרים. קראתי כל כך הרבה ובשלב מסוים התחלתי גם לכתוב. מכיתה ד' אני כותבת יומן, כי לא היה לי קל".

קלילות וייטנאמית

גם היום לא קל לה. לפעמים היא חושבת שלעולם לא יהיה לה קל. היא גרה ביפו, בשיכונים האפורים, יחד עם הוריה, מתפרנסת משתי עבודות בחצי משרה. בבקרים היא מנהלת חשבונות במשרד פרסום ובערב בוחנת תכנים של אתרי אינטרנט לצורכי פרסום במשרדים שנמצאים בפתח תקוה. סיפור חייה מפותל ומטלטל. נויין, ילידת 1982, היא בת לפליטים וייטנאמים שמצאו מקלט בישראל ב-1979, שלוש שנים לאחר שהסתיימה מלחמת וייטנאם העקובה מדם. המלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית, לבין דרום וייטנאם שנתמכה על ידי האמריקאים, נגמרה בניצחון הצפון ובאיחודה של המדינה השסועה תחת שלטון קומוניסטי. חצי מיליון פליטים, ביניהם משתפי פעולה עם האמריקאים ואזרחים שחששו מהשלטון הקומוניסטי, החלו לנוס על נפשם.

הוריה נמנים עם הפליטים שכונו "אנשי הסירות", אלה ברחו מארצם בסירות לתוך הים בתקווה להצלה ולחיים חדשים, כחלק מנדידת הפליטים שנמשכה כעשור. הוריה של נויין ברחו ב-1977, לאחר שסבה נרצח בידי הקומוניסטים. הסירה שעליה נמצאו נפלטה לחוף הפיליפינים, אך כניסתם למדינה נאסרה, במקום זאת הם שוכנו במחנה פליטים עד שיימצא להם פתרון אחר.

מי שאסף את ההורים שלה לישראל היה מנחם בגין. ההחלטה הראשונה שלו כראש ממשלה היתה להעניק ל-179 פליטים ווייטנאמים אזרחות ישראלית "עם נחיתתם בישראל", מספרת נויין, "הם הועברו למרכז הקליטה בשדרות. ומאז שכחו אותם. ההורים שלי היו שקופים, אף אחד לא התעניין בהם. אחרי שלושה חודשים הם יצאו מהאולפן, בלי שהם יודעים לדבר עברית, כדי לעבוד במפעלים שבאזור שדרות. מהר מאוד הם החליטו לעבור לעיר הגדולה, בציפייה למצוא מקום פרנסה טוב יותר. הם עברו תחילה בין חולון, ראשון ובת-ים, ובסופו של דבר התמקמו ביפו, אבל לא הפסטורלית המתוירת, אלא זו שרחוקה מהים. ההורים שלי עבדו בעיקר במטבחים, בעבודות שלא מצריכות שפה". סיפור המשפחה תועד בסרט הדוקומנטרי "המסע של ואן", מ-2005. העלילה המרכזית עסקה במסעו של אביה להחזיר לידיו את האדמות שלקח השלטון הקומוניסטי ממשפחתו.

אביה אולי לא למד את השפה אבל אצלה העברית זורמת בדם. בת המהגרים הפכה לפעלולנית בשפה, אפילו מבקרים חריפים וחסרי סבלנות נמסים לפני המצג השירי שלה. "מיד כשאני קורא את השירים שלה עולה קסם. אני יכול להגיד מיד מה אני חושב על שיר, כי אין מה להבין - שירה עוברת בלשון. אני שופט את רמת העומק והקסם של הלשון. ואותי, הלשון השירית של ואן מקסימה מיד", חורץ מבקר הספרות מנחם בן בהתלהבות. "היא הביאה לשירה העברית חדשנות, חופשיות, וייטנאמיות, שחרור ומיניות. היא לא כותבת עברית תקנית, אבל ברור שזה נכון ויפה. אצל ואן יש מצד אחד צירוף של פשטות ומצד שני משהו חושני ומעודן. יש לה צירופים בשפה שהם קצת מבחוץ, אני קורא לזה 'קלילות וייטנאמית'". כך לדוגמה בשיר "עיבוד נתונים", היא כותבת: "אתה קורא שירה/ מתוחכמת/ מהרצליה פיתוח, קרוב לים/ היית טייס עם שבע גיחות לשטח אויב, פעם./ חיי: תקופת גברים. טאבולה ראסה/ של רשימות זין".

הסופר עוזי וייל נהפך בזכותה של נויין לאדם אופטימי: "אני עוקב אחריה כמעט שנתיים, ואני רואה את קולה המתגבש. חוברת השירים שלה מאוד אנושית ואישית. זה קול שצריך לקרוא אותו לדעתי", הוא אומר. "זה דבר נורא אופטימי לראות את התהליך שהיא עשתה, לראות אמן שמתגבש תוך כדי עבודה רציפה, מתמשכת. אני חושב שיש לה קול חשוב, מעניין ומקורי בספרות העברית. אני אוהב את מה שהיא כותבת".

הזדיינות תל-אביבית

את ההתחלה עשתה בכתיבת טור אישי-נשי במקומון "זמן תל אביב", אחרי שהשתחררה מהצבא, משירות כעורכת וידיאו, ושיריה הראשונים התפרסמו לפני שנתיים ב"מעין" על ידי העורכים רועי (צ'יקי) ארד ויהושע סימון. הכתיבה, היא אומרת, היא עימות מתמיד עם חיי התלישות שלה וחיי האהבה הכוזבים שלה. שני העולמות האלה מתוארים בשירתה באופן כמעט דוקומנטרי, סיפורי, חושפני ולעתים קרובות בוטה. העיסוק במין בתוך הסיטואציות היומיומיות חוזר שוב ושוב בשירים. כך לדוגמה בשיר "תל אביב", כותבת נויין: "הוא כעס עלי והלך/ לקחת מהמלצרית/ את מספר הטלפון שלה./ נכנס לי לקוס בשביל לפתור/ את בעיות הקיום./ רציתי לערסל את ליאור שפייר/ אל תוך תוכי, למזוג/ עליו מים חמים".

"השירים שלי הם לא רק הזדיינות תל-אביבית", מוחה נויין. "זו היתה החלטה של עורכים לתת את הדגש על זה. לטוב ולרע, כי לצד ביקורות מפרגנות הגיעה גם ביקורת ארסית כלפי. יש מבקרים מאוד בוטים, שלא מתביישים ויודעים איפה להכאיב לכותב. כתבו עלי: 'חסר לה יסודות אינטלקטואליים בשירה'. יכול להיות. יש מי שמפרשים חלק מהשירים כשירים מיניים, אין לי בעיה עם זה, אני חיה חיים מיניים וכותבת על זה, מן הסתם. אבל אני לא כותבת על מין גס, על מיניות אלימה. אני כותבת על הפגיעות. בשירים המיניים יש עוד הרבה רבדים. יש שירים שהתחילו מנקודה רחוקה, אחרת. יש שיר שהתחיל מיסודו בהפגנה נגד מלחמת לבנון, ואחריה אני מספרת על איזה זיון. אז אפשר לחשוב שזה שיר מיני. מה אני יכולה לעשות שיש לי צורך לשלב את זה עם זה?"

בשיר "לולאה" כתבת על עצמך: "אני קטלוג בגדים, אישיות דו-קוטבית".

"ממש ככה, אין סאב-טקסט: ככה אני מרגישה, זו אני. אני מרגישה שמסתכלים עלי כקטלוג של בגדים, באופן מאוד שטחי, שאין מעבר לזה. זה קשור להתנהלות שלי בעיר הזאת. בעבר כתבתי על אופנה והשתתפתי בהפקות אופנה. גם דיגמנתי והייתי בתוך התעשייה הזאת. אני לא יודעת למה, אבל יוצא שבנות מדברות איתי תמיד רק על אקססוריז ובחורים. השיחות נתקעות בזה. מדברים איתי על בגדים. יש לי תדמית של בלונדינית".

ומה בעניין הדו-קוטביות?

"על הדיכאון אין לי מה להוסיף. זו מחלה. בעיות כימיות בראש".

קשרים שכונתיים

נויין מרגישה שהעיר מקבלת אותה, שהעיר היא מקום של הרבה אנשים דחויים שיוצרים לעצמם מקום. מבחינתה, קבוצת הכותבים "מעין" היא סוג של בית, מקום שמעניק ביטחון. הקהילתיות והתמיכה שהיא מקבלת שם חשובים לה. "יש איזה רנסנס", היא אומרת. "היה פער. מין שקט אחרי גוורדיית המשוררים יונה וולך, דליה רביקוביץ ונתן זך. עבר עלינו יותר מעשור של משוררים בודדים, לא היתה מסה מייצגת של דור. אחרי מותה של רביקוביץ נסגר פרק והתחושה עכשיו היא שיש צעירים רבים שכותבים, שזה קורה מחדש, יש יותר ביטוי של זהות צעירה בשירה".

היא מתארת קבוצה מגובשת, שחבריה קשורים זה לזה. "לחבורת 'מעין' יש מאפיינים סוציולוגיים של ארגון: יש מפגשים, יש ביטאון שיוצא באופן קבוע. אין קשרים פורמליים, אבל יש שכונתיות, קבוצתיות. אנחנו נפגשים ברחוב, מוזמנים לאותם אירועים, למסיבות בבתים. כל הזמן מבלים ביחד. יש תמיכה והווי ביתי. אנחנו שולחים אחד לשני שירים במייל. כולם קוראים את כולם, וכולם מגיבים לכולם. בימי שישי אנחנו נפגשים בבית קפה 'הנסיך הקטן', אז מגיעים מלבד הכותבים הצעירים גם דמויות כמו אהרן שבתאי, רן יגיל שעורך את כתב העת 'עמדה' ופרופ' גבריאל מוקד".

יש מי שחושב שאתם נישה שולית.

"בינתיים זו נישה, יכול מאוד להיות ששולית, אבל בדרך הזאת יותר קל ליצור - כשבאים כקבוצה. לבד זה קשה. פעם עבדתי באתר האינטרנט 'וואלה' כמצנזרת טוקבקים. לפעמים הייתי נכנסת לספרייה שלהם (המערכת מקבלת מאות ספרים לביקורת מיחצ"נים שונים), עוברת על ספרי השירה וזה היה עצוב. דפי הקומוניקט עוד היו בתוך רוב הספרים, ברור שאפילו לא פתחו אותם, וכנראה שגם לא יפתחו. האנונימיות הזאת מעציבה. קבוצה כמו 'מעין' מאפשרת לך בתור משורר לפרוץ את האנונימיות הזאת".

מפגשים ברנז'איים

מעבר למעגל המשוררים, יש עוד כמה מעגלים חברתיים שנויין משתייכת אליהם. "העיר רוויה בקליקות שונות, בכל מסיבה אפשר לראות את הקבוצות והחבורות. התחושה שלי היא שכולם נורא מודעים פתאום לכוח של הרשתות החברתיות. אני מסתובבת במועדונים כמו לימה-לימה, ברקפסט קלאב, אברקסס, ננוצ'קה והקנטינה. מסתובבים שם אנשים אחרים, אנשים שאולי יש להם יותר כסף ביחס למשוררים הסטודנטיאלים של 'הנסיך הקטן'. המפגשים שלי עם אנשים הם לא רק באירועים של הקראת שירה. הם גם בלילות ברחוב לילנבלום שמכיל יותר ברנז'ה של תעשיית הפרסומאים והקולנוענים. אני מכירה אותם כי עבדתי איתם. השתתפתי בפרסומת ל-yes, ובפרק של הסדרה 'לא הבטחתי לך', ושם הברנז'ות נפגשות. כל אחד מסתובב עם מי שהוא עובד איתו. הקולנוענים מביאים שחקניות, הפרסומאים מביאים דוגמניות, אבל כיוון שאי אפשר באמת לדבר במסיבות, אז מדברים המון במסנג'ר, בפייסבוק ובמיילים. קוראים את הבלוגים של אנשים שאתה מכיר וככה מתעדכנים. החיים שלי מתנהלים המון במחשב. אין לי חברים קרובים ולכן אני דואגת לטפח קשרים עם אנשים אחרים. אני מפצלת את התמיכה הנפשית שאני צריכה עם אנשים שונים, במחשב".

הפטרון של נויין, רועי (צ'יקי) ארד, עורך "מעין", אוהב "כתיבה טבעית" ו"קצב טבעי", כדבריו. הוא מרגיש שלנויין יש את זה. לדעתו היא לא משוררת "מעינית" במיוחד, מכיוון שהיא עצובה מדי ולא פוליטית או חברתית באופן ישיר. "אבל היא אחת מסוגה", אומר ארד, "השירים פשוט נכתבים ממנה, באיזה זרם קולח. היא כמו דוגית שנעה מהר בנהר, יש בשירה שלה משהו צלופחי, חמקמק, מרצד. השירים של ואן פשוט זורחים מהדף. ברור שהיא עושה צרות, איזו מלנכוליה מתוקה. יש לה איזה עומק היסטורי חמקמק, שעדיין לא הצלחתי להבין אותו. על כל פנים, ואן נויין בלטה מתוך 'מעין'. אנחנו מפרסמים בכל גיליון 70 כותבים ומחכים לראות מה יקרה. התגובות לגבי ואן מאוד שימחו אותי".

ארד מספר שהוא "לא איש של מנחם בן" ואת הגיליון הקודם בן בכלל זרק בלי לפתוח אותו, "אבל יפה שהוא הבחין בה בין כל משוררי 'מעין'. יש לו אוזן ליופי, דבר שאין למבקרים אחרים, וואן היא משוררת שמתעסקת בנושא הלא נעים הזה - יופי. כמובן שיש גם משהו יהודי במצב הפליטות שלה, שלא נמצא אצל כותבים יהודים-ישראלים".

המאמץ העיקש שלה ליצור קול ייחודי, אמנם משתלם לה, והיא זוכה בהכרה ציבורית, אך בתוך כל השמחה היא נשארת קצת אבודה. היא נראית שבירה, עם אישיות פגיעה. דיבורה נע בין צחקוקים מהירים לשתיקות מכבידות. זה העבר שלוחץ עליה ולא מרפה, היא אומרת, זה קשור לדרך שגדלה בה בארץ. "אני מרגישה מבולבלת, אני מאופיינת לפי המשפחה שלי, ההורים שלי, יפו, וייטנאם. התלישות שלי היא תלישות משפחתית. אולי בגלל אבא שלי, אולי בגלל שאני מיסודי מהגרת. אבא שלי נדד, אולי בגלל זה אני מרגישה צפה. בסופו של דבר אני בן אדם לא משתייך, תמיד אני מרגישה שאני רוצה מקום אחר, רוצה זהות תרבותית חדשה. פה אני מחויבת להורים שלי, למשפחה".

כלומר?

"אני לא באמת יכולה לחיות את החיים שהייתי רוצה. הציפייה של הקהילה הוייטנאמית היא שאנחנו, הדור השני, נדבר במקומם, נעזור בפרנסה של הבית. כמו שהיה בווייטנאם. זה נורא קשה לראות את ההורים שלך חסרי אונים מול דברים פשוטים כמו תור בקופת חולים. זה מתסכל אותי".

על מה את חושבת ברגעים האלה?

"שאולי הייתי יכולה להיות עורכת דין או רופאה ולעזור לקהילה שלי. יש כזה לחץ שמופעל עלי. אני כל הזמן חושבת עליהם ולא מרגישה טוב עם הבחירות שלי. הבעיה שלי היא שהם לא יכולים להתגאות בי. בסופו של דבר אני בחורה שכותבת שירים מיניים. אני לא הולכת לאוניברסיטה ולא עוזרת להם מבחינה כלכלית והם צריכים אותי. עבורם אני לא סיפור של הצלחה". *



ואן נויין. יש משהו יהודי במצב הפליטות שלה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו